בילדותי שמעתי שוב ושוב את הסיפורים על שרה וחוה, לאה העצובה ומרים הנביאה. הן היו כולן טובות לב, וחכמות, ונדיבות […]
בראשית
1.
איך לכתוב על נשות התנ’ך?
פעם זה היה כל כך קל עבורי. גדלתי עליהן, ולאורך ילדותי שמעתי את הסיפורים עליהן, על שרה ורבקה, רחל ומרים הנביאה.
והן היו כולן טובות לב, וחכמות, ונדיבות וצדיקות ומושלמות. מודל לחיקוי של ממש! (את המשפט האחרון אני שומעת בקולה של נעמי, מורתי הראשונה לתנ’ך).
2.
ואז גדלתי.
3.
גיליתי שהיו גם נשים אחרות.
היתה עָרְפָּה, הכלה הדחויה ממגילת רות, והיתה ושתי, עם הסירוב המתריס שלה, ובת שבע השאפתנית ונעמה המסתורית, ולא, לא כולן היו מודל לחיקוי.
ואז גדלתי עוד וגיליתי שגם לשרה, ולרבקה ולדבורה הנביאה היו צדדים אחרים, והן היו שונות לגמרי מהדמויות המושלמות שגדלתי עליהן.
4.
מורכבוּת, אף פעם לא קל איתה.
5.
אבל הרבה יותר מעניין איתה.
6.
בתנ’ך יש לא מעט נשים מעניינות ומרשימות.
אבל רובן המוחלט משמשות בתפקידי ‘הנשים של’, ‘האימהות של’, ‘הבנות של’, ‘הסבתות של’. הן לא עומדות בזכות עצמן.
7.
גם אי אפשר להתעלם מכך שרוב הנשים בתנ’ך נכתבו ופורשו על ידי גברים, שגם אם היו רוצים (ואני לא בטוחה בזה), לא היו יכולים להבין את נקודת המבט הנשית במלואה. הייתי יכולה להביא כאן כמה דוגמאות מאוד לא נעימות למדרשים מקטינים או מגחיכים על הנשים ההן, אבל אני לא אעשה את זה. לא עכשיו.
בהמשך הספר יהיה לי קצת קשה יותר להתאפק.
8.
נכון, נכון, אלה היו זמנים אחרים, והפרשנים בסך הכול נענו לחוקי התקופה, אני לא מתעלמת מזה, אבל אני שמחה מאוד שהזמנים האלה השתנו.
אני שמחה מאוד שאנחנו השתנינו יחד איתם.
9.
צף בי זיכרון:
כבר סיפרתי לכם שבילדותי גדלתי על סיפורי התנ’ך, אבל יחד איתם נטמעו בי גם אגדות האחים גרים. היו בהן יסודות דומים, ולפעמים הסיפורים התמזגו אצלי זה בזה.
להם היה היער השחור, ולנו — המדבר הגדול.
להם שרביט הפֵיה, ולנו — המטה של משה.
להם היו שפע של נסיכות, ולנו — נסיכה אחת, מיכל בת שאול, אבל בניגוד לנסיכות ההן שנישאו וחיו באושר ובעושר, בסיפור שלנו הנסיכה אמנם זכתה בנסיך, אבל נראה לי שמהר מאוד הבינה שהיה עדיף לה בלעדיו.
נסיכים. הרבה יותר מדי עבודה. שלא לדבר על נסיכים יהודים.
10.
דבר אחד אי אפשר לקחת מסיפורי התנ’ך:
בניגוד למעשיות גרים הרחוקות, סיפורי התנ’ך הם חלק מהמרחב הגיאוגרפי שלנו.
כשמספרים על אברהם אבינו, שיושב באלוני ממרא ‘כְּחֹם הַיּוֹם‘, אני ממש יכולה לחוש בעומס החום המכביד עליו ולדמיין גם את שרה, השוכבת לה חצי מעולפת באוהל.
כמה קל לי להזדהות עם הדמויות האלו, שחולקות איתי מרחב גיאוגרפי וגם דנ’א תרבותי, נפשי, ומי יודע, אולי גם גנטי.
11.
לכן אני מרגישה קרובה אל הנשים ההן, אני יכולה לראות אותן, להבין אותן, אני יכולה ללמוד מהן, מהניסיון שלהן, מהצרות שאליהן נקלעו (והן נקלעו!), מהפתרונות שהן מצאו (והן מצאו!). אני יכולה להביט בנשים ההן בגובה העיניים, אישון מול אישון.
אני יכולה להביט ברחל יפת העיניים, ובלאה רכת העיניים, ובאיזבל קרת העיניים, ובתמר בת דָּוִד הנאנסת, שאני מדמיינת את העיניים המושפלות שלה, ובא לי לזקוף לה את הסנטר ולומר לה בקול רם מאוד: את לא אשמה!
12.
חכו, בעוד כמה פרקים אני גם אגיד לה את זה.
13.
אבל עכשיו אני רוצה להגיד משהו אחר.
אני רוצה להגיד שלספר הזה מצורפת אזהרה: הוא לא אובייקטיבי.
שלא תגידו אחר כך שלא הזהרתי מראש, ולמה לא אמרתי.
אני לא יכולה ולא רוצה להיות אובייקטיבית כלפי הנשים האלו, שאני אוהבת ושהיו עבורי בנות לוויה נאמנות משך כל כך הרבה שנים.
אני עומדת לשרטט את הדמויות שלהן באופן מיטיב, אני עומדת לנסות להבין אותן ואת הנסיבות שבהן פעלו.
אל תדאגו, האהבה לא תסנוור את עיני. כשאגיע לפרק על אשת פוטיפר, אני אזהה מיד שמדובר במטרידה מינית וטופלת עלילות שווא.
14.
הייתי אולי רוצה לנקות אותה ולסלוח לה, אבל אני לא מסוגלת.
15.
אני כן מסוגלת לצאת למסע בעקבותיהן.
בספר הזה אני עומדת לצאת למסע בעקבות נשות התנ’ך. זה יהיה מסע אישי מאוד. הכלים שלי יהיו זיכרונות, אסוציאציות, פרשנות אישית, סקרנות ואהבה.
נהוג לומר ‘שבעים פנים לתורה’, והמשמעות היא שיש דרכים רבות ושונות לפרש אותה. הספר הזה הוא הפרשנות שלי, הוא פָּנַי שלי שאני נושאת אל הנשים הגדולות ההן.
16.
אני יושבת עכשיו מול המחשב, כותבת את ההקדמה הזאת ומדמיינת אותן מולי.
יכול להיות שלא כולן יסכימו עם כל מה שאכתוב עליהן, אבל עכשיו, ברגע הזה, אני רואה אותן מחייכות.
אני רואה את החיוך הראשון, המופתע, של חוה, את חיוכה הקפוא של אשת לוט, את החיוך המתגרה של בת שבע, החיוך היפה של רחל, החיוך העצוב של לאה, חיוכה הפתייני של אשת פוטיפר (נראה לי שעבר זמן מאז חייכה לאחרונה), אני רואה את החיוך החומל של בת פרעה, החיוך הידעני של אביגיל ואת חיוך הניצחון של דבורה.
17.
ואני מחזירה להן חיוך.
אין עדיין תגובות