החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ורדה פוקס

המחברת, ורדה פוקס, ילידת תל אביב. בבגרותה למדה חינוך והוראה בסמינר והייתה מורה ומחנכת במשך 30 שנים. במשך אותן שנים התגוררה במושב "עולש" שבשרון, לצד בעלה, איתן, וארבעת בניהם. ורדה למדה במגמת חינוך באוניברסיטת "בר אילן", סיימה לימודי דוקטורט באוניברסיטת ... עוד >>

אוי בואי תראי

מאת:
הוצאה: | 2011 | 265 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

בספר יומן זה מתארת ורדה את שיטת החיים שלה שסייעה לבעלה להבריא, לפיה נפש מחוזקת תגרור גוף חולה להחלמה, מעבר לטיפול הרפואי. "הגיעה תשובה מה-CT ושמח לבשר: "אתה נקי!" …ואנו יוצאים לדרך חדשה?! "אוי בואי תראי" הוא ספרה השלישי של ד"ר ורדה פוקס. בין ספריה ניתן למצוא את: "חטופים" – בעקבות חטיפת החייל הישראלי, ו"אסטרי" – סיפורה של ניצולת מעבורת בכוכב זר.

מקט: 5-698-3
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס  הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פתיחה: איתן נכנס להתקלח. הוא מתכונן להרצות היום בקורס מנהלי מחסן ממוחשב במכללת "נצרת עלית".

המים כבר לא זורמים במקלחת, אבל הוא עדיין מתעכב שם.
"תני, מה קורה?"
מבעד לדלת המקלחת הסגורה שמעתי את קולו. נדמה לי שהוא צועק משהו כמו:
"אוי, בואי לכאן, בואי רגע, תראי משהו!"
פתחתי את הדלת והצצתי בו. הוא משך מגבת על גופו הרטוב.
"תביטי," הצביע על המפשעה שלו, "אני מרגיש כאילו מונח לי פה גוש גדול."
"אוי," אמרתי וטפחתי על לחיי, "אלוהים אדירים, מה זה?!"
"אל תעמדי שם ותצעקי, בואי, תבדקי ותגעי בזה."
באצבע מהוססת נגעתי וחשתי בגוש גדול ונוקשה כמו אבן. נרתעתי ואני חושבת שצרחתי:
"אני מתה! ממתי זה נפוח ככה?!"
"לא יודע. הבחנתי בזה לפני יומיים, בשבת."
"אז למה לא דיברת? למה שתקת?! בוא נרוץ למרפאה!"
"עזבי שטויות, לא הולך לאף מקום ולא צריך מרפאה."
"השתגעת?!" צרחתי בפחד והסתכלתי שוב בנפיחות שצמחה לו בתחתית בטנו, "זה מבהיל! כן, אתה כן צריך!"
"תירגעי, תפסיקי לצעוק! עזבי, כי אני לא הולך לשום רופא וזהו."

נדמה שזה קרה אצלנו לפני יובלות. היום אני רושמת אותו כטעות מספר 1 שלי.
'אלוהים, איזה פספוס עצום!'
לו רק הייתי יכולה לדעת מראש שמאותה נפיחות תתחיל תקופה איומה – הייתי גוררת את איתן באותו רגע למישהו, על אפו וחמתו, לבדיקה, לייעוץ, להסתכלות…
* * *
"אימא, תתעדי את הדברים שאתם שניכם עוברים," הציע לי שי, בני.
"בשביל מה?!"
"לא יודע. אולי כדי לזכור."
"ממממ…לא בטוחה אם זה נכון לעשות." אמרתי, אבל באותו ערב כבר התחלתי לרשום.
תחילה – רק את הסיפור במקלחת ואחר כך גם מקרה שהיה לנו עם מומחה ולאט גם גלשתי לסיפור חיי היום יום שלנו וכל מה שקורה סביבנו.
זה שחרר ועשה לי טוב, עד שיום אחד החלטתי (כמעט נשבעתי) לרשום הכול, אבל ממש ה-כ-ו-ל, אפילו מחשבות ופחדים שלי, כאֵלו שלא העזתי לומר בקול.

מאתמול גם התחלתי לספר שאני מתעדת. סיפרתי לחברים, לידידים ולבני משפחה. ציפיתי שיתפעלו, אבל זה לא מה שקרה כי לכול אחד היה משהו להגיד, ממש לא מה שציפיתי.

"למה? בשביל מה זה טוב? תדעי שאת מנציחה דברים שתרצי לשכוח."

התגוננתי:
"לא, אני רושמת רק דברים ומעשים שבזכותם…"
"אבל אמרת שתרשמי הכול, נכון?" אמרה שרון (ממנה ציפיתי שהיא במיוחד תפרגן לי).
"אה, כן, בינתיים הכול." אמרתי.
"רגע, אז בסוף תמייני רק למעשים מיוחדים ואת השאר תמחקי?" התעקשה.
"תראי, אני רושמת יותר בשביל להשתחרר מה…"
"רגע, את רושמת בשביל עצמך, להשתחרר ממועקות או בכדי לפרסם?" התערבה רבקה.
שתקתי, כי לא באמת נתתי דעתי לזה ובאותם ימים לא חשבתי כול כך רחוק. (אבל הן נותנות לי רעיונות).
"אז על מה חשבת? תמחקי או תפרסמי?"
"נראה, עוד לא יודעת."
"יופי, ומתי תסיימי את התיעוד והרישומים שלך?"
זו השאלה היחידה שהייתה לי עליה תשובה ברורה וחד משמעית:
"כשאיתן יבריא!" .

רק שגם זה לא היה ממש מדויק כי גם כשהבריא המשכתי לרשום עוד קצת. (אולי כי חששתי שטרם…).

האמת היא שהיו זמנים שחשבתי שאני ממש יורדת מהפסים.
ייתכן שלוּ היה לי סיפור של מלווה אחר (לא של החולה עצמו) הייתי יכולה להשוות אם כל מה שעובר עלינו נחשב ל"נורמאלי".
היום, במרחק של הזמן, אני מודה שהיו ימים שהתקשיתי אפילו לשמוע את התגובות של האנשים שסביבי, גם את אלו שרצו את טובתנו והציעו לי מתוך רצון אמיתי לעזור מה שהם חושבים שכדאי לי לעשות (לדעתם) או איך צריך להתנהג…

גם קשה לשכוח את הימים שעמדתי מול מערכת רפואית כזו, שבאמת לא כדאי להיזכר בה, כמו, למשל, שיחות קשות עם רופא מתנשא וחסר סובלנות, או אחות רחמנייה חסרת רגישות, מהסוג שאתה מצפה ממנה.
אחטא למציאות אם לא אציין את ההפתעות בצורת רופאים רגישים, שעל אחד מהם אוכל לומר כמעט בוודאות שהציל את חייו של איתן, באכפתיות אדירה ("מה קורה, איך איתן? לא שמעתי מכם כמה ימים. שכחתם אותי?") ומילא את ליבנו באמונה, והרי בלי אמונה – אין הבראה.

חשוב לי להדגיש, שלעניות דעתי ניתן לחזור על התהליך של הליווי המתועד בספר הזה ואפילו להתכונן אליו, כמו אותו שלב ידוע מראש של צניחת הכדוריות הלבנות בדם, אלו ששומרות על גופנו מזיהומים, שמתרחש החל מחמישה או שישה ימים מסיום העירוי הכימי ולהתארגן אליהם בהתאם: בבידוד, בוויתור על פגישות עד יעבור זעם, כש"הספירה הלבנה" תתאושש כי אם לא נתרחק באותה תקופה….

האמת היא שבדפים הרבים שרשמתי אני באה  ב ט ו ב , במיוחד לאור התוצאה החיובית שאליה הגענו.

אני מבקשת לציין שהדברים שנרשמו כאן לא התכוונו להלל או לשבח מישהו, כמו שגם לא ייצרתי מסמך של "אני מאשים". הכוונה בכללותה הייתה לספר קורותיי בימים שליוויתי את איתן החולה מנקודת מבטי הסובייקטיבית, (מתובלת בהכשרתי המקצועית – כמטפלת משפחתית) –  שוב, עם מחשבותיי והרגשותיי,
ובפירוש לא מתיימרת לייצר מסמך אובייקטיבי.
איך אמרתי?
הלוואי והיה לי סיפור-מסמך כזה, [לא רפואי], אמיתי ופנימי של מלווה אחר.

אלו גם היו הימים האחרונים של הגשמים בחורף 2011 תשע"א ותחילתם של ימי קיץ לוהטים שנשפו על פחדים וחששות, שרק החלו לנבוט וקמלו, תודה לאל, לפני שפרחו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוי בואי תראי”