החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אולי בחיים אחרים

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 239 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"נפרדנו? איך זה יכול להיות? הוא מוחשי לי כל כך, כאילו רק אתמול, רק אעצום את עיניי ואני רואה בבירור, השערות הזהובות הקצרות על מפרקי ידיו, השיער שנופל על עיניו, פרוע וסורר, עיני הדבש שלו מתכהות בתשוקה אליי, אליי, חולצת סיום המסלול מהצבא שהוא אוהב ללבוש כשהוא ישן, והדרך שבה שהוא לובש את החולצה, כמו ילד קטן, קודם משחיל את הראש ואז יד ועוד יד. מה זאת אומרת, נפרדנו? איך זה קרה?"

 

כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה – אימה, אחיה וחברתה הטובה – אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר.

איילת מנסה לחזור לחייה ולעבודתה ומתאהבת מחדש, אבל הסודות מעברה הנשכח מאיימים לפרום את החיים החדשים שרקמה.

 

אולי בחיים אחרים הוא רומן קצבי ומושך על תעייה במבוך הזיכרון, על טראומה, סודות ושקרים, על אהבה ואשמה ועל האומץ חסר הפשרות להאיר את מה ששרוי בעלטה.

 

הכתיבה הייתה תמיד חלק מחייה של מיכל צינמון–פירון, דוקטור לביולוגיה בהכשרתה. היא מתגוררת בהרצליה עם בן זוגה, שלושת ילדיהם וארבעה חתולים.

מקט: 4-20-534967
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ופתאום אני ערה, ויודעת שאני ערה.

המציאות מתגבשת סביבי: המציאות היא תקרה אפורה המחולקת לפאנלים מרובעים. המציאות היא מסילה מעוגלת השקועה בתקרה ובה מושחל וילון ירקרק שעליו צורות גיאומטריות בסגול וּורוד. המציאות היא מיטה עם מעקה מתכת ואור מעומעם של פלורסנט שדולק אי שם מעבר לווילון. הווילון הוא גבול המציאות.

אני מרגישה כל פעימת לב בכל הגוף, גם בעיניים ובציפורניים. מסובבת את הראש, מנסה להניע את הידיים, את הרגליים. בגב יד שמאל נעלמת צינורית שקופה מתחת לאגד דביק. מרימה מבט, עוקבת אחרי הצינורית שנבלעת בשקית אינפוזיה ריקה למחצה התלויה ממוט לצד המיטה. ליד מעמד האינפוזיה יש כורסה ועליה ישנה אימא, חובקת בזרועותיה תיק עור חום וגדול. שפתיה פשוקות ואני שומעת את נשימותיה.

״אימא,״ אני מנסה לומר. קולי לא נענה לי. היא לובשת סוודר סגול שאני לא מכירה, ראשה נוטה הצידה ואני רואה רק את צדודיתה, אפורה ונבולה, אולי לא ישנה מספיק, בגללי? אני בולעת רוק ומנסה שוב, ״אימא.״ הקול שלי צרוד וקלוש אבל אימא ננערת כאילו צעקתי באוזנה.

״מאמיל׳ה שלי,״ היא רוכנת אליי, התיק נופל לרצפה והיא כורכת את זרועותיה סביבי ונשימתה נרעדת באוזני כשהיא מנשקת אותי, ושוב מנשקת.

״אימא,״ אני אומרת לתוך צווארה.

אימא לא מרפה את חיבוקה, היא מהדקת את עצמה אליי ואני נושמת את הריח שלה, הריח שהוא אימא, מניחה לעצמי להיות מחובקת ועטופה, להיות מונחת בחיקה. רק לרגע אחד אני יכולה לנוח באי הידיעה שלי, להיות תינוקת שמותר לה לא לדעת ולא להבין ולא להיות בשליטה, מותר לה פשוט להירגע בתוך החיבוק של אימא.

״אימא,״ אני אומרת שוב. עכשיו היא מרפה את חיבוקה, מזדקפת, כשהיא מחייכת זה מכה בי שוב, כמו צרימה, סביב עיניה חריצים עמוקים שלא היו שם מעולם.

״מה, מתוקה שלי,״ היא אומרת. ״בדיוק היום הבאתי לך כמה דברים,״ היא מרימה את התיק מהרצפה, מפשפשת בקרביו. אימא אוהבת תיקים גדולים שלתוכם היא מכניסה חצי בית. ״חשבתי שאולי תרצי קצת קוסמטיקה, קרם פנים וקרם ידיים והבאתי לך את הספר שקראת-״

״אימא,״ אני אומרת, ״מה קרה לי?״

ידיה של אימא קופאות בתוך התיק. עיניה ניתקות ממנו ושטות אל עיניי ומבטן ער מאוד. ״את לא זוכרת?״ הקול שלה שקט אבל אני שומעת את הדחיפוּת שמאחורי המילים והיא מלחיצה אותי. בין גבותיה, בין אפה לזוויות שפתיה חרותים קמטים עמוקים, כל הפנים שלה רכים ורפויים, מתי זה קרה? אימא לא נראית כמו אימא. אימא, מה קרה לך? אני רוצה לשאול.

״לא, אני לא זוכרת.״

״נפצעת בתאונת דרכים,״ אימא אומרת. ״מכונית פגעה בך, את לא זוכרת?״

אני מנסה להיזכר. זה כמו לנסות להחזיק מים במסננת, לרגע נדמה שאני מצליחה ואז הכול נעלם. ידה החמה של אימא עוטפת את ידי. המגע שלה מייצב ומרגיע. ״זה בסדר,״ היא אומרת. ״הרופאים אמרו שזה יכול לקרות אחרי פציעת ראש, שהזיכרון ייפגע. את זוכרת לאן הלכת כשהמכונית פגעה בך?״

אי שם מעבר לווילון צפצופי מכונות וזמזום פלורסנט. אני לא זוכרת שרציתי ללכת לאנשהו. מה אני כן זוכרת? אני מביטה באימא ותמונות מבליחות בראשי, הדירה שלי, המרצה בקורס טיפוגרפיה, התרגיל באיור שזה עתה סיימתי והגשתי, צחי. צחי! צחי ואני מכינים ארוחת ערב במטבח שלנו, צחי ואני יושבים יחד מול הטלוויזיה, צחי ואני רבים על כיור האמבטיה בבוקר, החיוך שלו כשהוא נושק לי בשובו הביתה, המנהג המעצבן שלו להשאיר את כוס הקפה על השולחן בסלון. למה צחי לא כאן?

״מה שאני זוכרת זה את המסיבת שחרור של יותם, התאונה קרתה כשיצאתי משם?״

משהו עובר באימא כמו גל, מרחיב את עיניה, מרטיט את ידה האוחזת בידי. היא שואפת אוויר דרך אפה, שפתיה נפשקות כאילו היא רוצה לומר משהו. אני מביטה באימא שאינה דומה לעצמה וקור הולך ומזדחל אל תוך בטני, ממלא אותה כמו ענן סמיך.

״מה?״ אני אומרת.

אימא סוגרת ופותחת את פיה כמו דג, אם לא הייתי מרגישה שמשהו כאן מאוד לא בסדר זה בטח היה מצחיק אותי.

״מה, אימא?״ אני שואלת שוב, הקול שלי חד וגבוה ואולי זה מה שמנער את אימא מהקיפאון שלה.

״מותק שלי,״ היא אומרת והעיניים שלה ריקות ורחבות והקול שלה חסר גוון והמום, ״השנה עכשיו 2004. יותם השתחרר מהצבא לפני תשע וחצי שנים.״

כל האוויר יוצא מהגוף שלי ומשאיר אותי שטוחה וריקה. אפלה מתחילה להיאסף בקצות שדה הראייה. מצידו השני של הווילון טלפון מצלצל ומצלצל בעקשנות. אם אתרכז בצלצול הטלפון אולי ייחלש הרעש הלבן שבראש שלי. אם אמצא חוקיות בדוגמת הצורות שעל הווילון אולי המערבולת שמתחוללת בתוכי תירגע ואולי אז אצליח לנשום כמו שצריך ולהבין את מה שאימא אומרת, את מה שמראה פניה היה צריך להבהיר לי מיד.

המילים שאימא לא הצליחה למצוא קודם נשפכות ממנה עכשיו בשטף. ״הרופא הזהיר אותי, הוא אמר שזה יכול לקרות, אפילו צפוי, שהרבה פעמים עם הזמן נזכרים, את לא צריכה לדאוג לזה עכשיו, אנחנו ניתן לזה זמן, אנחנו נלך למומחה הכי גדול להתייעץ, נראה מה אפשר לעשות-״

בתוך הגרון שלי הולך ומתאסף גוש ששולח שלוחות מעקצצות שעולות במעלה האף עד לעיניים וגולשות החוצה, זולגות בצידי פניי אל הכרית. שביל של נזלת מזדחל לכיוון הפה, אני מרימה את היד לנגב אבל זו היד עם האינפוזיה, אני מעבירה את גב היד השנייה מתחת לאף כמו ילדה קטנה. אימא תולשת ריבועי נייר טואלט מגליל שעל השידה לצד המיטה, מגישה לי אותם.

״ובינתיים מה?״ הקול שלי יבבני וזה מכעיס אותי, ״איך אני אמורה לחיות ככה בינתיים? בלי לדעת איך החיים שלי נראים בכלל?״

״אני אספר לך, מה את רוצה לדעת?״ ידה החמה של אימא מלטפת את ידי, מחליקה על השמיכה, מנסה להרגיע.

״הכול… מה אני עושה? איפה אני עובדת? איפה אני גרה?״

״את גרה בגבעתיים, ואת מאיירת,״ אימא אומרת כאילו זה מובן מאליו. ״איירת כמה ספרי ילדים, מקסימים, את כל כך מוכשרת-״

פאניקה שוטפת אותי, מה אם הכישרון נעלם עם הזיכרונות? אני דוחקת הצידה את המחשבות, יהיה זמן לזה אחר כך, יש לי משהו יותר חשוב לשאול: ״וצחי, מתי הוא יבוא?״

ידה של אימא עוטפת את ידי. ״אני לא חושבת שצחי יבוא,״ היא אומרת, בשקט, היא נראית עצובה כל כך ואני נבהלת, קרה לו משהו? ״אתם… אתם כבר לא יחד.״

״אנחנו… לא?״ המילים שלי כבדות מרוב טיפשות, לא טיפשות, טמטום, טמטום חושים, זה מה שאני מרגישה, אני חושבת בחלק מנותק כלשהו של מוחי, יתר החלקים מנסים להבין את המשמעות: אתם כבר לא ביחד. איפה הכאב, אולי התרופות שאני מקבלת משככות גם כאבי לב, לא, הנה הוא, חותך וצורב ושורף, אולי הייתי צריכה להבין את זה כבר קודם, מזה שהוא לא היה כאן, איתי, מזה שעדיין לא בא. השאלות מתפרצות ממני: ״מה זאת אומרת אנחנו כבר לא ביחד? כמה זמן? מה קרה?״

״נפרדתם לפני חצי שנה בערך,״ המבט בעיניה של אימא מלא כאב אבל קולה יציב. ״אני חושבת שפשוט התרחקתם זה מזה.״

התרחקנו? איך זה יכול להיות? הוא מוחשי לי כל כך, כאילו רק אתמול, רק אעצום את עיניי ואני רואה בבירור, השערות הזהובות הקצרות על מפרקי ידיו, השיער שנופל על עיניו, פרוע וסורר, עיני הדבש שלו מתכהות בתשוקה אליי, אליי, חולצת סיום המסלול מהצבא שהוא אוהב ללבוש כשהוא ישן, והדרך שבה שהוא לובש את החולצה, כמו ילד קטן, קודם משחיל את הראש ואז יד ועוד יד. מה זאת אומרת, התרחקנו? איך זה קרה?

״-ויותם יבוא אחר כך,״ אימא אומרת, אני קולטת שהיא באמצע משפט שאת תחילתו לא שמעתי, גוש חם וצורב חוסם לי את הגרון ואת האוזניים, הפנים שלי לוהטים אבל הבטן מלאה בקור, איך זה קרה, שהתרחקנו? איך הוא ויתר עליי, הוא לא רצה אותי יותר?

״-קוראים לה רוני,״ אימא מנסה לחייך ואני מכריחה את עצמי לומר: ״מה? למי קוראים רוני?״

״לארוסה של יותם,״ אימא אומרת, ״גיסתך לעתיד.״

כשאימא הולכת אני מנסה לישון אבל העיניים שלי מסרבות להיעצם. אנרגיה עצבנית מתרוצצת בגוף שלי כמו זרם חשמלי, רוטטת בעצם החזה ובקצות האצבעות. אני צריכה לנשום, להרפות, לא לנסות להיזכר עכשיו, זה מוקדם מדי, זה מהר מדי, רק התעוררתי. אני מכריחה את העיניים להיעצם, את האגרופים הקפוצים להיפרש, אני לוקחת נשימה עמוקה, ועוד אחת. מרוקנת את הראש ממחשבות. מחכה לזיכרונות שיציצו, כמו חיות קטנות מפוחדות שזוקרות ראשיהן ממקומות מסתור. אני מאמצת את מוחי כאילו הזיכרון שלי הוא שריר, כאילו אם רק אתאמץ מספיק אקבל תוצאה. אבל אין לי כלום, כלום. אני מגששת את דרכי באפלה מוחלטת ואני עירומה ויחפה וידיי ריקות ואין לי כלום.

מתישהו אני נרדמת, ומתעוררת מחלום כשאני שטופת זיעה קרה. תאונת דרכים, אימא אמרה, אבל בחלום, אורות המכונית הקרבה היו פיתוי והבטחה ונחמה.

* * *

ליום השחרור מבית החולים אימא מביאה לי ג׳ינס וסווטשירט שאני לא מכירה בתוך תיק כחול שאני לא מכירה. אני חותמת על טפסים, נפרדת מהאחיות, יוצאת עם אימא ליום חורפי גשום. האוויר מחוץ לבניין בית החולים טרי ופריך ואני שואפת עמוק לתוכי את ריח הגשם. האוויר הקר מעקצץ בדרכו אל ריאותיי.

״זה האוטו שלי,״ אימא נעצרת ליד מכונית קטנה וכסופה ואני חשה עוד אכזבה זעירה, איפה המכונית הלבנה החבוטה שהייתה לה פעם, המכונית הראשונה שבה נהגתי, אבל אימא כבר פותחת את תא המטען ואני מכניסה פנימה את התיק שלי ומתיישבת לצידה. אימא מתניעה ואז מביטה אליי.

״אז החלטנו שאת באה הביתה לכמה ימים, כן?״

הביתה. אימא תמיד אומרת הביתה ומתכוונת לבית שלה, לבית ילדותי, כאילו אין לי בית משלי. ״החלטנו?״ אני ממלמלת ונשענת לאחור בכיסא, פתאום אני מרגישה עייפה, עייפה מהכול. ״לדעתי את זו שהחלטת ולי פשוט לא היה כוח להתווכח איתך.״

״מתוקה שלי, מעבר לזה שאני אשמח שתגורי איתי קצת-״

״כמה ימים, אימא, רק עד שארגיש יותר חזקה-״

״בדיוק,״ אימא אומרת בסיפוק, ״את עוד לא מספיק חזקה, רק השתחררת מבית חולים אחרי פגיעת ראש ובלי זיכרון, זה לגמרי לא הגיוני שתחזרי לבד לבית שאת אפילו לא זוכרת, שתטפלי בעצמך. ואם תרגישי לא טוב בלילה? או תיפלי? או…״

״בסדר, כבר אמרתי שאין לי כוח להתווכח,״ אני אומרת ועוצמת עיניים כמו מורידה תריסים. אני מרגישה את העיניים של אימא עליי למשך רגע נוסף לפני שהיא משלבת לרוורס ויוצאת מהחניה. כשהאוטו צובר מהירות אני פוקחת עיניים ומושיטה יד ומדליקה את הרדיו ודייוויד בואי שר על החיים על מאדים.

ובעצם אולי באמת קל יותר ככה, אני חושבת כשאימא חונה ליד הבית, בית ילדותי עם טיח השפריץ הלבן המיושן, עם עץ הפיטנה הפורח בחזית, עם שיחי ההיביסקוס הגדולים לאורך הגדר, כאן זה כאילו לא איבדתי את הזיכרון בכלל, אימא מסובבת את המפתח במנעול אחד ואז בשני ופותחת את הדלת ואני נכנסת אחריה. הבית קצת אפלולי, כמו תמיד, ועומד בו ריח בישולים, כמו תמיד, העיתונים מסודרים ישר על שולחן הסלון וערימה של ספרים שממתינים לתורם להיקרא מונחת על המדף בצד, כריות בגוונים חמים מרפדות את הספה הישנה, הרכה, ספל זכוכית ובו שקית תה סחוטה עומד נשכח על ידית הכורסה. שמש של צוהריים מזהיבה את הרצפה למרגלות הפסנתר ומשרטטת עליה את צלליהם המוכרים של ענפי השיחים הנעים ברוח. אימא מטילה את מפתחות האוטו במאפרת הזכוכית שעל שולחן האוכל הגדול, כמו תמיד. ״קפה?״ היא שואלת והולכת למטבח מבלי לחכות לתשובה.

הבית של אימא עוטף אותי בשמיכה של שקט, מוֹכִית ומעמעמת ומטשטשת חושים. אימא ואני שותות קפה, מכינות יחד סלט וחביתה לארוחת הערב, יושבות יחד מכורבלות בשמיכה אחת מול הטלוויזיה. זה כמו להיות גולם פרפר בפקעת, עטוף ומוגן בחשכה הרכה, החמה, מחכה להיות חזק מספיק כדי לבקוע מהפקעת ולצאת לעולם שבחוץ שכרגע הוא רק בגדר אפשרות רחוקה. הפקעת נוטלת ממני את הכורח להתמודד עם העכשיו ומותירה רק את ההיה.

מול המראה הגדולה באמבטיה, לפני המקלחת, אני מקדישה זמן רב לבחינת גופי ופניי. אזור הצלעות שלי הוא חבּוּרָה אחת גדולה, חום־סגול במרכז וסביבו טכניקולור מרהיב של ירקרקים־צהבהבים. אני נוגעת בקצות האצבעות, בזהירות, ואז קצת יותר חזק, בודקת את גבולות הכאב. כואב, כואב גם לנשום עמוק מדי, או להתכופף או להתמתח. בשתי הברכיים מחלימים שפשופים עמוקים, השמאלית עטופה בתחבושת אלסטית בשל רצועה שנמתחה; אני מופתעת מעוצמת הכאב בכל תנועה לא־זהירה. אבל העיקר הוא השינויים שלא קשורים לפציעה שלי. את בת שלושים וחמש, אני משננת לעצמי, ובכל זאת כל הצצה חטופה במראה היא הלם קטן, אולי אם אתבונן בעצמי מספיק זמן אתרגל לפער המטלטל שבין מה שאני מצפה לראות ובין מה שהמראה משקפת לי. אולי הפער הזה ייעלם. השיער הוא הכי קל, השינוי שחל בו הוא הקטן ביותר, הוא קצר משאני זוכרת אותו, מדורג במקום ישר, ויש לי פוני. אני לא חושבת שאי פעם היה לי פוני, אבל טוב שיש עכשיו כי הוא מסתיר את נפיחות החבורה שדוהה על המצח. הפנים – זה כבר סיפור אחר, פניי נראים רכים יותר, כאילו מישהו עבר במחק על תווי הפנים, טִשטש אותם. הקמטוטים בזוויות העיניים, מתי הם הופיעו, והשרטוט העדין, הדקיק של הקווים שבין האף לזוויות הפה? זווית הלסת אינה חדה כשהייתה. והגוף, גם הוא נראה ומרגיש שונה מכפי שאני זוכרת: רך יותר, מעוגל יותר, המילה ״בשל״ עולה בדעתי ואני דוחה אותה בסלידה. אני סוקרת את הבטן שאפילו בבוקר אינה שטוחה לגמרי, צובטת קפלי עור סביב מותניי, מורחת קרם גוף על העור המחוספס מדי, הקצת רופס, במרפקים, בוחנת נימים סגולים שנטוו על שוקיי. שוב ושוב אני בוהה בשדיים שנראים לי זקופים פחות, פחוסים יותר, אני חופנת אותם בכפות ידיי ומרימה אותם אך כשאני עוזבת הם נשמטים שוב, רכים מדי, הפטמות כהות משזכרתי, ורידים כחלחלים משתרגים מתחת לעור השקוף. אני זוכרת ימים שבהם מראה גופי העירום הסב לי גאווה ושביעות רצון, אני זוכרת את העונג שהגוף העניק לי; עכשיו ההתבוננות במראה היא תרגיל בקבלת המציאות, מטלה שאני מחייבת את עצמי לדבוק בה מתוך ניכור וניתוק ואפילו חשש: מישהו אי־פעם יחשוק בגוף הנבול הזה?

בלילה, במיטה שבחדר ילדותי, אני שוכבת על גבי, כך כואב פחות בצלעות, ובוהה בצללים שאור הירח והענפים שמחוץ לחלון משרטטים על התקרה. איפה צחי עכשיו? עם מי הוא? איך זה שהוא לא מתקשר לברר מה שלומי? יכול להיות שהוא לא יודע שנפצעתי בתאונה? יכול להיות שאף אחד לא סיפר לו? אילו היה כאן עכשיו, לידי, היה אגודלו החם מוחה את הדמעות מלחיי, לשונו הייתה אוספת אותן מצווארי בזו אחר זו. ״את מלוחה,״ הוא היה לוחש לתוך אוזני וגורם לי לחייך בחושך. זרועותיו היו משתחלות סביבי, אוספות אותי ומהדקות אותי אליו, גבי צמוד אל חזהו, חלציו אל ישבני, ידיו היו עוברות בלי חיפזון על גופי, מלטפות, חופנות, מקניטות, מציתות בי אש, להבה קטנה, ידיו היו גולשות מטה, אצבעותיו הנבונות בין רגליי מלבות את הלהבה.

אני מושכת עליי את השמיכה. קר לי בלי גופו הצמוד לגופי, בלי האש שהייתה בינינו. היינו טובים כל כך במיטה, אני נזכרת אבל מתיקות הזיכרון מחמיצה בפי. המחשבות ממכרות כמו חיטוט בפצע, אני לא מצליחה לגרש אותן, אולי עדיף לצלול לתוך המערבולת במקום להיאבק בה.

כשאני פוקחת את עיניי אני מופתעת לגלות שהבוקר כבר עלה. בחדר האמבטיה אני מתיזה מים קרים על פניי ומרימה מבט למראה. בבואתי שאינה בבואתי סוקרת אותי בעיניים קצת אדומות וקצת נפוחות ואני מסובבת אליה את גבי ויוצאת.

* * *

עלמה מגיעה לבקר.

אני פותחת לה את הדלת ועומדת הלומה לרגע. עלמה גבוהה ורזה כמו בזיכרונות שלי, אבל השיער שלה הרבה יותר קצר משזכרתי, קצוץ מאחור, כנף שחורה נופלת בחן על מצחה, אני לא בטוחה שאני אוהבת את התסרוקת שלה. למשקפיים שלה יש מסגרת צרה ואדומה כמו השפתון שלה. הבגדים שלה מתוחכמים, לעלמה תמיד היה סגנון ייחודי משלה אבל השיק הזה חדש לי. והעקבים הנצחיים. ״בזהירות על הצלעות שלי,״ אני מזהירה לפני שאנחנו מתחבקות, היא כורכת זרועות סביב הצוואר והכתפיים שלי, אני עוטפת בזרועותיי את הגוף שלה מבלי להיצמד, אנחנו מתחבקות חיבוק ארוך וזהיר. אין אף אחד שיודע לחבק כמו עלמה. אני שואפת עמוק את הריח שלה, חם ומתובל וחושני. היא ממשיכה להחזיק בכתפיי כשאנחנו מנתקות את החיבוק, סוקרת את פניי בחיוך מלא חיבה.

״איזה כיף לראות אותך ככה, בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה בבית חולים לפני שהתעוררת ונראית ממש מבהיל.״

״נשב?״ אני מחווה לכיוון הסלון אבל עלמה מנידה בראשה לשלילה. ״שנים לא הייתי כאן, אני מתה לראות שוב את החדר שלך.״

״אני אכין קפה,״ אני אומרת אבל עלמה מנידה בראשה. ״לא, לא קפה. יש תה צמחים?״

״את? תה צמחים? ממתי זה?״

״איזה חודש ככה,״ עלמה אומרת בנונשלנטיות עליזה, אבל העור סביב עיניה מתכווץ ובמבט שהיא מיישירה לעיניי יש משהו חרד. ״אני יודעת שאת לא זוכרת שהייתי בתהליך,״ חיוך מהבהב על פניה מבלי לגעת בעיניה, ״אני בהיריון!״ היא מכריזה בדרמטיות־יתר, נעמדת בפרופיל, כמו מלכת יופי, ידה על מותנה, ״רואה?״ היא צוחקת ומעבירה יד על בטן שטוחה לגמרי, אבל גבוה על לחייה נדלקים כתמי צבע כמו שני פנסים.

אני מכינה חליטת נענע לשתינו ואנחנו לוקחות את הספלים לחדר שלי. כל כך הרבה שעות בילינו יחד בחדר הזה, רובצות על ספת הנוער שלי או על ערימת הכריות שבפינה, מקשיבות לסיימון וגרפונקל ולפרויקט של אלן פארסונס, מרכלות ומקשקשות ומפנטזות על העתיד שלנו במקום ללמוד למבחנים. עלמה מעבירה מבט על התמונות שעל הקירות – חתול שחור על רקע ירח לבן ענק, תמונה מתקתקה של אישה בשמלה מתנפנפת טובלת יד באגם, איורים ממוסגרים מעשי ידיי. אימא לא שינתה כאן כלום, רק מילאה את ארון הבגדים שרוקנתי כשעזבתי בבגדים ישנים שלה ובמצעים חסרי שימוש.

״אז מה?״ היא שואלת, מזיזה קצת את השמיכה שלי ומתיישבת על ספת הנוער ומשילה מעל רגליה את נעלי העקב.

אני מושכת בכתפיי. ״לא, מה איתך?״ עלמה בהיריון, אני חוזרת בתוך הראש שלי. שתי המילים האלה לא מתחברות לי יחד.

״איתי? אני לא זאת שעברה תאונת דרכים ואיבדה את הזיכרון. מה קורה עם זה? את מתחילה להיזכר במשהו?״

״כלום.״

״איזה מוזר זה,״ עלמה אומרת בשקט ומבטה אובד בחלל החדר לרגע, כאילו היא מנסה לדמיין איך זה להיות במקומי. ״מה עם התאונה עצמה?״ היא מתנערת, ״את זה את זוכרת?״

אני לא זוכרת שום דבר מהתאונה. כמה פעמים כבר ניסיתי לשאול את אימא מי היה הנהג במכונית שפגעה בי, איפה זה קרה ולמה, ואם זה היה ביום או בלילה. אימא התעקשה שזה לא חשוב, שהיא מטפלת בענייני הביטוח, שאני צריכה להתמקד בהחלמה שלי ולא בטראומה.

״לא, כלום,״ אני אומרת שוב. ״הזיכרונות האחרונים שלי הם מהלימודים, מהתקופה שגרתי עם צחי.״

עלמה מהנהנת. ״ואיך את מרגישה?״

מה לענות לה? מבולבלת, תלושה, כואבת, מתגעגעת, כועסת. ״יש לי כאבי ראש,״ אני עונה במקום כל אלה. ״אני לא מצליחה להתרכז בכלום. כשאני עייפה הראייה מטושטשת. הצלעות כואבות לי, שלוש סדוקות. הברך מציקה.״

״את נשמעת כמו איזה זקנה,״ עלמה צוחקת ואני מחייכת כדי להראות שאני מסוגלת לצחוק על עצמי. ״אז בואי נעבור אלייך,״ אני אומרת. ״היריון? היריון?? ספרי הכול! איך שאני זוכרת אותך, לא רצית ילדים בכלל-״

״איך באמת את זוכרת אותי?״ הטון של עלמה משועשע אבל העיניים שלה רציניות ואני שותקת לרגע, בוררת מילים. ״אני זוכרת שתמיד היית מאוהבת אבל שהחלפת את החברים שלך כל הזמן,״ אני אומרת, ולא אומרת שכל שנות התבגרותנו קינאתי בה על זה שיכלה להשיג כל בן שרצתה – גם כאלה שהייתה להם חברה, זה מעולם לא הפריע לה – בעזרת חיוך, מבט, אמירת המילה הנכונה בטון הנכון. רק בבגרותנו הבנתי שהיא מתאהבת, באמת ומעומק ליבה, בכל מי שמביט בה בהערצה, שרק דרך ההשתקפות שלה בעיניים גבריות חושקות היא יכולה לראות בעצמה איזשהו ערך. ״אני זוכרת שאימא שלך הייתה אומרת לך, חכי שאת תהיי אימא ואז תראי, ואת היית עונה לה שאין לך שום כוונה להיות אימא,״ אני מוסיפה כשפניה החמוצות מביקורת של אימה עולות לנגד עיניי.

עלמה מחייכת. היד שלה מרחפת מעל הבטן לרגע לפני שהיא מניחה אותה על המיטה לצידה.

״רגע, מי האבא? יש לך מישהו?״

״תמיד יש לי מישהו. הוא לא רציני. אבל זה לא ממנו. בנק הזרע,״ היא מוסיפה כשהגבות שלי מתרוממות, ״היו שתי הזרעות לפני זאת שהצליחה.״

״וואו. כמה זמן-״

״אני בשבוע חמישי. ממש ההתחלה.״

״ותגדלי את התינוק עם-״

״אני אגדל אותו לבד. בעצמי. אלא אם כן יימצא הגבר שיסכים לחיות איתי כמו שאני.״

״מה זה בדיוק, כמו שאני?״ אני שואלת, והיא מחווה בידה.

״נו, את יודעת איך אני, לא מאמינה במונוגמיה,״ היא אומרת. ״אבל עזבי, מתי את חוזרת הביתה?״

הדירה שלי, שאני לא זוכרת. ״לא יודעת,״ אני אומרת והקול שלי נשמע לי אפור ועייף. ״אימא שלי רוצה שאשאר כאן עוד קצת.״

״הגיוני,״ עלמה מהנהנת. שתינו שותקות למשך כמה נשימות. ידענו לשתוק יחד אבל עכשיו זה מוזר, אני מרגישה שהפעם כל אחת שותקת את שתיקתה בנפרד.

״את יודעת מה קורה עם צחי?״ אני שואלת בסוף.

עלמה בוהה באהיל המנורה שלי כשהיא עונה, ״אין לי מושג, אני לא בקשר איתו.״ פעם תליתי פעמוני רוח מהאהיל הזה, אני נזכרת, מעניין מה קרה להם.

״יש לו מישהי?״ השאלה בורחת ממני לפני שאני מספיקה לחשוב עליה, אם התשובה חיובית אני בכלל לא רוצה לשמוע אותה, אבל עלמה רק מושכת בכתפיה: ״אין לי מושג, לא דיברתי איתו כבר המון זמן. ידעת שיותם מזמין אותי לחתונה שלהם?״

״אה, יופי.״ המעברים החדים האלה שלה מנושא לנושא משאירים אותי מבולבלת ומנותקת, כל הזמן מזדרזת כדי להדביק את הפער שנוצר בינינו. ״לא ידעתי-״

״זוכרת שפעם הוא היה דלוק עליי?״ עלמה מצחקקת. ״זוכרת איך היינו מציקות לו? את המתיחות שהיינו עושות לו?״

אני זוכרת. זוכרת כתבי חידה שהיינו ממציאות, פתקים מקופלים שבכל אחד מהם רמז למיקום הפתק הבא עד שבסופו של דבר יותם היה מגיע ליעד הסופי – חדר האורחים האפלולי שבקצה המסדרון, עם התריסים המוגפים תמיד והריח המאובק, עם ארון הקיר הגדול שבו היו מונחים, מקופלים בקפידה, כמה פריטי לבוש שהיו של סבא וביניהם כדורי נפטלין בריח מעקצץ, ושמיכות הפוך העודפות, וקופסאות עם תכשיטים ישנים חסרי ערך, ירושה מסבתא, ושתי קופסאות קרטון קטנות שבכל אחת מהן קווצת שיער דהויה, מהתספורות הראשונות שלי ושל יותם. שם היינו מחכות לו עטופות בסדינים לבנים כמו רוחות רפאים, או בכובעי מכשפות, או כובעי גרב שהסתירו את פנינו, נכונות להבהיל את יותם שהתמסר לחוויה. געגוע לוחץ לי על הסרעפת ומבעד לו אני אומרת, ״אני זוכרת שאת היית דלוקה עליו.״

עלמה בוהה בי חסרת מילים. זה מחזה נדיר כל כך שאני מתחילה לצחוק. אחרי שנייה היא מצטרפת ושתינו צוחקות וצוחקות, אני בגלל מבע פניה של עלמה, נדהם על גבול בעתה, והיא כדי להביע את דעתה על ההצהרה שלי. הצחוק שלנו רם מדי ומוגזם.

* * *

״אני חושבת שאקפוץ לעבודה היום, מה את אומרת?״

אימא לא באמת שואלת לדעתי, היא כבר לבושה ומאופרת. אני מושכת בכתפיי ונוגסת בטוסט שלי בלי תיאבון. גם הבוקר קמתי ללא זיכרון ונדמה לי שמבוקר לבוקר האכזבה, במקום להיעשות קטנה יותר, רק הולכת ומתעצמת.

״יש כל מיני עניינים דחופים במשרד אבל אני חושבת שאוכל להיות בבית בצוהריים-״

״אין בעיה אימא, אני ילדה גדולה, אני יכולה להישאר לבד בבית חצי יום.״

השהות איתי בבית מעיקה על אימא שלי. כל יציאה מהבית מפיחה בה חיים, אפילו בסופר אתמול נראתה שמחה כילדה קטנה להראות לי מוצרים שלא הכרתי.

״אבל מה תעשי כאן כל היום לבד? אולי תתקשרי לעלמה?״

״זה לא כל היום, אימא, אמרת שתחזרי בצוהריים. ועלמה עובדת, את יודעת.״

אני נשמעת זועפת יותר משהתכוונתי, אימא מסתובבת אליי ומבט קרוע בעיניה, אני לוקחת נשימה ומרככת את קולי. ״זה בסדר גמור, באמת, אני יכולה להעסיק את עצמי.״

לבד בבית, אני שולפת ספר מהספרייה של אימא, כמעט באקראי, קוראת כמה עמודים ומחזירה אותו למדף. בוחרת ספר אחר אבל מוצאת שאני קוראת את אותם המשפטים שוב ושוב מבלי להבינם. אני שמה במדיח את כלי ארוחת הבוקר שלנו, מנקה במטלית את השיש, מטאטאה את הרצפה הנקייה. זה לוקח לי הרבה זמן, הכאב בצלעות ובברך מכתיב קצב איטי, תנועות זהירות. אני נכנסת לחדר השינה של אימא בשקט, כמתגנבת, מחטטת בזהירות במגירות האיפור, בודקת את הקרמים שעל שולחן הטואלט, מרחרחת בשמים. בחדר שהיה של יותם התריסים מוגפים ועומד בו ריח דק של אבק. אני סוקרת את מדפי הכוננית שלו עם הספרים הבודדים – ככל שהתבגר בילה פחות זמן בקריאה – ועם גביעי ההצטיינות באתלטיקה, מרימה את ספר המחזור שלו ומרפרפת בו. בלילות ילדותנו, אחרי שהאור היה כבה, הייתי מקישה על הקיר שבין החדרים שלנו, שלוש נקישות, ואם הייתי מקבלת שלוש נקישות בתגובה הייתי מתגנבת לחדרו והיינו משחקים בלחש, שאימא לא תשמע ותבוא לגרש אותנו למיטות, במשחקי תפקידים שהקימו לתחייה סצנות נבחרות בספרים שאהבנו, ספרי נרניה או בת מונטסומה או המוהיקני האחרון. ועכשיו אחי הקטן מתחתן ואני אפילו לא מכירה את אשתו לעתיד, יותר נכון לא זוכרת שאני מכירה אותה, אולי באמת אגיד לאימא שתזמין אותם לארוחה בשבת.

גם בחדר שלי התריסים מורדים והמיטה סתורת מצעים. לרגע עובר בי דחף עז להתחפר תחת השמיכה ולא לצאת עד שאימא תחזור אבל אני דוחה אותו, במקום זאת פותחת את התריסים והחלונות – קר בחוץ אבל אני משאירה את החלון פתוח, האוויר בחדר עומד ומחניק. מקפלת את השמיכה, מתפיחה את הכרית. כמו רוב הבית של אימא, החדר שלי נשאר כמו שאני זוכרת אותו מנערותי. אני יכולה לדמיין את הנערה שהייתי רובצת עם עלמה על ערימת הכריות שאימא תפרה לי ליום הולדת חמש־עשרה ואנחנו מקשיבות למצעד הפזמונים ברדיו, מודדות בגדים מול המראה ומתחרות זו בזו מי תביא את פיסת הרכילות הכי מרגשת. כמעט יכולה להאמין שאם אדחף אצבעות בסדק שבין הארון לקיר אמצא שם את היומן האישי שלי, החבאתי אותו שם כשהבנתי שאימא קוראת בו.

״במקום להתרכז בלימודים את רק חושבת על בנים ונשיקות וחיבוקים,״ היא צעקה באחת המריבות שלנו, וידעתי. אני כמעט מאמינה שבמגירת שולחן הכתיבה אמצא את המחברת שלי ושל עלמה, זו שהיינו כותבות בה יחד סיפורי אהבה מופרכים ומכינות זו לזו חידונים מטופשים. אבל כשאני פותחת את מגירות השולחן יש בהן רק ערימות של עפרונות צבעוניים ישנים ועטים יבשים, קרעי דפים מצהיבים עם איורים ששרבטתי מי יודע מתי. אני סוגרת את המגירות בנקישה שיש בה סופיות.

בסלון אני מתיישבת על הספה שליד החלון וצופה החוצה. עץ הלימון של אימא מנוקד בפירות עסיסיים, צהובים, כמעט זורחים. עננים סגולים וגדולים נוסעים בשמיים, טיפות גדולות של גשם זולגות על הזגוגית, שמנות ועצלות. שני ילדים רצים זה אחר זה במעלה הרחוב, אחד אוחז ענף יבש. כשהיינו ילדים היינו הולכים למגרש של יעבץ אחרי שהיה יורד הרבה גשם. במגרש של יעבץ עמדו הבית הנטוש של יעבץ, שקראנו לו בית הרוחות, ושרידי בריכת השחייה הפרטית של יעבץ. אחרי כמה ימי גשם הייתה נקווית שם כמות מים שהספיקה לנו כדי להביא קרשים ודלתות מבית הרוחות, לאלתר מהן רפסודות ולהשיט אותן בעזרת ענפים ומקלות. עכשיו במקום הבית של יעבץ עומד על המגרש בית דירות שאת קומותיו העליונות אני יכולה לראות מחלון החדר שלי ובכל פעם אני מופתעת מחדש.

אני מתבוננת בחתול רץ לתפוס מחסה מפני הגשם מתחת למכונית חונה, באנשים הולכים ובאים, צעדיהם מהירים, נחרצים, יודעים מי הם ולאן פניהם מועדות. ואני, כאן בסלון האפלולי, החמים, מצונפת בתוך שמיכת הטלוויזיה הצמרירית. צופה פאסיבית.

בלילה, מול הטלוויזיה בסלון החשוך, אימא לצידי, אני עוצמת עיניים רק לרגע, העפעפיים כבדים כל כך, כשאני פוקחת שוב עיניים השעון שמעל הטלוויזיה מראה חצות ושש דקות, עיניי פונות לאימא, גם היא נרדמה? עיניה של אימא פקוחות לרווחה ונעוצות במרקע אבל השידורים כבר הסתיימו ורק שקופית הערוץ מוקרנת על המסך ועל לחייה של אימא בוהקים שבילים לחים באור הכחלחל. אני עוצמת עיניים שוב, נעה מתחת לשמיכה, מתמתחת, מסתובבת, מפהקת. כשאני מזדקפת לישיבה פניה של אימא יבשים והיא מחייכת אליי, ״נלך לישון?״

* * *

משהו מדגדג לי באוזן, ושוב, מציף אותי ממעמקי השינה אל גבול הערות, בעיניים עצומות אני מנסה להיפטר מהגירוי אבל הוא חוזר והפעם, כמעט ערה, אני שומעת גם נשיפת צחוק חנוקה. עדיין עצומת עיניים, אני שולחת יד פתוחה הצידה ומפליקה.

‘אח!’ יותם צוחק, ואני פוקחת עיניים. הוא שוכב לצידי על המיטה שלי, חצי גופו תלוי באוויר, דחיפה טובה אחת והוא על הרצפה. אני לא דוחפת.

‘יותמי,’ אני אומרת, שולחת זרועות לחיבוק, הוא מתגלגל על צידו ועוטף אותי בזרוע מסורבלת.

‘אוחתי,’ הוא אומר, ‘יאללה, כמה את ישנה, קומי כבר.’

‘מה בוער?’ אני רוטנת, התריסים עוד מוגפים אבל דלת החדר פתוחה והאור שמזהיב את רצפת המסדרון מבשר על יום שמשי. ‘מה השעה בכלל?’

‘עשר ורבע, מה קרה, בילית עד מאוחר אתמול בלילה?’ הוא מתרומם מהמיטה. הוא לובש ג’ינס מרופט וסווטשירט מאחד הקורסים הצבאיים שלו, על הגב מודפס: 45 חיילים הם 108 עיניים.

‘שבת, מה אתה רוצה ממני,’ אני ממלמלת. כאילו שביתר השבוע אני קמה מוקדם לעבודה.

‘אימא ביקשה שאכסח את הדשא, הגנן שלה עם דלקת ריאות ולא הגיע כבר חודש,’ יותם אומר ופותח את התריס בחלון הגדול. האוויר הטרי שנכנס לחדר מעורר אותי.

‘את יכולה להוציא לי קפה,’ הוא אומר מפתח החדר, ‘וכדאי שתלבשי משהו.’ אני משפילה מבט לחולצת הטריקו והתחתונים שאני לובשת. ‘מצחיק מאוד,’ אני מספיקה לומר לפני שהוא סוגר את הדלת אחריו.

לבושה בטריינינג ובסוודר גדול אני יוצאת החוצה עם שני ספלי קפה. יותם דוחף את מכסחת הדשא הישנה, המטרטרת, המכסחה שהייתה של אבא. הוא מרים מבט, מנופף לי, מחייך כשהוא רואה את ספלי הקפה, מסמן לי ‘תכף’ בידו, ואני מתיישבת על גדר האבן שבין הבית שלנו לבית של מעוז, מניחה את הספל של יותם לצידי, לוגמת בזהירות מהקפה שלי. לדשא הקצור יש ריח ירוק ומעקצץ ואני נושמת אותו עמוק לתוכי יחד עם ריח הדלק של המכסחה. יותם מדומם את המנוע, בשקט שמשתרר האוזניים שלי פועמות. הוא בא ומתיישב לידי, מפנה אליי עיניים שיש בהן יותר חום מירוק.

‘תודה,’ הוא מרים את ספל הקפה שלו, מקיש אותו בשלי. מעט מהקפה נשפך מעבר לשפת הספל שלו והוא ממהר לאסוף בלשונו את הטיפות לפני שיזלגו על ידו.

‘פרא אדם,’ אני צוחקת.

‘את בעצמך,’ הוא ממלמל תוך כדי לגימה. מאז ומתמיד הוא זה שצריך לומר את המילה האחרונה.

‘אז מה, שכחת הכול?’ הוא שואל רבע ספל אחר כך.

‘הכול? ממש לא.’

‘אז מה את זוכרת?’ הוא בוטש ברגלו בדשא, מעיף את הגבעולים הקצוצים.

‘אני זוכרת הכול עד לפני עשר שנים בערך.’

‘איך את יודעת שאת זוכרת הכול? אולי שכחת דברים גם מהתקופה שלפני?’

‘אולי שכחתי אבל לא יותר ממה שאנשים בדרך כלל שוכחים. גם אתה לא זוכר הכול.’ המילים יוצאות לי בטון מתגונן שמעצבן אותי. יותם מזהה את נקודת התורפה, מזנק עליה. ‘אני מתערב איתך שאני זוכר יותר ממך,’ הוא מתגרה.

‘לא רוצה להתערב.’

‘פחדנית,’ הוא צוחק, מסיים את הקפה שלו ומניח את הספל לידו על הגדר. ‘זוכרת שהיינו צריכים לאסוף את הדשא?’

במכסחה של אבא אין מכל לאיסוף הדשא הקצור. הזיכרון צף כתמונה: אבא, במכנסיים קצרים ובגופייה לבנה, מכסח את הדשא, יותם ואני חולקים תפקידים: האחד מגרף את הדשא במגרפה ארוכה, השני אוסף את הערימות לתוך שקיות זבל גדולות. אף אחד מאיתנו לא אוהב להיות בתפקיד האוסף, להתכופף כל הזמן. ואבא היה מתרתח אם לא היינו אוספים הכול. ‘זוכרת,’ אני אומרת. ‘תמיד היית חוטף את המגרפה ראשון.’

‘וואלה,’ הוא צוחק. ‘עכשיו את.’

‘זוכר איך טיפסנו לבית העץ בחצר של משפחת מעוז והילדים שלהם תפסו אותנו וגירשו אותנו? ואחר כך אימא מצאה על הבגדים שלך שרף מהעץ ושאלה ממה זה ואני אמרתי שאני לא יודעת אבל אתה נשברת וסיפרת וקיבלנו עונש?’

‘איזה חנון הייתי,’ הוא מגחך. ‘זוכרת שרצית אופניים עם כידון ספורט ואימא לא הסכימה ואמרה שזה לא טוב לגב וקנו לך אופניים עם כידון רגיל ושנתיים אחר כך קנו לי אופני ספורט וקינאת בי?’

‘מניאק,’ אני חובטת בזרועו באגרוף, אבל חלש. בסוף דווקא אהבתי את האופניים האלה. ‘זוכר שאתה ועלמה עשיתם לי מסיבת יומולדת במגרש המשחקים?’ בואי למגרש, אני רוצה להראות לך משהו, יותם התעקש ואני התעצבנתי אבל באתי ועוד מהכביש, בחושך מבעד לברושים, ראיתי את ריצוד הנרות. אני מרגישה דקירות חמות מאחורי העיניים שלי ואני בולעת בכוח, מלכסנת מבט אל יותם והוא לוכד את עיניי ומשיק את כתפו אל כתפי בעדינות. ‘בטח שזוכר,’ הוא אומר. שנינו שותקים לרגע.

‘נו, אתה מוותר?’

‘מה פתאום,’ הוא אומר, הקול שלו שוב נמרץ. ‘זוכרת את הקיץ ההוא שאבא כל הזמן לקח אותנו לים?’

‘אותנו ואת דבורה עם הבת שלה,’ אני אומרת, שברי תמונות עולים בזיכרוני כמו קטעים מסרט, מבטים ארוכים בין אבא לדבורה, יד בעלת ציפורניים אדומות ומחודדות נחה על ירך שעירה, הצחוק הרם־מדי שלה, הבטן הגועשת שלי כשהיינו חוזרים הביתה. הלילה שבו התכווצנו במיטות כשאימא צרחה, ‘הזונה שלך’ והבוקר של סוף הקיץ ההוא, שבו אבא נעלם ואימא אמרה שגירשה אותו בגלל המכות. אני מרגישה לחץ שהולך ונאסף תחת הסרעפת שלי.

‘די, נו,’ אני אומרת ליותם והמילים יוצאות דוקרות יותר ממה שהתכוונתי, ‘מה יש לך פתאום עם הזיכרונות האלה מאבא?’

‘סתם, רציתי לראות אם את זוכרת,’ הוא אומר וקם. ‘יאללה, אני עוד צריך לאסוף את כל הדשא הזה.’

* * *

הימים עוברים.

פרט לפיזיותרפיה לברך פעם בשבוע, שום דבר לא מבדיל בין יום אחד למשנהו. אני תלויה בחלל שבו הימים חולפים, בלעדיי, אנשים חיים את חייהם בעוד אני ממתינה לחיי שישובו, שיתחילו לקרות, שיימצאו.

אני מתחילה לישון בצוהריים. מעולם לא ישנתי בצוהריים, או לפחות לא עד כמה שאני זוכרת. דווקא בצוהריים החלומות שלי צבעוניים וחיים ומוזרים, ואני מתעוררת בתחושה מעיקה שמשהו לא בסדר, משהו שלא קשור לתאונה. תחושת התלישות מביאה אותי לבלות שעות ארוכות בעיון באלבומי התמונות הישנים, אלבומי הינקות והילדות שלי ושל יותם. התמונות המוכרות משרות עליי ביטחון וחמימות. הנה יותם ואני בתחפושות שסבתא תפרה לנו לפורים, הנה שנינו עם אימא בנוף מדברי, יותם ואני משני צידיה, אימא מחייכת ואוחזת בידי בידה האחת וידה השנייה מורמת כדי להצל על עיניה, כנראה אבא צילם את התמונה הזאת. תמונות היום הראשון בכיתה א׳, תמונות מחגיגות ימי־הולדת ומחגים משפחתיים, תמונות מטקסי סיום בבית הספר ומתחרויות האתלטיקה של יותם. פה ושם מקומות ריקים באלבום, כמו שיניים שנשרו, איפה שהיו התמונות של אבא ואימא, התמונות היחידות שבהן אבא נמצא הן תמונות מרובות־משתתפים. אלבום נפרד מוקדש לתמונות החתונה של צחי ושלי ואני עוברת עליו בעיון. שנינו יפים כל כך בתמונות, שמחים כל כך. אימא נכנסת לחדר כשאני מדפדפת באלבום החתונה, יושבת לצידי, מחליקה את שׂערי.

״מה קרה לנו, אימא?״ אני שואלת ואימא נאנחת ולא עונה. הזרוע שלה זזה כנגד הכתף שלי כשהיא מושכת בכתפיה. אני מסובבת אליה מבט והיא אומרת, ״זה קורה, את יודעת. את צריכה לשים את זה מאחורייך, חבל שאת ממשיכה להתבוסס בזה, לפעמים זה פשוט נגמר.״

אני לא מאמינה לה ואני לא מצליחה שלא לחשוב על צחי. קומי כבר ותעשי משהו עם עצמך, הוא נוזף בי בשעות הריקות, הארוכות כשאני לבד בבית. מה העצלנות הזאת? כלום לא ישתנה אם לא תעשי משהו כדי שישתנה. אין לך שום סיבה להמשיך לשבת כאן ולרחם על עצמך ולחכות שמשהו כבר יקרה. הוא תמיד ניסה לשנות אותי, צחי. הוא תמיד חשב שאני צריכה לעבוד יותר קשה, להתאמץ יותר, להיות יותר כמוהו. אני אוהבת יותר את הצחי שבא אליי בלילות מאשר את צחי שאני זוכרת בימים.

אני רוקמת בראשי תסריטים: אולי ניפגש באקראי בסופר, או אולי בוקר אחד, או ערב אחד, פעמון הדלת יצלצל ואני אפתח והוא יעמוד בפתח, ויגיד – חזרתי. התגעגעתי. הכול היה טעות מטופשת, אי הבנה איומה. הוא יחבק אותי חזק ואיכשהו זה לא יכאיב לצלעות שלי. הוא יגיד סליחה, אני כל כך מצטער שלא הייתי שם כשהתעוררת מהתאונה, עכשיו אני אפצה אותך, ואובדן הזיכרון יפסיק להטריד אותי. הוא יגיד, אני אוהב אותך, והכול יהיה בסדר.

במיטה, לפני השינה, אני מדמיינת אותו בביתו, מכין לעצמו קפה, מתגלח, קורא עיתון, גוזז את ציפורני הרגליים. המחשבה שאני לא יודעת איפה הוא גר, איך נראית הדירה שלו, איך הוא עצמו נראה – מטלטלת אותי; בדמיון שלי הוא נראה עכשיו כמו שאני זוכרת אותו. אני רוצה לפלוש לביתו כשהוא לא שם, לעבור בכל החדרים, לחקור אותם בזה אחר זה. אני בוראת את הדירה שלו בראשי, מבקרת בה חדר אחר חדר. האמבטיה לבנה וסטרילית, הוא תמיד היה נקי עד כדי אובססיה, אני קוברת את אפי במגבות שלו ויש להן ריח של סבון ושל כביסה ומתחתיו, דק כאד, ריח של רטיבות שהתעפשה. בארון האמבטיה שלו יש כמה תרופות, כולן בתוקף, בקבוקים נוספים של סבון ושמפו. אני טועמת את משחת השיניים שלו, חריפה ועוקצנית. אני מעבירה את סכין הגילוח שלו בגירוד עדין על עור אמת ידי. נוברת בסל האשפה, מקלות אוזניים משומשים ופיסת טישו ספוגת דם, בטח נחתך בגילוח. בחדר השינה אני מסירה את השמיכה במשיכה מעל המיטה המסודרת, סוקרת את מרחבי הסדין המתוח, תרה אחרי סימני זרע והפרשות. הוא שכב כאן עם מישהי? לכרית השמאלית יש את הריח שלו, ריח עצי עם תת־גוון חמצמץ. סל הכביסה ריק למחצה, אני שולה משם חולצה ושואפת עמוק את הזיעה שלו. המטבח נקי ומסודר כמו כל יתר הבית, על מתקן הייבוש שליד הכיור צלחת אחת, כוס אחת, סכין ומזלג בודדים. בדירה שלו שבראשי לעולם אין עדות לאיש מלבדו. אני רוצה להשאיר בדירה שלו משהו ממני, גם אם לעולם לא ידע; אני פותחת ספרים ומקפלת פינות בדפיהם, יום אחד יתהה למה סימן דווקא את הדפים האלה. אני תולשת שערה מראשי ומפתלת אותה בין שיני המסרק שלו. פותחת את המקרר ושותה ישר מפיית בקבוק הקולה, מקלפת את המכסה מעל מכל יוגורט ומשאירה אותו פתוח. אני מעבירה את מברשת השיניים שלו על שיניי, מוצצת אותה, ממצה ממנה את שאריות הרוק שלו. אותו.

הוא כל כך קרוב ומוחשי, כאילו מעולם לא נפרדנו.

הוא כל כך רחוק, כאילו חיים שלמים מפרידים בינינו.

אני מדמיינת את עצמי מתקשרת אליו. מעבר לאוקיינוסים של מרחק וזמן שומעת את קולו המוכר, האהוב, עונה לי. מה יגיד? האם תהיה שמחה בקולו, אחרי ההפתעה?

אני אומרת לאימא שלא מתחשק לי להתלוות אליה לסופר, מחכה שתצא, מבררת את מספר הטלפון שלו ב-144, האצבעות שלי רועדות כשאני מתקשרת, הלב דופק חזק בגרון, קשה לי לבלוע. הצפצוף מצידו השני של הקו נשמע חלש ועמום כאילו בא מצידו השני של כדור הארץ. ״שלום, הגעת לתא הקולי של-״ אני שומעת לפני שאני מנתקת. מה שמתנקז ממני הוא תערובת של אכזבה ושל הקלה.

* * *

חוסר המעש טווה סביבי קורים דביקים. לפעמים קשה לי להאמין שרציתי לצאת מבית החולים ישר לדירה שלי. לפעמים אני תוהה האם גם שם הייתי מסתגרת, משתבללת, מכניסה את חיי להשהיה. קל כל כך לא לעשות כלום, לא לחפש אתגרים, לא לחשוב, לא להתאמץ. קל כל כך לשקוע.

אימא מתחילה להאיץ בי לחזור לשגרה של פעילות. בבקרים היא משאירה לי רשימת מטלות, להפעיל מכונת כביסה, לבשל פתיתים, ללכת לסופר. אני מקבלת את הרשימות הללו ברגשות מעורבים: מילוי המשימות גורם לי להרגיש פעילה ומועילה, השלמתן מלווה בתחושת סיפוק. אבל משהו בתוכי מתקומם ומוחה כנגד העבודה היזומה הזאת, כנגד הרמיזה שאני צריכה שיכוונו ויפעילו אותי, כנגד המסקנה שאימא יודעת טוב ממני מה נכון עבורי.

מחלק מהמשימות אני מתעלמת. להתקשר לעלמה, אני קוראת בפתק בוקר אחד. הטלפון נח בידי אבל אצבעותיי ממאנות לגעת במקשים, אין לי חשק להתקשר לעלמה. בשיחות שהיו לנו מאז הביקור שלה הלך והתגבר חוסר האיזון בינינו, היא פעילה ותזזיתית ובכל פעם יש לה משהו חדש לספר, ואני רובצת בבית. האנרגיות שלה מתישות אותי ומתריסות בפניי את חוסר העשייה שלי. ההיריון שלה מבלבל אותי, הופך אותה לזרה. אני מסננת את השיחות ממנה, עונה רק לחלקן, מסבירה שאני בדיוק נכנסת להתקלח או הולכת לישון, מבטיחה להחזיר לה צלצול ולא מקיימת. במקום זאת אני מצלצלת שוב לצחי, מגיעה שוב לתא הקולי.

צאי לטייל, מורה לי כתב ידה המסודר, הקטן, של אימא בבוקר אחר. אני דוחה את ביצוע המטלה הזאת כל היום, מבצעת את עבודות הבית הרגילות כמה שיותר לאט, יוזמת ניקיונות מיותרים, אבל בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, כשאור השמש החורפית נקלש ומנמיך, אני נתקפת בתחושת חוסר שקט. המחשבה על האכזבה השתוקה בעיניה של אימא כשתשמע שלא יצאתי מדרבנת אותי להחליף בגדים, לנעול נעליים ולצאת. אני הולכת ברחובות באקראי, מעמידה פנים שאני צועדת לשם הספורט, אבל בתוך דקות אני מתנשמת ומסוחררת והברך כואבת, הלכתי מהר מדי. אני מחפשת ספסל, נכנסת לגינה ציבורית. אם סתורת שיער, מרובבת בחול, רותמת את ילדה בעגלה, משליכה כפות ודליים לסל שתחת עגלתו, מבטיה הסקרניים דוקרים בעורפי ובין שכמותיי כמו אצבעות ממששות, חוקרות את זכותי להיכנס לבדי לגינה המיועדת לילדים ולהוריהם. כשהיא הולכת אני מתיישבת על הספסל, חולצת את נעלי ההתעמלות, קולפת את הגרביים, חופרת את בהונותיי העירומות לתוך החול הקריר. אני לבד בגינה השוקעת לתוך הערב: הנדנדות עומדות דוממות, פני השלוליות ליד הברזייה חלקות מקמטים, העכבישים שבים לטוות את קוריהם בין קורות העץ של המתקנים באין מפריע. צמרות העצים רוחשות ברוח. אני לבד בגינה, ואני כמעט יכולה לדמיין שאני לבד בעיר הזאת, לבד בעולם. זו אשליה, אני יודעת, מעבר לעצים יש בתים עם חלונות מוארים ואנשים מקרקשים בצלחות ואוכלים סלט וחביתה, מקלחים ומשכיבים ילדים, מלווים בפסקול הטלוויזיה שסביבה יתאספו מאוחר יותר. אבל כאן, בגינה, החשכה הולכת ונאספת, מתנקזת מהבתים ומהרחובות המוארים, כאן הדממה מלחשת בקול טפטוף הברזייה ואוושת העלים, כאן נאסף פחד אפל, מזדחל כמו ערפל קפוא לתוך הסרעפת שלי. משהו איום, מאיים, אורב לי ומתחמק בכל פעם שאני מנסה להתמקד בו.

אצבעות קרות של רוח ערב מצמררות את עורפי ואני קמה, משחילה את כפות רגליי לנעלי ההתעמלות. בדרך לבית של אימא אני מחליטה שהגיע הזמן לחזור לדירה שלי.

* * *

אימא רוצה ללוות אותי הביתה ואני לא מתווכחת איתה. בזמן הנסיעה הקצרה אני מנסה להיזכר בדירה שלי, וכשאני לא מצליחה אני מציירת אותה בדמיוני: המטבח מעץ בהיר, אני מחליטה, חדר השינה מואר ואוורירי, הרבה ספרים על המדפים בסלון, ניירות מסודרים בערימות על שולחן העבודה שלי, עבודות שלי על הקירות.

״הגענו,״ אימא אומרת ומתמרנת לתוך חניה. הרחוב קטן וחד סטרי ואין בו שום ייחוד. שביל מרוצף שמשני צידיו שיחים נמוכים מוביל מהמדרכה אל פתח הבניין. תיבות דואר לצד דלת הכניסה, ״איילת שיפמן״ בכתב ידי בעט כחול על השלישית מלמעלה. מעלית קטנה, מרוצפת בחיקוי פרקט כהה, מראה שמעליה תאורה עמומה. קומה שלישית. דלת פלדלת כהה עם עינית. אימא פותחת במפתח שבידה ונכנסת ראשונה ואני אחריה. אני מניחה את התיק שלי על הרצפה, הדירה אפלולית, הווילונות מורדים, ואימא ניגשת לחלון הסלון ומרימה אותם.

באור האפרפר הסגרירי אני מביטה סביבי, בוחנת את הדירה כמו קונה פוטנציאלית. הסלון לא גדול אבל הפרופורציות שלו נעימות ומבעד לחלון הגדול שני בניינים שכנים ומעבר להם חורשה קטנה. הספה שלי, אני מזהה, הספה שלנו, שלי ושל צחי, והנה פרץ השמחה הקטן שאני חשה נמוג באחת. השטיח בסלון לא מוכר לי, גם לא השולחן שבין הספה לכורסאות, אבל חפצי הנוי המועטים שעל המדפים הם בליל של מוכר וזר. על הקיר תלויה עבודה שלי בצבעי מים מתקופת הלימודים. אימא כבר במטבח, אני שומעת מים זורמים וארון נפתח ונסגר ופונה לשם, המטבח בהיר ומואר, לא עץ אלא פורמייקה, ושום דבר בו אינו זכור לי, אני פותחת באקראי מגירות וארונות ובוחנת את תכולתם. המים בקומקום מתחילים לבעבע ולרחוש.

״בארון שמעל הטוסטר יש תה,״ אימא אומרת ומוציאה ספלים מהארון שמעל הקומקום, לפחות סידרתי כאן הגיוני. אני בוחרת באקראי תה צמחים, מעבירה שני תיונים לאימא שמניחה אותם בספלים שהוציאה. אני מתיישבת ליד השולחן הקטן ומביטה באימא מוזגת מים מהקומקום ומוסיפה כפית סוכר לכל ספל ובוחשת. השתייה החמה היא כמו טקס קבלת פנים עבורה, הדבר הראשון שהיא עושה כשמישהו חוזר הביתה או כשמגיע אורח. אימא מניחה את הכפית בכיור, מגישה לי את התה ומתיישבת מולי. ענן חולף על פני השמש והאור במטבח מאפיר ופניה של אימא נראות לי פתאום עייפות, אולי עצובות. זה מערער אותי, אני חושבת על אימא שתחזור עכשיו לבד לביתה הריק, תשב בערב לבדה עטופה בשמיכת הצמר מול הטלוויזיה. אני מסיטה את עיניי לכוס התה, לוגמת. התה חם ומתוק, טעמו מוכר ומרגיע. כשאני מרימה את עיניי האור עדיין אפור אבל אימא מחייכת.

״אני כל כך שמחה שאת כאן,״ היא אומרת כאילו קראה את מחשבותיי.

* * *

בציפייה מהולה בחשש אני מתחילה במסע החיפושים אחר עצמי. אני מחליטה לחקור כל חדר בתורו בצורה יסודית, מתחילה במטבח – זה יותר קל, פחות מאיים. אני פותחת כל ארון וכל מגירה, מחטטת בתכולתם, בוררת ומנקה ומסדרת מחדש. הסירים, רובם ככולם, הם סירי הנירוסטה הישנים של סבתא שעברו איתי לדירת הסטודנטים שלי, המחבתות חדשות יותר. ערימת כפות ערבוב במגירת הסכו״ם, מי בכלל צריך כל כך הרבה כפות? אני זורקת את כפות העץ המרוטות, הישנות, כף פלסטיק שקצה הידית שלה שבור. עוברת על מדף המצרכים היבשים, משליכה אריזת סוכר שנותרו בה רק כמה גרגרים, צנצנת נס קפה ובה משקע קפה שהתגבש לגוש מוצק. אני רושמת על פתק מה חסר, מה צריך לקנות. התכליתיות הזאת משמחת אותי.

הספרים שלי מסודרים על מדף בחדר העבודה. אין כל כך הרבה כמו שדמיינתי. אני עוברת עליהם אחד־אחד, חלקם מוכרים לי אך יש רבים שאני לא זוכרת שקראתי. אני מדפדפת בהם, דפיהם צופנים עדות אילמת לכך שהם נקראו בעבר, קיפולים בפינות העמודים – אני קוראת את העמודים האלה, תוהה מה גרם לי לסמנם, אולי בכלל צחי הוא זה שקיפל. פירורים מעוכים, זכר לכריכים שנאכלו תוך כדי קריאה. שולחן העבודה שלי מסודר, מנורת השולחן רוכנת מעל המשטח הריק, הנקי, רק בפינתו ערימת דפים אחת, סקיצות לספר החדש שאותו אני אמורה לאייר. אני דוחה את ההתבוננות בהן. מגירות השולחן מאורגנות היטב, המעבר על הציוד המקצועי שלי מרגיע ומנחם, הכול מוכר וברור וידוע. בארון קלסרים מסודרים, מתויגים, ניירת מתקופת הלימודים, אלבומי תמונות, אני מתעכבת על אלבומי התמונות מהתקופה שבה הייתי עם צחי, ברוב התמונות המשותפות שלנו הוא מחבק אותי, חספוס כואב בגרון שלי כשאני נזכרת כמה החיבוק שלו גרם לי להרגיש בטוחה ומוגנת. אלבום החתונה של צחי ושלי עבה יותר מזה שיש אצל אימא ואני מקדישה זמן ארוך לדפדוף. עמוד אחר עמוד אנחנו זוהרים בתמונות, אין שום רמז בחיוכינו למה שעתיד לבוא. לאן נעלם כל האושר הזה? מבין דף האלבום האחרון לכריכתו נשמטת מעטפה קטנה, באצבעות סקרניות אני שולה ממנה עוד תמונות, צחי ואני מתארגנים בחדר השינה שלנו לפני החתונה. הנה אני בתחתונים וחזייה מפוארים מול הראי, נועצת עגיל באוזני. הנה צחי, עירום כולו פרט לעניבה סביב צווארו, עומד ומביט למצלמה במבט רציני. צחי, רק תחתונים לגופו, מרים אותי – לבושה בתחתונים, חזייה וגרבוני ביריות – בזרועותיו. בתמונה אחרת שנינו לבושים ומוכנים, עומדים זה לצד זה וצוחקים. אין לי מושג מי צילם את התמונות האלה שמעירות כאב קהה מתחת לסרעפת שלי, היינו מאושרים יחד כשהתמונות האלה צולמו, ועכשיו אפילו זיכרון רגעי האושר האלה נגזל ממני.

אחרי ארוחת הצוהריים אני מבלה שעה ארוכה עם העבודות שלי. הן מסודרות בקלסרים גדולים, או כקבצים על דיסקים. על מדף הספרים עומדים בשורה ספרי הילדים שאיירתי. רוב העבודות אינן מוכרות לי, אבל על חלקן אני מיד חשה בעלות – טביעת ידי ברורה לי בהן ומוכרת – ואת חלקן אני בוחנת כמו היו עבודותיו של אדם זר. אני מתעמקת בעבודותיי הישנות, לומדת אותן מחדש, נותנת להן ציונים ומעבירה ביקורת. הנבירה בהן עושה לי חשק לשוב ולאייר, אני חוזרת לסקיצות לספר החדש, קוראת את הטקסטים ומביטה באיורים שהספקתי להכין ולבסוף מניחה אותם בצד ומתחילה מחדש, מציירת וזורקת ומציירת שוב ושוב זורקת, עד שהראייה שלי מיטשטשת והראש פועם בכאב. יש בי חוסר שקט ותחושת דחיפות שגורמים לי לפתוח שוב ושוב את מגירות השולחן, לחטט שוב ושוב בערימות הניירות שעל מדפי הארון, כאילו מה שאני מחפשת יופיע בהן במפתיע.

כבר ערב כשאני נכנסת לחדר השינה. במגירות השידה יש תחתונים וחזיות מהזן הפרקטי והנוח, שחורים ולבנים ובצבע גוף, פרט לכמה חזיות תחרה בצבעי אבנים יקרות, אדום עמוק וסגול וירוק אזמרגד, אני מודדת אותן רק מתוך סקרנות ונהנית ממגען על עורי. אני בוחנת במראה את שדיי העטופים בתחרה העדינה, כמו אריזת מתנה, מן הסתם קניתי אותן כדי לפתות את צחי, מן הסתם הוא נהנה לראותן עליי, לקלף אותן ממני. אני מכדררת אותן לגוש תחרה צבעוני ודוחפת אותן לתחתית המגירה. במגירת הגרביים נתקלות אצבעותיי בגושים צמריריים, שני דובונים קטנים מחובקים, לאחד פפיון סביב צווארו ולשנייה סרט מוצמד למצחה וביניהם לב שעליו רקום ״I love you״.

הארון מסודר למדי וגדוש. אני משערת שאת כל הבגדים שיש בו אני בחרתי וקניתי, אבל לא כולם מוצאים חן בעיניי. אני מושכת קולבים ובגדים מקופלים ומודדת בגד אחר בגד, ג׳ינסים וסוודרים, חצאית משובצת ושמלת סריג ואוברול מבריק שחור – ברצינות? מצטדדת מול המראה ומחפשת בבבואתי רמז לאישה שקנתה ולבשה את הבגדים האלה. כשאני מזהה בגד אהוב וישן אני שמחה כאילו פגשתי חבר ותיק, הנה הצעיף שקניתי בלונדון והנה שמלת הווינטג׳ שהייתה של אימא והנה חולצת הכפתורים הלבנה, הקלאסית. בקצה הארון שבו תלויות השמלות חבויה שקית בגדים שחורה סגורה ברוכסן, אני מושכת את הרוכסן, מפל של בד בגוֹן פנינה, שמלת הכלולות שלי, ראיתי אותה באלבום החתונה. בדחף של רגע אני מחלצת את השמלה מעל הקולב ולובשת, אולי המראה שלי בשמלה יעורר איזה זיכרון. השמלה קרירה על העור, אני לא מצליחה לרכוס את הכפתורים הזעירים שבגב והבד תלוי ברפיון לא־מחמיא מעל החזה והבטן. אני ממהרת להסיר מעליי את השמלה כמו ילדה שנתפסה בקלקלתה כשהיא מחטטת בארון הבגדים של אימה.

לבסוף, מותשת, אני מקפלת ותולה ומאפסנת בחזרה את הכול, למעט האוברול השחור שאני משאירה בצד עבור עלמה, זה יותר הסגנון שלה, אולי היא בכלל שכנעה אותי לקנות אותו. אני לובשת סוודר ישן ורך, מרפקיו כבר משופשפים, שבו אני מרגישה בנוח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אולי בחיים אחרים”