החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תלחצי!

מאת:
הוצאה: | 2011 | 271 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

"אני נמצאת עם אישה בחדר לידה. זו שעת לילה מאוחרת. כולם ישנים והרחובות חשוכים ושקטים. אני נוגעת בה. מחזיקה בידה. לוחשת לה. אני צופה בה כשהקליפות שלה נושרות בזו אחרי זו, כשהעכבות שלה משתחררות, כשהגבולות שלה נפרצים וכשהיא מצליחה להעפיל אל ההרים הגבוהים ביותר של חייה. אני נמצאת איתה וחושבת שבעצם, בתחילת דרכו של כל אדם יש לידה, כך מתחילים החיים כאן. וכל לידה היא נקודה בזמן, אבל הנקודה הזו מקפלת בתוכה סיפור חיים שלם. סיפור של אהבה, סיפור של פחד, של התגברות, של כאב, של תקווה. סיפור של חיים.” דנה הופר, מיילדת העובדת בבית חולים, ניחנה ביכולת להתבונן פנימה אל תוך אנשים ומצבים ומעל לכל אל תוך עצמה, ברגישות, בשנינות ובהומור. בספרה היא מעניקה לקוראים הצצה נדירה אל היבטים שונים של הנעשה בחדרי הלידה בהם רוב הנשים בארץ יולדות את ילדיהן. המבט של דנה – מתוך עיניים מקצועיות ולב חם ואנושי – מציע זווית ראיה מפוקחת, אמיצה ורבת השראה. הגישה שלה, השזורה בין הסיפורים, מהווה סוג של הכנה ללידה – בכך שהקוראים נחשפים לצדדים ושיקולים שיעזרו להם לקבל החלטות שנכונות עבורם בזמן אמת. "..ואני כמעט תמיד משתדלת לגעת. להרגיש את האדם שבפנים. לגעת לה ביד, או בכתף, או בשיער. איכשהו, המגע של גוף בגוף עוקף מחסומים שהמוח והעיניים מציבים בפנינו. אני מחפשת את היופי בפנים שלה. נורא חשוב לי לראות יופי בכל אדם, ותמיד אפשר להצליח, במיוחד בלידה כשהנשים כל כך יפות.”

מקט: 1-430-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מה, את מיילדת? איזה מקצוע מקסים!  זאת פחות או יותר התגובה הקבועה של רוב האנשים כשהם שומעים שאני מיילדת. הם אף פעם לא מבינים למה אני לא ממהרת להסכים איתם והפנים שלי קצת מתכרכמות.

אז כן, המקצוע שלי הוא אולי המקצוע הכי מרתק בעולם (לפחות בעיניי), ואכן אני נוכחת כמעט כל יום בהגעתם של חיים חדשים אל העולם, ואני רואה סביבי הרבה דמעות שמחה והרבה אהבה והתרגשות. אבל, אני רואה גם הרבה דברים אחרים, וזה לא בגלל שאני נוטה לראות את חצי הכוס הריקה, אלא אולי פשוט כי אני לא מפחדת להסתכל.

כשאני לא מפחדת להסתכל אני רואה שלא תמיד הלידה היא גולת הכותרת בחייו של זוג שנשוי באושר. לפעמים הנישואים לא ממש מאושרים. לפעמים ההריון לא ממש רצוי. ולפעמים אפילו ממש לא רצוי.

כשאני לא מפחדת להסתכל אני רואה את הנשים שכל כך חרדות מן הלידה. חלק מהן פשוט פוחדות מן הכאב שהוא חלק בלתי נפרד מהלידה, אבל חלק (ומדובר בחלק גדול למדי אם מסתכלים לסטטיסטיקות בעיניים) עברו התעללות מינית בילדותן והלידה עבורן היא כמו פתיחה של תיבת פנדורה. אני רואה את הנשים המוכות שמסתכלות על הבעל כדי לבקש אישור לפני שהן עונות לשאלות הרופא. אני קוראת בגליונות הרפואיים את ההיסטוריה הרפואית של היולדות, ואני לומדת על ההפלות ועל הילדים הפגועים שיש לפעמים בבית. ולפעמים, (ואני מודה על כך שזה קורה רק לעיתים רחוקות) אני מלווה גם יולדות עם תינוקות ללא רוח חיים.

חדר לידה הוא לא רק מקום של אושר ושמחה, פרחים ופרפרים. לחלק מן הנשים חדר לידה הוא מקום מפחיד, מקום שהן לא רוצות להיות בו. ולחלק אחר זהו מקום שהן משתוקקות להגיע אליו, אבל לעולם לא יגיעו.

וגם הלידה עצמה היא לא איזה תהליך פסטורלי שבסופו מחכה תינוק ורדרד עטוף בתחרה לבנה. בלידה יש כאב, ופחד, ועוצמה, ודם, וקיא, וקקי, ודמעות, וייאוש, ותקווה, ושמחה, והתרגשות, והשתוללות, או לפעמים שתיקות, ומבוכה, וחוסר ודאות. והכל מתערבב ביחד במשך הרבה שעות, ורק בסוף מקבלים את התינוק הורדרד העטוף (ולפעמים גם אז לא).

אז מקצוע "מקסים"? לא הייתי קוראת לזה כך. מקצוע מרתק? – כן, מאתגר? – כן, מקצוע שבו אני לומדת כל יום כל כך הרבה על אנשים, וכל כך הרבה על עצמי, על החולשות שלי, על היכולות שלי, על הפחדים והדעות הקדומות שלי ועל נקודות החוזק שלי.

חדר לידה הוא עבורי שדה של פלאים, שדה של התנסות, ומעל לכל, חדר לידה הוא עבורי בית.

הספר הזה הוא בעצם יומן מסע. מסע שהתחיל בבית הספר למיילדות ונמשך אל תוך השנים הראשונות שלי כמיילדת מתחילה. כשאני קוראת היום את הדברים שכתבתי אז, אני מתקשה לעמוד בפיתוי ולא לשנות את השטויות שפעם חשבתי. אני מרגישה גם את הכמיהה להרגיש דברים שפעם הרגשתי.

אבל זה חלק ממה שאני אוהבת במקצוע שלי – שהמפגש שלי עם אנשים באחת הנקודות העוצמתיות ביותר בחייהם, נוגע בי, משנה אותי, מעדכן בי דברים כל פעם מחדש.

אז איך אני, שבכלל חלמתי להיות וטרינרית, שלא הגיתי בקול רם את המילה 'וסת' עד גיל 26, שתמיד הייתי מסמיקה עמוקות כשראיתי זוג מתנשק בקולנוע, שמתביישת אפילו מאנשים שאני מכירה, איך בכלל מצאתי את עצמי במקצוע שהוא כנראה הכי עתיק בעולם?

  1. :

    לצד ספר כמו "דארווין באיילון דרום" של סמדר רייספלד המביא מסיפור חייה של נעמה, אחות במחלקת הפגים מעניין ומרגש לקרוא את הספר הזה המביא לנו מבט מקרוב יותר של אחות מיילדת. אני לא יודע אלו קוראים נחשבים לקהל היעד של הספר, אם נשות המעוניינות להתוודע איך חווית הלידה נראת בעיניים אחרות או שמא בנות השוקלות את הצעד של למידת המקצוע הזה. בכל אופן אני מוצא שזה צעד אמיץ לכתוב ספר כזה המשתף את הקוראים בכנות רבה כפי שהוא נכתב. ספר שנקרא מתוך הזדהות בנשימות עמוקות וכמה צירים.

  2. :

    קראתי את הספר "תלחצי" שנתיים אחרי שילדתי את בני הראשון. החוויות והסיפורים הנחשפים בספר לקחו אותי אחורה בזמן, אל סיפור הלידה האישי שלי, הזכור לי כחוויה מלאת עצמה אך לא פשוטה מבחינת האינטראקציה עם צוות בי"ח תל השומר. הזוויות השונות המוצגות בספר עזרו לי לעבד את סיפור הלידה שלי, ולהבין אותו ממימד אחר, שהקל עלי במעט את תחושת הביקורת.
    דנה הופר כותבת בחן ובקלילות. נהניתי מכל רגע. תודה!

הוסיפו תגובה