החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על זוהר אביב

דבר הסופרת להורי הקוראים: להורים הנכבדים שלום, אני כל כך שמחה שנכנסתם לאתר והגעתם אלי, אני כמהה לגרום לילדכם הנאה, וכן להקנות להם ערכים חשובים. הסדרות שלי- חבורת כוח המוח, יד הפלא, כוח הלב, ומסע מצמרר בטח מוכרות לילדכם. באתר ... עוד >>

מסע לארץ ישראל

מאת:
הוצאה: | 2011 |
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

מישקה, ילד בן 12 חי בפולין. טוב לו, הוא מאוהב בילדה מהכתה שלו, אלא שב-1938 דברים מתחילים להשתנות. גזירות, אביו נלקח מהבית, משפחתו עוברת לגטו, והוא פוצח במסע הישרדות מרתק, מבגר, שמעצב אותו וסופו מרגש ומדהים. זוהר אביב, סופרת ילדים ונוער ידועה שכתבה כחמישים ספרים ביניהם חבורת כוח המוח יד הפלא ועוד, כל סדרותיה מביאים מסרים של מניעת אלימות וקבלת השונה. בספר מרתק ומרגש זה מביאה אביב את ספורו של ילד ששרד שואה וזכה לעלות לארץ ישראל.

מקט: 1-32-4
סקירה על הספר בבלוגיה
מישקה, ילד בן 12 חי בפולין. טוב לו, הוא מאוהב בילדה מהכתה שלו, אלא שב-1938 דברים מתחילים להשתנות. גזירות, אביו […]

יום ההולדת שלי: עליתי לארץ ואיתי עלו הגעגועים לאבא שלי.

אבל למה אני מתחיל מהסוף? אתחיל מההתחלה. קוראים לי מישקה, ואני רוצה לספר לכם על המסע הארוך, שעברתי.

הכל התחיל בבוקר, יום שלישי, השלישי במרץ' 1938 בבית הספר בפולין. כשהגעתי לכיתה ראיתי שהניה הגיעה בסוודר הלבן שלה, שאני כל כך אוהב. הסוודר הלבן של הניה הבליט את השפתיים האדומות שלה, ואת הלחיים הסמוקות. היא נראתה כל כך יפה באותו יום. השיער הבהיר שלה עטף את הפנים כמו מסגרת זהב, ואני לא יכולתי להסיר מבטי ממנה. הניה…גם יפה, וגם שרה כמו זמיר. בכל שיעור מקהלה, הלב שלי נמס מהתרגשות למשמע קולה. בסתר ליבי ידעתי שהניה לבשה את הסוודר הזה במיוחד לכבוד יום ההולדת שלי. הייתי בטוח שהיא זוכרת את התאריך, וידעתי שהיא זוכרת שאני אוהב את הסוודר הזה. ראיתי את זה לפי המבט שהיא שלחה אלי באמצע שיעור עברית. ניחשתי שעכשיו תורי לעשות משהו. משהו שיראה להניה שאני אוהב אותה . הדבר היחיד שישכנע אותה, יהיה שאזמין אותה אלי הביתה. מאז שאני מכיר את הניה, אף פעם לא הזמנתי אותה לביתי. שלוש שנים חלמתי על היום שאזמין אותה. אבל אף פעם לא העזתי. בגלל אבא שלי. לאבא שלי יש תכונה מוזרה. הוא לא אוהב אורחים. אני קורא לתכונה הזו, תקלה במוח. זה מה שיש לאבא שלי. תקלה במוח. בזמן האחרון הוא כל הזמן מטיל עלינו הגבלות. הגבלות מוזרות כמו לא להתקלח יותר מחמש דקות, לא לצאת מהבית אחרי רדת החשיכה, ועוד כאלה מן הגבלות שהולכות ונעשות יותר ויותר מוזרות. אחי התאום יאצק אומר שאבא לחוץ בגלל החרם הכלכלי שהפולנים עושים עלינו היהודים. ובגלל ההגבלות שהם מגבילים אותנו כמו למשל- שאסור לנו ללמוד באוניברסיטה. אבל אני שואל, בגלל שהפולנים מגבילים אותנו אז גם אבא צריך להגביל אותנו בבית? מה הוא רוצה? שנתרגל להגבלות? אני לא מבין את אבא שלי. נכון שקשה לנו לחיות בפולין, נכון שמרגישים את השנאה בכל מקום. אבל אנחנו מצליחים לשרוד. יש לנו פה בתי ספר יהודיים, ומוציאים פה ספרים ועיתונים בעברית , ויש ספריות גדולות ותיאטראות רק שלנו. אנחנו נצליח ונתקדם ואחר כך נעבור למולדת משלנו. שמעתי שיש כבר הרבה יהודים שמתכננים לבנות מולדת רק ליהודים.

"הי, מישקה, על מה אתה חולם?" יאצק אחי התאום נכנס לכיתה וניתק אותי מעולם החלומות.

"סתם…אני רוצה להזמין היום את הניה אלינו הביתה" עניתי.

יאצק, שלח את ידו אל עבר המצח שלי "מישקה, אתה בסדר? אתה בטוח שאתה לא חולה?"

"אני בסדר, ואני מזמין אותה. זהו החלטתי. אני כבר בן 12 ואבא לא יכול לקבוע לי אם להביא חברים או לא"

"מישקה מישקה" אמר יאצק והתיישב על הכסא שלידי "תקשיב לאחיך שגדול ממך בדקה שלמה, אל תעשה את זה, אתה לא רוצה שאבא יתפרץ נכון?"

"חכה שניה" אמרתי ליאצק והוצאתי שעון מכיסי. המתנתי 60 שניות ואמרתי "הנה, התבגרתי והגעתי לגיל שהיית בו לפני דקה. ולא שיניתי את דעתי, אני מזמין את הניה"

"כרצונך" הניף אחי את ידיו לאוויר, וחצי חיוך הסתמן לו בזווית הפה, החיוך הציני הזה מאפיין את אח שלי, החיוך הזה הוא שמבדיל ביני לבינו. אני תמיד רציני , ואחי, תמיד חצי מחייך, כאילו הוא מסתכל על הכל מלמעלה, והכל מבדח אותו. החיים הם בדיחה בעיניו. חוץ מהחיוך אין בנינו הבדל. לשנינו יש אותו שיער חלק ובהיר, אותם עיניים כחולות. אותו אף ישר וקצת ארוך מדי . אבל מה זה חשוב האף, אם הניה מחבבת אותי גם ככה? הנה היא מתקרבת אלי עם הסוודר הלבן ושיער הזהב שמסנוור לי את העניים, היא מחייכת אלי, היא מחכה שאגיד משהו. בלי לחשוב הרבה אני אומר-

"הניה, את מוזמנת אלי הביתה, היום אחרי הלימודים"

"באמת?" שואלת הניה והעניים האפורות שלה ננעצות עמוק בעיני "אתה לא יודע כמה שאני שמחה….זה אומר? זאת אומרת….אתה מתכוון שאנחנו….שאתה רוצה להיות חבר שלי?"

אני לא מאמין, היא ממש מתבלבלת ומסמיקה. היא אוהבת אותי. כן, זה בטוח.

"כן, הניה, אני רוצה להיות חבר שלך" אמרתי במהירות ורצתי מיד החוצה. הלכתי לשטוף פנים בברז שליד השירותים. הפנים שלי בערו. למרות ששטפתי אותם במים קפואים הם לא הפסיקו לבעור, הם בערו מרוב התרגשות לקראת הצהרים. לקראת הביקור של הניה אצלי בבית.

  1. :

    נורא אהבתי את הספר

הוסיפו תגובה