החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרוייקט אבא

מאת:
הוצאה: | 2021 | 270 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"זה היה ארגז גדול, כמו אלו שמביאים בהם משלוחים מהסופר, אבל בפנים לא היו דברים רבים. הוא שלף מתוך הארגז קופסת מתכת כבדה, פתח אותה ונדהם לגלות בה אקדח זיג זאואר 9 מ"מ ישן עם מחסנית מלאה. הוא גילה שקית נייר גדולה מלאה מסמכים כתובים רוסית, כמה פילמים של מצלמה שלא פותחו  וחבילת תמונות פספורט של גברים שלא הכיר. בתחתית הארגז נחה עוד קופסה קטנה. אדם שלח את ידו ושלף אותה משם. זו הייתה קופסת עץ שחלקה הפנימי מרופד בקטיפה אדומה ובתוכו מעין מגן הוקרה מעץ. על לוח המתכת שהודבק לעץ היה כתוב: 'לשבתאי לוין בהוקרה על שירות למולדת'".

 

כשאדם לוין, לוחם שייטת קר רוח, התחיל לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלו, הוא לא שיער מה יגלה וּודאי לא העלה על דעתו, שמותם הטרגי ואפוף המסתורין של הוריו ואחותו הקטנה קשור לתסבוכת המאיימת על מקום עבודתו. כדי להתיר את הקשר הגורדי הזה ולהביא לסגירת עגל עם זכרו של אביו, נאלץ אדם לנקוט  צעדים קיצוניים ולעשות דברים שמעולם לא חשב שיעשה.

 

פרויקט אבא הוא ספר מתח קצבי החושף את העולם מלא האינטרסים וחסר העכבות של המודיעין והריגול העסקי, שבו כסף גדול מניע הכול ולחיי אדם אין ערך.

 

ד"ר חנן גולן הוא איש תקשורת, מרצה ועורך. שימש כעורך הראשי של הוצאת המגזינים הגדולה בישראל ולימד באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב ובן-גוריון, במכללה למנהל ובמרכז הבין-תחומי. גולן פרסם כמה ספרי עיון בתחום התקשורת. פרויקט אבא הוא ספר הפרוזה השני שלו היוצא לאור.

מקט: 4-1272-1146
"זה היה ארגז גדול, כמו אלו שמביאים בהם משלוחים מהסופר, אבל בפנים לא היו דברים רבים. הוא שלף מתוך הארגז […]

פרולוג

קרני שמש ראשונות החלו לבצבץ מעל לרכס במזרח, כשאדם סיים את הטיפוס אל הסלע הגדול שבמרכז האוכף, הנ.צ. האחרונה בניווט הבדד שלו. הוא העיף מבט בשעון, הנהן בסיפוק והרשה לעצמו להתיישב, ללגום מהמימייה ולכרסם את התמר האחרון שנשאר לו. לאחר מספר דקות של מנוחה, הוא קם על רגליו והחל לצעוד אל עבר שטח הכינוס המאולתר שנפרס כשלושה קילומטרים משם.

לאחר צעידה של עשרות קילומטרים במשך הלילה, הוא חש היטב את ארבעים ומשהו הקילוגרמים שנשא על כתפיו. המותניים שלו צרבו משפשופי האפוד, ורגליו אותתו גם הן על עייפות מסוימת, אבל כל אלו לא הפריעו לו להמשיך ולצעוד תוך שהוא מזמזם לעצמו את אחד השירים המוקדמים של ג’נסיס, מהימים שבהם פיטר גבריאל עוד היה הסולן.

כל צעד שלו העלה אבק, והשמש החלה לטפס מעלה. הוא לא היה מודאג, אדם היה הנווט הטוב ביותר במחזור שלו, ובניווטי בדד שבהם אף אחד לא עיכב אותו, הוא קבע שיאים של דיוק ומהירות. לא היה לו כל ספק שהוא יהיה הראשון להגיע לנקודת הסיום.

ממעלה הגבעה שעליה עמד והשקיף, הוא ראה היטב את המאהל המאולתר שהוקם כדי לקבל את פני המסיימים: שני אוהלי 11, עוקב-מים, טנדר צבאי ושולחנות עם פריסה מתחת לרשת צל. הוא חשב שהוא מצליח אפילו לזהות את יואל הטבח מעמיס צלחות מלאות על השולחנות, כשלפתע שמע טרטור של מסוק מתקרב.

האינסטינקט הראשוני שלו היה לתפוס מחסה, אבל במחשבה שנייה הוא המשיך לצעוד. לא הייתה לו כל סיבה להניח שלמסוק הזה יש קשר כלשהו אליו או לסדרת הניווטים שבה השתתף כחלק מהשלב הייעודי בהכשרה שלו כלוחם שייטת.

רעש המסוק הלך והתגבר עד שאדם זיהה בלק-הוק שהגיח מעבר לגבעות שבדרום והתקרב למאהל המאולתר, מתכונן לנחיתה. המסוק העלה ענני אבק, חג על צירו ולבסוף התייצב על גלגליו. מהדלת זינק בחור בלבוש אזרחי, שמיהר אל תוך אחד משני האוהלים.

אדם המשיך לצעוד תוך שהוא צופה בעניין רב במתרחש בשטח הכינוס. הבחור בלבוש האזרחי הופיע בפתח האוהל כשלצידו אחד המפקדים, שניהם הביטו לכיוונו של אדם המרוחק מהם כמה מאות מטרים, המפקד נכנס אל האוהל ומיד חזר החוצה, מצויד במשקפת. הוא הרים אותה אל עיניו והשקיף ישירות לעברו של אדם. המפקד והאזרח החליפו כמה מילים, או לפחות כך זה נראה ממרחק, ואז חזרו שניהם אל תוך האוהל.

אדם המשיך לצעוד עד שהגיע למאהל. המפקד גל יצא מהאוהל לקראתו, אדם ציפה לחיוך מסביר פנים, אבל פניו של גל היו חתומות.

“אדם לוין התותח,” אמר ביובש. “לא היה לי ספק שתגיע ראשון.”

אדם ענה לו בחיוך לאה והחל לפרוק מעליו את כל הציוד שכמעט הותך אל תוך גבו וכתפיו במשך השעות הארוכות והמפרכות של הלילה.

“קח לך שתייה ומשהו לאכול ותגיע לאוהל,” ציווה עליו גל.

אדם איפס את שעונו והשיב לו בהנהון צייתני. הוא ערם את כל הציוד שלו באחת הפינות, ואז מזג לעצמו קפה שחור לספל פלסטיק ולקח לחמנייה עם חביתה מאחת הצלחות הגדושות. הוא העיף מבט אל עבר המישור שהשתרע צפונית למאהל וחשב שהוא מזהה במרחק שתי דמויות.

אלו בטח ביטון ושגיא, הוא חשב לעצמו וחייך חיוך קטן של סיפוק מהידיעה שגם הפעם היה הראשון להגיע. הוא לקח ביס גדול מהלחמנייה וצעד אל תוך אוהל המפקדים. כשנכנס גילה שם מיטת שדה סתורה, שולחן קטן ושני כיסאות, באחד מהם ישב גל, ובשני הבחור האזרחי שהגיע בבלק-הוק. ארשת פניהם הייתה רצינית וחמורת סבר.

“אדם, זה ד’ ממשרד הביטחון, הוא הגיע הנה בשבילך ויש לו משהו להגיד לך.”

אדם לא הבין איזה קשר יכול להיות בינו לבין מישהו ממשרד הביטחון שמגיע לאיזה חור במדבר במסוק צה”לי.

“בשבילי?” הוא שאל בהפתעה.

ד’ קם ממושבו והושיט לאדם יד ללחיצה. “נעים מאוד, אדם,” הוא אמר, “אני ממשרד הביטחון ו… הגעתי עד הנה כי נוצרה סיטואציה עם ההורים שלך.”

אדם נדרך. ד’ אחז בידו והוביל אותו לכיסא הריק. אדם התיישב, פניו של המפקד גל נותרו חסרות הבעה.

“מתי בפעם האחרונה דיברת עם ההורים שלך?” שאל ד’.

גופו התקשח, הוא חכך בדעתו ואמר, “לפני שלושה שבועות בערך. למה?”

“אתה יודע איפה הם עכשיו?” הוסיף ושאל ד’.

בפעם האחרונה שבה שוחח עם הוריו הם היו בניו יורק, אבל במהלך השבועות האחרונים הוא היה עסוק בניווט ולא ממש זכר מה הלו”ז שלהם והיכן הם בדיוק.

“הם בניו יורק, לא?” אדם חשב בקול רם, “אולי כבר הגיעו למוסקבה?”

ד’ וגל החליפו ביניהם מבט מהיר. “טוב, אתה צריך להגיע איתי לקריה בתל אביב בעניין משפחתי,” סיכם ד’. “אני חושש שזה כל מה שאני יכול להגיד כרגע. אנחנו נטוס יחד לקריה ושם יימסרו לך כל הפרטים.”

קצב ליבו של אדם התגבר. הוא חש סחרחורת ולקח שלוק גדול מהקפה שלו. עניין משפחתי? סיטואציה עם ההורים? על מה לעזאזל הוא מדבר? מה קורה כאן? הוריו התגוררו בחו”ל והוא לא ראה אותם שבועות רבים. את אחותו פגש לאחרונה לפני מספר חודשים, כשבאה לבקר אותו עוד בשלב המכין בעתלית. הוא זכר שמשפחתו הייתה אמורה לטוס למוסקבה, אבל לא זכר בדיוק מתי. האם לזה ד’ מתכוון? תמונות פניהם של הוריו ושל אחותו עלו לנגד עיניו ומחשבות התרוצצו במוחו.

גל שבר את הדממה שהשתררה בכחכוח גרון ואמר, “אדם, קח את הציוד האישי ואת הנשק שלך ותצטרף אליו. מישהו ממדור ת”ש יהיה איתך בקשר בהמשך היום.” הוא פתח את פיו כמתכוון לומר עוד משהו, ולבסוף פלט רק, “תהיה חזק, אנחנו איתך.”

אדם עדיין לא הבין מה בדיוק קורה מסביבו, הוא חש שהוא מצוי בתוך חלום מוזר, אבל לאחר כמה שניות התעשת, קם על רגליו ויצא יחד עם ד’ החוצה אל המסוק שהרוטור שלו כבר החל להסתובב במהירות הולכת וגוברת.

הטיסה מהדרום הרחוק למרכז הארץ ארכה כשעה, אך בעיניו של אדם נדמתה כנצח. לאורך כל הטיסה ד’ לא הוציא מילה מפיו, ואדם רק ישב, מנותק מרעם הרוטורים, וחשב. הוא חש את המתח הולך ונבנה אצלו בבטן, מתעצם ומשתלט על כל גופו עד כדי כך שהיה קשה לו לנשום. מהבהילות בדבריו של ד’ היה ברור לו שמשהו רע קרה – הרי לא מטיסים חיילים במסוק מהשטח לקריה סתם כך.

נוף המדבר החדגוני השתנה ככל שהם התקרבו למרכז הארץ. אדם הסתכל מלמעלה על השדות, על היישובים ועל הכבישים שהתפתלו מתחתיו. העייפות מהניווט הארוך התערבבה עם המתח לקראת מה שהוא עומד לגלות. הוא שקל לנסות לדובב את ד’, אבל הבין שזה חסר תוחלת. אם הוא היה רוצה לחשוף בפניו עוד משהו, זה כבר היה קורה קודם. הגרוע מכול חלף בראשו, אבל הוא סירב להאמין בכך. הוא שאף שאיפה ארוכה ואז נתן לאוויר לצאת מריאותיו באיטיות, נשען לאחור במושב ועצם את עיניו.

כמה דקות לאחר מכן, הוא פקח עיניים וראה את תל אביב כולה פרושה מתחתיו. המסוק החל להאט ולהנמיך טוס עד שירד ונחת במנחת שעל גג בניין המטכ”ל בקריה. ד’ סימן לו בתנועת יד ושניהם ירדו מהבלק-הוק ומיהרו אל תוך המבנה. הם ירדו במעלית למפלס הקרקע, ד’ טרם הוציא מפיו מילה נוספת.

הם יצאו מהמבנה וד’ הוביל אותו בשבילי המחנה עד שהגיעו לבניין אפור בן ארבע קומות. ד’ ניגש לאחת הדלתות בבניין, לחץ על כמה כפתורים בפנל שהיה מותקן לצידה ופתח את הדלת. מסדרון ארוך-מדרגות-קומה שלישית. הם הגיעו לאחד המשרדים, ד’ דפק על הדלת. לאחר שנייה נשמעה קריאת “פתוח” מתוך המשרד. ד’ פתח את הדלת, הנהן בראשו אל עבר הבחור שהיה בפנים, ואז הסתובב אל אדם.

“אני מצטער,” הוא אמר. “רק טוב שיהיה לך.” אמר והלך.

הבחור שבתוך המשרד קם לקראת אדם. הוא נראה בשנות הארבעים לחייו, ולמרות החום שבחוץ לבש חליפה אפורה וחולצת כפתורים לבנה מתחתיה. ראשו היה קירח לחלוטין, והיו לו גבות שחורות ועיניים כחולות חודרות.

“בוא אדם, תיכנס,” הוא אמר והחווה בידו על הכיסא שניצב מול שולחן הכתיבה שבחדר. הוא חיכה שאדם יתיישב ואז תפס את מקומו בצידו השני של השולחן. “שמי יואל,” הוא אמר, אך מסיבה כלשהי לאדם הייתה תחושה שזהו כלל לא שמו האמיתי. “אני נציג משרד החוץ… קולגה של אביך…”

אדם נע בכיסא בעצבנות, “אתה יכול להסביר לי מה אני עושה פה?” הוא שאל.

יואל הנהן בראשו, “כן, ודאי.”

הוא התבונן באדם במבט חודר ואז לקח נשימה ארוכה. “מתי דיברת עם ההורים שלך לאחרונה?” הוא שאל.

אדם החל לאבד את סבלנותו. “מה זה משנה מתי דיברתי איתם?” שאל בקוצר רוח. “אתה יכול להגיד לי מה קורה פה? מה קרה להורים שלי? איפה הם?”

יואל נשען לאחור בכיסאו. “אתה צודק,” הוא אמר, “אני לא רוצה למתוח אותך עוד, זה קשה גם כך.” הוא כחכח בגרונו ואמר בנימה חמורה, “צר לי מאוד לבשר לך, אבל קרתה תאונה. המטוס שההורים שלך ואחותך היו עליו התרסק ברוסיה, ולמרבה הצער לא היו ניצולים בהתרסקות. אדם, אני מבין שזה הלם עבורך וצר לי שאני זה שצריך לבשר לך על כך, אבל לא רצינו שתשמע על זה בשטח. יש כאן פסיכולוגית מאוד מנוסה, אם אתה צריך לדבר עם מישהו…”

יואל המשיך לדבר, אבל אדם כבר לא שמע אותו. הוא ראה את שפתיו של האיש נעות בלי להוציא קול, כאילו נוצרה סביבו בועה שקופה ומבודדת. ההורים שלו ואחותו נספו בתאונת מטוס ברוסיה… זה היה הדבר הכי מוזר שהוא שמע מעולם. כבר באוהל, התגובה האינסטינקטיבית שלו הייתה להתקשר אל אביו או אל אימו, אבל הסוללה בנייד שלו הייתה גמורה. עכשיו שוב, ידו כמעט נשלחה מעצמה אל כיסו, אבל הטלפון היה בכלל בתיק, והסוללה ריקה ו…

“מה זאת אומרת המטוס התרסק?” הוא שמע את עצמו שואל. “אני לא מבין…”

יואל הביט בו בריכוז. “זה שוק בשבילך, אני בטוח, אבל לצערי זה ודאי. אנחנו נדאג לכל הפרוצדורות וגם עם הצבא זה מסודר, אתה יכול ללכת הביתה ולעכל את הבשורה הנוראה הזאת… יעמדו איתך בקשר בכל מה שנוגע להבאת הגופות ולהלוויות…”

אדם נד בראשו, “איזה פרוצדורות, על מה אתה מדבר? אני לא מבין. מה גרם להתרסקות? איך זה קרה?”

מיליון שאלות רצו במוחו, הוא לא הצליח למקד את המחשבה ונשאב אל תוך מערבולת של רגשות. תמונת אחותו עלתה בראשו ומיד לאחר מכן התחלפה בתמונות של מטוס מרוסק ועשרות גופות מוטלות בשדה. שפתיו של יואל המשיכו לנוע, אבל אדם לא שמע ולו מילה אחת. גוש ענק עלה מתחתית בטנו לכיוון החזה והגרון. הוא היה חייב להקיא, אבל אז התעשת ולקח נשימה עמוקה.

“… נמצא בחקירה ואם יהיו לנו פרטים נוספים, כמובן שנעדכן אותך,” הוא שב לשמוע את דבריו של יואל. “בינתיים, אני מציע שתחכה פה ואני אקרא לפסיכולוגית שלנו. כדאי שתחליף איתה כמה מילים לפני שתלך…”

יואל קם ויצא מהחדר, אך כששב ולצידו הפסיכולוגית, אדם כבר לא היה שם.

  1. 5 מתוך 5

    :

    אחרי הרבה זמן שלא מצאתי ספר שריתק אותי אני שמחה שמצאתי את " פרוייקט אבא"!
    במהלך הקריאה הרגשתי שאני יחד עם אדם מחפשת תשובות ולא הצלחתי להניח את הספר בצד.
    תודה על חווית קריאה נהדרת!

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.