המחיר כולל משלוח עד הבית! סנדרה לביא, פסיכולוגית ישראלית צעירה החיה בניו יורק, מוצאת עבודה ב"וויזדום", מוסד לקשישים. במרחק […]
פרק 1:
התחלה
יום ראשון ב’אייג’ איז וויזדום’, או בקיצור כמו שעונים לטלפון במזכירות: ‘וויזדום שלום’. סנדרה ספרה צעדים מהדירה שלה עד לדלת הכניסה למוסד או לבית או לבית המוסד. בעברית קל יותר — בית אבות, בית זקנים, בית בכפר, בית בלב, בית בגן, בית בים — גם השם בעברית נשמע טוב יותר — גיל בינה או ימי השכל או בית חוכמה. 2,003 צעדים.
קרוב לבית, רק יוצאים וכבר מגיעים.
‘גיל בינה’, זה יהיה השם שתבחר.
חבריה ללימודים התייחסו לבחירתה לעבוד בבית אבות כאל ‘מוזרות נוספת של סנדרה’, והיו לה כמה מאלה. ההתלבטות שלה בין לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה ללימודי דוקטורט במדעי המחשב הייתה ידועה. להם. אולי היה עדיף שתבחר באחרון, רטנו מלעיזים שקינאו בשליטה המושלמת שלה בשיטות מחקר ובעיבודים סטטיסטיים. השתיקות הממושכות שלה בזמן דיונים בכיתה, גם במעגלים מצומצמים של פחות מעשרה סטודנטים, עוררו אי־נוחות במשתתפים. אלה לא שבעו מלדבר, לנתח, להסביר, לשתף את רגשותיהם הכמוסים ביותר, וסנדרה — מהורהרת. אי אפשר לדעת מה עובר עליה.
ועכשיו, משרה ראשונה לאחר קבלת הרישיון לעסוק בפסיכולוגיה בבית אבות. היו לה עוד הצעות, טובות יותר בעיניהם, כך אמרו לה. בינם לבין עצמם הודו שלמרות מוזרויותיה, ציוניה היו מהגבוהים בכיתה, בשיעורים התיאורטיים ובהתנסויות המעשיות. והיא בחרה לעבוד עם אנשים זקנים ובבית של אנשים זקנים. הרי מהות העבודה הפסיכולוגית, אחרי שנפרדים מהקשיים הרגשיים ומרפאים שריטות עתיקות, היא לשחרר לעולם כישרונות חבויים, להסיט את מסלולה של אנרגיה נוירוטית לכיוון של צמיחה ועשייה, לגלות כמו פַּסָל שחוצב בגוש שיש את הדמות האמיתית הייחודית.
אנשים זקנים, מה בדיוק אפשר לעשות איתם?
לאיזה עמקי נפש אפשר להגיע עם מי שכבר נעול חזק בהרגליו?
אילו חלומות מסעירים יעלו לדיון?
איך יחברו את העבר הילדי עם ההווה הנוירוטי, אם יזכרו בכלל מי היו ומתי?
אילו הארות ישחררו את האנרגיה המינית שלהם? והאם אין כאן סוג של אטימות? הרי אם יהיה אפשר לשחרר אצלם עכבות מיניות, תהיה זו אנרגיה שסביר להניח שלא יהיו לה כלים פוטנטיים לממש את עצמה.
אילו שיקופים יביאו לשינוי ויגרמו להם לפתח את הפוטנציאל שלהם לשארית חייהם? כפסיכולוגים, הם קיוו לרשום על שמם הצלחות טיפוליות. אנשים שבתום המפגשים איתם יחזרו לעולם שלמים ויצירתיים. מי מבין יושבי בתי אבות יתאים לכך?
האם מי מהם יקים חברת סטארט־אפ?
האם מי מהם יתחתן סוף־סוף ויוליד את אילון מאסק הבא?
האם תימצא בכללם זו שתקים תנועה שתיישב את מאדים?
אנשים זקנים, לאילו פריצות דרך אפשר לשאוף איתם?
את השיחות האלה סיימו בדרך כלל במשיכת כתף, מפטירים, ‘טוב, סנדרה, למה אנחנו לא מתפלאים?’
השוער בכניסה ל’גיל בינה’ קיבל אותה בחיוך, סקר את קומתה הנמוכה, שערה האדמוני הקצר, עיני הענבר שהבליטו את הנמשים על אפה, והחליט שהיא נכדה.
‘למי את באה?’ שאל והושיט לעברה את ספר הנוכחות של המבקרים.
בדפי מחשב מסודרים צוינו הרובריקות הבאות:
תאריך — 10 ספטמבר, 2018
שם המבקר
שם מקבל הביקור
קומה
שעת כניסה
שעת יציאה
חתימה
סנדרה חייכה הכי רחב שהיא יכולה, ‘אני סנדרה לביא, אני פסיכולוגית, ואני מתחילה לעבוד כאן היום.’
‘דוק,’ הוא הושיט את ידו, והחביבות שמיועדת לאורחים הוחלפה בנימה אינטימית. ‘נהדר, אני מקווה שתישארי הרבה זמן. אנשים באים והולכים, עד שאנחנו מתרגלים, הם נעלמים.’
‘היי,’ הוא פנה לאדם כבד משקל שהגיע לכניסה, נעזר בהליכון. סל קניות של הסופר המקומי היה תלוי על הידית. ‘יש פסיכולוגית חדשה. תכיר, דוקטור סנדרה.’
‘סנדרה זה מספיק,’ היא לחצה יד נוספת.
‘אנדרו,’ הוא אמר. ידו חלשה ורועדת אך הקול יציב וברור. ‘כבר חודש אני מחכה שמישהו יגיע.’ הוא התיישב בכורסה הקרובה לדלפק ונאנח. ‘לאף אחד לא אכפת,’ קבע, הוציא מתוך הסל את ה’ניו־יורק טיימס’, מקופל לארבעה חלקים, והחל לקרוא.
סנדרה נשכרה לעבודה בידי חברת ‘ווי קר’ — אכפת לנו, אנחנו דואגים, אנחנו מטפלים — סנדרה חיפשה מקבילה טובה וקצרה בעברית לשם החברה. היא לא מצאה, ונאלצה להודות שאכן שם הסוכנות הוא הברקה לשונית לא רעה. בפגישות ההכנה לפני ההשמה בתפקיד חזרו, הבהירו והדגישו אנשי סוכנות ‘ווי קר’ כי על פי חוק, אוכלוסיות פגיעות כמו זקנים, ילדים ואנשים עם נכויות, זכאים לעזרה פסיכולוגית. הם הלקוחות. הסוכנויות שמעניקות שירותים כאלה באמצעות העובדים שלהן נכנסות למוסדות השונים על בסיס וולונטרי. העובדים אינם חלק מהצוות, אך מצופה מהם להשתלב כמיטב יכולתם, להיות חביבים ולעורר את אמונם וחיבתם של מנהלי מקום ואנשיו. סוכנויות שמספקות שירותים יש הרבה, ובעלי המוסד אינם מחויבים לחברה זו או אחרת. אם הקשר בינם לבין הפסיכולוגים שנשלחו לעבוד אצלם לא עובד כראוי, אין להם בעיה לבקש שיחליפו את האדם הלא מתאים, ואם הם ממש לא מרוצים, יפנו לסוכנות אחרת.
‘נעים להכיר, אנדרו,’ היא המשיכה את השיחה בנימוס. ‘הגעתי. אני מקווה שנתראה בהמשך.’
הוא הנהן בלי להסיר את עיניו מהעיתון.
השוער הפנה את תשומת לבה לספר האורחים שעל שולחנו. ‘את בטח צריכה לקומה חמש, למשרדים. בואי, תמלאי מה שצריך ובהצלחה, ואני, גם אני אנדרו, אבל את יכולה לקרוא לי אנדרוס, כמו המקורי.’
סנדרה חייכה שוב, ‘אנדרוס השליח, שם נהדר.’
‘את מכירה, אני כבר בוטח בך.’
סנדרה לא סיפרה שהייתה לה תקופת התעמקות במשחקי מחשב נוצריים שפסעו בעקבות שליחיו של ישו. היא אהבה את הגרפיקה.
היא מילאה את הפרטים, ואנדרוס הפנה אותה למעלית חבויה במסדרון קצר שיוצא מאולם הכניסה.
אין עדיין תגובות