החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על רון ברנזון

כל החיים הרגשתי שעומד מולי גלגל ענק ובזמן שכולם שם למעלה, אני מחכה בכניסה, מנסה להבין אם יש הגבלת משקל למתקן הזה. מחכה לבוקר בו אקום לקוביות בבטן, מחכה לחוסר התיאבון שיעזור לי במלחמה להיות רזה יותר, לאהבה הראשונה שמעולם ... עוד >>

עומס יתר

מאת:
הוצאה: | 2020 | 158 עמ'
קטגוריות: פנאי

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

כל החיים הרגשתי שאני עומד מול גלגל ענק, ובזמן שכולם שם למעלה, אני מחכה בכניסה, מנסה להבין אם יש הגבלת משקל למתקן הזה. אני מחכה לבוקר שבו אקום לקוביות בבטן, מחכה לחוסר התיאבון שיעזור לי במלחמה להיות רזה יותר, לאהבה הראשונה שמעולם לא חשבתי שאני ראוי לה כי "מי יאהב אותי ככה?", מחכה להשתקפות במראה שאוכל לאהוב, ומתעקש לנסות, כל יום מחדש, להצליח לאהוב את עצמי כפי שאני. לאהוב באמת.
כאן מגיע החלק בו אני צריך לספר לכם על כל מה שהצלחתי להשיג בחיים לצד תמונה מוצלחת, אז שימו חגורות (אם הן עולות עליכם) ותהיו מוכנים:
רון ברנזון, בן 24 מצפת. ידוע בתור הכפיל של הרקולס, שובר הלבבות ומציל החתולים שנתקעו על עצים. ידוע באמת בתור שחקן, זמר, מעריץ פחמימות פשוטות, אוהב טבע ואדם.
הייתי אומר שהספר עומס יתר מזדהה איתכם, אוהבי המתוקים ורגשות האשמה, אבל לא בכבדות, אלא בהומור ובסוג-של קלילות. הוא יהיה לכם לחבר, איש סוד, כזה שעבר ועובר חוויות דומות לשלכם ונותן תקווה שבכל יום גשום, יש קרואסון שוקולד שרק מחכה לצוץ מבעד לעננים ולהאיר את היום של כולנו.
ותזכרו, אימא תמיד אמרה לי, "אין פחמימה ריקה, יש פחמימה שריק לה".

מקט: 4-1272-629
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

דג זהב

היום אני עומד מול המראה.
אז לא הסכמתי שתהיה אחת כזו אצלי בחדר, כי לא רציתי להסתכל על עצמי, אבל גם כי יש לי קטע עם אמונות תפלות ואני לא בעניין של שבע שנים של מזל רע. תאמינו לי, אני מספיק נַחְס. נחס ברמה של אם יש מאה ילדים שאמורים לקבל סוכרייה, אני אהיה הילד שברגע שיגיעו אליו ייגמרו כל הסוכריות או שיישאר בטעם לימון. ראיתי על הפנים שלכם את הפחד כשהתחלתי את המשפט כמו בעיה מתמטית מילולית, אבל כשתכירו אותי תבינו שזה לא הכיוון.
כיום, בגיל עשרים ועוד קצת, אני מאוד מודע לאיך שאני נראה ובכל פעם מחדש אני מנמיך את סף הציפיות שלי.
מול המראה, כשאני מנסה להתארגן לעוד יום בעבודה, אני עסוק בלבדוק אם החולצה צמודה מדי, מה היא מבליטה ואת מה צריך להסתיר. אחרי פרק זמן של בערך שעה ומיטה מלאה באפשרויות, אני מוצא את הבחירה הכי סבירה ויוצא.
הזיכרון הראשון שלי כאדם שמן מתחיל אי-שם בכיתה ד'. אומנם לא הייתי דונאט משתולל, אבל ג'ינס מסיבת הסיום של כיתה ג' התחיל ללחוץ. מדי פעם היה אפשר לשמוע את הכפתור צועק "הצילו, הצילו", ובסוף גם הוא נכנע לחול הטובעני.
אני לא יכול להעיד שהייתה לי מודעות עצמית גבוהה מדי באותה תקופה, וטוב שכך. יכולתי ללבוש חולצה צמודה ולתת למאגרי השומן לנשום אוויר צלול, לעשות כל מעשה שטות ולהתנהג כמו כל ילד "רגיל". לא לתת לזה מקום משמעותי בחיי, לשים זין על הכול. רק שבכיתה ו' היה לי קצת קשה לעשות את זה, כי לא ממש הצלחתי לראות אותו.
הרבה אנשים לא נותנים לבית הספר היסודי את המקום הראוי לו, תאמינו לי, "משחקי הרעב" זה כמו נוצה ברוח ליד היסודי, המפלצת הגדולה והאכזרית.
הקטע הוא, שכשאני מסתכל אחורה על הגיל הזה, ומנסה להבין איך המוח שלי חשב ולמה לעשות את כל הדברים הטיפשיים האלה היה הגיוני באותה תקופה – "אין מצב שעשיתי את זה", אני אומר לעצמי, ובאותה נשימה נזכר במקרה שבו אחי הגדול היה מצונן ולקחו אותו לרופא משפחה. חייב לשתף: הלכתי לסלון, לכיוון האקווריום, הוצאתי את דג הזהב ונתתי לו לנשום אוויר בני אדם. חשבתי שהוא ייהנה מקצת חופש, תמיד ריחמתי עליו. כשהם חזרו ושאלו אותי מה עשיתי לדג, עניתי שאפשר לקחת אותו לרופא, בדיוק כמו את אחי הגדול, ולטפל בו. זה לא עבד. כמובן, ערכנו לו טקס מכובד באסלת הבית ונפרדנו לשלום.
אני לא אשקר ואגיד שהכול היה מושלם.
דמיינו שיעור בבית הספר היסודי, מקום שבכלל לא ברור מדוע משקיעים בו כל כך, כי מי זוכר משהו משם מלבד אוכלי הנזלת ואלה ששיחקו כדורגל. כן, שיחקתי כדורגל, אני יודע שזה מפתיע, אבל בעוד רגע אתם תנשמו לרווחה כשתבינו שבסך הכול הייתי שוער, זה שלא צריך לרוץ ומכסה את כל השער. וואו, איך זה מסכם את סיפור חיי.
באותו שיעור, אחרי ההפסקה, ישבנו החברים, שעה חופשית, הכיתה מחולקת לקבוצות כפי שנהוג בכל חברה מודרנית. המורה הייתה חולה באיזה צינון של חילופי עונות והגיעה מורה מחליפה. היא הציגה את עצמה, וכל מה ששמענו היה "תעשו מה שאתם רוצים, תהרסו את הכיתה, תשרפו כיסאות, אני הולכת לתנומת צהריים קלה". כולם הנהנו בשקיקה וחיכו לאקשן.
עשינו מעגל של "החברים הכי טובים", מועדון אקסקלוסיבי שרק בעזרת מילת קוד ומבוך מכשולים אפשר היה להתקבל אליו. בכל מקרה, התחלנו לדבר, ואיכשהו, משום מקום, הוטלה פצצה – הוחלט להשוות משקלי גוף.
אימאאאאאאאאאאאאאא. זה מה שרץ לי בראש. המוח שלי נכנס למצב התראת קריסה, קוד שחור, כל האנשים הקטנים במוח שלי התחילו להתרוצץ במעגלים ולהעיף ניירות באוויר תוך שהם שולפים כל פיסת מידע ממגירות האחסון על מנת לפתור את הסיטואציה, כאוס מוחלט.
אתם בטח יכולים לדמיין אותי באותו רגע: הכול קפא, השרירים התכווצו, אגלי הזיעה נזלו במורד המצח והכיתה הפכה לסאונה שמזכירה עינוי סיני מאשר טיפול מפנק.
"אני שוקל 38," צעק אחד.
"אני 45," אמר חבר אחר, ורק אני התפללתי שכוח המשיכה יופעל בחוזקה והרצפה תקרוס ואיתה כל ילדי הכיתה, ובעיקר המבוכה, אוי המבוכה.
"נו רון. כמה אתה שוקל?"
טאם-טאם-טאם-טאם.
מכירים את זה שהזמן עוצר מלכת, הכול נצבע בשחור-לבן, סאונד של קו ישר במכונת החייאה מתנגן ברקע והרוק לא נבלע?
"אני חייב ללכת רגע", עניתי בבהלה, ובמחשבה של רגע רצתי לכיוון המורה וביקשתי ממנה ללכת לשירותים.
התחלתי לחשוב על דרכי מילוט אם תסרב, למרות שאני בטח לא עובר בתעלות האוורור ואנחנו בקומה השלישית, אז לקפוץ מהחלון זו גם לא אופציה. אולי אני אצליח להפיל אותה, אבל היא גבוהה ממני במטר וגדולה בהרבה. אחרי מרוץ המחשבות, לא היה צורך בכל המהלכים האלה, כי היא הסכימה.
יצאתי מהכיתה ורצתי לשירותים. נכנסתי לתא ונשמתי כמה נשימות עמוקות. ניסיתי לחשב את מספר הילדים בחבורה פלוס הזמן שייקח לכל אחד מהם להגיד את משקלו וחיכיתי. העדפתי להישאר שם, בתא המלוכלך והלא היגייני הזה עד גיל חמישים אם צריך, כי אם השומן לא יהרוג אותי אז הבושה תעשה את העבודה.
לא יכולתי להגיד את המשקל שלי, ובפעם הראשונה הבנתי עד כמה זה קשה לי, ועד כמה זה חלק בלתי נפרד מחיי, ומאותו יום לא עברה דקה מבלי לחשוב על צמיגי השומן שמבצבצים מבעד לחולצה שלא הרשיתי יותר שתהיה צמודה.
לאחר חישובים מתמטיים כאלה ואחרים הסקתי שהשטח נקי והסכנה חלפה, חזרתי לכיתה, ראיתי שעברו לנושא אחר, גיבורי-על ובובות פעולה, נשמתי לרווחה וחיכיתי לצלצול הגואל.
מאותו "יום גורלי" הכול השתנה. מאותו יום הסתכלתי במראה, ובמקום לראות ילד יפה שאוהב את החיים, הייתי מסתכל, תופס את הבטן ומחפש את מי להאשים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.