החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

און–ליין

מאת:
הוצאה: | 2014-01 | 229 עמ'
קטגוריות: במבצע, ילדים ונוער
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אני לא יודעת אם אי פעם חשבתם על זה שהחיים שלכם עשויים להשתנות בשנייה. מסתבר שלפעמים שנייה זה כל מה שצריך. רגע אחד קטן. עיגול ירוק מנצנץ שמסמן צ'ט שנותר פתוח – והחיים שלי לעולם לא ישובו להיות מה שהיו. נסו לדמיין שבבת אחת כל מה שאתם יודעים על עצמכם, מוטל בספק. שפתאום לגמרי לא ברור לכם מה קורה איתכם. שכל דבר אחר מלבד התשובה לשאלה – "מי אני, לעזאזל?" – נראה תפל.

אומרים שהפייסבוק שינה את פני התקשורת הבין-אישית; שמהפכות חברתיות נבטו בו; שזוגות הכירו באמצעותו והתחתנו.

פייסבוק הפך לי את החיים על פיהם. בשנייה.

רומי אדלר, נערה תל-אביבית בת שש-עשרה חיה חיים שגרתיים לכאורה: היא כתבת בעיתון בית הספר, יש לה שתי חברות טובות, אחות קטנה ומעצבנת, וכמו בנות רבות בשכבה שלה, היא מאוהבת ביואב הכדורסלן. רק שרומי, בניגוד לשאר הבנות, תקועה בתפקיד הידידה הכי טובה שלו…

צ'ט בפייסבוק שהושאר בטעות פתוח במחשב, חושף בפניה סוד מעברה ומטלטל בבת אחת את עולמה. בבדידות שהסוד כופה עליה, נדמה לה כי הקירות הולכים וסוגרים עליה. האם תצליח להיחלץ?

מה יקרה כשתנסה להתקרב לליאם, הילד החדש בשכבה, שדרכו היא מקווה לגלות פרטים על עברה? מה יחשבו על כך חברותיה הטובות – מיטל שהולכת ומתרחקת, ועדי שמסרבת להודות ברגשותיה לליאם? והאם אצל כולם מה שרואים מבחוץ לא משקף אפילו קצת ממה שקורה בפנים?

הספר און-ליין רואה אור בשיתוף עם עיתון הנוער "ראש-אחד" ואתר האינטרנט שלו R1, שם התפרסמו בחודשים האחרונים פרקי הספר בהמשכים. הפרק הראשון זכה כבר בלמעלה משמונה-עשרה אלף צפיות.

מיכל בכר – סופרת ועורכת ספרי נוער בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מחברת ספר הנוער כמעט מפורסמת. ערכה את הספר מורדים מסדרת מפוצלים המצליחה, ואת ספרי סדרת בני האלמוות הפופולרית לנוער. ספר השירים שלה, מחסומים ואשליות, ראה אור כשהיתה בת 17. 'און-ליין' הוא ספרה השני לנוער, ואחריו ראה אור ספרה השלישי, 'כמעט מפורסמת 2 – הכל יכול לקרות'.

מקט: 4-31-5634
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

אני לא יודעת אם אי פעם חשבתם על זה שהחיים שלכם עשויים להשתנות בשנייה. מסתבר שלפעמים שנייה זה כל מה שצריך. רגע אחד קטן. עיגול ירוק מנצנץ שמסמן צ'ט שנותר פתוח — והחיים שלי לעולם לא ישובו להיות מה שהיו.

נסו לדמיין שבבת אחת כל מה שאתם יודעים על עצמכם, מוטל בספק. שפתאום לגמרי לא ברור לכם מה קורה איתכם. שכל דבר אחר מלבד התשובה לשאלה — "מי אני, לעזאזל?" — נראה תפל.

אומרים שהפייסבוק שינה את פני התקשורת הבין–אישית; שמהפכות חברתיות נבטו בו; שזוגות הכירו באמצעותו והתחתנו.

פייסבוק הפך לי את החיים על פיהם.

בשנייה.

"רומי… את באה?" נועם אחותי הקטנה קראה לי מהקומה התחתונה. נועם בת שלוש–עשרה וכבר בכיתה ז', אבל היא עדיין הילדה הקטנה והמפונקת של הבית. "רומי… אנחנו נאחר לבית הספר, תרדי כבר!"

עמדתי מול הראי ולא יכולתי לזוז. הייתי מהופנטת לדמות שהשתקפה במראה. זו הייתי אני — אותן עיניים כחולות, מעט מלוכסנות, אותו שׂיער בלונדיני בהיר, אותו אף סולד ועור חיוור שמסרב בעקשנות להשתזף. הכרחתי את עצמי לחייך. שתי הגומות המוּכּרות צצו בלחיי. שום דבר לא השתנה, ובו זמנית הכול היה אחרת.

הדלת נפתחה בסערה. "רומי… נו, באמת, זה מה שאת עושה עכשיו? אנחנו מאחרות ואת בוהה בעצמך במראה? ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?" לעגה לי נועם. עיני התכלת הגדולות שלה הביטו בי והיא משכה אותי בידה לכיוון דלת החדר. "יאללה כבר, אחותי… מה נתקעת פתאום מול הראי? לכבוד מי ההתגנדרות הזאת? יואבי אהובך?" היא כיווצה את שפתיה לעברי כמחקה נשיקה והשמיעה קולות מצמוץ. "אני לא מאמינה שעוד לא התייאשת ממנו! או שאולי החלטת להפסיק להיות פתטית וסוף–סוף נדלקת על מישהו אחר?" נועם הציצה בי מסוקרנת, "מי זה? הילד החדש? איך קוראים לו… ליאָם? לירון?"

"אמרת שאנחנו מאחרות, לא?" סובבתי את גבי אליה, לקחתי את הילקוט שלי וירדתי במדרגות לעבר דלת הכניסה. אמא ישבה במטבח כשכוס קפה בידה. עיניה היו אדומות. חלפתי לידה ולא אמרתי מילה.

"עדי," פתחה דלית המחנכת את יומן הנוכחות והחלה לקרוא בקול את שמות התלמידים.

"כן," ענתה עדי והמשיכה לשחק בנייד שלה מתחת לשולחן.

"מיטל," המשיכה המורה בקול מכני.

"נוכחת," השיבה מיטל בקולה הדקיק והרימה את ידה.

"יואב…"

"הנני כאן," אמר שכני לשולחן וקרץ אליי.

"כולנו מודים לך על כך, יואב," ענתה דלית בציניות.

הבטתי בו וכל מה שרציתי באותו רגע היה להניח את ראשי על כתפו ולנוח. לשאוף את ריח הכביסה העדין והממכר של חולצת הטריקו הלבנה שלו, להצליח לנשום בתוך הערפל השחור שירד עליי בלי שזה יכאיב לי, ולשכוח מהכול.

יואב — הבחור שכל הבנות בשִכבה חולמות עליו. גבוה, שחום, עיניים ירוקות, קפטן נבחרת הכדורסל של כיתות י'. הבחור שעליו גם אני חולמת בסתר, הודיתי בלבי, למרות שלצערי הרב כל הסימנים מעידים על כך שעבורו אני לא יותר מ'הידידה הכי טובה' שלו. הלוואי שיכולתי להקשיב לאחותי הקטנה ולהתייאש ממנו, להיפטר מהאהבה חסרת הסיכוי הזאת. כי למרות שנועם רק בת שלוש–עשרה, היא בעצם צודקת. זה פתטי. אני תקועה כבר כמעט שנה. מאוהבת במישהו שאמנם מאוד מחבב אותי ונחמד אליי, רוב הזמן לפחות, אבל בשורה התחתונה, לא מאוהב בי. חולמת על מישהו שכל הבנות בשִכבה מפלרטטות איתו, מעריצות אותו! ואני לא סתם תקועה, אלא מלוהקת בתפקיד הידידה הכי טובה שצריכה להקשיב לכל הסיפורים שלו על בנות ולפרגן. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני לא יכולה לשכוח מזה ופשוט להתאהב במישהו אחר?

הלוואי שיכולתי לוותר על יואב, הלוואי! אבל אני לא מסוגלת, חשבתי. בטח לא עכשיו, כשאני זקוקה לו יותר מתמיד, אפילו אם אני מקבלת ממנו בקושי חצי ממה שאני באמת רוצה. במצבי, זה עדיף על כלום, כי אם עוד משהו קטן אחד — אפילו גרגיר — יילקח ממני, אני פשוט אתפורר.

כמו מתוך חלום הבטתי על קירות הכיתה. מכל עבר הקיפו אותי פוסטרים צבעוניים שעליהם סיסמאות מחאה חברתית, מזכרת מהתרגיל באזרחות שהגשנו לפני שבועיים. אותיות גדולות בצבעים זרחניים בהקו מכל פינה, מסנוורות אותי כאילו היו פנסים מהבהבים. לרגע נדמה היה לי שהקירות העמוסים הולכים וסוגרים עליי; שכל סימני השאלה והקריאה שמשורטטים בגסות על הפוסטרים זוקרים לעברי אצבעות דמיוניות:

"עד מתי?"

"לאן מכאן??"

"רוצים צדק!"

"דורשים אמת!!"

הרגשתי כאילו האותיות שעל הקירות מאיימות לבלוע אותי. עצמתי את עיניי לפני שאטבע בתוכן והתכווצתי בכיסאי. הרכנתי את ראשי, הידקתי את כפות ידיי על ברכיי ולקחתי נשימה עמוקה ואיטית. הכול בסדר, אמרתי לעצמי. הכול אותו דבר. נשמתי ונשפתי, שוב ושוב. הכול בסדר, כלום לא השתנה כאן, ניסיתי להרגיע את עצמי. אלה אותם קירות וזו אותה כיתה — הכיתה שלך, י' 2.

הכול בסדר? מה בדיוק בסדר? העיניים שלי התרוצצו בחוסר שקט. חיפשתי מפלט, מישהו לברוח אליו מעצמי. הסתכלתי על מיטל ועדי שישבו בשולחן שלפניי. הנה החברות הכי טובות שלך, חשבתי בלבי. החברות שאוהבות אותך, שתמיד יהיו שם עבורך. עדי — הפריקית של השִכבה, הילדה הכי לא קוֹנְפוֹרְמִיסְטִית שהכרתי. היא נוהגת ללכת להפגנות פוליטיות של 'נוער השלום' ומתנדבת ב'תנו לחיות לחיות'. בחיים לא תתפסו אותה לובשת חצאית או מתאפרת. לעומתה, אין סיכוי לתפוס את מיטל — בת העשירים ה"צפונית" — בלי איפור. היא תמיד לבושה מדהים ונראית כאילו הרגע יצאה מהמספרה. מיטל לא מתעניינת בפוליטיקה, אבל אין דבר שהיא לא יודעת על אופנה, ובעיקר היא יודעת להיות חברה טובה. הן שונות זו מזו כמו יום ולילה, אבל אני אוהבת את שתיהן באותה מידה.

עדי גרה בבניין לידי ואנחנו חברות כבר מכיתה א'. מיטל הצטרפה לחבורה שלנו בשלב מאוחר יותר. ביום הראשון של כיתה ז' המורה הושיבה אותה לידי ומייד הרגשתי כאילו גם היא חברה ותיקה שלי. אני חושבת שכבר התרגלתי לוויכוחים הקבועים בין עדי למיטל. הם אף פעם לא מידרדרים למריבה של ממש ותמיד מלאים בציניות והומור. אבל מלבד ההקנטות הלא מזיקות, ועל אף השוני בינינו, רוב הזמן אנחנו מסתדרות מצוין.

הבטתי בשתיהן. עדי הראתה למיטל משהו בנייד מתחת לשולחן. שׂערה החום והמתולתל היה צמוד לזה החָלק של מיטל והן התלחששו וצחקקו.

"עומרי," המשיכה המורה.

"פה."

"רומי… רומי? רומי! רומי אדלר, את פה?"

חשתי את מרפקו של יואב ננעץ בצד גופי ומחזיר אותי למציאות. "נוכחת," השיב והצביע עליי. דלית הרימה את עיניה מהיומן. "אני שוב מודה לך יואב על שירותי הקריינות, אבל לרומי יש פֶּה והיא אמורה להשתמש בו ולענות לי."

"אני פה," מלמלתי לעברה של המורה בקול מתנצל. ברגע שהמילים קפצו מפי הרגשתי שסחרחורת תוקפת אותי. חדר הכיתה הסתובב והסתובב. התלמידים, המורה, הכיסאות, הקירות, הפוסטרים עם סימני השאלה והקריאה הגדולים שעליהם — הכול היטשטש והסתחרר סביבי עוד ועוד, כמו סביבון שלא עוצר. שלחתי את ידיי במהירות אל השולחן ואחזתי בו כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיי הלבינו.

הסיבובים נחלשו בהדרגה.

אני פה?

מה זה בעצם פה?

ומי זו באמת רומי אדלר?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “און–ליין”