יש אנשים שמחים בבסיסם. אתם מכירים כאלה. נדמה שהם פשוט חותכים דרך המציאות כמו סכין בחמאה רכה. הכול מצליח להם. […]
1.
האם כותבי ספרים על אושר מאושרים?
הנה משהו שאנשים לא יודעים עליי — כולל זוגתי דורית, ילדיי וחבריי הטובים: אני מתעורר בכל בוקר בציפייה שדברים טובים יקרו.
‘דברים טובים’ יכולים להיות כמעט כל דבר: הודעות משמחות, הצעות חדשות, אפשרויות מפתיעות, הזמנות, רעיונות, בשורות, סיכויים, פגישות עם אנשים מעניינים. המשכים לדברים שהתחלתי, התחלות לדברים שאולי אוכל להמשיך. אפילו כוס קפה, אולי בליווי מאפה מוצלח (אם כי, אני מודה, אני לא באמת אראה בזה ‘אירוע חיובי’ למשך יותר מחצי שעה). אימון כושר. אה, ואהבה.
הנטייה הזאת לא מאוד מזוהה איתי. למעשה, אני חושב שרוב האנשים שמכירים אותי לא היו מאפיינים אותי כאחד שמקווה לטוב. אני חושש שרוב מכריי יעידו עליי שאני הטיפוס הזועף שמצפה תמיד לגרוע מכול, או לפחות לגרוע למדי. הם יגידו שאני נערך לקראת הגרוע באמצעות שריון ציניות נצחי, ושבאופן כללי אני טיפוס מריר משהו, מיזנתרופ, מאמין גדול בכוחה של חשיבה שלילית, ובקיצור: טעם נרכש. לא משהו להתחתן איתו אם לא מוכרחים.
עשיתי מזה קריירה, כתבתי מאות טורים מרירים בעיתונות, זעמתי (בצדק!) בעשרות פוסטים ויראליים במידה ברשתות חברתיות, ומיתגתי את עצמי — ככל שאדם חסר כל חוש מסחרי כמוני מסוגל למתג — ככותב הנרגן שיש לו בעיקר בעיות, טענות ותלונות. זה שכל דבר — באמת, אפילו הדברים שאין לאף אחד שום טענה מיוחדת ביחס אליהם — יכול להרגיז אותו.
אבל אנשים טועים בי (וגם זה מרגיז אותי, כמובן).
יש לי אולי דרכים משונות להראות את זה, אבל אני אופטימיסט. אני מחייך מבפנים (לכן לא תמיד רואים). אני באמת מחכה שדברים טובים יקרו. אני מסוגל להמשיך עם האופטימיות הזאת שעות ארוכות, לפעמים ממש עד אמצע היום. שעות הבוקר הן באופן מסורתי השעות השמחות שלי, ולפחות עד הצהריים בממוצע אני עדיין מחזיק בציפייה שמשהו משמח — מינימלי או משמעותי יותר — יפציע בשמי חיי. הי, זה יכול לקרות! דברים כאלה קרו בעבר! אולי לא לאחרונה, אבל אני עדיין מסוגל לזכור כמה מקרים שבהם הפתעות משמחות אירעו במהלך שעות היום, לפעמים ממש משום מקום — שיחת טלפון או אימייל או מפגש חזיתי ברחוב, שבישרו על דברים טובים.
ואז היום סובב על צירו. ולרוב, מתישהו סביב ארוחת הצהריים — שמסמנת, כמובן, את תחילת השקיעה, משהו ברמת הדריכות שלי לקראת הדברים הטובים שעוד יבואו מתחיל לדעוך. אחר הצהריים ולפנות ערב התקווה כבר מפנה את מקומה להבנה שחלקיו האופטימיים של היום הזה מאחוריו, ושמעכשיו ועד שעת השינה אולי עדיין עשויים לקרות כמה דברים נעימים — בקבוק יין לבן יהיה מעורב בהם במידה גדולה של ודאות — אבל חיי כבר לא ישתנו לטובה. שום בשורה טובה ממשית לא תגיע.
בשעות הערב המאוחרות — מול הבלגן הביתי, הילדים המסרבים להתפנות למיטותיהם או למצוא נושאי שיחה משותפים שיהיו מבחינתם אטרקטיביים יותר ממסך הטלפון הנייד, מחשבות מדכאות על חשבונות בנק מידלדלים וכל עשרות הפרוצדורות התחזוקתיות, המנהלתיות, הבריאותיות והחברתיות שגם היום לא השלמתי — האנרגיה של הבוקר מתאדה סופית. לא נותר לה זכר.
לפעמים האומללות מזדחלת פנימה, לפעמים היא לא מזדחלת, אלא נכנסת בצעד בוטח ומתיישבת, עם התחת השמן שלה, במרכז הסרעפת שלי. אני עשוי לסיים את היום זועף או מדוכא. או זועף ומדוכא.
ובאופן שאני לא יודע להסביר, אני אקום למחרת בבוקר ואתמלא מחדש באנרגיה אופטימית. הי, דברים טובים עשויים לקרות היום! הטלפון הנייד ניעור לחיים, אנשים משאירים לי הודעות — חלקן מיותרות, חלקן עשויות לדרוש ממני לבצע עבודה או מטלות מעיקות, אבל הודעות אחרות עשויות לבשר על התפתחות חיובית. על משהו טוב. על העתיד. אולי עבודה מרגשת או נסיעה. אני לא מאבד תקווה. למעשה, התקווה די נוכחת שם ברקע לאורך רוב שעות הבוקר. יש לי איזה מפלס בסיסי של סיפוק והנאה רק מעצם היותי חלק מהיום הזה בעולם.
העובדה שאני מתגורר במדינה שהשמש זורחת בה ברוב ימות השנה עוזרת לזה, כמובן, אבל גם ימים חורפיים וגשומים עשויים להדהד, באופן מלנכולי יותר, את מתיקותה של התקווה העקרונית. של שמחת ההיות בחיים. ואז מגיעה ארוחת צהריים. ואחריה איזו עייפות צפויה. ושוב, עד הלילה אני עשוי להתייאש סופית מהיום הזה. אולי ‘להתייאש’ היא מילה קשה מדי; אבל בהחלט לשמוח שהוא מתקרב לקצו, והולך ונמוג, ובקרוב אוכל להתכנס מול הטלוויזיה או מתחת לשמיכה ולחשוב כמה שפחות.
זו מחזוריות שיש בה אולי משהו ביולוגי פרטי שלי, אבל אני חי איתה בשלום. אני לא באמת אדם שמח מטבעי — ומנגד יש אנשים שהם כן. ישנם אנשים שמחים בבסיסם. הכרתי לא מעט כאלה. כולנו הכרנו. הם אנרגטיים, להוטים, דברנים; הם, מה שנקרא, חיים בעוצמה. נדמה שתקרת הזכוכית שבה נחבט שוב ושוב ראשו של האושר הפרטי המוגבל שלי ושלכם — פשוט לא קיימת בשבילם. הם אנשים שמצבם הטבעי שמח ועולץ ושש לקראת העולם כמו כלבלב היפראקטיבי. כשאנו פוגשים אנשים כאלה, אנחנו מתרוממים לזמן קצר לאטמוספירה שבה הם חיים רוב הזמן; למקום טוב יותר, שמח יותר, שלם יותר, נטול פקפוקים דרמטיים. פשוט קצת מאושר יותר.
אנחנו לא יכולים לדעת איך אנשים כאלה מתנהגים ברגעיהם הקשים יותר, איך הם בפרטיותם, בביתם, בתוך המשפחה הגרעינית שלהם, אבל אנחנו נוטים לחשוד שבסך הכול מצבם הבסיסי טוב משלנו; משהו בסקאלה הפנימית שלהם מכויל לתדר מסופק ושלם יותר עם מציאות חייהם והמציאות עצמה. אין בכלל ספק.
באופן מרגיז, המציאות נוטה לתגמל דווקא את האנשים האלה. היא מקילה עליהם, מרעיפה עליהם ניצחונות (וגם אם לא, הם חווים את מה שהיא מרעיפה עליהם כניצחונות), ולא מקשה עליהם יותר מדי. הם זוכים בעבודות, בקידום, בנסיעות, בפרסים, וגם כשלא, נדמה שהם פשוט מרוצים מעצמם ומקיומם כאילו זכו בכאלה. נראה שבמשך ימים שלמים הם פשוט חותכים דרך המציאות כמו סכין דרך חמאה רכה. הם משיגים הישגים, אנשים אוהבים אותם — כל זה בזמן שאתם פשוט נאבקים!
זה לא הוגן, כמובן. ואם נדמה לכם לפעמים שאין דבר בחייכם שלא הושג במאבק, מתוך קושי, דרך איזו התנגדות חיצונית שהייתם מוכרחים לגבור עליה או להיכנע לה רק כדי להגיע לצדה השני — ברוכים הבאים לחיים שלי.
החיים הלא־הוגנים. החיים של מי שמוכן להשתכנע בקלות (בעיקר החל מאמצע היום) שהקוסמוס פועל נגדו באופן אישי. אני זוכר את עצמי אומר לפסיכולוג הקודם שלי משהו כמו, ‘לפעמים נדמה לי שאני מקולל,’ בעודי מתרווח בכורסתו הנוחה, לוגם אספרסו שהוא הכין לי ומתכונן נפשית לפרידה קשה מעוד 500 שקל שכבר התרגלתי לראות בהם משפחה.
כשהוא התעניין מה גורם לי לחשוב שאני מקולל או שהקוסמוס מתנהג דווקא כלפיי בחוסר הוגנות, פרשתי בפניו את מלוא תלאותיי באותו שבוע בלבד, שכללו קריסה של המזגן הביתי בשיא החום, הגעת טכנאי, תיקון, קריסה נוספת של המזגן כעבור יומיים, צרחות בטלפון על מוקד השירות וכו’ וכו’. ‘אם משהו רע יכול לקרות — הוא יקרה לי,’ המשכתי. הנה, אמרתי לו, נסיעות שלמות ברחבי העיר יכולות לעבור עליי כששום רמזור לא מוותר על זכותו להפוך לאדום בשנייה שאני מתקרב אליו. מכשירי כספומט שעבדו ללא תקלות מול מי שעמד לפניי בתור מתקלקלים וננעלים ברגע שתורי מגיע. ואין סיכוי שאני אפתח את המקרר בבוקר, ולא ייפול לי על הראש הפריט הנוזלי, הגבינתי, הדוחה ופג התוקף מכולם. ‘אני יודע שאלה צרות שנראות מטופשות,’ הבהרתי (גם לעצמי), ‘אבל זה מין הרגשה שכל דבר אצלי בחיים הולך קשה. שדברים שלאחרים באים בקלות, בלי מאמץ מיוחד, בלי מחשבה בכלל, גורמים דווקא לי סבל. ושום מעשה טוב, או סתם טריוויאלי, לא עובר בלי שאיענש עליו.’
הפסיכולוג הסתכל עליי במבט מפקפק. ‘אתה מבין שזו חשיבה מאגית,’ אמר לי. ‘אתה מבין שכל מה שאתה מתאר קורה גם לכל השאר. הנה, גם אצלי קרס השבוע המזגן בדיוק כמו שאתה מספר,’ והוא המשיך וגולל את תלאותיו שלו עם המזגן.
זה קצת הרגיז אותי, כי בכל זאת, מה הבן אדם נדחף עם האומללות חסרת החשיבות שלו לתוך האומללות הטרגית ומלאת המשמעות שלי? המחשבה שאני לא עד כדי כך מיוחד ביחסיי עם הקוסמוס, ושהחיים בעצם מעמידים את כולנו עם הפנים לקיר באותו אופן בדיוק, נראתה לי לא סבירה באותו הרגע. אבל בשבוע שאחר כך, בעצת הפסיכולוג, התחלתי להבחין בדרמות ממשיות יותר של אנשים, שבאמת יכלו להאשים את הקוסמוס בהתנכלות אישית.
באותם ימים, למשל, פורסם בעיתונות סיפורו של השחקן־זמר־כוריאוגרף הישראלי אמיר פרישר־גוטמן, שאובחן באפריל 2016 כחולה בסרטן מסוג לימפומה של תאי T, ורק לאחר שעבר סדרת טיפולי כימו אינטנסיביים, התברר שניתנה לו אבחנה שגויה ושהוא סובל למעשה מ’מחלת קיקוצ’י’ — תסמונת דלקתית חמורה הרבה פחות, אבל בעלת מאפיינים דומים לאלה של הסרטן. חתיכת טעות באבחון.
אבל זו הייתה רק ההתחלה.
כי ב־22 ביולי 2017 האיש חגג בחוף ים לא מוכרז עם משפחתו וחבריו שנה ליום שבו גילה כי אבחנת הסרטן שלו היתה שגויה. במהלך אותה שבת משפחתית חגיגית, לאחר שאחייניתו היתה בסכנת טביעה בים, הוא נכנס למים בניסיון להציל אותה וטבע בעצמו. למוות.
זה סיפור בלתי נתפס, בעיקר לנוכח תהפוכות הגורל הכמעט מלודרמטיות שבו. אובחן כחולה, התברר כבריא, הלך לחגוג את זכייתו בחיים שמעולם לא נלקחו ממנו, וטבע.
ומה בעצם המשמעות של סיפור כזה? שהגורל — או אלוהים, או המחליף הזמני וחסר הכישרון שלו — שיחקו משחק חולני דווקא עם אמיר פרישר־גוטמן? שהשטן קפץ ללשכתו של אלוהים ואמר לו, ‘שמע, משעמם לי. קיץ, כולם בחופשה, ורק אנחנו תקועים פה. בא לך אולי איזו התערבות קטנה? מאז איוב לא נהנינו קצת רק אנחנו שנינו.’
לא; בואו ננסה להישאר ריאליסטיים ורציונליים ולוותר על האגדות התנ’כיות והפולקלור. כי החיים, אתם יודעים, לא מוכתבים על ידי הכרעות שמימיות או תסריטאים של ערוץ טלנובלות. החיים הם בדיוק מה שתמיד חשדנו: רצף שרירותי, אקראי, לא מפוקח אישית (גם אם יש אלוהים, לא סביר שהוא עוקב אחר כל תנועה יום־יומית שלכם), ובעצם כאוטי למדי.
אין שום ‘גורל’ שהחליט להתעמר דווקא באמיר פרישר־גוטמן. ישנם צירופי מקרים — אין־ספור צירופי מקרים — כשמיליארדי הגורמים בעולם נחבטים זה בזה בנסיבות שמשתנות בכל רגע ורגע, וכל דבר עלול לקרות לכל אחד, בכל זמן שהוא.
צירופי מקרים עשויים להיות נפלאים, מדהימים ומעוררי השתאות, ובאותה מידה הם עלולים להיות טרגיים, אירוניים ואכזריים. הם עשויים לאכלס את ספריו היותר טובים של פול אוסטר או לגזור את גורלו של אמיר פרישר־גוטמן. אבל בכל מקרה הם נשארים בדיוק מה שהם: צירופי מקרים. ללא תכנון, ללא כוונת מכוון, רק עם תוצאות.
‘מה הסיכוי?’ אנחנו אומרים לעצמנו בניסיוננו האנושי והבלתי נמנע לאתר משמעות, תכנון, היגיון או מסר במציאות שכולה מקרה. ובכן, הסיכוי הוא תמיד אפסי ובה במידה עצום. הרמזור עשוי להתחלף לאדום בדיוק כשתגיעו אליו, או להישאר ירוק. אחח, המסתורין של הקיום!
אף אחד מאיתנו איננו מקולל. אף אחד איננו קורבן למשחקים עלומים של ‘גורל’ בעל תודעה או כוונה. כולנו כאן באופן זמני, מגיעים לרמזור בתזמון שנקבע אקראית על ידי מאות גורמים קטנים שפקדו אותנו מהרגע שבו יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית. ‘גזרת גורל’ היא המצאה אנושית. המצאה של כוח הסיפור האנושי.
הדבר היחיד שכן נתון בידינו הוא האפשרות לתת לטוב שבחיינו, למה שמסתדר — לרמזורים ירוקים, לכספומטים מהירים, לריצת בוקר, לשעה בקפה, לנסיעה, לארוחה, לשנת צהריים, לרכיבת אופניים, לרכישה חדשה, לפרויקט שהושלם — להיספר. להירשם. לצקת נוכחות אל מול הרע הבלתי נמנע. להניח לטוב לפעפע לתוך גופו האטום לכאורה של הרע ולמוסס אותו עד כמה שניתן.
וסליחה אם הדברים האלה נשמעים לכם כמו ‘בולשיט היפי. אבל זה נכון’, אם לצטט את ג’יימס סמית מלהקת ‘יארד אקט’.
אלא שספירתם של הדברים הטובים לא תמיד אפשרית. לא כשאתם כמוני, לא בכל יום, לא כשהמפלס הבסיסי הנמוך של האושר שלכם מקשה עליכם להרים ראש ולראות את כל מה שעדיין קיים שם מעליו. הם באמת שם, הדברים הטובים, אין ספק, רק שאתם אישית לא מצליחים בכלל לגעת בהם או להפיק מהם תועלת.
אז אתם מנסים לזכור לספור אותם. אתם מנסים לציין לעצמכם שלושה או חמישה דברים שאתם אסירי תודה עליהם בבוקר או לפני השינה. ואתם עשויים לעשות עוד המון פעולות שהומלצו על ידי מומחי חשיבה חיובית, פסיכולוגים של אושר, מורים רוחניים, מנטורים, מדריכי יוגה, מחברי רבי־מכר בתחומי הוולנס, ובאופן כללי — כל מי שגילו כי ענף הפסיכולוגיה החיובית הוא מִכרה אין־סופי לכסף שיכול להיות שלהם.
אתם עשויים להאמין לפרופסור האמריקאי מרטין סליגמן, הפסיכולוג שנחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית ומתנגד קולני להנחה הפרוידיאנית שלפיה גורלו של אדם מושפע מעברו, וכבר ניסח למענכם — כמה קל — את חמשת מרכיבי האושר האנושי: רגשות חיוביים (Positive Emotions), מעורבות (Engagement), מערכות יחסים (Relationships), משמעות (Meaning) והישגים (Accomplishments). יש אפילו ראשי תיבות נוחים בהתאם: PERMA.
או שאתם עשויים להעדיף מומחה אושר בין־לאומי כמו ד’ר טל בן־שחר, שהתפרסם לאחר שהקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית הפך למבוקש ביותר בהרווארד, וספריו בנושא — וביניהם ‘באושר ובאושר’, ‘לבחור באושר’ ו’אושר אפשרי’ — פירקו את המילה אושר ממשמעותה בתודעתי והפכו אותה לבליל חסר משמעות.
אני לא מנסה, חלילה, לבטל או לזלזל; אני מצליח בזה. אני מדפדף ב’לבחור באושר’ של בן־שחר, שכותרת המשנה שלו היא ‘101 דרכים להשיג את החיים שאנחנו רוצים’, ושולף מתוכו המלצות מעשיות שנשמעות לגמרי סבירות, אפילו טובות:
לבחור באפשרות לבחור.
להתענג על החיים.
לחתור לרווח לכול.
לתפוס את הקושי כזמני.
להיעשות מה שאנחנו רוצים להיות.
להשקיף על הסערה.
להביא בחשבון את ההקשר הרחב.
להשתדל שיכירו אותנו.
למצוא את הבלתי רגיל ברגיל.
לראות את זרע הגדולה בכל אדם.
להיות נוקשים כלפי הבעיה.
להוביל!
אני יכול לנסות חלק מההמלצות האלה, אבל אני יודע שהן לא באמת ישנו שום דבר בכיול האושר הפנימי שלי לטווח הבינוני או הארוך, ואני חושד שזה המצב לגבי חלקים גדולים מדי מהפסיכולוגיה החיובית שהציפה את השוק בשני העשורים האחרונים. היא נשמעת רעיון טוב, והיא גם מלאה ברעיונות טובים קטנים ובהמלצות ובטיפים לגבי הרגלים שלרובנו אין ממש חשק להתחיל לסגל לעצמנו, וייתכן שהיא אפילו מבוססת מחקרית — אבל היא פשוט, אם להיות בוטה, לא תציל אתכם. לא באמת. אין לה את הכוח לשנות שום דבר בכיול הפנימי שלכם לאורך זמן.
קל מדי להתמסר לה; האושר הפך מזמן לסוג של צו חברתי, שמכתיב את ציפיותינו מעצמנו ומאחרים, וכולנו מתעקשים על זכותנו הטבעית, המעוגנת בחוקה האמריקאית, לאושר, לא משנה באיזה אופן או מאיזו תוצרת. אבל כמו שמדגימים פרופ’ אווה אילוז ואדגר בקאנאס בספרם ‘שלטון האושר’, העובדה שהפסיכולוגיה החיובית הניבה ערמות של מחקרים עדיין לא הצליחה לחולל שינוי במידת אושרם של הנחקרים. היא גרמה אושר רב יותר לתאגידים ולמוסדות שמימנו את המחקרים והצליחה להתעלם מהעובדה שאושר הוא לא חוויה מוגדרת או סיטואציה מובהקת (מלבד, כמובן, שנת צהריים חמימה של יום חופשה), אלא מושג מורכב יותר. המיינדפולנס בפרט, הם טוענים, הוא שיטה שנועדה לשטוף את מוחם של הבלתי מאושרים ולעקר אותו מביקורתיות.
במילים אחרות, נשאלת השאלה שמעולם לא נענתה באופן מסודר: האם מחברי ספרי הדרכה לאושר הם אנשים מאושרים?
זו שאלה טריקית יותר מאחותה המפורסמת, ‘האם מחברי רבי־מכר על כסף והשקעות הם אנשים עשירים — ואם לא, מה הטעם להקשיב להם, ואם כן, למה הם מרגישים צורך לחלוק בידע, ולא פשוט נהנים מחיי מותרות ומלגימת מאהי־מאהי באי קאריבי מבודד יחסית?’ — בעיקר כי אושר הוא לא עניין מדיד. ייתכן שד’ר בן־שחר הוא אדם מאושר. ייתכן שלא. זה לא באמת משנה.
אבל אין ספק שמהרגע שבו אושר הפך לסחורה מבוקשת וקלה לשיווק — ועוד כזו שיכולה לברוא קריירות, רבי־מכר, קתדרות מצליחות במוסדות אקדמאיים והרבה יותר מדי פודקאסטים — המושג עצמו עבר זילות. ועכשיו לכו חפשו, או תמצאו, את הדרך אליו. ולכו תתחייבו על ‘אושר’ — מילה שתמיד נשמעת מפוצצת, אופורית, הוליוודית, לא באמת בהישג יד מיידי — כחלק מהיום־יום רווי התלאות והמשימות שלכם.
אולי זו הסיבה שברנה בראון ורעיון ה’פגיעות היא כוח’ שלה הגיעו בתזמון מצוין כל כך; אחרי שנים שבהן התבקשנו לשנס מותניים, לזקוף כתפיים ולהכניס שיפורים בכל אורחות חיינו (‘להוביל!’ ‘להיעשות מה שאנחנו רוצים להיות!’) בניסיון לעשות את הצעד הקטן הנוסף שיביא אותנו אל מפלס הארץ המובטחת של האושר, בראון הניחה לנו לוותר לעצמנו. ‘מושלמים כמו שאנחנו,’ היא פסקה, והתירה לנו ‘לדעת שאנחנו ראויים לאהבה’ ולחבק את החולשה והפגימות שלנו מתוך הבנה שהן מקור כוח.
זה בסדר, היתה בזה איזו הקלה, אבל גם היא לא היתה ארוכת טווח יותר מאנחת הרווחה שמשמיעים תלמידי סדנת הכתיבה שלי כשאני מבשר להם ש’כולנו פגומים, וזה מצוין כי רק אנשים פגומים מעניינים אותנו כקוראים וכצופים. לאף אחד אין עניין לקרוא על חיים מושלמים.’
אני צודק בזה, כמובן, אבל גם ההיתר להפגין חולשה, לנפנף בפגמים, להתמסכן בחופשיות, ובאופן כללי להבין שאין שום טעם ממשי בהלבנת שיניים, לא באמת פורצים לנו דרך חדשה לשינוי כיול האושר הפנימי שלנו.
ובואו לא נבלבל בין ההקלה הרגעית שבאוורור תסכולים — לפעמים מול קהל גדול של מוחאי כפיים או מסמני לייקים — ובין שינוי פרדיגמה פנימית ממשית, באופן שיאפשר לנו לחיות עם עצמנו, בתוך היום־יום, באופן שלם ואפילו שמח יותר.
כי זו, בעצם, מטרתו של הספר הזה. לא לסמן, למפות או להאיר את הדרך לאושר — אני לא באמת מכיר אותה, ואני חושד שאם לא נולדתם כאלה, ייתכן שזה אבוד לכם — אלא לחלוק כמה מפתחות שגיליתי לאורך חיי כמשמעותיים — למעשה, חיוניים לחלוטין — להנעת שינוי ממשי, מהותי, ארוך טווח, בשיח הפנימי שלנו עם עצמנו. באופן שבו אנחנו מעבדים את חיינו ורואים בהם סיוט או הנאה.
כי בסוף זה הנרטיב הפרטי, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שלאורו אנחנו חיים מיום ליום, שמכתיב את מידת אושרנו. זה הרקע הרגשי והנרטיבי שאנחנו פורשים כקנווס לציור הגדול שהוא חיינו. והקנווס הוא האופן שבו אנחנו תופסים את התרחשויות חיינו כניצחונות או כהפסדים, והוא מידת הסלחנות או הנוקשות שבה אנחנו ניגשים לאירועים, והוא מפלס הנחת או האי־נחת — ברמה החושית ממש — שבו אנחנו מעבירים את רוב ימינו.
ואם, כמוני, נולדתם או גדלתם להיות בעלי מפלס אושר נמוך, מי שראשם נחבט שוב ושוב בתקרת הזכוכית של איזו אומללות שקטה או קולנית, או של איזו מלנכוליה בסיסית שתודעתכם משום־מה מעדיפה לדבוק בה כברירת מחדל, המפתחות שהספר הזה מציע עשויים להפוך למשמעותיים בארגז הכלים שלכם, כפי שהפכו בשבילי. לאורך זמן הם יחוללו עבורכם שינוי. אותי הם העבירו ממצב שבו הגעתי, נואש משהו, לגיל שרציתי להאמין שכבר אשיג בו השלמה, או אושר או לפחות רגיעה פנימית מהסוג שכמה מטובי חבריי השיגו בגילי — אבל לא, זה לא קרה — למצב שבו כעבור כמה שנים התחלתי להבין איפה אני טועה ולעבור את התהליכים שאותם מפתחות הובילו אותי אליהם.
ואושר הוא עניין תהליכי, לא נקודתי. הופעתו המקרית לדקות ספורות ברגעים מסוימים בחיינו מבורכת ורצויה, כמובן, אבל שמירה על רף אושר קבוע ויציב למדי היא כבר עניין של תהליך ובחירה בדרכים ובפעולות מהסוג שאימצתי לעצמי ושאותן אני מבקש לחלוק כאן.
באמצעות התהליכים והדרכים האלה תוכלו להרגיש את השינוי הפנימי מתחולל בכם בהדרגה, מייצר רגעים בודדים, ואז שעות וימים ותקופות שלמות, שבהם תהיו, במילה אחת פשוטה, שמחים. עוד מילה? מסופקים. שתי מילים? שמחים מספיק. ואם זה נשמע מעט שיווקי או צפוי, הנה ניסוח חלופי: שלמים יותר עם מה שקורה. מאושרים יותר, לפחות על פי מידותיכם.
אני חושב שהם יעזרו לכם משום שהם עזרו לי לחולל שינוי בחיי. לא אתיימר לקרוא לזה ‘אושר’, אבל השינוי לאורך זמן מורגש ונוכח ויומי, ואנשים קרובים אליי יוכלו להעיד עליו. הוא יכול, וצריך, להיות גם מנת חלקכם.
אני לא שום חוקר מוסמך, פסיכולוג או איש מקצוע בתחומי הרגש. למעשה, עיקר התמחותי המקצועית מסתכמת באין־ספור מפגשים, מסעות, ראיונות וכתיבה למטרות עיתונאיות, ובחקירה אישית קרובה של מצב האומללות האנושית בעולם הראשון — בעיקר באמצעות חווייתי הפרטית. בשלב בחיים — ובתרבות — שבו אומללות לא רק שאיננה אופנתית עוד (האייטיז נגמרו מזמן, לא חשוב אם נולדתם, גדלתם או התבגרתם בהן), אלא גם לא מועילה ביום־יום; בשלב שבו עוינות מול העולם כברירת מחדל מפסיקה לשרת אתכם; במצב שבו הציניות ואחותה המרושעת — הסרקזם — מתבררות כמשענת קנה רצוץ — אין ברירה אלא לצאת למסע אישי קטן בניסיון לחפש, ולמצוא, את מה שכן עובד בשבילכם — מלבד מה שכבר ברור שלא; ספרי עזרה עצמית גנריים על אושר. ואני יצאתי.
***
(עוד) טיפה עליי: הייתי ילד עצוב — כנראה מלידה או מינקות — והמצב לא השתפר דרמטית אחרי שאבי נהרג בתאונת עבודה כשהייתי בן חמש, ואני נותרתי עם אמי, שנכנסה לדיכאון כבד, ועם אחי הקטן. כילד הייתי כמעט עלה נידף; רגיש, פגיע, חרד, נתון לבריונות בבית הספר, תלוי ותלותי באם שהיתה כל מה שנותר לי, אבל נעלמה מדי פעם לשעות או לימים של שקיעה במיטה מחמת הדיכאון. אמא שלי מספרת שלפעמים היתה מושיבה אותי לאכול, פונה אל הכיריים כדי להכין לי צלחת, וכשהיתה חוזרת לשולחן, היתה מוצאת אותי בוכה ללא שום סיבה נראית לעין. כששאלה אותי מה קרה, לא ידעתי להשיב. הייתי פשוט ילד עצוב.
זה לא יוצא דופן במיוחד. יש ילדים כאלה. ייתכן שזה מוּלד — עניין גנטי — וייתכן שזה נרכש לנוכח אירועי ילדות אלה או אחרים, וכנראה זה שילוב. אם אתם מזהים בעצמכם איזו העדפה כמעט אורגנית לשירים עצובים, ייתכן שאתם יודעים על מה אני מדבר. לא תמיד, אפילו לא רוב הזמן; אבל זו מעין ברירת מחדל אישית שלכם.
אצלי סימנו שנות ההתבגרות אילו תקווה ושמחה. אמא התחתנה בשנית, לבית נוספו שני ילדים חדשים שהגיעו עם אבי החורג, ואני התמלאתי בתחושת חיים מלאי אפשרויות. אפילו הצלחתי להתאהב לראשונה (במידה מסוימת של הדדיות), ונראָה שכל הכוכבים הולכים, איכשהו — עדיין לא ברור איך, אבל אני רק בן 16 — להסתדר עבורי.
גיוסי ושנות שירותי הצבאי הטביעו אותי מחדש בים של חרדות ואי־התאמה, ושנות ה־20 היו, כמקובל, כאוס מוחלט של התקפי חרדה, דיכאון ופלרטוט מפוחד עם המין והמוות. שנות ה־30 הציעו חילוץ מהבוץ, אבל לא שמחת חיים או אושר.
כל זה לא הפריע לי לעבוד ולגדול כעיתונאי, ככותב, כחוקר, כבן זוג, כמשלם מיסים, מה שמכונה אזרח מתפקד ומועיל לחברה. הצלחתי לרתום את הכישרון היחיד שהועמד לרשותי — הכישרון לכתוב סבל יום־יומי קטן וגדול במילים נגישות לקוראים רבים — לסוג של קריירה. הייתי זהיר, נבוך בקלות, לא מאוד נינוח בחברת בני אדם, חושש מכל שינוי, נצמד למוכר ולקיים. טופלתי פרוידיאנית, לאקאניאנית, ביהביוריסטית, זן־בודהיסטית, ודבר מכל אלה לא חולל שינוי משמעותי מספיק לאורך זמן, גם אם היו פגישות שהדליקו בי משהו (ופגישות אחרות שכיבו). השתתפתי בסדנת מודעות, בסדנת מדיטציה, בסדנת הפקת מוזיקה (נשרתי בשיעור השלישי. שיטות לפיזור מיקרופונים באולפן שברו אותי), בסדנת כתיבה (הבנתי שאני יכול להעביר כזו בעצמי). שום דבר לא באמת השתנה, ובמשך שנים אחדות קיבלתי את העובדה ששום שינוי פנימי או רגיעה ממשית כבר לא יבואו. שנידונתי להעביר את חיי מתוך נוירוזה ותחושת אי־התאמה נצחית לזמן, למקום, לנסיבות, לבני אדם, אולי לחיים עצמם.
העובדה הבסיסית לגביי — ואולי גם לגביכם — היא שכאשר משתררת דומייה מוחלטת ואני יכול להקשיב לרגע לצליל המנוע הבסיסי של תודעתי, למצב הרוח שהוא ברירת המחדל שלי, למקום שאליו המוח שלי חוזר כששום דבר אחר לא טורד אותו — מדובר בצליל מינורי. אם אני מסתכל על תודעתי כמו על תזמורת פילהרמונית מבולגנת (ולרוב היא בדיוק כזו — מלאה בכלים ובתפקידים שלעתים רחוקות אני מצליח לנצח על כולם בו־זמנית), צליל המיתר שלפיו כולנו מכוונים את הכלים בתחילת הנגינה הוא בהכרח מינורי (אולי לה מינור — איך אפשר שלא לאהוב את לה מינור?).
זה נתון, והנתון הזה כבר לא ישתנה. אבל החיים ורמת האושר סביבו יכולים בהחלט להשתנות.
השינוי, במקרה שלי, פיעפע בחיי ללא הכרזות, תקיעת חצוצרות או מאמצים רשמיים. הוא פשוט הציג את עצמו סעיף אחר סעיף. לא את כל הסעיפים האלה הצלחתי לנסח לעצמי במילים מפורשות בזמן אמיתי, אבל הרגשתי בשינויים שהם חוללו בי, בתחושותיי, ביכולתי להיות שמח לאורך זמן, בנרטיב הפנימי היום־יומי שלי ובסף האושר ההולך ומתייצב שלי.
המילה ‘אושר’ נשארה, כמובן, מילה מופרזת. אני לא אוהב להשתמש בה, אבל נדמה שכבר אין ברירה; לא מכיוון שאני יודע באמת להגדיר את האושר או את נוכחותו, אלא מכיוון שהמילה מסמנת כיום משהו שכולנו מסוגלים להתכוונן אליו ולדעת בערך למה אנחנו מתכוונים, ובעיקר משום שאותו משהו נמצא שם בשבילי כיום על התגלמויותיו היום־יומיות הפרוזאיות ונטולות ההילה. אני מזהה אותו ומכיר בקיומו בחיי.
במבט לאחור, סט הכלים הזה — שנפתח בפניי לאורך תקופה קצרה יחסית בשנות ה־40 וה־50 לחיי — התגלה לי בשלבים כמו במשחק וידיאו, שבו לאורך קוּוסט ממושך, אתם מוצאים את המפתחות לתיבות אוצר חבויות. הכלים האלה נחשפו והשתלבו בחיי דווקא בשנות הבורגנות והנישואים וגידול הילדים — השלב העקרוני שבו אתם אמורים להיות לכאורה בתחתית עקומת ה־U של חייכם, מטופלים בילדים ובהורים בו־זמנית ומתקשים למצוא מספיק זמן ואנרגיה לעצמכם ולתחזוקת מפלס אושר וסיפוק בסיסי.
אני לא מכחיש את קיומה של העקומה הזאת או את מקומי האובייקטיבי בתחתיתה באותן שנים. גם אני טיפלתי בילדים קטנים ובהורים מבוגרים, שלי ושל אשתי, אבל דווקא מפלס הסיפוק הלך ועלה בשנים האלה. סט הכלים המשיך להתגבש, ואני מוצא צורך לשתף אותו עם אחרים משתי סיבות: קודם כול, כי חוויתי מספיק על בשרי כדי לגלות את הכלים האלה ולהכניס אותם לשימוש שוטף ומועיל בחיי, ואין סיבה שלא לקצר את הדרך למי שכמוני, מסתובבים בעולם מבולבלים וללא שריון מהסוג שממנו נהנים כל האנשים הזורחים והשמחים שמחזיקים ידיים. ושנית, לא מצאתי את הדרכים האלה — הדרכים המורכבות יותר לאושר — בשום ספר קיים מאגף הפסיכולוגיה החיובית והמנטורינג האישי. אף אחד — מטוני רובינס (הנפלא, אל תטעו. רק לא בשבילי) ועד אחרון מדריכי המיינדפולנס והיוגה שביקשו ממני פשוט לנשום — לא ידע להצביע עליהן או לנסח אותן בדרך חד־משמעית. אף אחד לא הודה שאם ישנם כלים לכיול מחודש של סף האושר והסיפוק האישיים שלכם לטווח ארוך, הם מעט מורכבים יותר מאלה שניתן לספק במהלך הרצאת טד או אפילו בסדנה חווייתית של שלושה ימים. הם אפילו מורכבים ואישיים יותר ממסקנתו הנוכחית של מחקר האושר המשמעותי והארוך ביותר בהיסטוריה — מחקר גרנט להתפתחות מבוגרים של אוניברסיטת הרווארד.
***
את המחקר המפורסם הזה יזם ארלי בוק — רופא חמור סבר ותכליתי שגדל באיווה, ובשנות ה־30 של המאה הקודמת ניהל את שירותי הבריאות בהרווארד. בשנת 1937 החליט בוק להתחיל לעקוב אחרי 286 תלמידי שנה שנייה בריאים ומאוזנים (וגברים כולם) מהאוניברסיטה, ובו־בזמן אחרי 438 ילדים שחיו בשכונות העוני של בוסטון. את המחקר מימן איל ההון וו’ט גרנט, והוא גם נקרא על שמו.
המעקב אחר הנבדקים ושלל מדדיהם הגופניים והרגשיים נמשך יותר מ־85 שנה. ארבעה דורות של חוקרים תיעדו את חייהם של הנבדקים וליוו אותם דרך שנות שירותם במלחמת העולם השנייה כאנשים צעירים, בתקופת נישואיהם, גירושיהם, הצלחותיהם וקריסותיהם המקצועיות, שנות פרישתם, הזדקנותם ולבסוף, במקרים רבים, לקראת מותם. פרק הזמן הפנומנלי הזה הפך את המחקר לממושך ולמקיף ביותר שפורסם עד היום בכל הקשור לחקר האושר. היומרה תמיד היתה שם, כולל הניסיון להבין ‘מהם חיי אושר’ ו’לצפות בחיים שלמים בעודם מתרחשים’.
מבין 724 הנחקרים שנבחרו להשתתף במחקר הראשוני, נותרו כיום בחיים פחות מ־60, והם מוסיפים להשתתף בו. בשנים האחרונות החליט מנהלו הנוכחי — הרביעי — של המחקר, רוברט וולדינגר, פרופסור לפסיכיאטריה מהרווארד, לשתף את הציבור במסקנות המחקר, וגם הרצה עליהן במבחר הזדמנויות, בין השאר, בהרצאת טד שנצפתה יותר מ־34 מיליון פעמים. עיקר המסקנות? ובכן, מערכות היחסים שלנו עם הזולת הן המפתח לאושרנו וגם לבריאותנו.
תודה רבה, אני הייתי רענן.
ובכל זאת, למרות הטריוויאליות לכאורה שבדבר, בואו נשמע את המסקנה המלאה: ‘למדנו שלושה שיעורים חשובים על יחסים,’ וולדינגר אומר. ‘יחסים חברתיים טובים לבריאות שלנו, איכות היחסים חשובה יותר ממספר החברים, ומערכות היחסים מגינות לא רק על הגוף, אלא גם על תפקוד המוח בגיל מבוגר.’
ראיינתי את וולדינגר ב־2023, והוא הסביר לי את זה ברמה הגופנית ממש: ‘מערכות יחסים שומרות אותנו פיזית בריאים יותר, לא רק מאושרים יותר. וזה מפתיע, כי איך יכולה איכות מערכת היחסים שלך לחזות את סיכוייך לקבל סתימת עורקים או סוכרת סוג שתיים? אבל ממש זיהינו קשר בין מערכות יחסים ובין בריאות פיזית. ההסבר שלנו קשור לנושא של מתח והפחתה במתח. ביום־יום אנחנו נתונים במצבי מתח בלתי נמנעים, והגוף מתוכנן להיכנס למצב של הילחם־או־ברח בכל אחד מהם ולהתעמת מול המתח. זה נורמלי ואדפטיבי. אבל אחרי שהמתח נעלם, אנחנו רוצים שהגוף יחזור לאיזון. והוא חוזר, כמו שאתה בטח יודע, אם יש לך מישהו שאתה יכול לשתף במשהו רע שקרה לך. מיד אחרי, אתה מרגיש את המתח בגוף מתחיל לרדת. אבל אם אין לך אדם כזה, ואין לך גם אף אחד לדבר איתו או לקבל תמיכה במצבי מתח, אנחנו מאמינים שהגוף נשאר באיזה מפלס נמוך תמידי של הילחם־או־ברח. וזה אומר מפלס גבוה יותר של הורמוני מתח כמו קורטיזול, מפלס גבוה יותר של דלקתיות, ולאורך זמן הדבר הזה יהרוס לך מערכות גופניות שלמות.’
כששאלתי מפורשות מה הכי חשוב לחיים טובים, וולדינגר ענה: ‘שלושה דברים מנבאים אריכות חיים ואיכות חיים: ילדות מוקדמת חמה, נישואים טובים וחברים טובים לאורך החיים.’
המסקנות האלה — שהעובדה שהן אינטואיטיביות והגיוניות כל כך עומדת בסתירה לכאורה ל־85 שנות המחקר שהושקעו בהן — עשויות לייאש. כלומר מה לגבי מי שאינם מחזיקים בשלושת הפרמטרים האלה, ואולי רק באחד מהם? מה לגבי מי שמחזיקים בשלושתם ועדיין לא מאושרים כפי שקיוו? וולדינגר עצמו, אגב, מקפיד להיות אדם אופטימי ונעים, לתרגל זן־בודהיזם 25 דקות ביום, הוא נשוי במשך יותר מ־30 שנים ויש לו שני בנים. אני רוצה להניח שהוא אדם מאושר למדי, אבל אין לדעת; הוא מקפיד על חיים מאוזנים, זה המקסימום שאפשר לומר עליו בוודאות.
אבל גם אם נקבל את המסקנות האלה ונדאג להישאר נשואים, להיפגש עם חברים טובים ואפילו לצאת איתם לחופשות, ולקיים מערכות יחסים ככל שהזמן שנותר עשוי לאפשר, קשה להתחייב לשמחת חיים או לבסיס יציב מספיק לאושר מתמשך.
אני יודע מניסיון.
אני יודע שמערכות יחסים הן בסיס יציב לאיכות חיים, אבל הבסיס החיצוני הזה לא יכול להיות מצע לצמיחה של תחושת אושר אם לא נדע לזהות את החומרים הפנימיים, את הדברים המשמעותיים עבורנו, ורק עבורנו, ואם אין לנו שליטה בנרטיב הפרטי שיצרנו כדי לספר לעצמנו את סיפור חיינו בזמן אמיתי. למעשה, מנהלו הקודם של מחקר גרנט להתפתחות מבוגרים, ג’ורג’ ויילאנט, שליווה את המחקר לאורך יותר מ־40 שנה, היטיב לנסח את הדברים כשקבע שסוג הבעיות שבהן נתקלו 724 הנחקרים לאורך חייהם ועוצמתן משנים פחות; כי חיי כולנו ילֻוו בהכרח בבעיות, בסבל, בצרות ובאתגרים. ועדיין, בעוד חלק ממשתתפי המחקר טיפסו מעוני מרוד לפסגת ההצלחה, אחרים עשו את המהלך ההפוך. בעוד אחד ממשתתפי המחקר (ג’ון פ’ קנדי) הפך לנשיא ארצות הברית, ואחר (בן בראדלי) הפך לעורך ה’וושינגטון פוסט’, אחרים מתו מאלכוהוליזם, מדיכאון או מהזנחה עצמית. איננו יודעים דבר באשר למידת האושר של קנדי או בראדלי, אבל יש לנו אינדיקציה מסוימת באשר לתפיסת המציאות שלהם ולאופן שבו בחרו לתעל את אתגרי החיים שבהם נתקלו.
כי הנרטיב שבו נבחר לחוות את חיינו — כלומר האופן שבו נתמודד עם התלאות הבלתי נמנעות שינחתו על ראשינו — הוא אולי, לצד קשרינו החברתיים, גורם המפתח לאושר. ויילאנט השתמש במונח adaptation — מושג ששאל מאנה פרויד על בסיס מחקרו של אביה, אשר כינה זאת ‘מנגנוני הגנה’. הכוונה היא למחשבות ולהתנהגויות הפחות מודעות שלנו, שמעצבות עבורנו, לטוב או לרע, את מציאות חיינו.
ה’הגנות’ האלה, על פי ויילאנט, הן המקבילה הנפשית לקרישת דם ביולוגית; תגובה מהירה ולא רצונית, ששומרת על יציבות הגוף מול מצב של מצוקה. ההגנות מסייעות לנו להתמודד עם משברים רגשיים מכל סדר גודל שבהם ניתקל בחיינו — מכלי מטבח שנשבר ועד מותו של אדם קרוב. ויילאנט מחלק את ההגנות האלה לארבע דרגות: הנחותות ביותר הן מנגנוני הגנה לא בריאים או פסיכוטיים, כמו פרנויה, הזיות או מגלומניה, שפשוט מעוותים את המציאות וגורמים למי שנוקט אותם להיתפס בפשטות כפסיכי. מעליהם נמצאות הגנות ‘בוגרות’, כמו העמדת פנים, היפוכונדריה, התנהגות פאסיבית־אגרסיבית, השלכה ופנטזיה. מנגנונים אלה כבר לא מגדירים אותנו בעיני הסביבה כמשוגעים — אבל הם עשויים להרחיק אותנו מאינטימיות או מהבנה, ובוודאי מאושר.
מעליהם נמצאים מנגנוני הגנה ‘נוירוטיים’ — אלה הנפוצים ביותר, ורובנו משתמשים בהם ביום־יום — כולל הדחקה, אינטלקטואליזציה, ניתוק או ‘התרחקות בעוצמה רבה מרגשותיכם’. אבל מעל כולם נמצאת קבוצת מנגנוני ההגנה ה’בוגרים’ והבריאים ביותר: אלטרואיזם, חוש הומור, צפיית דברים מראש (שתכין אותנו לבעיות עתידיות סבירות), דיכוי מודע (החלטה מודעת להשהות את תשומת הלב לזמן מאוחר יותר) וסובלימציה (איתור מוצא לרגשות ולדחפים אגרסיביים, כמו פריקת תוקפנות באמצעות ספורט).
בסופו של דבר, סוג מנגנון ההגנה שבו נבחר (אם מדובר בכלל בבחירה. במקרים רבים ההגנות נשלפות אוטומטית, ואינן נתונות לשליטתנו. ועדיין, אנחנו ניתנים לאילוף עצמי) יכתיב את איכויות חיינו, בפרט מול משברים. מנגנוני הגנה בוגרים הם הדרך האנושית, על פי ויילאנט, ‘להפוך את נפסדותם של המשברים הנפשיים, הכאב והמחסור לאוצר של קשר אנושי, הישגים ויצירתיות… כשהם ניצבים בפני קשיים, בני אדם פונים להתנהגות לא מודעת, אך לעתים קרובות יצירתית’.
ויילאנט אהב להעיד על עצמו שאופיו מלא התקווה מיוצג היטב בסיפור הישן על אב, שבערב חג המולד שם בגרב של אחד מילדיו שעון זהב, ובגרב של השני ערמה של זבל סוסים. למחרת בבוקר ניגש הילד הראשון אל האב ואמר בכאב: ‘אבא, אני לא יודע מה לעשות עם השעון, הוא עדין כל כך, הוא עוד עלול להישבר!’ ואילו הילד השני רץ לאביו בהתרגשות: ‘אבא! אבא! סנטה הביא לי פוני, אם רק הייתי מצליח למצוא אותו!’
זה סיפור תמים על נאיביות שמסתירה מאחוריה אפשרות יצירתית לחיים של תקווה, אמונה ונרטיב שבו שביעות הרצון, שלא לומר האושר הפרטי, מקבלים עדיפות על פני החרדה, האכזבה והאומללות. כן, זה עשוי להיות נרטיב שקרי (סנטה לא באמת הביא פוני. למעשה, אין סנטה), אבל הנרטיב מספיק כדי לייצר מציאות כאן־ועכשיו מסופקת ואסירת תודה יותר.
הספר הזה מציע את הכלים שעזרו לי לבסוף לטוות את נרטיב חיי כסיפור שיש בו סיפוק ושמחה. הכלים המעט מורכבים יותר, האישיים יותר, התהליכיים יותר; אלה שיהפכו עם הזמן לחבלים הפנימיים שמקיפים את זירת חייכם, ולרשת הביטחון שתמיד פרושה שם מתחתיכם. הדבר שמאפשר לכם ליפול ולהיתמך בו בכל זמן. הדבר שמחזיר אתכם למרומי הטרפז גם במקרה שאתם צונחים למטה.
חלק מהכלים האלה נזכרים בספרים אחרים, ולחלקם הוקדשו ספרים שלמים. ‘חוכמת האדישות’ מאת מארק מנסון עסק במידה רבה ביכולת להבין שבעצם לא צריך להיות לנו אכפת עד כדי כך, ושעדיף להחליט בעצמנו ממה אכפת לנו וממה פחות. ‘4,000 שבועות’ של אוליבר ברקמן עסק בתחושת הפומו (FOMO) הנצחית לנוכח חוסר היכולת המובנה שלנו לנצל את הזמן המוגבל שלנו באופן מיטבי — כי למעשה מדובר במלכוד: ככל שניטיב לנצל אותו, כך יתווספו עוד ועוד מטלות שיגרמו לנו להרגיש שלא ניצלנו אותו טוב מספיק. לכן עדיף שנחליט בעצמנו מה אנחנו מעדיפים להחמיץ, ומה חשוב לנו להספיק באמת ב־4,000 השבועות הממוצעים שמהם מורכבים חיינו.
המשותף לשני הספרים הטובים האלה — ולספרי עזרה עצמית עכשוויים רבים — הוא השורה התחתונה, שאומרת למעשה: תניחו לעצמכם. פשוט תבינו שכולנו כאלה, זהו מצבנו הקיומי כיום, והדרך היחידה לשרוד, לנצח ולשגשג רגשית היא במידה רבה לדעת להרים ידיים מראש, להיכנע לפחות באגפים מסוימים, להפסיק להאשים את עצמנו או להרגיש רע כל הזמן.
אלה, כמובן, עצות טובות, אלא שהן לבדן רחוקות מלהספיק. הן עשויות לספק הקלה בסיטואציות מסוימות, אולי אפילו לאורך זמן, אבל הן עדיין לא מנועים ממשיים שיעניקו לנו תחושה של השלמה מסופקת עם חיינו, שתייצר בתורה שמחה או אושר. כלומר, כדאי לנקוט בשיטות האלה — אבל מוטב לצרף אליהן כלים נוספים, ובעיקר נרטיבים פנימיים חדשים, שיאפשרו לנו לנפץ את תקרת הזכוכית של רמת האושר ולחולל שינוי ממשי. זה לא קורה ביום אחד, וגם לא באמצעות עצה אחת או שתיים; אושר או סיפוק מתמשכים הם, כאמור, אירועים תהליכיים ומשולבים. אבל המכלול ויישומו — גם אם ההדרגתי — הם המפתח.
הספר הזה ינסה לגעת במכלול. אלה הכלים שהפכו אותי — למרות מוגבלותי ההתחלתית — לאדם מאושר יותר. לא קשה במיוחד ליישם אותם, צריך רק הכרה ותשומת לב מתמשכות. וכשהן מתקיימות יחדיו, הן מתחילות לייצר עבורכם מציאות רגשית חדשה.
אני מביא את הכלים האלה לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר, אלא פשוט בזה אחר זה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם יהיו מעכשיו גם שלכם. ושיישומם מבטיח תוצאות ממשיות.
נצא לדרך.
אין עדיין תגובות