החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיגלית הנסיכה הלוחמת

מאת:
הוצאה: | 2011 | 255 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ההנסיכה סיגלית היא נערה יפה וחכמה. היא גם מרדנית ואינה מוכנה להיכנע למוסכמות הממלכה, ממלכת קרקוניה הרחוקה. למגינת ליבם של המלך ושל חבר שריו הנכבדים, מתאהבת סיגלית במיכאל, בן נפח אביון. המלך מגייס את בן הנפח לצבא בתקווה שהנער ייפול בקרב. במהלך מלחמה עקובה מדם עם הממלכה השכנה מגונן מיכאל בגופו על המלך ונפגע מחץ מורעל. הרעל מכניס את מיכאל לתרדמה. אם לא תימצא תרופת-נגד לפני תום ששת החודשים תהפוך שנתו של הנער לשנת עולמים. סיגלית יוצאת למסע מפרך אל ההר הקירח, עליו חי קוסם המסוגל לרקוח את התרופה. בדרך היא נתקלת בסכנות מרובות וביצורים מוזרים ומוזרים יותר, בהם מחבר הספר, אשר נכנס לעולם הסיפור באורח פלא. לסיפור יש סוף טוב, כמתבקש באגדות, למרות שהמחבר לא הצליח לסיים אותו במשפט "ומאז הם חיים באושר ובעושר". סיגלית הנסיכה הלוחמת הוא סיפור שובה לב ומלא הומור המשלב יסודות של אגדה קלאסית, מדע בדיוני, ותורות של פיזיקה מודרנית.
זהו ספרו הרביעי של היוצר הרב-תחומי ריצ'ארד שילה (2012 – 1946). שלושת ספריו האחרים הם מסעות עם קורחיריו, ספר ילדים שיצא לאור בהוצאת מסדה ( 1980 ), סוף הלילה,  ספר מדע בדיוני בהוצאת כינרת ( 1994)  ואיש אינו אשם בהוצאת אופוס ( 1997 ). שילה אייר או צייר את עמודי הכריכה של כל ספריו. ריצ'ארד שילה היה גם פסל בעל שם בינלאומי. פסלי הברונזה שלו מוצגים בגלריות בארה"ב ויצירות החוצות שלו, שהוזמנו על ידי גופים ציבוריים ופרטיים, מפארות כיכרות, גנים, כנסיות ומקומות ציבוריים אחרים בישראל ובארה"ב. גן הפסלים שלו, דירה להשכיר, על פי שירה של לאה גולדברג הפך לגן הדגל של העיר חולון ופסל "האוסקר הישראלי" (פרס אופיר) שעוצב על ידו, מחולק מדי שנה. ליוצרים בכל תחומי הקולנוע.

מקט: 4-128-33
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה

ההנסיכה סיגלית היא נערה יפה וחכמה. היא גם מרדנית ואינה מוכנה להיכנע למוסכמות הממלכה, ממלכת קרקוניה הרחוקה. למגינת ליבם של המלך ושל חבר שריו הנכבדים, מתאהבת סיגלית במיכאל, בן נפח אביון.


פרק א' – נא להכיר: הנסיכה סיגלית: היה היה פעם בממלכת קרקוניה הרחוקה מלך ושמו דניאל השביעי. השביעי, משום שלפניו היו שישה מלכים ולהם אותו שם. שושלת המלוכה נקראה שושלת דניאל מכיוון שאיש לא זכר את שם המשפחה של בית המלוכה. אפשר להניח שהשם נרשם בספר היוחסין של מלכי קרקוניה, אך חוץ מהרשם המלכותי, איש לא טרח להציץ ברשומות.

למלך דניאל הייתה בת, דניאלה שמה, אולם כולם הכירו אותה כנסיכה סיגלית. הכינוי הוענק לה בשל עיניה הכחולות, שלעת שקיעה, כשהשמש שינתה את גווניה, נצבעו סגול ונראו כפרחי הסיגלית שבגני המלך. הנסיכה סיגלית הייתה יפה מאוד. על כל נסיכה אומרים שהיא יפה, בין אם זו אמת ובין אם לאו. האמת אינה חשובה כשמדובר בבנות מלכים, ועל פי הדעה המקובלת, בעלות דם כחול הן תמיד יפות. אבל סיגלית הייתה יפה מעבר לכל קנה מידה מקובל. כל מי שראה אותה לראשונה היה עוצר ונועץ בה עיניים כמו בתמונה במוזיאון. שערה הארוך גלש על גבה כמפל זהב טהור, פניה היו בהירים וסומק קל ריחף על לחייה, כעל פניהן של בובות חרסינה שהובאו מארץ צ'ין הרחוקה. שפתיה הבריקו כמו שושן אדום אחרי הגשם ובעיניה, כאמור, פרחו הסיגליות.

חוץ מהיותה יפהפייה מושלמת, הייתה סיגלית גם חכמה מאוד ומשכילה; היא למדה את תולדות הממלכה אצל ההיסטוריון המלכותי, חשבון וניהול ממלכה אצל שר הכספים (שהיה גם דודה), קריאה במזלות, אלכימיה וקסם שימושי אצל הקוסם המלכותי, חוקים, יחסים בינלאומיים וכללי התנהגות וטקס אצל שר הטקס. היא למדה כל מה שנסיכה, אשר תוכתר למלכה ביום מן הימים, חייבת לדעת.

כל נתיני המלך, מאחרון הקבצנים הנודדים בדרכי העפר של הממלכה ועד לבכיר הדוכסים נשואי הפנים, אהבו את נסיכתם והיו גאים בה. כשיצאה בכרכרת הזהב או על גב סוסה האהוב, שלג, לביקורים בערי הממלכה וכפריה, יצאו כל התושבים מבתיהם והריעו לה בקולי קולות. מכיוון שהייתה בעלת לב חנון ורחום הורתה למשרתיה להשליך אל הקהל מטבעות כסף ונחושת. המלעיזים התלחשו שקנתה את אהבת ההמונים בכסף. אך הסברה, שנתיני הממלכה חמדנים עד כדי כך ויריעו לנסיכתם בשל כמה מעות שאספו בעפר, אינה מתקבלת על הדעת.

אפשר לחשוב שסיגלית הייתה נסיכה מושלמת כמו הנסיכות מהאגדות המוכרות (שלגיה למשל). ובכן, היא הייתה רחוקה משלמות. היא הייתה שובבה זריזת רגליים ולפעמים נדמה היה כי היא מסוגלת להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, נתקלת במסדרונות הארמון בבעלי תפקידים בכירים ומוציאה אותם מדעתם בתעלולים ומעשי קונדס. לא אפרט את תעלוליה מכיוון שלא היו מרושעים או פוגעים מדי (אם כי קורבנות התעלולים היו חולקים בוודאי על קביעה זו). אספר בהמשך על תעלול אחד, מרושע באמת וגם חשוב מאוד לסיפור. יתרה מכך, הייתה לו השפעה מכרעת על תולדות קרקוניה.

היא הייתה גם עקשנית כפרד. אם החליטה שהיא רוצה משהו, איש לא הצליח לשכנע אותה שתוותר. אביה, המלך דניאל השביעי, איבד את אשתו האהובה בזמן הלידה והשקיע את כל אהבתו בתינוקת היפה, שהייתה העתק מדויק של אמהּ. מיום שיצאה לאוויר העולם, שרתו אותה כולם מבוקר עד לילה. המילה לא, לא הייתה קיימת כלל במילון שלה. כל מה שדרשה, קיבלה מיד. מעולם לא נענשה על תעלוליה ולא שמעה מילה של גערה. בקיצור, סיגלית הייתה בת יחידה טיפוסית על כל מגרעותיה. למרות זאת כולם אהבו את הנסיכה… למעשה לא כולם. היו מעטים שלא אהבו אותה ובראשם, אשת שר הכספים, אחיו הבכור של המלך דניאל. לאו דווקא בשל אופייה אלא בגלל שסיגלית הייתה מכשול לתוכניותיה.

יום אחד (שבמקרה נפל על יום הולדתה העשירי של סיגלית) הגיעה לקרקוניה משלחת של עשרים וארבעה אמני סיף. תריסר מהם היו בני ניפון ותריסר מארץ צ'ין. בראש המשלחת עמדו שני רבי-אמנים מהוללים, סוני-סאן הניפוני ומאו-לי הצ'יני. הסייפים נשלחו על ידי קיסר ניפון וקיסר צ'ין לבקשת המלך דניאל, חובב הקרבות, כדי לאמן את חייליו באמנות הנעלה של עריפת ראשים וכריתת אברים.

כשסוני-סאן וסגנו מאו-לי הגיעו לראיון אצל המלך דניאל, נפלו אפיים ארצה לפני כס המלכות ונגעו במצחם ברצפת השיש.

"למה הם מתחננים על חייהם?" שאל המלך בלחש את שר הטקס שלצדו, "האם כבר הספיקו לעולל משהו?"

"לא, הוד מלכותו," השיב השר, "כך מברכים בני ניפון ובני צ'ין את הקיסרים שלהם."

"זה מוצא חן בעיניי," אמר המלך, "אולי אפשר להנהיג מנהג שכזה גם אצלנו?"

"על פי חוקי קרקוניה רק פושעים חייבים ליפול אפיים ארצה," ציין השר.

"אני יודע. אפשר להחיל את החוק הזה על כולם?"

"הדבר עלול להיות קשה, הוד מלכותו. האצילים הקרקונים לא יקבלו זאת באהדה."

"אתה צודק," נאנח המלך, "הייתי יכול להכריח אותם אך לא כדאי להסתכן במרד בשל עומק הקידה."

הוא סימן לאמני הסיף להתרומם לרגליהם.

מאו-לי הביא עמו מתנות מקיסר צ'ין – גלילי משי משובח שהיה נדיר ויקר מאוד בקרקוניה. מתנותיו של קיסר ניפון, שהובאו בידי סוני-סאן, היו חרבות מפלדה ניפונית. החרבות הניפוניות היו הטובות בעולם, וללא ספק גם היקרות ביותר. חרב אחת, נדנה עשוי זהב וכסף, מעוטרת באבני חן יקרות, הגיש סוני-סאן למלך ושנייה, מהודרת לא פחות אך קצרה יותר, לסיגלית. למען האמת, קיסר ניפון חשב בטעות כי למלך דניאל השביעי יש בן, ועל כן שלח את החרב. כשסוני-סאן ראה שלפניו עומדת נסיכה ולא נסיך, היסס אם להושיט לה את המתנה היקרה, מכיוון שבניפון, כמו בקרקוניה, החרבות מיועדות רק לבנים.

לפני שסוני-סאן הספיק להחליט מה לעשות בחרב, סיגלית חטפה אותה מידו. "תודה לך על המתנה הנהדרת ליום הולדתי," אמרה בהתלהבות.

סוני-סאן פתח את פיו אך כיוון שלא ידע מה להגיד, סגר אותו מיד. הוא לא יכול היה להגיד, כמובן, שהמתנה לא נועדה לה.

סיגלית התאהבה בצעצוע החדש ממבט ראשון. ראשית, משום שהיה יחיד במינו; לא היה לה דבר דומה בין כל הצעצועים שבעשרות חדריה. שנית, בגלל שהחרב הייתה צעצוע מסוכן. למעשה זה לא היה צעצוע כלל וכלל. החרב הקצרה – ובעצם, הפגיון הארוך – אולי נראתה כחרב צעצוע אך כל מי שראה את להבה החד לא יכול היה לטעות בייעודה; לשסף גרונות ואיברים אחרים. כשסיגלית הייתה שולפת את הפגיון מנדנו, צמרמורת חלפה בגבה. הלהב המבהיק ככסף טהור צפן בחודו אימת מוות, והאימה הזאת ריגשה אותה מאוד.

היא החלה להתרוצץ בארמון ובגניו מנופפת בפגיון, נלחמת בדרקונים דמיוניים, בשודדים, וביצורים מוזרים שהגיחו ממעמקי היער האפל ופשטו בהמוניהם על חצר המלכות. אנשי החצר נסו על נפשותיהם ברגע ששמעו את צעדי הריצה שלה מהדהדים במסדרונות. הלהב החד כתער בידי ילדה מפונקת וחסרת אחריות עורר בהם פלצות. איש לא התלונן, כמובן, כי לא היה למי להתלונן זולת למלך עצמו. ומי ירצה להגיד למלך שבתו האהובה מסוכנת לדרי הארמון? האדם היחיד שאולי היה מעז לעשות זאת היה שר המלחמה אך הוא שהה הרחק במערב, נלחם באויבו הנוכחי של המלך. בסופו של דבר, שר הטקס, רק אחרי שסיגלית גילחה מחצית משפמו המפואר וכמעט שקיצרה את אפו, הגיע למסקנה שאם לא יעשה מעשה, מישהו בארמון עלול לאבד איבר חשוב יותר משפם, או שהנסיכה, חס וחלילה, תזיק לעצמה.

הוא נכנס לחדרו של המלך וקד קידה עמוקה.

המלך הרים את עיניו מעל ספר עב כרס. היה זה כרך ראשון משניים שנועדו לספר את דברי-ימי קרקוניה בתקופת שלטונו. הכרך, שזה עתה ראה אור, סיפר על ילדותו, נעוריו ושנות מלכותו הראשונות. הוא אהב מאוד את הספר כי הוא היה גיבורו הראשי ותוּאר כשליט אהוב על עמו ולוחם ללא חת. לא תמיד זכר את כל הדברים שכתב ההיסטוריון המלכותי, אך הוא הניח שדבריו הם אמת לאמיתה, כי הרי ספרי היסטוריה אינם משקרים. למראהו של שר הטקס קימט המלך את מצחו, שכן ברגע ההוא בדיוק הגיע לקטע שבו סוּפר כיצד ניצח במלחמה ארבעה מלכים שכנים שהתאחדו נגדו.

"מה אתה רוצה, השר?" שאל בקוצר רוח.

שר הטקס השתחווה ומשך בעצבנות בשארית שפמו.

בעיני המלך הופיע ניצוץ מבודח. "מה קרה לחצי השני?"

"גילחו לי, הוד מלכותו," השיב השר.

"מי עשה זאת?" השר לא השיב ורק השתחווה בשלישית.

"סיגלית?" ניחש המלך.

השר השתחווה ברביעית.

המלך פרץ בצחוק, "חבל שלא ראיתי. זה בטח היה מצחיק."

"כן, הוד מלכותו, מצחיק עד דמעות."

המלך הביט בעיניו הקודרות של שר הטקס. "למה אתה רציני כל כך? זה היה בסך הכול מעשה קונדס. סיגלית לא התכוונה לפגוע בך."

"אני יודע, הוד מלכותו, מעשה קונדס ותו לא."

"אז למה המבט הקודר?"

"כי אני מודאג, הוד מלכותו."

"ממה? שתחתוך לך איברים חשובים משפם?"

"חס וחלילה, הוד מלכותו! אם הוד נסיכותה תרצה לחתוך לי איברים, אני לרשותה. אם רק תבקש, ארכין את ראשי כדי שתוכל לערוף אותו. זו זכותה הנסיכותית."

"אז ממה אתה מודאג?"

"שהוד נסיכותה תגרום נזק לעצמה, הוד מלכותו."

המלך חשב רגע, "אז מה אתה מציע?" שאל, "שאקח ממנה את הפגיון?"

"חס וחלילה, חלילה וחס, הוד מלכותו!" אמר שר הטקס המזועזע, "אין לוקחים מתנות שקיסר ניפון העניק. בני ניפון ידועים כקנאים לכבודם. אם הדבר יגיע לאוזני הקיסר, היחסים בין מלכות קרקוניה לבין קיסרות ניפון עלולים לעלות על שרטון."

"ובכן מה אתה מציע?" שאל המלך בקוצר רוח, "ואני מציע שתציע מהר, כי אני מאוד עסוק."

"שהוד נסיכותה תתחיל ללמוד אמנויות לחימה. כך היא לא תפגע בעצמה או בזולתה. על כל פנים, לא בכוונה."

המלך הביט בו בעניין רב ואמר: "הצעתך חורגת אמנם מן המוסכמות אבל היא בהחלט מעניינת. הייתי שוקל לקבלה, למרות שבנות לא אמורות לאחוז בחרב. אבל בתי רק בת עשר. היא לא צעירה מדי, לדעתך?"

"ההפך הוא הנכון, הוד מלכותו. זהו בדיוק הגיל המתאים להתחיל בלימוד אמנויות המלחמה." אמר השר, "ובאשר לחריגה מן המוסכמות, אין אדם בממלכה המקפיד על המסורת יותר ממני. אך מכיוון שלנסיכה כבר יש חרב, ולנו אין כל כוונה לקחת אותה ממנה, לא עדיף שתדע להשתמש בה? מלבד זאת, ישנם תקדימים בתולדות קרקוניה של חריגה מהמסורת – היו מספר נסיכות ואף מלכות שאחזו בחרב."

ככל שחשב המלך על הצעתו של שר הטקס כך היא מצאה יותר חן בעיניו. למרות שאהב את סיגלית אהבת נפש, אי-שם בלבו הסתתרה אכזבה על שלא נולדה בן, במיוחד משום שידע כי כבר לא יהיו לו בנים. הרי רעייתו המלכה מתה בלידתה את סיגלית. לאחר שנת אבל החליט אמנם המלך לשאת אישה בשנית ולהוליד יורש עצר, אך בטרם הספיק לעשות כן, יצא למלחמה נגד אחד משכניו. בתום הקרב המכריע שהוכתר בניצחונו, חגג המלך עם חייליו במשך שלושה ימים ושלושה לילות כנהוג. שיכור כלוט יצא מאוהלו להטיל את מימיו ליד עץ שהֵצֵל על האוהל המלכותי. הוא לא שם לב לכוורת שבנו לעצמן דבורים פראיות בגזע העץ. מכיוון שלמימיו היה ריח מתוק מיין הדבש שלגם, התנפלו עליו הדבורים ועקצו אותו פעמים רבות בכל איברי גופו החשופים. המקרה הזה לא הוזכר כמובן בספר שאותו קרא כעת. לא הוזכרה אף העובדה שאבד לו הכושר להוליד יורש עצר.

אם סיגלית תגלה כישרון באמנויות הלחימה, חשב המלך, אוכל לקחת אותה אתי למסעות ציד ולמלחמות כאילו הייתה בן. מלבד זאת, סיגלית תהיה פעם מלכה ותצטרך לנהל מלחמות וכדאי שתדע את כל רזי המלחמה, כולל שימוש בנשק.

הוא פנה לאחד מחיילי המשמר המלכותי שעמדו בפתח הדלת וציווה, "הבא אליי את סוני-סאן!"

החייל רץ החוצה. לאחר שעה קלה חזר עם אמן הסיף המהולל.

"איך אתה מתאקלם בממלכתי, רב-האמן?" שאל המלך באדיבות.

"במהירות, הוד מלכותו," השיב הסייף תוך כדי קידה.

"ואיך החיילים שלי? לומדים את רזי החרב?"

סוני-סאן היסס.

"ובכן?" האיץ בו המלך.

"הסייפים שבאו אתי רק החלו במלאכת האימון," אמר סוני-סאן, "אבל אמנויות הלחימה אינן מצטמצמות לשימוש יעיל בנשק, הוד מלכותו. עלינו לעצב אופן חשיבה שונה בחייליך ו…"

"אני לא רוצה שתעצבו אופן חשיבה," קטע אותו המלך, "למען האמת, אני מעדיף שחיילי ישאירו את החשיבה לי ולשר המלחמה שלי. אני רוצה שיידעו להשתמש בחרב ובכלי נשק אחרים ביעילות, ותו לא. המלחמה הנוכחית נמשכת יותר מדי. אמנם אין ספק שאנצח מפני ששר הצבא שלי טוב יותר משר הצבא של האויב. הבעיה היא שחיילי אינם טובים מחיילי האויב. על כן ההכרעה מתעכבת. הכופר שאוכל לגבות מאויבי לא יהיה פיצוי הולם על טרחתנו. אצטרך לצאת למלחמה נוספת כדי למלא את החסר באוצר הממלכה. בפעם הבאה אני רוצה לנצח בלי קשיים. האם החיילים שלי יהיו מוכנים עד אז?"

סוני-סאן היסס שוב, אך כשראה קמט של זעף בין עיני המלך מיהר ואמר, "כן, הוד מלכותו. אני והצוות שלי נאמן את חייליך כמיטב יכולתנו. הם יידעו להשתמש בחרב ביעילות."

"אני שומע בקולך 'אבל'," אמר המלך.

"אבל הם לא יהיו אמני סיף," השיב סוני-סאן בכנות, "לשם כך עליי לאמן את נפשם ואת מוחם ולא רק את ידיהם."

"הם יהיו טובים מחיילי אויב?" פלט המלך בקוצר רוח. "כן או לא?"

"כן, הוד מלכותו."

"זה מה שרציתי לשמוע," חייך המלך, "החוזה שלך הוא לשש שנים. אני מקווה שבזמן הזה תצליח להביא לפחות כמה מלוחמיי לרמה של אמן סיף."

"גם אני, הוד מלכותו."

"יש לי גם בקשה אישית, רב-האמן."

"אני לרשותך, הוד מלכותו."

"האם תסכים ללמד את בתי סיגלית?"

סוני-סאן היסס בשלישית. היה לו ניסיון מר עם ילדים בני גילה. הוא לימד את בניו של קיסר ניפון וסבל סבל נורא בכל רגע ששהה עמם בשדה האימונים. ראשית, משום שהיה הסייף הגדול בעולם ולא היה זה מכבודו ללמד ילדים. שנית, לימודי סיף כרוכים בפציעות ובפגיעות אחרות. ילדי הקיסר המפונקים לא הפסיקו ליילל ולמרר בבכי מתחילת כל אימון ועד סופו; פעם אחר פעם רצו להתלונן באוזני אמם הקיסרית. הדבר העמיד את סוני-סאן במצב בלתי אפשרי. מצד אחד, הקיסר דרש ממנו להפוך את בניו ללוחמים קשוחים; מצד שני, הקיסרית נשבעה לנקום בו אם יגרום לחבלות בילדיה המתוקים. הוא קיבל על עצמו את אימון חיילי קרקוניה בעיקר כדי להתרחק מהקיסרית הזועמת. לא הייתה לו כל סיבה לחשוב שסיגלית תהיה שונה מילדי הקיסר. הוא רצה להשיב בשלילה אך הבין שאף כי הדברים נוסחו כבקשה, דבר המלך היה פקודה. הוא עדיין לא הכיר את כללי ההתנהגות בממלכת קרקוניה אולם הניח שאין הם שונים בהרבה ממנהגי קיסרות ניפון. המסרב למלך עלול למצוא את עצמו עם ראשו מתחת לבית שחיו במקום על כתפיו. אמנם הוא לא פחד מאיש, וידע שרבים ימותו תחת חרבו לפני שילכדו אותו, אם בכלל, ויעמידוהו לדין באשמה של סירוב למלך, אך הוא בא ממסורת שאין מסרבים לריבון, גם אם בקשתו אינה לרוחך.

"כמובן, הוד מלכותו," אמר, "לכבוד יהיה לי ללמד את הוד נסיכותה."

למחרת היום החלה סיגלית את מסעה בן שלוש השנים אל רזי החרב הניפונית ואמנויות הלחימה האחרות; בחשאי, כמובן, כי המלך לא רצה לחבל בסיכוייה להינשא. מי ירצה לשאת לאישה נסיכה שתסיים כל ויכוח עם בעלה בבעיטה, בחבטת אגרוף או בשליפת חרב? רק מאו-לי, סגנו של סוני-סאן ועוד שניים או שלושה מאמני הסיף ידעו על לימודיה אך מן המפורסמות היא שאמני סיף יודעים לשמור סוד.

סוני-סאן קיווה שסיגלית תפרוש אחרי שיעור או שניים ותרוץ לאביה המלך כדי להתלונן על אכזריות המורה, אך ציפתה לו אכזבה מרה. בתחילת השיעור הוא הדגים כמה תרגילים מסובכים במיוחד, בתקווה שהנסיכה העדינה תירתע ולא תרצה להמשיך ללמוד את האמנות הקשה והמפרכת. סיגלית הביטה בו מרותקת. כעבור ניסיונות אחדים חזרה על התרגילים בצורה כמעט מושלמת. בשיעור הבא החל במשטר אימונים נוקשה ביותר שגם גברים קשוחים היו מתקשים לעמוד בו, לא כל שכן ילדה בת עשר. סיגלית חרקה בשיניה ועמדה בעומס בלא תלונה.

"נעשה הפסקה, הוד נסיכותה," אמר סוני-סאן לקראת צהרי היום.

"לשם מה?" שאלה סיגלית.

"את חייבת לנוח."

"אני או אתה?"

הוא הביט בה בהשתאות והמשיך בשיעור. יותר מכך הופתע כאשר סיגלית נפצעה בזרועה מזיז סלע ולא הזילה ולוּ דמעה אחת. היא זרקה מבט קצר וחסר עניין בפצע המדמם וחזרה לעמוד מולו בתנוחת קרב.

"אנחנו חייבים לטפל בזרועך, הנסיכה," אמר.

"זו רק שריטה."

"הפצע עלול להזדהם."

"אין צורך," אמרה הנסיכה העקשנית, "נמשיך באימון."

סוני-סאן משך בכתפיו ואמר, "כרצונך."

קשה לספור כמה פעמים נחתכה סיגלית, נפלה מהסוס, או נחבלה בראשה ובחלקי גוף אחרים. עשרות פעמים נקעה את קרסוליה ופעמיים שברה יד אך היא נשכה את שפתיה והמשיכה באימונים. אם מישהו מאנשי החצר היה רואה אותה, הוא לא היה מאמין למראה עיניו. הנסיכה המפונקת והשברירית נעלמה כלא הייתה. במקומה הופיעה גורת זאבים פראית ונועזת. סוני-סאן הבין שהנסיכה קורצה מחומר שונה מזה של בני קיסר ניפון והחל להתייחס אליה ברצינות רבה.

תחילה לימד אותה את אמנות הקרב ללא נשק. "לאמן לחימה, כל דבר יכול לשמש כנשק קטלני," שינן באוזניה, "ובמיוחד רגליו וידיו."

הוא לימד אותה את סוד הבעיטה הגבוהה וסוד הבעיטה הנמוכה, את סוד הבעיטה ברגל אחת וסוד הבעיטה בשתי הרגליים כאחת. הוא לימד אותה את סוד מכת האגרוף, סוד המכה ביד פתוחה, סוד החבטה בחזה וסוד החבטה בגרון. הוא לימד אותה לפיתות והשתחררויות מלפיתה, הטלות, נפילות נכונות והתרוממות מהירה מנפילה. הערכתו גדלה מיום ליום כשראה באיזו מהירות מצליחה סיגלית להשתלט על רזי הקרב ללא נשק. בתום שנה, הפך כמעט כל איבר בגופה להיות נשק מסוכן.

בשנה השנייה החל סוני-סאן ללמד אותה את רזי החץ והקשת. הוא לימד אותה לירות בעמידה, בכריעה, בשכיבה ומעל גבו של סוס דוהר. הוא לימד אותה לשלוח חץ קטלני בחזיר בר שועט, בציפור במעופה ובזבוב המזמזם מעל ראשו של סוסהּ. אפילו לימד אותה להרוג שני זבובים מזמזמים בשני חיצים בו בעת.

בשנה השלישית הגיע הזמן ללמוד את תורת הלחימה בחרב הניפונית, מלכת אמנויות הלחימה. "קודם כל תנהלי את קרב החרבות בראשך," הסביר סוני-סאן, "אל תשלפי את החרב מנדנה אלא תביטי בעיני יריבך ותדמייני לעצמך את מהלכיך ומהלכיו. כשתצליחי לראות את כל הקרב בדמיונך, תוכלי לגבור על יריבך באבחת חרב אחת."

סיגלית ראתה את אבירי המלך נלחמים זה בזה בתחרויות. לקח להם זמן רב והרבה אבחות חרב כדי לגבור על היריב.

"אבחת חרב אחת?" שאלה בחוסר אמון.

"כן, אבחת חרב אחת," אמר סוני-סאן, "זה מה שאמן סיף נזקק לו כדי לגבור על יריב, שתי אבחות לגבור על שני יריבים, שלוש אבחות על שלושה יריבים וכן הלאה."

"אתה יכול לנצח באבחת חרב?"

"אני יכול."

"אם כך, גם אני אוכל," הבטיחה.

סוני-סאן לא נדהם כלל מהמהירות שבה השתלטה תלמידתו על סוד האבחה הראשונה. אף-על-פי-כן התקשה לעכל את העובדה שלמדה בכמה חודשים דברים שהוא עצמו הקדיש שנים ללמידתם.

לא את אמנות ההרג בלבד לימד סוני-סאן את סיגלית. הוא עיצב מחדש את מוחה ונשמתה. הוא לימד אותה משמעת פנימית, פיתח את יכולתה לשלוט בתחושותיה ובמחשבותיה, ומעל הכול, לימד אותה להבין את היריב.

"אמן סיף חייב לחוש את תחושותיו של יריבו," נהג סוני-סאן להגיד, "הוא חייב להתבונן בו ולהאזין לו כדי לחשוף דווקא את מה שהיריב מנסה להסתיר. אם מבינים את נפש היריב, הקרב מוכרע מראש."

"אם אבין את נפשו," העירה סיגלית, "אתקשה להרוג אותו."

"זה נכון," הסכים סוני-סאן, "אמן סיף אינו ממהר לשלוף את חרבו ואינו הורג ללא צורך. מי שמודע לעוצמתו אינו חושש מחמלה. חוץ מזה, אמן סיף יודע לעתים להכריע את הקרב במבט. כשהיריב יביט בעיניו, יבין שאין טעם בעימות דמים וייסוג."

"אתה יכול להדגים את המבט?"

הוא הביט בעיניה. עיניו השחורות נהפכו לקשות כבזלת שחורה. היא חשה שהן חודרות לעומק נשמתה ודולות משם את כל פחדיה. הוא הביט בה כשנייה, אך זה הספיק להקפיא את דמה בעורקיה. היא רעדה ומחתה את הזיעה הקרה על מצחה.

"האם אוכל אי-פעם להקנות לעצמי מבט כזה?" שאלה.

"כבר רכשת אותו."

"מתי זה קרה?" שאלה, פוקחת את עיניה בפליאה.

"במשך שנות האימונים שלך."

"אני יכולה לנסות את המבט עליך?"

"את יכולה לנסות," הוא צחק, "אם כי אינני מניח שתהיה לו השפעה עליי כמו שיש למבטי בך."

"למה?"

"כי אני מוכן לקראתו."

סיגלית חשבה רגע ושאלה, "כולם נרתעים מהמבט?"

"רובם," הנהן סוני-סאן, "אך יש טיפשים שמנסים את כוחם נגד אמני סיף, ובדרך כלל מתים תחת חרבם. "

יום אחד, לאחר שמלאו שלוש שנים לבואו, התיישב סוני-סאן על סלע וביקש מסיגלית לשבת לצדו.

"סיימנו, סיגלית," אמר.

הוא כבר לא פנה אליה בתואר "הוד נסיכותה". במשך השנים נשרו ביניהם המחיצות.

"אתה עייף, סוני-סאן," אמרה הנסיכה, "נמשיך מחר."

"לא, יקירתי. לימודיך הסתיימו. מחר אני חוזר לקיסרות ניפון."

"למה?"

"קיבלתי איגרת מהקיסר. הוא דורש שאחזור מיד עם תריסר אמני הסיף הניפונים."

"קרה משהו בקיסרות ניפון?"

"אכן קרה," הנהן סוני-סאן, "שוגון המחוז הצפוני מרד בקיסר. הוד מלכותו, אביך, שחרר ברוב חסדו אותי ואת שנים-עשר בני עמי מהחוזה כדי שנוכל לחזור ולעזור לאדוננו הקיסר לדכא את המרד."

"מה יהיה עליי?" התלוננה הנסיכה, דמעות בעיניה, "אני לא רוצה שתעזוב."

"לימדתי אותך כמעט כל מה שאני יודע." הנסיכה משכה בכתפיה והדמעות המשיכו לזלוג מעיניה. "את אמנית סיף במלוא מובן המילה," הבטיח לה סוני-סאן.

הוא אמר זאת בגאווה שהייתה מהולה בקורטוב של מבוכה וקנאה. לא היה לו ספק שבתוך שנתיים-שלוש, אם לא תזניח את אימוניה, סיגלית תעלה עליו ותהיה אמנית הסיף הגדולה בעולם. לבסוף, הגאווה והאהבה לנסיכה גברו על הקנאה. הוא קירב אותה אל חזהו ונשק למצחה.

סיגלית נצמדה אליו וסירבה להיפרד. "אל תעזוב, סוני-סאן," ביקשה, "מי ימשיך לאמן אותי אחרי לכתך?"

"רב-האמן מאו-לי," השיב לה סוני-סאן, "אמני הסיף מארץ צ'ין נשארים כאן עוד שלוש שנים, עד תום תקופת החוזה. מאו-לי לא פחות טוב ממני… אולי במקצת, אך לא יותר מזה. ממנו תלמדי את המעט שעדיין לא הספקתי ללמדך."

למחרת ליוותה סיגלית את סוני-סאן ואת תריסר אמני הסיף אל הנמל שבו המתינה להם ספינת מפרשים. בטרם עלה על הסיפון הוציא סוני-סאן את חרבו והגיש לסיגלית. החרב הייתה נתונה בנדן שחור פשוט, ללא קישוטים ועיטורים. סיגלית הודתה לו על מתנת הפרידה בחיבוק עז, אך סוני-סאן הבחין בעיניה מעט אכזבה על כך שהחרב אינה מהודרת כחרבו של אביה.

"זוהי חרב מיוחדת במינה, סיגלית," אמר, "היא חושלה לפני מאות שנים באש הר געש, בידי אמן החרבות הגדול ביותר בקיסרות ניפון."

"היא טובה מזו של אבי?"

במקום להשיב שלף סוני-סאן את החרב מנדנה, תלש שערה מראשו והניח אותה בזהירות על חוד הלהב. הוא נשף קלות, וסיגלית הביטה בפליאה איך שני חצאי השערה צונחים משני צדי החרב.

"אף פעם לא ראיתי חרב כל-כך חדה!" קראה.

"יש מעט חרבות חדות כמוה," אמר סוני סאן, "אבל לא רק בכך ייחודה. אמן החרבות שחישל אותה היה גם קוסם גדול."

"היא קסומה?"

"בהחלט," הנהן סוני-סאן. הוא לקח את ידה של הנסיכה והניח קלות את זרת יד ימינה על הלהב. כמה טיפות דם נזלו לצדי הלהב. "מרגע זה היא שלך לעד," אמר, "היא תמיד תחזור אליך. גם אם תאבדי אותה בהמולת הקרב או שמישהו יגנוב אותה ממך, עד אור הבוקר תחזור אליך."

"אבל היא שלך," ציינה סיגלית, "היא לא תעזוב אותי ותחזור אליך?"

"נתתי לך אותה מרצוני החופשי ואת קידשת אותה בדמך. בכך ביטלתי את חזקתי עליה. עכשיו היא ידידתך ושותפתך."

"אתה מדבר על החרב כאילו הייתה יצור חי."

"היא אכן יצור חי," אישר סוני-סאן במנוד ראש, "קחי אותה בידך ותרגישי."

סיגלית שלפה את החרב. היא הרגישה רעד קל בזרועה. הייתה לה תחושה מוזרה שידית החרב משנה את צורתה כדי להתאים את עצמה לכף ידה. החרב לא הייתה עוד כלי זר אלא המשך טבעי של זרועה. סיגלית ביצעה כמה תנועות סיוף והלהב שיסף את האוויר בקלילות, כאילו ידע מראש לאיזה כיוון סיגלית רוצה להניעו.

"היא תהיה נאמנה לך בכל הרפתקאותיך," אמר סוני-סאן.

"אני לא בטוחה שתהיינה לי," משכה סיגלית בכתפיה, "אין מרשים לנסיכות לצאת להרפתקאות."

"עד כמה שאני מכיר אותך, את כבר תמציאי דרך לצאת להרפתקה. או-אז, החרב תהיה לך לשותפה נאמנה."

הוא חיבק אותה פעם נוספת ומיהר לעלות אל הספינה בלא להסב את ראשו לאחור. הוא לא רצה שהנסיכה תראה את הדמעה בזווית עינו. הוא היה גדול אמני הסיף, ואמני סיף אינם מזילים דמעות.

  1. :

    אני שייכת למגזר החרדי ורציתי לרכוש את הספר האם יש אפשרות להתאימו לכל המגזרים? ז"א לשנות את תמונת השער לנסיכה צנועה יותר? כדי שכולם יוכלו להנות מהספר? למרות שאינני יודעת את כל תוכן הספר אבל לפחות לשנות את השער. בברכה סיגלית

הוסיפו תגובה