תלמיד התיכון ערן שגב נקלע בפעם הראשונה בחייו להצגת אופרה ומייד נשבה בקסמה. הוא מחליט לנסות את כוחו בשירה אומנותית […]
1
טוסקה עמדה לקפוץ מן החומה כדי שלא להתמסר לשוטר שהבטיחה להתמסר לו אם ישחרר את אהוב ליבה קווראדוסי. היא נפלה אל מותה הטרגי לא לפני שהרגה את השוטר. התזמורת ניגנה את אקט הסיום והמסך ירד. מחיאות כפיים סוערות ליוו את צלילי הסיום של התזמורת. המסך נפתח והשחקנים־זמרים עלו לקוד קידה לקהל המשולהב.
ערן ישב המום. זו הפעם הראשונה שצפה במחזה אופראי קלסי. דודו הכבאי נקרא עם חבריו לשמור שלא תפרוץ שרֵפה עקב מערכת הזרקורים הבלתי מאובטחת שהייתה אז בתיאטרון – עניין שבשגרה בהצגות האופרה. כשדיברו ביניהם יום אחד הציע הדוד לערן לבוא פעם אחת לאופרה ולהתרשם. ערן נענה, קיבל מהדוד כרטיס הזמנה – והגיע.
את הצגות האופרה באותם הימים קיימו פעם בשבוע בימי שלישי באולם התיאטרון הבימה. לאופרה של אותם הימים לא היה בית קבוע, לכן הוסכם שבאופן זמני הם יופיעו באולם הבימה עד שיהיה להם אולם משלהם. אבל העניין נמשך ונמשך והאופרה התמקמה קבוע בתיאטרון. סכסוכים רבים נבעו בשל כך ואף הגיעו לבתי המשפט. לבסוף נתן בית המשפט צו המחייב את האופרה לצאת מן האולם הזה ולחפש לה משכן חדש.
האופרה “טוסקה” הייתה אחת האופרות האחרונות שהוצגו באולם הבימה. לאחר מכן הייתה הפסקה ארוכה בהצגות עד להכשרתו של בניין הכנסת הישן על שפת ימה של תל־אביב לשמש בניין האופרה, וההצגות חודשו שם.
ערן עדיין ישב בכיסאו, הוא מעולם לא שמע קולות כאלה של זמרים. המוזיקה הפנטה אותו. כשפסקו מחיאות הכפיים הוא קם לצאת. האולם התרוקן לאיטו. הוא יצא מן הבניין, האוויר בחוץ היה צונן וקריר. קרוב לחצות הלילה והוא הלך לעבר ביתו ברחובות השקטים. בראשו הזדמזמה האריָה המפורסמת מן המערכה השנייה. בטוח שכבר שמע אותה בעבר שאם לא כן איך הוא זוכר?
כשעה לאחר חצות הוא לא הצליח להירדם. אין ספק, ההופעה השפיעה עליו. לבסוף הצליח להירדם. בבוקר החליט להישאר בבית. כאשר יצאו כולם והוא נשאר לבדו, ניסה לשחזר את השירה האופראית, אבל נחל כישלון חרוץ. הוא לא הצליח להוציא משהו שידמה אף לא במקצת לקולות ששמע.
אחר הצוהריים הלך לבקר חבר מהכיתה לקבל ממנו את השיעורים. בפינת רחוב פינסקר, קרוב לקולנוע מוגרבי, ראה שלט באחד הבתים: “סטודיו לפיתוח קול, פתוח משעה 15:00 עד 21:00”. ערן חשב רגע, הסתכל בשעונו, השעה הייתה אחת בצוהריים, כלומר רק בעוד שעתיים יוכל להיכנס ולברר. הוא המשיך לחברו, קיבל ממנו את חומר השיעורים – לא לפני שישבו ופטפטו וערן סיפר לו על האופרה. מולי חברו השתומם.
“מה לך ולזה?” שאל מולי החבר.
“תשמע… עד אתמול גם אני לא ידעתי מה לי ולזה, אבל הוקסמתי”.
“אז מה? אז הוקסמת, נו? ו… מה יצא לך מזה?”
ערן לא השיב. לא רצה לספר על התוכנית שהתגבשה בראשו בשעתיים האחרונות. “טוב, תודה מולי על השיעורים, ניפגש מחר בבית הספר”. הוא קם ללכת.
ערן יצא לרחוב, השעה הייתה שתיים ועשרים בצוהריים. כלומר, צריך לחכות לפחות שלושת רבעי שעה עד לפתיחת הסטודיו.
הוא הסתובב ברחוב בן־יהודה וסקר את החנויות. לאחר מכן נעצר ליד מוכר הפיצוחים שמול הקולנוע, קנה לעצמו בוטנים חמים ואכל להנאתו. בשעה שלוש בצוהריים עמד ליד הבית עם השלט. המתין מעט ואז נכנס. עלה לקומה השנייה, על הדלת מצד שמאל היה תלוי שלט קטן: “סטודיו לפיתוח קול ושירה”. הוא דפק חלושות על הדלת, אך איש לא ענה. כמעט באותו רגע שמע צלילי פסנתר ואז קול של זמר טנור שעשה תרגול קולי. היה לו קול מופלא, וערן כבר חשב שהמקום הזה לא בשבילו. מניין יביא קול כזה? אבל בעודו חוכך בדעתו הופיעה לפתע נערה שעלתה מהמדרגות ושאלה, “למה אתה לא נכנס?”
“אני חדש, לא ידעתי…” השיב במבוכה. הדלת לא הייתה נעולה, הנערה פתחה ונכנסה לסלון – וערן אחריה.
“יש לך שיעור? עכשיו?” שאלה.
“ל… לא בדיוק”, השיב ערן.
“למה אתה מתכוון?” שאלה היא.
“תהיתי אם אוכל ללמוד כאן שירה אופראית”.
“אה, הבנתי. באת להירשם?”
“כ… כן… בערך… אממ… אני עוד לא יודע”, גמגם.
היא לקחה מהשולחן כתב עת והחלה לקרוא בו. ערן ישב וחשב מה יגיד למורה שבפנים כאשר ייגמר השיעור שהתמשך ללא סוף. הנערה הניחה את העיתון ואמרה, “היא אף פעם לא מקפידה על לוח הזמנים. זה יכול להימשך כך הרבה זמן”. לבסוף ערן החליט ללכת. חשב שיבוא בפעם אחרת. אבל עד שקם נגמר השיעור. מחדר העבודה יצא בחור גבוה למדי בעל ארשת פנים סימפתית, ואחריו יצאה המורה. “שלום, מי אתה?” שאלה בנעימות.
היא הייתה אישה לא צעירה. מה יגיד לה? היא מצידה האיצה בו, “אין לי את כל היום, דבר!” ציוותה.
“אני ערן. חשבתי אם או… אם אוכל ללמוד כאן פיתוח קול”, השיב קלושות.
“ובכן, בוא ניכנס ונראה אילו יכולות יש לך”. ולנערה שזה היה השיעור שלה אמרה, “גילה, כמה דקות אני עם הבחור, נכון שאת סולחת לי?” גילה לא השיבה וערן נכנס עם המורה לחדר.
“דבר ראשון, ערן, אתן לך כמה צלילים מהפסנתר ואתה תחזור אחרי זה בשירה”.
היא התיישבה ליד הפסנתר והחלה לנגן כמה צלילים. סימנה לו לחזור על זה.
זה היה גרוע, חשב ערן.
היא המשיכה בעוד כמה צלילים ושוב ערן חזר אחריה. “טוב, לפחות אתה לא מזייף. בן כמה אתה, בחור?” “שבע־עשרה”, מיהר לומר אף שגילו האמיתי שש־עשרה.
“ומתי אתה רוצה להתחיל?”
“מתי שתגידי לי”.
“אז בוא נראה…”
היא פתחה יומן משרדי ישן ובלוי ורשמה את שמו, חיפשה בין השורות ואמרה, “טוב… תגיע מחר בארבע אחרי הצוהריים, נתחיל שיעור ראשון. אגב, מי משלם, אבא?”
שכח באותו רגע את נושא הכסף, אפילו לא דיבר עם הוריו.
“כן, אבא שלי משלם”, אמר ערן.
“אתה לא רוצה לדעת כמה עולה שיעור?”
“אה… כן… בדיוק התכוונתי לשאול. כמה?”
הגברת הפנתה אליו את ראשה ואמרה שבשבילו היא תעשה הנחה מפני שהוא רק מתחיל והיא עדיין לא יודעת את הפוטנציאל הטמון בו. “טוב… אקח ממך רק שלושים לירות לשיעור”.
ערן נדהם לרגע, הוא הודה לה ויצא לדרכו. הוא ידע שלא יוכל לבקש מאביו סכום כזה רק בשביל שיעור אחד, וכאן הרי מדובר בשיעורים של שנה שלמה. היו לו מעט חסכונות ממתנות שקיבל ומעבודות מזדמנות והוא חשב שיוכל להתחיל, ואחר כך יחליט אם ההשקעה כדאית.
ערן יצא לרחוב הקריר לכיוון ביתו, חושב על השיגעון הזה שקפץ עליו. מה לו ולזה? מהיכן הוא קיבל את ההחלטה להיות זמר ללא שום רקע רלוונטי? אפילו תווים אינו יודע לקרוא ולא מבין שום דבר במוזיקה, והרי מדובר בזמרה אופראית או קלסית. הוא אינו מעוניין לשיר שירים סתם ולא חשוב באיזה נוסח. בכל זאת, חשב, ינסה שיעור אחד ויראה.
איש לא היה בבית. הוא החל לשיר לעצמו בעוצמה, רצה לבחון את יכולתו. אבל זה לא נשמע לו משהו שמתקרב לקול אופראי קלסי. כבר התחרט על כל העניין ותכנן לכתוב למורה שאפילו את שמה לא ידע, שהחליט לוותר ולבקש סליחה על הטרדה שגרם לה.
היה לו פטפון ישן. כל תקליטיו היו מורכבים משירים ישראליים מהפולקלור של אותם הימים. ישראל יצחקי, שמשון בר־נוי, יפה ירקוני וכמובן שושנה דמארי. הוא כבר שמע את השירים האלה לעייפה. לקח מעט כסף ויצא לרחוב בן־יהודה, פינת רחוב טרומפלדור, שם הייתה חנות תקליטים. נכנס וביקש לקנות תקליט מהאופרה “טוסקה'”. המוכרת פנתה לארון התקליטים הקלסיים ושלפה משם תקליט צבעוני שעליו התנוססה תמונתה של רנטה טבלדי, זמרת הסופרן הגדולה והמפורסמת. “אפשר להאזין לזה מעט?” שאל בנימוס.
“בוודאי”, אמרה לו המוכרת והניחה את התקליט על מכשיר הפטפון. בן־רגע נשמעו הצלילים מתוך האופרה והמוֹכרת הוסיפה, “התקליט הזה כולל בתוכו את האריות היפות ביותר, האופרה בשלמותה היא בשני תקליטים ואולי שלושה”.
“לא, זה מספיק לי”, השיב ערן. הוא האזין בקשב רב והיה מרותק. “כמה זה עולה?” שאל.
“שתים־עשרה לירות”, השיבה ותוך כדי הורידה את התקליט מן הפטפון והכניסה למעטפה.
“תוכלי להוריד משהו? לעשות הנחה?” שאל בהיסוס.
“מצטערת אבל לא אוכל”, השיבה.
ערן הוציא מכיסו את הארנק, שילם, לקח איתו את התקליט – ויצא מן החנות. הוא היה להוט לשוב לביתו בטרם ישובו הוריו, הוא היה חייב להאזין לתקליט האהוב. זמרת האופרה שבתה את ליבו, ואת התפקיד הראשי שר יוז’י בירלינג, זמר טנור שערן חשב שאולי יגיע לרמה שלו אם רק יתמיד בלימודי פיתוח הקול. לאחר מכן הוציא מתיקו את השיעורים שקיבל ממולי חברו. ידע שעליו להצטיין בלימודים אם הוא רוצה שהוריו יסכימו שילמד פיתוח קול. בשנה זו היה עליו לעבור כמה בגרויות כמו חיבור, יחידה אחת של היסטוריה ועברית הכוללת גם דקדוק עברי – שממנו הכול חששו.
הפחד הגדול היה המתמטיקה. למעשה הוא היה תלמיד טוב גם במקצוע הזה, אבל משום מה שֵׁם המקצוע עצמו הטמיע בו פחדים. דווקא האנגלית ישבה אצלו כמו כפפה ליד ולכן לא דאג יותר מדי. היה לו כישרון מיוחד לשפות. הייתה לו ידידה ממוצא איטלקי וכששמע בבית הוריה שמדברים בשפה זו, החליט שהוא רוצה להכיר את השפה. קנה מילון איטלקי־עברי ולמד באדיקות. מדי פעם בפעם היה הולך לביתה של ידידתו ומדגים את התקדמותו. אביה התפעל ממנו מאוד ואמר שכישרון כזה לא מוצאים אצל כל אחד. הוא רצה ללמוד גם גרמנית, אבל כאן כבר מילון לא הספיק משום שזו שפה קשה הרבה יותר וצריך לתרגל אותה עם מורה. הוריו הסכימו שילמד בשגרירות גרמניה, שם נפתח קורס ללימוד גרמנית – ועד מהרה יכול היה לדבר ולהבין מעט מן המדובר אם לא דיברו מהר מדי.
ועכשיו אם יאמר להוריו שהוא רוצה ללמוד פיתוח קול ולהיות זמר, הוא בוודאי ייתקל בסירוב תקיף וחד־משמעי. הרי הוריו הועידו אותו להיות בעל מקצוע חופשי כמו רופא או עורך דין או אולי רואה חשבון כמו אביו – מקצועות שאפשר להתפרנס מהם בכבוד. זמר? זמר זה לא מקצוע מבחינתם. אבל הוא החליט שבערב ידבר איתם ויבקש את עזרתם במימון הלימוד היקר.
שלמה שגב, אביו של ערן, היה רואה חשבון ועבד עם חברות רבות. שמו יצא כאיש אמין וישר. הוא ידע את כל חוקי המס ויכול היה לעזור ללקוחותיו בעניין המסובך הזה. לקראת סוף שנת הכספים בכל שנה היה עסוק עד למעלה הראש. היה עובד יום ולילה וכמעט אי אפשר היה לדבר איתו בנושאי משפחה עד אחרי המועד הקבוע בחוק למסירת דוחות המס.
ערן ציפה בקוצר רוח שאביו יגיע מהעבודה. בלהה אימו שבה זמן קצר לאחר ששמע את התקליט שקנה ומצאה אותו בחדרו מכין שיעורי בית. ניגשה אליו ונתנה לו נשיקה בעורף.
“יש לי מה להגיד לך”, אמר וסגר את המחברת. “בואי שבי רגע”.
“תן לי רגע להסתדר, ערן, הרגע הגעתי הביתה”. היא יצאה לחדר השינה, החליפה בגדים ושטפה את הפנים.
ערן היה בנה היחיד, בלהה ניסתה שוב להיכנס להיריון אבל ללא הצלחה. הייתה הצעה לעבור סדרת טיפולים אך שלמה בעלה לא הסכים, אמר שזה עלול להרוס את חיי הנישואים שלהם. גם היא עצמה לא הייתה שלמה עם זה. לשלמה הייתה בת מנישואיו הראשונים והיא גרה עם אימה, אבל שלמה ורעייתו בלהה שמרו איתה על קשר רצוף, וערן תמיד ידע שיש לו אחות שלא גרה איתם.
כשישבו הבן ואימו ליד השולחן פתח ערן ואמר, “אז ככה: אתמול הייתי באופרה בתיאטרון הבימה. הציגו שם את ‘טוסקה’ של פוצ’יני”.
“נו, הרי אני יודעת”, אמרה בלהה, “הרי צבי נתן לך את הכרטיס”.
“נכון, אבל את לא יודעת מה קרה בעקבות ההופעה הזאת”.
“אולי תהיה יותר ספציפי ותגיד לי מה קרה?”
“לא קרה שום דבר מיוחד, אימא, רק ש…” השתהה קמעה, “החלטתי ללמוד זמרה ופיתוח קול”.
“השתגעת?! מה לך ולזה?” התפלאה האם, “הרי כשרצינו שתלמד נגינה בפסנתר התנגדת ולא עזר לנו שום דבר. אין לך שום רקע מוזיקלי”.
“אף פעם לא מאוחר”, אמר ערן, “אני רק בן שש־עשרה”.
“אבא לא יסכים”, אמרה.
“הו, כאן את נכנסת לתמונה”, חייך ערן. “תעזרי לי שיסכים”. הוא הראה לה את התקליט שקנה ואמר, “זו רנטה טבלדי, זמרת הסופרן הטובה בעולם. היא שרה כאן את טוסקה”.
“ואני חשבתי שמריה קאלאס הטובה בעולם”, אמרה בלהה.
“אז אני רואה שאת בכל זאת יודעת משהו בנושא”, צחק ערן.
“כן, בנעוריי שרתי במקהלה, ידעתי קצת לקרוא תווים ולכן ידענו על זמרים וזמרות. אבל לא התמדתי בכך, ולאחר שהכרתי את אביך זנחתי את זה לחלוטין. לאביך, כפי שאתה יודע, אין נטייה למוזיקה ולכן אני לא בטוחה שהוא יקשיב לך”.
“נו, אז תעזרי לי. תראי, פניתי למורה לפיתוח קול ברחוב פינסקר, מול מוגרבי. את היית צריכה לשמוע אילו קולות בקעו משם. ואו! היא שמעה אותי ואמרה שתנסה לעבוד איתי, אבל היא לא מבטיחה כלום. אז… למה שלא אנסה?”
“ו… כמה עולה שיעור?”
ערן חשב רגע, ואז אמר, “אימא, זה לא מעט כסף, שלושים לירות לשעה”. הוא ציפה לסירוב עיקש, אבל במקום זה אמרה בלהה, “טוב, אל תגיד לאבא שום דבר, הוא ממילא עסוק בענייני סוף שנת הכספים ואין לו ראש כרגע להסברים. אני אממן לך ארבעה שיעורים, כלומר 120 לירות. ואחר כך אני באה איתך אליה לשמוע מה יש לה להגיד עליך. מאוחר יותר נחליט עם אבא”. ערן רכן אליה ונתן לה נשיקה, דבר שהוא לא עושה בדרך כלל. “רק בשביל זה היה כדאי”, חייכה בלהה.
למוחרת כששב מבית הספר היה במצב רוח מרומם. הבחינה נראתה לו קלה וחש שעבר אותה בקלות. היה כל הזמן במצב רוח עליז שאי אפשר היה להסתיר, ואחת הבנות אף שאלה אותו אם הרוויח בטוטו, ולשאלתו מדוע היא חושבת כך היא אמרה שהוא נראה היום זורח מתמיד. ערן גיחך לעצמו, אילו רק ידעו מה הוא עומד להתחיל היום, היה הופך למשל ולשנינה בעיני חבריו, שהרי הוא היה ידוע כאחד משחקני הכדורגל של השכבה, אבל זמרה? ועוד אופרה?! זה עסק לבנות ולא מתאים לערן.
לפני שיצא לשיעור הראשון אצל המורה, הגב’ גרבובסקי, נתנה לו בלהה שלושים לירות בתוך מעטפה. “בהצלחה”, איחלה לו כשסגר אחריו את הדלת.
כשהגיע לבניין ברחוב פינסקר, איבד מעט מביטחונו העצמי ורגליו החלו להרגיש ברעידות בלתי נשלטות. מחדר העבודה של המורה בקעה קולה של זמרת שעשתה תרגילי קול בליווי הפסנתר. קולה היה מדהים וערן השתוקק לראות במי מדובר אך אין להיכנס לחדר בשעה שמלמדים בו, הוא תפס את מקומו בחדר ההמתנה, שם היה לבד. לאחר כמה תרגילים מלווים בפסנתר החלה לשיר שיר נפוליטני ידוע. מדי פעם הפסיקה וערן שמע קולות של הסבר מבעד לדלת, ושוב היא חזרה לשירה. אולי שבע פעמים היא חזרה על אותו פסוק, בכל פעם בגרסה שונה מעט. ערן התיישב בכיסא שבחדר ההמתנה. על הקיר הדרומי הייתה תלויה תמונה. נראה שמתוך איזו שהיא אופרה, במרכז התמונה הזמרת בתלבושת גרנדיוזית בפוזה של שירה, לערן נדמה היה שזו המורה, הגברת גרבובסקי בצעירותה המוקדמת אבל לא היה בטוח בכך.
השיעור של הזמרת נמשך ונמשך, והמועד של התחלת שיעורו חלף כבר מזמן. הייתה לו מחשבה לקום ולעזוב כי אולי שכחה אותו, אבל הוא היה מרותק לכיסא. ואז שמע מבעד לדלת דיבורים שמהן הבין שהשיעור שלה הסתיים. כעבור זמן קצר נפתחה הדלת ויצאה משם בחורה קטנה ולא מרשימה לעומת קולה הרך והחזק. המורה יצאה אחריה והזמינה את ערן להיכנס. התנצלה על אורך השיעור הקודם. “אני אנגן לך צלילים ואתה תחזור אחריי”, אמרה והחלה לנגן מהטונים הנמוכים. ערן חזר אחריה במדויק. אט־אט החלו הטונים לתפוס גובה וכאן כבר היה לו קשה. במיוחד להגיע לדוֹ הגבוה.
“אתה לא שר נכון”, אמרה וקמה מהפסנתר. “שירה אומנותית שרים מהראש ולא מהגרון. צריך להפעיל את כל הגוף ובמיוחד את הסרעפת. אם תעשה הכול כמו שצריך יֵצא לך קול שלא הכרת עד עכשיו”. ואז הוסיפה, “בוא, תיגע לי כאן בבטן התחתונה, שם הסרעפת” – ושרה. ערן הרגיש את הרעדות הבוקעות מן הסרעפת. “הבנת את כוונתי?”
“אנסה”, אמר ולא ידע כיצד יפעיל את כל זה.
היא התיישבה שוב ליד הפסנתר, “אתה מוכן לנסות?”
“כן”, השיב ערן.
“אבל תפתח פה גדול כדי שהצלילים יֵצאו חזקים ומדויקים”. ערן כחכך בגרונו, מוכן ומזומן. “ללשון יש תפקיד חשוב בזמרה. יש למצוא את המנעד המתאים לה לפי הצורך כדי להפיק את המיטב”, אמרה ושוב החלה לשיר וסימנה לו להביט עליה. “טוב, בוא ננסה”. שוב פרטה על הפסנתר את הצלילים הנמוכים. ערן פתח את פיו לחזור על מה ששרה, אלא שהפעם ניסה להפנים את שיעורו הראשון ולפתע בקע ממנו צליל שלא ידע על קיומו. היא המשיכה לעלות בסולם הצלילים וערן חזר אחריה בשירה, פיו פתוח והקול יוצא לו ממיתרי הקול אבל הוא הרגיש שזה בא לו מהראש. וכשהניח את ידו על הסרעפת הוא הרגיש אותה בעת תפעול הקול.
“מצוין. אתה תהיה בריטון”, פסקה. ערן עוד לא כל כך הבין מה זה בריטון או טנור, אבל היה מרוצה שהמורה מצאה אותו מתאים. לפני תום השיעור ביקשה ממנו לשיר לה שיר כלשהו, “אבל הפעם תשיר כמו שלמדנו עכשיו”. הוא חשב על שיר ונזכר ב”יש לי כינרת”. פתח את פיו והחל לשיר. היא הפסיקה אותו ואמרה, “תתחיל מהצליל הזה” – ונתנה לו את טון ההתחלה. הוא החל לשיר והיא ליוותה אותו בפסנתר. מדי פעם בפעם הפסיקה והעירה כיצד לשאוף אוויר, ומייד המשיכה. ערן הרגיש שבוקעים ממנו צלילים שמעולם לא ידע שקיימים בו.
ערן הרגיש עייפות רבה. שמח שהשיעור נגמר והמתין לשמוע מה יש למורה לומר לו. “אם תתמיד תהיה זמר. יש לך קול טוב אבל הוא זקוק לאימון. ובעיקר אני מרגישה שאתה מוזיקלי, יש לך שמיעה טובה. בשיעור הבא נעבוד על קצב. קצב זה הסוד של המוזיקה, אני מקווה שגם בזה תהיה טוב”.
ערן הושיט לה את המעטפה שאימו נתנה לו. היא לקחה ושמה על הפסנתר, בלי לפתוח ולראות מה יש בפנים. קבעו יום בשבוע לשיעור וערן יצא. בחדר ההמתנה כבר ישבה גברת אחת ממתינה לשיעור שלה.
אין עדיין תגובות