מסעות בים מעולם לא היו דבר פשוט, בייחוד לנער מתבגר כמו דניאל. סקרן, נמרץ, עיקש, וילדותי, דניאל מתבגר בעל כורחו. […]
הסחר
המשולש
“את צריפות הזהב בוחנים באבן שואבת; את בני האדם — בזהב”.
בייקון
השמיים נצבעו בצבעי תכלת ולבן, הרוחות נשבו קלות ונעימות והובילו את ‘הלנה’, מפרשיה מתוחים. “הייתי חושב שאנחנו באפריקה אם לא הייתי מבלה שבועיים בים בדרך לברזיל”, התבדח דניאל.
“אני במקומך לא הייתי מתבדחת, אמרתי לך לא להתחבר עם החבורה הבזויה הזו, אני לא מבינה מה חיפשת לעשות איתם ועכשיו תישא בעונש”.
דניאל נפגע, אביו ביקש אותו לכתוב מכתב ולהסביר בו את התנהגותו בשבועות האחרונים, אך לפני שניגש למשימה, התיישב והקשיב לשיחה שהתנהלה בין דודו ובין שרון שכבר ניצלה שעת כושר זאת לברר ולהוציא מספר פרטים מדודה, שיעזרו להם בפתרון כתב החידה. גברי ניצל שעת כושר זו, בה השניים לצידו, להרחיב היריעה בנושא סחר העבדים, והחל מספר כי רבים מתושביה של ברזיל הם צאצאיהם של עבדים שחורים שהובאו אליה, היה זה תהליך בלתי נפרד מגילוי ויישוב העולם החדש. “בשנת 1888 נחקק בברזיל ‘חוק הזהב‘, חוק שחרור העבדים, והללו זרמו מן החוות החקלאיות אל הערים המתועשות. העבדים המשוחררים הביאו עמם, בין השאר, את מסורת הריקודים האפריקאיים, את הקצב ואחדים מכלי הנגינה, כמו גם את מסורותיהם הדתיות שהם לא חדלו להחזיק בהן גם כשאולצו להתנצר. הגעתם של העבדים המשוחררים החריפה את הקיטוב המעמדי בערים הגדולות שנותר עד ימינו… דווקא על רקע זה החלו חגיגות הקרנבל ומצעדי הרחובות”.
“זה ממש נורא”, אמרה שרון, “כל העניין הזה של סחר עבדים”.
“גם בממלכות הקדומות של מסופוטמיה, סין, הודו, מצרים, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא, היתה עבדות, היא היתה קיימת תמיד — אף כיום. בתרבויות עתיקות היו המנצחים לוקחים כל מי שרצו מבין המנוצחים להיות להם לעבדים. דוגמא לכך הוא המנהג העתיק של חטיפת בני אדם בידי שודדי-ים”.
“אני זוכר שלמדנו שיוסף נמכר להיות עבד על ידי אחיו, לסוחר שיירת גמלים שהיה בדרכו למצרים”, העיר דניאל.
“העבדים ביצעו עבודות שונות עבור בעליהם במשק הבית או עבור הממלכה, ועסקו בעבודות מסחר, חקלאות ובניין. עבדים לעתים גויסו כחיילים בצבא, כמו בימי יוון, רומא וכן בימי נפולאון בונפרטה”.
“עבדים היינו, עבדים, עתה בני חורין, בני חורין”, זימר לו דניאל.
“אוי, דניאל…”, שרון צחקה. “אתם יודעים מה הכי מעציב אותי?! זה שהפילוסופים הגדולים של יוון לא התנגדו לרעיון העבדות. אריסטו האמין שהבדלי מעמדות היו טבעיים, והוא הכריז כי ישנם ברברים הראויים לעבדות ‘מטבעם'”.
גברי הביט בכוס היין שאחז בידו ואמר, “סוחרי עבדים יווניים ידעו יפה את השימוש ביין כדרך ‘שיכנוע’ במגעם עם השבטים האפריקאים בהם באו לפרוע”.
“לבטח היו יותר משכנעים אילו היה להם ברנדי…”, הוסיף רפאל וצחק.
“אבא, זה ממש לא מצחיק”, העירה שרון וביקשה את דודה להמשיך, “גברי, אולי תספר איך בכלל התחיל כל עניין העבדות, כאן בעולם החדש, ומה קרה בסוף?”.
“בשמחה. לאחר גירושם מספרד, נמלטו המוסלמים אל מעבר למיצר הים לחופי צפון אפריקה, והפורטוגזים רדפו אחריהם בעקשנות. חלק מהנמלטים נלקחו בשבי והוחזרו לפורטוגל, שם הם הפכו לעבדים ולריכוז הראשון של עבדים אפריקאיים באירופה המערבית מאז עידן הנצרות. מוסלמים אלה השתייכו ברובם למשפחות אמידות שהשתוקקו לפדותם בכסף ובזהב, אך הפורטוגזים סירבו לקבל כופר-נפש, גדול ככל שיהיה. ולמה שייקחו? לא היה להם כל צורך בזהב. לעומת זאת, הם היו זקוקים לידיים עובדות במושבות שהקימו.
“המשפחות המוסלמיות שנבצר מהן לפדות את יקיריהן השבויים הציעו להחליפם במספר רב יותר של עבדים שחורים אפריקאיים, שהיה קל מאוד להשיגם, שכן במחוזות האיסלאם סחר העבדים, לבנים וכשחורים, היה מקובל. הפורטוגזים קיבלו את ההצעה, ואף מצאו יתרון בתחליף זה. כך סחר העבדים קיבל תנופה, באופן אירוני, בתקופה ובמדינות שבהן התחוללה המהפכה אשר ביסודה עמדה האמונה המחודשת באדם ובערכו — מהפכת הרנסאנס.
“כן, כמה שזה נשמע עצוב, כך היו פני הדברים. הנסיך אנריקה, למשל, מימן את חיפושיו בחופים המערביים של אפריקה באמצעות הסחר בעבדים. סוס בריא היה שווה ערך לעשרה עבדים בריאים. למעשה, סיפורן של ספרד ופורטוגל באמריקה נפתח אמנם עם חדירת תרבות אירופה והשפעתה על התרבויות הגדולות של העולם החדש, אך לא עבר זמן רב עד שאירופה החלה לחוות בעצמה את השפעת אותם גילויים וכיבושים גדולים שמעבר לים. כסף וזהב ממקסיקו ומפרו זרמו לאירופה דרך נמלה של ספרד, ותבלינים שונים מהמזרח זרמו דרך נמליה של פורטוגל, כשהם מעלים באופן משמעותי את קצב תזרימי הכספים, מזרזים עליית מחירים, ובאופן עקיף אף משפיעים על התפתחויות פוליטיות וחברתיות שונות של המאה ה-17. עם כניסתם של המוצרים החדשים מהעולם החדש, כגון טבק, שוקולד ותפוחי אדמה, ובמקביל לעליה הנרחבת בייצור הסוכר, האורז, הכותנה והמשק-החי, השתנו הרגלי התזונה של רוב מדינות אירופה. ובעוד שקפה לא נצרך בעולם החדש, כניסתו העיקרית לאירופה היתה עם הכנסתו וגידולו בעולם החדש. ענף החקלאות שהתפתח באמריקה הוביל לסחר בעבדים שחורים, מיובאים תחילה במספרים נמוכים ולאחר מכן במאות ובאלפים”.
הייתי אומר כי עם התפתחותו של הסחר הטראנס-אטלנטי בין המאות ה-16 ל-19 הפכו העבדים למוצר הייצוא העיקרי של אפריקה. מיליוני עבדים שחורים נתפסו באפריקה ושונעו כסחורות לאמריקה. סחר העבדים היה מאז ומעולם ביטוי משווע לדריסת כבוד האדם והוא רצוף תיאורים מחרידים של הסחר בכל שלביו: פשיטות על כפרים שלווים, תפיסת גברים, נשים וילדים, מסע מפרך אל החוף, טלטולים בבטן האונייה, המוות שליווה את האומללים בדרכם הארוכה… על פי אומדנים שונים, כעשרים מיליון בני שבטים אפריקאיים שונים, רובם צעירים וצעירות, אולצו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, כשהם כבולים בשלשלאות. כמחציתם לא שרדו את הדרך וגופותיהם הפכו מאכל לכרישים; אלו ששרדו, הפכו לכח העבודה במטעים בתנאים קשים במיוחד.
“אז בשביל החקלאות הביאו את השחורים?”, התפלא דניאל.
“בשלהי המאה ה-16 כל המדינות נתנו חסות לסחר זה כדי להצליח ביתר מהירות ביישוב העולם החדש. העבדים האפריקאיים ניחנו בכח סיבולת רב, בעוד שהן הלבנים והן ילידי היבשת לא היו מסוגלים לשאת את האקלים הטרופי והסוב-טרופי וגוועו באלפיהם. הבאת השחורים לדרום-אמריקה נעשתה איפוא באופן מסודר באוניות מיוחדות, שבמהלכה הוקמו תחנות סחר חשובות בנקודות שונות לאורך רצועת החוף האפריקאי.
“כבר סיפרתי לכם שהאירופאים נתנו לקטעי החוף האטלנטי שמות לפי מוצר הסחר העיקרי שבהם, ממערב למזרח: חוף הגרעינים (גרעיני התבלינים), חוף השנהב, חוף הזהב — גאנה של היום, ומעבר לו — חוף העבדים בחוף בנין של היום. כך החל לשגשג לו ‘הסחר המשולש‘ שכלל סחר בנשק, אלכוהול, בדים וכלים מאירופה לאפריקה, עבדים מאפריקה לאמריקה, כותנה, קפה, טבק ואורז חזרה לאירופה. כל זאת, כמובן, לא היה בו כדי להצדיק סחר בבני-אנוש, ועד מהרה אכן נשמעו קריאות נגד הסחר בעבדים שחורים, ודרשו לבטלו בצו בשם עקרונות האנושות”.
“ולא היו מספיק אינדיאנים?”, שאלה שרון.
“איזו מין שאלה גזענית זו?!”, קראה שרון במחאה.
“יש משהו בדבריו, שרון. את האפריקאים היו צריכים להביא מאחר שאינדיאנים רבים מתו ממחלות, ולא היו כח עבודה יעיל כמו שהיו השחורים, כפי שכבר סיפרתי לכם. נוסף לכך, אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם כי הכנסייה קיבלה את האינדיאנים כשווים לבני אירופה (אם כי אינני יודע עד כמה מהכובשים אכן התייחסו לאינדיאנים כאל בני אדם ולא כאל חיות פרא). בכל מקרה, בעוד שאת האינדיאנים הכנסייה הקתולית קיבלה באחווה אנושית, השחורים באפריקה, ואלו שהובאו כעבדים לאמריקה, לא זכו לקבלת פנים כזו. הכנסייה הקתולית, כמו גם שליטי ספרד ופורטוגל בתקופה זו, כלל לא התנגדה לעבדות השחורים באפריקה ובאמריקה. ההיפך מכך הוא הנכון — הכנסייה עצמה החזיקה עבדים רבים באימפריות הקולוניאליות ברחבי העולם. עבדים כושים עבדו במטעי הסוכר של המסדרים הישועיים באמריקה הספרדית והפורטוגזית, וכן בפיליפינים, באסיה ובאפריקה. למעשה, עד סוף המאה ה-18 טענו בישופים קתוליים כי סחר העבדים מאפריקה תואם את עקרונות הנצרות”.
“האירופאים האלה, ממש מרתיח אותי היחס המתנשא שלהם”, אמרה שרון בזעף.
“לאירופאים, מול הילידים האפריקאים כמו מול הילידים האמריקאיים, היה יתרון משולש — טכנולוגיה צבאית, השכלה נרחבת וארגון פוליטי הדרוש לתמיכה בתוכניות גילוי וכיבוש יקרות”.
“אבל איך הם הרשו לעצמם לסחור באנשים?”, גם דניאל החל לכעוס.
“ובכן, לסחר העבדים נמצאו הצדקות דתיות: שיעבוד האפריקאים התפרש כמעשה חסד, בהכנסתם לחברה הנוצרית ה’מהוגנת’. המסיונרים האמינו שהאדם הלבן נהנה מעליונות תרבותית, מוסרית ושכלית, ועל כן עליו להוביל את האפריקאים הנחותים אל ‘אור’ הדת הנוצרית והתרבות המערבית.
“מכל מקום, בשנת 1751, באותה אמריקה אשר מאה שנים לאחר מכן תנהל מלחמת אזרחים, התייצבו הקווייקרים בראש תנועה הדורשת את ביטול העבדות. מדינות אחדות בצפון-וירג’יניה, קונטיקט, מסצ’וסטס ופנסילבניה, חוקקו את חוק ביטול העבדות ושיחררו את העבדים היקרים. אך המערכה שפתחו בה הקווייקרים לא הצטמצמה במחוזות הצפון של העולם החדש, וגם מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בעיקר באנגליה ובצרפת, התגייסו אנשים למען מטרה מקודשת זו: ‘עדיף לוותר על המושבות מאשר לוותר על העקרון המוסרי!’, היתה הסיסמא וחרף האינטרסים רבי-המשקל, המדיניים והכלכליים, פשטה סיסמא זו ביעילות באירופה כולה.
על אף שהדבר השנוא על האדם יותר מכל הוא לבחון מחדש את אמונותיו, מהלך המאה ה-19, החלו המעצמות הגדולות, בזו אחר זו, לבטל את סחר העבדים במושבותיהן ובכך אפוא השלימו את מצוות המין האנושי”.
“רגע, באיזו שנה הופסקה העבדות בברזיל?”, שאל דניאל.
“בשנת 1888, אז חתמה הנסיכה איזבל, בתו של הקיסר הברזילאי דום פדרו השני, על מסמך ביטול העבדות; בכך, היתה ברזיל למדינה האחרונה בעולם ששחררה את עבדיה באופן רשמי. שנה לאחר מכן נסתיימה תקופתה של ברזיל ה’קיסרית’ ונולדה הרפובליקה”.
אם סיומה של השיחה ירד דניאל והחל לכתוב את מכתב ההתנצלות שלו.
אבא יקר, הוא כותב לאבא שלו.
משך השבועות האחרונות מאוד נהנתי בחברת חבריי הברזילאים, הסתובבנו ברחובות העיר התחתית והעיר העליונה, בחוף הים, ובכלל מאוד נהננו יחד. אני יודע כי ביקשת ממני לכתוב לך בגלל אותו מקרה שהיה בשוק לפני כמה ימים. למה לגנוב זה לא נכון… אני יודע בתוכי שמה שעשיתי זה לא היה נכון כי אני מרגיש חרטה אבל האמת שבאמת שקשה לי לענות לך על השאלה הזו כי אני לא באמת מבין עדיין למה אני מרגיש כך. הרי אילו נהגתי אחרת אז חבריי היו מנדים אותי והייתי מתמלא ברגשות של שפלות ומורת רוח ולפיכך לפעמים, אני חושב, כי עדיף לפגוע באחרים מאשר להיפגע בעצמך.
הנה, תראה איך האירופאיים פלשו וכבשו מדינות והשתלטו על שטחים רחבים ועל תושביהם באמריקה, באפריקה ובאסיה. הם הכריעו חברות עתיקות, הדבירו תרבויות מפוארות, ובסופו של דבר השתלטו על מרחב גיאוגרפי גדול, החובק שתי יבשות עצומות, מהקוטב הצפוני ועד לקוטב הדרומי ועדיין ראו בעצמם כגיבורים. ככה זה. החזק מחליט מה בסדר לעשות
ומה לא, הוא מכתיב את החוקים והסדר. ממש מדהים מה שקרה שם. גברי לא הגזים כשהשתמש בביטוי ‘קץ ההיסטוריה’ כשמדובר מבחינתן של התרבויות שקדמו לבוא האירופאים. אפשר לספר לא מעט על ההתנגשות בין העולמות הללו, הישן והחדש. אבל איך הם, האירופאים האלה, הצדיקו את עצמם בכל מעשיהם הנפשעים, אולי תענה לי אתה, אבא. לי למשל, מאוד קשה להבין כיצד הצליחו להצדיק את עצמם במעשיהם, כאילו שאפשר להצדיק הכל בשם הנצרות. ממש גאולה וישועה עשו לילידים האמריקאיים. אפילו היום, מנהיגי העולם, כולם, מודעים לעובדה שאנחנו ממש לפני “קץ ההיסטוריה”, ואינם עושים את מה שחייבים. ואילו מה אני עשיתי?! אני בסך הכל לקחתי בננה אחת מהרוכל ברחוב ולא הצלחתי להצתדק בפנייך, ובפני מי היו האירופאים צריכים להצתדק?!
הנה תראה עד כמה הם צדקו, הם הפיצו את תרבותם בכל מקום אשר אליו הגיעו. הוכחה לכך נמצאת לפנינו כיום, כאשר מיליוני אנשים באמריקה הלטינית דוברים ספרדית במבטאם של הקונקוויסטדורים, ‘הכובשים’, וזאת כיוון שספרד היתה הראשונה שיצאה למסעות הגילוי הנועזים, אמנם הם בזזו ושדדו, ניצלו את העמים המקומיים וגרוע מכך, סחרו בבני אדם, אך הנה, הם ולא אחר עשו את ההיסטוריה ונשארו לכתוב עליה.
ככה זה, מי שנשאר לכתוב את ההיסטוריה יכול לרשום מה שהוא רוצה. הנה ראה למשל את העמים הפניקיים, שכל רשמינו עליהם הובאו מכתביהם של הומרוס
ותוקידידס היוונים, וכן ראה בסיפורי התנ”ך על כיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל מידי העמים שישבו בה.
אז אני שואל, מה מחירה של התהילה? מאה שנה ויותר של שלטון ספרדי בעולם החדש, תוך כדי סחר וניצול העמים המקומיים הביא אותה להותיר רישומה בעולם החדש לעד — רגע של שליחת יד לעבר הבננות, והנה זכיתי בחבריי.
אבא יקר, אני שמח שלא נתתי לך את המכתב עוד אתמול, כשהייתי עוד שרוי בכעסי.
כל הלילה לא ישנתי כי חשבתי על הרוכל וכמה שפגענו בו, חשבתי על איך הוא הרגיש באותו הרגע, בדרכו לביתו, על אישתו וילדיו ואף מה הם הרגישו כשסיפר להם על המקרה… כמה הייתי מתרגז אילו היו שודדים אותך או את דוד גברי. רציתי לומר כי אחרי מחשבה רבה הבנתי כי לא משנה מי נשאר אלא מה הוא השאיר אחריו, הנה אנחנו עוזבים את בהייה ואני חושב מה השארתי שם? אילו לא פגעתי ברוכל לא הייתי מתמלא בכל אותם רגשות חרטה וצער שממלאים אותי עתה ואולי אף הייתי מרשים את חבריי יותר בכך שלא הייתי נוהג ככל אחד מהם (מי יודע?). היה פילוסוף יווני אחד בשם פרוטגורס שאמר כי על שאלות מהסוג של נכון או לא נכון, טוב או רע צריך תמיד להסתכל מנקודת ההשקפה של האדם. מובן שהמתיישב בעולם החדש
לא ראה כל פסול לבזוז את הארץ הנכבשת. עם אחד כובש עם אחר ומשליט עליו את תרבותו, וככה אנחנו זוכרים את ההיסטוריה, אך האמת שזה לא בדיוק כך, כי גם העם הכובש לא נותר כפי שהיה ואף הוא מושפע בעצמו מהתרבות הנכבשת. ככה זה בכל מפגש כל צד מושפע במידה מהצד האחר. אילו יכולתי במפגש שלי עם החבורה הברזילאית להשאיר לה משהו ממני ולא הייתי חושב רק על למצוא חן אז…
אבא — אני מצטער. לא אפגע באחר עוד לעולם.
שודדי-ים: חוקים ומשמעת?!
“Not all men seek rest and peace, some are born with the spirit of the storm in their blood, restless harbingers of violence and bloodshed, knowing no other path.”
Robert E. Howard’s A witch shall be born
לאחר שהוציאו את מרצם על הרציף ביקש אותם גברי לעלות ולעזור לו למלא מים במיכל. רגש של שובבות נכנס בו בדניאל והוא חטף את צינור המים מבין ידיה של אחותו, כיוון אותו אל פניה בעוד זו צווחת ומצווה עליו לחדול ממעשה זה. אביהם, שראה כי דניאל לא פוסק ממעשה שטות זה, התערב והרים עליו את קולו.
“גברי, איך השיגו יורדי הים של פעם מים טריים?”, התעניינה שרון, כשנרגעו הרוחות.
“בים התיכון לא היתה כמעט בעיה להצטייד במים טריים, על אף שבעיתות הקיץ המים היו מתעפשים בתוך זמן קצר. באוקיינוסים, לעומת זאת, לא היה אפשר למצוא מים ראויים לשתיה עד המאה ה-19, וכך המשקאות האלכוהוליים תפסו לא אחת את מקום המים. המשקאות האלכוהוליים שימשו את הספנים הנוצריים בזמן ארוחותיהם, אך לא אצל המוסלמים, שאסורים על פי דתם בשתיית אלכוהול. המשקה האלכוהולי שרווח בים התיכון, מימי הביניים לפחות, היה היין. במאה ה-16 הספנים האנגליים שתו בירה, ומהמאה ה-17 שתו באיים הקאריביים רום. כמובן שיש גבול לכמה אדם, ובעיקר תופס-המשוט, יכול לשתות, והיו תקנות לגבי כמות הרום היומית ואחוזי האלכוהול במשקה. המשקאות גם השכיחו את טעמו של המזון המקולקל כאשר לא היה בידי הספנים מזון טרי או נגישות לבשרם הטעים של צבי הים.
“וכן, דניאל, לא רק בצי הבריטי היו קודים של מוסר וסדר. גם לפיראטים היה קוד משמעת, כפי שאנו למדים מברתולומאו רוברטס, פיראט וולשי שפעל בין השנים 1719 ל-1722. החברה הפיראטית, כידוע לכם, כללה לא מעט אנשים שברחו ממסגרות חברתיות שהפלו אותם לרעה, אנשים שלא הצליחו להסתגל למסגרות המקובלות ופורעי חוק למיניהם. מטבע הדברים, בבסיס החברה החדשה שיצרו היה מעמד שווה לכל החברים, והשאיפה היתה לשמור על מסגרת הממסדת את היחסים בין החברים כדי למנוע אנרכיה. לכל אחד היתה זכות בחירה בכל עניין, כמו למשל, בחירתו של הקפטן והחלפתו, או חלוקת השלל. קוד זה נקבע על דעתו של כל חבר בצוות הספינה והוא נתלה במקום בולט וכן הוקרא לאנאלפבתים הרבים שבצוות”.
“דמוקרטיה של ממש”, הוסיפה שרון.
דניאל, נלהב, פתח את המגילה שקיבל מדודו והחל מספר, לפני שהקריא בפניהם את הדיברות, שגם לעניינים שבין אדם לחברו היתה התיחסות מיוחדת, כנראה כדי למנוע אי סדרים אלימים על הסיפון.:
עשרת הדברות של הפיראטים:
יש לכבות אורות בשעה שמונה בערב. מי שירצה לשתות אלכוהול אחרי שמונה יעשה זאת על סיפון חשוך.
חל איסור מוחלט להמר על כסף בקוביה או בקלפים.
אם אדם יברח או יסתיר מידע מהחבורה, עונשו יהיה נטישה על אי בודד עם בקבוק אבק שריפה, בקבוק מים וכלי יריה (האקדח שימש פעמים רבות כלי להתאבדות). עונש מקובל אחר היה ‘גרירת גוף’. הנאשם נקשר בידיו לחבל ארוך שהועבר קודם מתחת לגוף הספינה ולרוחבה. הנאשם הושלך למים והועבר בצלילה מתחת לשידרית הספינה. מעונש זה לא רבים שרדו, כיוון שתחתית הספינה מכוסה לרוב בקונכיות חדות שקרעו את העור.
הנענש גם ספג מהלומות עזות מהשידרית ושתה כמות גדולה של מי ים. הקברניט היה רשאי לחזור על ביצוע העונש אם הוא לא בוצע כראוי, או אם פעם אחת לא נראתה לו מספיקה. אדם שייטוש את עמדתו בעת קרב ייענש במוות או בנטישה.
אדם שייתפס מעלה בן/בת זוג לסיפון בהיחבא —
יוצא להורג.
העונש על גניבה — נטישה או מוות ביריות. על גנבות בסכום של דולר ומעלה, של תכשיטים או כסף היה עונש נטישה על חוף לא מיושב או על אי בודד עם רובה, כמה כדורים, בקבוק מים ומיכל אבק שריפה. עונש זה היה אכזרי מדי, ולכן הפיראטים הסתפקו בכריתת אוזנו או אפו של העבריין ובנטישתו במקום מיושב.
אם אדם יכה אחר, עונשו יהיה ‘עונש משה’- ארבעים מלקות פחות אחת על גב חשוף, אם כי על פי רוב הספיקו עשר מלקות קטלניות. את הנדון כפתו לתורן המרכזי כשהוא ללא חולצה. המלקות ניתנו בשוט, שבמערב קיבל צורה מיוחדת ושם מיוחד: ‘חתול תשעת הזנבות’, כיוון שהיה בעל תשע רצועות. השוט פשט את העור והבשר מעל עצמות המולקה.
כל מחלוקת תיושב באופן מכובד על החוף בדו קרב אקדחים או חרבות, באחריות הקפטן.
חוק חלוקת שלל: הקפטן יקבל יחידה וחצי מהשלל, המפקח הראשי, התותחן הראשי והנגר יקבלו יחידה ורבע. כל השאר יחידה אחת.
אם אדם יאבד גף מהפרק ומטה במהלך קרב, שכרו יהיה ארבע מאות מטבעות. אם גף שלם (יד, רגל) — שמונה מאות מטבעות. אבדן עין — מאה מטבעות.
אני ממש יכול לראות אותם: יורדי-ים, על תנוכי אוזניהם עגילי חישוק, מתרוצצים סביב, מעמיסים ופורקים את הסחורות בנמל החדש, ואז, יוצאים… הם כבר בים, מפליגים כבר מספר שבועות, ומחכים כבר לרגע שבו הכרוז יצעק, “יבשההה באופק!”, ואז כולם יניפו את ידיהם באוויר וקולות שמחה ישמעו מכל עבר… התלבושות, החרבות, האקדחים המסוגננים, אנשי ים לא מגולחים, עכברים על הסיפון, מרק מועשר בחלבוני חרקים. השקט שלפני ההתקפה ואז ההסתערות…
כל העונשים האלו לא הצליחו להרתיע את הפיראטים; המוות היה חלק בלתי נפרד מחייהם, ואולי היה אפילו עדיף מהעונש הגרוע מכל — חיי כלא משעממים עד מוות. קצת קשה לי לדמיין את הפיראטים שעד עתה חשבתי לפורעי חוק וסדר בחברה כמעט דמוקרטית כזו. ואולי בכל זאת… כי בעצם, החוקים האלה לא ניסו לדכא או לשעבד את רוחו של הפיראט שחי את הרגע, ממצה אותו עד תום, בבתי מרזח ובבתי בושת, עד שובו לאהובתו האמיתית — הים.
* לזכור לשלוח ליאיר את עשרת הדברות של הפיראטים.
אין עדיין תגובות