החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עורבני חקיין

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2012 | 352 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

31.20

רכשו ספר זה:

“הניחי ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך,

כשתפקחי אותן מחר, השמש שוב תזרח.“

מדינת פאנם בוערת. בכל המחוזות מתנהלים קרבות לוהטים בין חיילי הקפיטול למורדים.

אבל ההתקוממות לא תשרוד בלי מנהיג שיחדיר בעם אומץ ותקווה. המורדים זקוקים לעורבני החקיין שלהם. כעת עומדת קטניס בפני הקרב הקשה מכול — הקרב המתחולל בתוכה: האם היא מסוגלת לקחת על עצמה תפקיד כזה? ואם תעשה זאת, מה יעלה בגורלו של פיטה השבוי בידי הקפיטול?

"הספר הזה רדף אותי. הייתי חייבת לקחת אותו לארוחת ערב ולקרוא מתחת לשולחן כדי שלא איאלץ להפסיק. הסיפור לא עזב אותי גם אחרי שסיימתי לקרוא. במשך כמה לילות שכבתי ערה במיטה וחשבתי עליו. מדהים." סטפני מאייר, מחברת "דמדומים"

"סיפור ההרפתקאות הקרוב ביותר לשלמות שקראתי אי פעם. קולינס הפכה את סיפור המבוך המיתולוגי למעשייה מצמררת ואמינה. הקוראים יהיו רעבים לעוד."

ריק ריירדן, מחבר סדרת “פרסי ג'קסון“

מקט: 15100080
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני בוהה בנעליים שלי, צופה בשכבה דקה של אפר צונחת ומכסה את העור השחוק. כאן עמדה המיטה שחלקתי עם אחותי, פרים. שם היה שולחן המטבח. הלבנים שנותרו מהארובה שקרסה לערמה מפויחת, מספקות נקודת ייחוס לשאר הבית. אחרת איך הייתי יכולה להתמצא בים האפרורי הזה?

לא נשאר כמעט דבר ממחוז שתים־עשרה. לפני חודש פצצות התבערה של הקפיטול מחקו את בתי הכורים העניים של "התפר", את החנויות בעיר, אפילו את היכל הצדק. האזור היחיד שלא שרפו עד היסוד הוא שכונת המנצחים. אני לא ממש יודעת למה. אולי כדי שלאנשים שייאלצו להגיע לכאן בעניינים רשמיים של הקפיטול יהיה מקום סביר להתאכסן. כתב חדשות מזדמן. ועדה להערכת מצבם של מכרות הפחם. יחידה של אוכפי שקט המחפשת פליטים שחזרו למקום.

אבל איש אינו חוזר מלבדי. וגם אני חוזרת רק לביקור קצר. הרשויות של מחוז שלוש־עשרה התנגדו לכך שאחזור. הן ראו בזה יוזמה מסוכנת, יקרה וחסרת טעם, בהתחשב בכך שלפחות עשר רחפות מוסוות חגות מעל לראש שלי להגנתי ושאין כאן שום מידע מודיעיני שאפשר לאסוף. אבל הייתי מוכרחה לראות במו עיני. הצורך שלי היה גדול כל כך שהצבתי את הביקור כתנאי לשיתוף פעולה איתן.

פְּלוּטארְךְ הֶוונזבִּי, קברניט המשחק הראשי שאירגן את המורדים בקפיטול, הרים ידיים בסופו של דבר. "שתלך. עדיף לבזבז יום אחד מאשר חודש נוסף. יכול להיות שסיור קטן במחוז שתים־עשרה הוא בדיוק מה שהיא צריכה כדי להשתכנע שאנחנו באותו צד."

אותו צד. אני מרגישה כאב דוקר ברקה השמאלית ואני לוחצת עליה עם היד. בדיוק בנקודה שג'והאנה מייסון חבטה בי בסליל תיל. הזיכרונות מתערבלים לי בראש כשאני מנסה למיין מה אמיתי ומה דמיוני. איזו השתלשלות אירועים הובילה לכך שאעמוד בין חורבות העיר שלי? זאת משימה קשה, כי ההשפעות של זעזוע המוח שחטפתי בגלל המכה עדיין לא עברו לגמרי, והמחשבות שלי עוד נוטות להתערבב זו בזו. בנוסף, התרופות שנותנים לי לטיפול בכאב ובמצבי הרוח גורמות לי לפעמים לדמיין דברים. אני חושבת. אני עדיין לא משוכנעת שבאמת הזיתי בלילה ההוא בבית החולים, כשהרצפה בחדר שלי הפכה לשטיח של נחשים מתפתלים.

אני משתמשת בשיטה שאחד הרופאים הציע. אני מתחילה בדבר הפשוט ביותר שאני יודעת שאמיתי ומשם מתקדמת אל דברים מורכבים יותר. הרשימה מתחילה להתגלגל לי בראש…

קוראים לי קטניס אוורדין. אני בת שבע־עשרה. מחוז שתים־עשרה הוא הבית שלי. השתתפתי במשחקי הרעב. ברחתי. בקפיטול שונאים אותי. אסרו את פיטה. חושבים שהוא מת. סביר להניח שהוא מת. אני מקווה בשבילו שהוא מת…

"קטניס, את רוצה שארד?" הקול של גייל, החבר הכי טוב שלי, מגיע אלי דרך האוזניות שהמורדים התעקשו שארכיב. הוא נמצא למעלה, באחת הרחפות, עוקב אחרי בשבע עיניים, מוכן להסתער למטה אם משהו ישתבש. אני קולטת שאני עומדת שפופה עם המרפקים על הירכיים והראש שעון בין כפות הידיים. אני בטח נראית על סף התמוטטות. זה לא לעניין. לא כשסוף־סוף מתחילים לגמול אותי מהתרופות.

אני מזדקפת ומנופפת ביד כדי לדחות את ההצעה שלו. "לא. אני בסדר." כהוכחה, אני מתחילה להתרחק מהבית הישן שלי לכיוון מרכז העיר. גייל ביקש לרדת איתי למחוז שתים־עשרה, אבל לא התעקש כשסירבתי שיצטרף אלי. הוא מבין שאני לא רוצה אף אחד איתי היום. אפילו לא אותו. יש דרכים שחייבים לעבור לבד.

הקיץ היה לוהט ויבש כמו עצם. כמעט לא ירד גשם, כך ששום דבר לא פיזר את ערמות האפר שהשאירה המתקפה. הן גולשות פה ושם בתגובה לצעדים שלי. אין רוח שתפזר אותן. אני מקפידה להשאיר את המבט נעוץ באזור שזכור לי כְדרך, כי כשרק נחַתי באחו, לא נזהרתי ודרכתי ישר על אבן. רק שזאת לא היתה אבן — זאת היתה גולגולת של מישהו. היא התגלגלה ועצרה עם הפנים כלפי מעלה, ולמשך זמן ארוך לא הצלחתי לנתק את המבט מהשיניים. שאלתי את עצמי של מי היו, וחשבתי על כך שהשיניים שלי ודאי ייראו בדיוק כמו אלה בנסיבות דומות.

אני נצמדת לדרך מתוך הרגל, אבל זאת בחירה גרועה מאוד כי היא מלאה שרידים של אלה שניסו לברוח. אחדים מהם נשרפו עד אפר. אבל אחרים, שכנראה קרסו משאיפת עשן, לא נשרפו לגמרי ועכשיו נחים שם מצחינים, מכוסים זבובים, בדרגות שונות של ריקבון, טרף לאוכלי הנבלות. אני הרגתי אותך, אני חושבת כשאני עוברת ליד ערמה כזאת. ואותך. ואותך.

כי זאת האמת. החץ שלי, שכיוונתי לסדק בשדה הכוח המקיף את הזירה, הוא זה שהביא לתגמול הבוער הזה. הוא זה שחולל כאוס מוחלט בכל מדינת פאנם.

בראש אני שומעת את מה שאמר לי הנשיא סנואו בבוקר שבו יצאתי לסבב הניצחון. " קטניס אוורדין, הנערה הלוהטת, את סיפקת את הניצוץ שאם לא יטופל עלול לצמוח לתופת שישמיד את כל פאנם." מתברר שהוא לא הגזים וגם לא סתם ניסה להפחיד אותי. ייתכן שהוא באמת ניסה לגייס את עזרתי. אבל אני כבר הנעתי לפעולה משהו שלא יכולתי לשלוט בו.

בוער. עדיין בוער, אני חושבת מטושטשת. האש ממכרות הפחם פולטת עשן שחור במרחק. אבל לא נשאר אף אחד שיהיה לו אכפת. יותר מתשעים אחוזים מתושבי המחוז מתו. השאר, שמונה מאות איש בערך, הם פליטים במחוז שלוש־עשרה, ובעיני זה בדיוק כמו להישאר חסרי בית לתמיד.

אני יודעת שאסור לי לחשוב ככה; אני יודעת שאני צריכה להיות אסירת תודה על קבלת הפנים שזכינו לה. הגענו חולים, פצועים, גוועים ברעב, ועוד בידיים ריקות. ובכל זאת, אני לא יכולה לשכוח שמחוז שלוש־עשרה היה גורם מרכזי בהריסת מחוז שתים־עשרה. זה לא פוטר אותי מאשמה — לא חסרים אשמים בסיפור הזה. אבל בלי מחוז שלוש־עשרה, לא הייתי הופכת לחלק ממזימה מקיפה יותר להפלת הקפיטול, ולא היו לי האמצעים לעשות זאת.

לתושבי מחוז שתים־עשרה לא היתה תנועת מחתרת מאורגנת משלהם. לא היה להם חלק בכל מה שקרה. פשוט לרוע מזלם, אני הייתי אחת מהם. יש לציין שאחדים מהשורדים חושבים שטוב שנפטרנו סוף־סוף ממחוז שתים־עשרה. שנמלטנו מהרעב ומהדיכוי האינסופיים, מהמכרות המסוכנים, מהשוט של אוכף השקט הראשי האחרון שלנו, רוֹמוּלוּס תְ'רֶד. עצם העובדה שיש לנו בית חדש נתפסת כנס, כי עד לפני זמן קצר לא ידענו שמחוז שלוש־עשרה עדיין קיים בכלל.

טוענים שהבריחה של השורדים הצליחה בזכות גייל, גם אם הוא ממש לא נלהב להודות בזה. ברגע שנקטע משחק הגמול הרבעוני — ברגע שלקחו אותי מהזירה ברחפת — החשמל במחוז שתים־עשרה נותק, מסכי הטלוויזיה החשיכו, ובתפר השתררה דממה כזאת שאנשים יכלו לשמוע איך הלב של השכנים שלהם דופק. איש לא עשה דבר כדי למחות על מה שקרה בזירה או לחגוג את העניין. אבל בתוך חמש־עשרה דקות השמים נמלאו מטוסי רחף וההפצצה התחילה.

גייל הוא זה שחשב על האחו, מהמקומות היחידים במחוז שתים־עשרה שלא היה מלא בתי עץ ישנים ספוגים אבק פחם. הוא הוביל את כל מי שהיה מסוגל לכיוון ההוא, כולל אמא שלי ופרים. הוא אירגן צוות שהפיל את הגדר — אחרי שהחשמל נותק היא היתה סתם גדר רשת בלתי מזיקה — והוביל את האנשים ליער. הוא לקח אותם למקום היחיד שעלה בדעתו, האגם שאבא שלי הראה לי כשהייתי ילדה. ומשם הם צפו בלהבות מכלות במרחק את כל מה שהכירו.

כשהשחר עלה, המפציצים כבר הסתלקו מזמן, האש התחילה לדעוך, ואחרוני הנאבקים באש נאספו במקום אחד. אמא שלי ופרים הקימו מתחם רפואי וניסו לטפל בפצועים בכל מה שהצליחו למצוא ביער. לגייל היו שתי קשתות עם חצים, סכין ציידים אחד, רשת דיג אחת ויותר משמונה מאות אנשים מפוחדים להאכיל. הפליטים שהיו במצב גופני טוב עזרו לו, והם הצליחו להסתדר שלושה ימים. ואז הגיעה במפתיע הרחפת כדי לפנות אותם למחוז שלוש־עשרה, ושם הם מצאו די והותר תאי מגורים נקיים ולבנים, שפע ביגוד ושלוש ארוחות ביום. החיסרון של תאי המגורים הוא שהם תת־קרקעיים, כל הבגדים נראו אותו הדבר והמזון היה חסר טעם, אבל בשביל הפליטים ממחוז שתים־עשרה אלה היו פרטים זניחים. הם היו מוגנים. טיפלו בהם. הם שרדו והתקבלו בזרועות פתוחות.

הם פירשו את ההתלהבות הזאת כטוב לב. אבל איש אחד, דַלְטוֹן שמו, פליט ממחוז עשר שהצליח להגיע למחוז שלוש־עשרה ברגל לפני כמה שנים, גילה לי את המניע האמיתי. "הם צריכים אתכם. אותי. הם צריכים את כולנו. לפני כמה שנים התחוללה כאן מגפת אבעבועות כלשהי שהרגה רבים מהם, ואחרים הפכו עקרים. חיות הרבעה. זה מה שהם רואים בנו." במחוז עשר הוא עבד באחת מחוות הבקר בהעשרת המגוון הגנטי של העדר באמצעות השתלה של עוברים מוקפאים. סביר להניח שהוא צודק לגבי מחוז שלוש־עשרה, כי לא נראה שיש שם מספיק ילדים. טוב, אז מה? לא מחזיקים אותנו במכלאות, מכשירים אותנו לעבודה, הילדים לומדים. כל אדם מגיל ארבע־עשרה ומעלה קיבל דרגה זוטרה בצבא ופונים אליו בתואר הכבוד "חייל". הרשויות של מחוז שלוש־עשרה העניקו לכל אחד ואחד מהפליטים אזרחות אוטומטית.

ובכל זאת אני שונאת אותם. אבל בעצם אני שונאת כמעט את כולם. ואת עצמי יותר מכול.

פני השטח הופכים קשים יותר, ואני מרגישה שמתחת לכיסוי האפר מסתתרות אבני המרצפת של הכיכר. היא מוקפת גבול נמוך של פסולת במקום שהחנויות עמדו בו. ערמת אבנים מפויחת תפסה את מקומו של היכל הצדק. אני ניגשת למיקום המשוער שעמדה בו פעם המאפייה בבעלות המשפחה של פיטה. לא נשאר שם כמעט שום דבר פרט לגוש הנמס של התנור. ההורים של פיטה ושני אחיו הגדולים — איש מהם לא הגיע למחוז שלוש־עשרה. רק כעשרה מבין התושבים האמידים־יחסית של מחוז שתים־עשרה הצליחו לברוח מהאש. לפיטה ממילא לא היה למה לחזור. חוץ מאשר אלי…

אני נסוגה צעד לאחור מהמאפייה ונתקלת במשהו, מאבדת שיווי משקל ומוצאת את עצמי יושבת על גוש מתכת שהתחמם מהשמש. אני תוהה מה זה היה פעם, עד שאני נזכרת בשיפוצים האחרונים שתְ'רֶד ערך בכיכר. סדים, עמודי הצלפה והדבר שאני יושבת עליו — שרידי הגרדום. רע. זה רע מאוד. אני מוצפת בתמונות שרודפות אותי, בזמן ערות ובזמן שינה. אנשי הקפיטול מענים את פיטה — מטביעים אותו, שורפים אותו, חותכים אותו, מחשמלים אותו, מטילים בו מום, מכים אותו — בניסיון לחלץ ממנו מידע לגבי המרד, ידע שאין לו. אני עוצמת עיניים בכוח ומנסה לגעת בו ממרחק מאות על גבי מאות של קילומטרים, לשלוח את המחשבות שלי לראש שלו, להבטיח לו שהוא לא לבד. אבל הוא כן לבד. ואני לא יכולה לעזור לו.

רצה. מהכיכר אל המקום היחיד שהאש לא החריבה. אני עוברת על פני שרידי הבית של ראש העיר. שם גרה פעם מאדג', החברה שלי. לא יודעים מה עלה בגורלה או בגורל המשפחה שלה. האם פינו אותם לקפיטול בזכות התפקיד של אבא שלה, או שהשאירו אותם להישרף? ענני אפר עולים סביב הרגליים שלי ואני מכסה את הפה בשולי החולצה. מה שמאיים לחנוק אותי הוא לא המחשבה מה אני שואפת, אלא את מי.

העשב נחרך כולו והשלג האפור צנח גם כאן, אבל שנים־עשר הבתים הנאים של שכונת המנצחים עומדים שלמים. אני רצה אל הבית שגרתי בו בשנה האחרונה, טורקת את הדלת מאחורי ונשענת עליה מבפנים. המקום נראה בדיוק אותו דבר. נקי. שקט במידה מלחיצה. למה חזרתי למחוז שתים־עשרה? איך הביקור הזה יכול לעזור לי לענות על השאלה שרודפת אותי כל הזמן?

"מה לעשות?" אני לוחשת לקירות. כי אני באמת לא יודעת.

אנשים לא מפסיקים לדבר אלי, לדבר, לדבר, לדבר. פְּלוּטארְךְ הוונזבי. העוזרת המחושבת שלו, פוּלוויה קארְדיוּ. ערבוביה של מנהיגי מחוזות. קציני צבא. אבל לא אַלְמָה קוֹין, הנשיאה של מחוז שלוש־עשרה, שרק צופה. היא בת חמישים בערך, עם שיער אפור שגולש ישר עד הכתפיים. השיער שלה מרתק אותי כי הוא אחיד כל כך, בלי פגמים, בלי קשרים, אין בו אפילו קצוות מפוצלים. העיניים שלה אפורות, אבל לא כמו של האנשים מהתפר. הן חיוורות מאוד, כאילו כמעט כל הצבע נשאב מהן. צבע של שלג מלוכלך שכולם רוצים שיימס.

מה שהם רוצים ממני זה שאקח על עצמי באמת ובתמים את התפקיד שייעדו לי. סמל המהפכה. העורבני החקיין. לא די במה שעשיתי עד כה, בכך שהמרתי את פי הקפיטול במשחק ושימשתי כגורם מלכד. עכשיו אני חייבת להפוך למנהיגה ממשית, פני המהפכה, הקול שלה והתגלמותה. האדם שהמחוזות — שרובם נמצאים עכשיו במלחמה גלויה עם הקפיטול — יוכלו לסמוך עליו להבעיר את נתיב הניצחון. אני לא אצטרך לעשות את זה לבדי. יש להם צוות שלם של אנשים שיעצבו אותי מחדש, ילבישו אותי, יכתבו את הנאומים שלי, יתזמנו את ההופעות הציבוריות שלי — כאילו זה לא נשמע מוכר להחריד — ואני רק צריכה לשחק את התפקיד. לפעמים אני מקשיבה להם ולפעמים רק בוהה בקווים המושלמים של השיער של קוֹין ומנסה להחליט אם זאת פאה. בסופו של דבר אני יוצאת מהחדר, כי הראש שלי מתחיל לכאוב או שמגיע זמן הארוחה או שאני מרגישה שאם לא אעלה אל פני האדמה אתחיל לצרוח. אני לא טורחת לומר שום דבר. אני פשוט קמה ומסתלקת.

אתמול אחר הצהריים, כשהדלת נסגרה מאחורי, שמעתי את קוֹין אומרת, "אמרתי לכם שהיינו צריכים להציל את הנער קודם." היא התכוונה לפיטה. אני לגמרי מסכימה איתה. הוא היה יכול להיות דובר מצוין.

ואת מי הם שלפו מהזירה במקומו? אותי, שמסרבת לשתף פעולה, ואיתי גם את ביטי, ממציא מבוגר ממחוז שלוש, שרק לעתים נדירות יוצא לי לפגוש כי גייסו אותו לפיתוח כלי נשק ברגע שהצליח לשבת זקוף. אני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו, הם גילגלו את מיטת בית החולים שלו לאיזה אזור סודי ביותר ועכשיו הוא מופיע רק מדי פעם, לארוחות. הוא חכם מאוד ומלא רצון להילחם למען המטרה, אבל לא בדיוק מנהיג מלידה. ויש גם את פיניק אוֹדֵייר, סמל הסקס ממחוז הדיג שהגן על חייו של פיטה בזירה כשאני לא הייתי מסוגלת לזה. הם רוצים להפוך גם את פיניק למנהיג של המרד, אבל קודם יצטרכו למצוא דרך לגרום לו להישאר ער יותר מחמש דקות ברציפות. גם כשהוא בהכרה חייבים להגיד לו כל דבר שלוש פעמים עד שהוא קולט. הרופאים אומרים שזאת תוצאה של הזרם החשמלי שהוא חטף בזירה, אבל אני יודעת שהעניין הרבה יותר מורכב. אני יודעת שפיניק לא מסוגל להתרכז בשום דבר שקורה במחוז שלוש־עשרה כי הוא כל כך מתאמץ לראות מה קורה בקפיטול לאנני, הבחורה המטורפת מהמחוז שלו, האדם היחיד שפיניק אוהב באמת.

זה לא היה קל, אבל נאלצתי לסלוח לפיניק על התפקיד ששיחק במזימה שהביאה אותי לכאן. לפחות הוא יכול לדמיין מה עובר עלי. ונדרשת יותר מדי אנרגיה להמשיך לכעוס על מישהו שבוכה כל כך הרבה.

אני מסתובבת בקומת הקרקע של הבית בצעד חרישי של ציידת, רוצה ונזהרת לא להשמיע שום קול. אני אוספת כמה מזכרות: תצלום של ההורים שלי ביום החתונה שלהם, סרט שיער כחול בשביל פרים, הספר המשפחתי על צמחים רפואיים וצמחים אכילים. הספר נפתח בעמוד עם פרחים צהובים ואני ממהרת לסגור אותו כי הם צוירו במכחול של פיטה.

מה לעשות?

האם יש טעם בכלל לעשות משהו? אמא שלי, אחותי והמשפחה של גייל מוגנים סוף־סוף. באשר לשאר האנשים ממחוז שתים־עשרה, או שהם מתים וזה בלתי הפיך, או שהם מוגנים במחוז שלוש־עשרה. כך שנשאר רק עניין המורדים במחוזות. אני שונאת את הקפיטול, כמובן, אבל אני בכלל לא בטוחה שההתגייסות שלי לתפקיד העורבני החקיין תעזור לאלה שמנסים להפיל את השלטון. איך אני יכולה לעזור למחוזות, כשבכל פעם שאני עושה משהו התוצאה היא סבל ואובדן חיים? הזקן שנורה במחוז אחת־עשרה אחרי ששרק. אמצעי האבטחה החמורים במחוז שתים־עשרה אחרי שהתערבתי בהצלפה בגייל. הסטייליסט שלי, סינה, שנגרר מדמם וחסר הכרה מחדר השיגור לפני תחילת המשחק. המקורות של פלוטארך מאמינים שהרגו אותו בזמן החקירות. סינה המבריק, המסתורי, המקסים, מת בגללי. אני מדחיקה את המחשבה, כי היא מכאיבה כל כך שאני עלולה לאבד לגמרי את השליטה העצמית המעורערת שלי.

מה לעשות?

להפוך לעורבני החקיין… האם יש סיכוי שאצליח לתרום יותר מלהזיק? מי יוכל לתת לי תשובה אמיתית לשאלה הזאת? בהחלט לא החבורה ההיא ממחוז שלוש־עשרה. עכשיו כשהמשפחות שלי ושל גייל לא נמצאות בסכנה, הייתי יכולה לברוח, בחיי. אבל עדיין נשאר עניין לא גמור אחד. פיטה. לו הייתי יודעת בוודאות שהוא מת, הייתי יכולה להיעלם ביער בלי להעיף מבט לאחור. אבל עד שאדע את זה, אני תקועה.

אני מסתובבת בבת אחת לקול נשיפה. בפתח המטבח, בגב סומר ובאוזניים משוטחות לאחור, עומד החתול המכוער בעולם. "נורי," אני אומרת. אלפי אנשים נהרגו, אבל הוא הצליח לשרוד ואפילו נראה שאכל טוב. מה בדיוק? הוא היה יכול להיכנס לבית דרך חלון המזווה שהשארנו תמיד פתוח. הוא בטח אכל עכברי שדה. אני מסרבת לחשוב על האפשרות האחרת.

אני כורעת ומושיטה יד. "בוא, חמוד." ממש. הוא כועס על כך שנטשנו אותו. וחוץ מזה, אני לא מציעה לו מזון, ומבחינתו שאריות המזון שהצעתי היו תמיד המעלה העיקרית שלי. במשך תקופה מסוימת, כשהיינו נפגשים בבית הישן כי שנינו לא סבלנו את הבית החדש הזה, נדמה שנוצר בינינו חיבור מסוים. אבל אין ספק שהוא נקטע. נורי ממצמץ בעיניים הצהובות הנבזיות שלו.

"רוצה לפגוש את פרים?" אני שואלת. השם שלה לוכד את תשומת הלב שלו. פרט לשם שלו, זאת המילה היחידה שיש לה משמעות עבורו. הוא פולט יללה צרודה ומתקרב אלי. אני מרימה אותו, מלטפת את הפרווה שלו, ואז ניגשת לארון, מחטטת בפנים עד שאני מוצאת את תרמיל הציד שלי ודוחפת אותו פנימה בלי להסס. אין שום דרך אחרת לסחוב אותו לרחפת, והוא כל כך יקר ללבה של אחותי. העז שלה, ליידי, בעל חיים שדווקא יש לו ערך ממשי, לא צצה למרבה הצער.

הקול של גייל אומר לי באוזניות שאנחנו חייבים לחזור. אבל תרמיל הציד הזכיר לי דבר נוסף שאני רוצה. אני תולה את רצועת התרמיל על גב כיסא וממהרת לעלות במדרגות לחדר שלי. בתוך הארון תלוי מעיל הציד של אבא שלי. הבאתי אותו לכאן מהבית הישן לפני הגמול הרבעוני במחשבה שהנוכחות שלו תנחם את אמא שלי ואת אחותי אחרי שאמות. תודה לאל שעשיתי את זה, אחרת גם הוא היה נשרף לאפר.

מגע העור הרך מרגיע, ולרגע מציפים אותי זיכרונות שלווים מהשעות שביליתי עטופה בו. ואז, באופן לא מוסבר, כפות הידיים שלי מתחילות להזיע. תחושה משונה מתגנבת לאורך העורף שלי. אני מסתובבת בבת אחת ומוצאת חדר ריק. מסודר. הכול במקום. לא נשמע שום צליל שיבהיל אותי. אז מה העניין?

האף שלי מתכווץ. זה הריח. ריח מלאכותי מחניק. כתם לבן מציץ מאגרטל פרחים יבשים על השידה שלי. אני מתקרבת בצעד זהיר. ושם, מוסתר כמעט לגמרי בין שאר הפרחים הקמלים, יש ורד לבן רענן. מושלם. עד אחרוני הקוצים ועלי הכותרת הרכים.

ואני יודעת מיד מי שלח לי אותו.

הנשיא סנואו.

הקיא מתחיל לעלות לי בגרון מהריח ואני נסוגה לאחור ומסתלקת. כמה זמן הוא נמצא כאן? יום? שעה? המורדים סרקו את שכונת המנצחים לפני שאישרו לי לבוא לכאן, חיפשו חומרי נפץ, מכשירי ציתות, כל דבר חריג. אבל יכול להיות שהוורד לא נראה להם ראוי לציון. רק לי.

בקומת הקרקע אני חוטפת את תרמיל הציד מהכיסא וגוררת אותו על הרצפה עד שאני נזכרת מי נמצא בפנים. אני יוצאת למדשאה ומאותתת בטירוף לרחפת בזמן שנורי משתולל בתוך התרמיל. אני תוקעת בו מרפק, אבל זה רק מרתיח אותו. רחפת מופיעה וסולם צונח ממנה. אני עולה על הסולם והזרם מקפיא אותי עד שמרימים אותי אל תוך הרחפת.

גייל עוזר לי לרדת מהסולם. "את בסדר?"

"כן," אני אומרת ומנגבת את הזיעה מהפנים בשרוול.

הוא השאיר לי ורד! אני רוצה לצרוח, אבל אני לא בטוחה שכדאי לחלוק את המידע הזה בזמן שפלוטארך מסתכל. קודם כול, כי זה יגרום לי להישמע משוגעת. כאילו דמיינתי את זה, מה שבהחלט נשמע אפשרי. או שהתגובה שלי תיתפס כמוגזמת, מה שיזכה אותי בטיול בחזרה לארץ התרופות והחלומות שאני מתאמצת כל כך לברוח ממנה. איש לא יבין באמת — שזה לא סתם פרח, אפילו לא סתם פרח של הנשיא סנואו, אלא הבטחה לנקמה — כי איש מלבדי לא ישב איתו בחדר העבודה כשאיים עלי לפני סבב הניצחון.

הוורד הלבן כשלג — כשמו של הנשיא — הוא מסר ישיר עבורי. הוא מדבר על חוב פתוח. הוא לוחש, אני יכול למצוא אותך. אני יכול להגיע אלייך. ייתכן שאני צופה בך ברגעים אלה ממש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עורבני חקיין”