החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אצל עילי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 118 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"לעיתים רחוקות, מתוך המורכבות, הקושי, ההתמודדות עם האתגר הגדול שמציב ילד מיוחד עבור משפחתו, עבור אימו, פתאום נולד חזון. וכוח. והשראה. זהו סיפור כזה, על אמא שהקשיבה לילד, על אח תאום שהצטרף ועל יצירה שנגעה בכל כך הרבה לבבות והזמינה אותם להצטרף לקפה ולשיעור גדול על הדברים החשובים של החיים. על האופן בו נפתח מקום מיוחד בזכות משפחה מיוחדת ואמא לביאה שהקשיבו לילד שלהם באמת. והגשימו את החלום שלו וצירפו אליו המון אנשים."

– ליהיא לפיד

 

עילי מקבל כל אדם בברכה ובחיבוק חם שיישאר איתו גם לאחר היכרות מתמשכת ותמיד באותה עוצמה. בילדותו אובחן עילי באוטיזם, אבל אימו שולמית לא הרימה ידיים והכריזה כי הוא יגדל בדיוק כמו אחיו התאום יוני. וכך היה: עילי שולב בגן ילדים רגיל, בבית הספר הדמוקרטי בחדרה ובנבחרת השחייה של עמק חפר. בילדותו התאהב עילי בציור ולפני כעשור החל להתאהב באפייה, והוא עוסק בהתמדה בתחומים אלו, וכך בסיום בית הספר התיכון התחיל המיזם "אצל עילי" .

אצל עילי הוא סיפור של כוח, נחישות, התמדה וערבות הדדית, סיפור שמהדהד ויוצר אדוות של אהבה בקהילה ובארץ כולה.

 

שולמית רגב היא אמא לַתאומים עילי ויוני, מנכ״לית חברת "תנועה נט", יזמית "אצל עילי" ובוגרת אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, במנהל עסקים.

מקט: 4-1272-1475
"לעיתים רחוקות, מתוך המורכבות, הקושי, ההתמודדות עם האתגר הגדול שמציב ילד מיוחד עבור משפחתו, עבור אימו, פתאום נולד חזון. וכוח. […]

1

השקה

 

יולי 2019.

יום ההשקה. אירוע הפתיחה הרשמית של “אצל עילי”. בית הקפה שלו. כשאני חושבת על כך אני צריכה לצבוט לרגע את עצמי כדי להבין אם הרגע הזה אמיתי. מסתבר שזה הכי אמיתי. הכי כאן. הכי מוגשם. אני עומדת כאן, ביום שטוף שמש בפתחו של הקיץ. רק אתמול עילי סיים את שנת לימודיו האחרונה בתיכון, והנה הוא עומד כאן כעת, בבגדיו הנאים, מגולח ויפה כל כך, במקום שלו, מחייך למבקרים הרבים שהגיעו, לוחץ ידיים כאילו הוא רגיל לעשות זאת כל חייו. הוא מרוגש אך נראה ממוקד. ויוני עומד לא הרחק ממנו, תמיד לידו, מאחוריו ומצדדיו, ולמרות שהוא מאמין בעילי, סומך עליו, הוא תמיד נשאר ליד, כאילו לגונן עליו עוד קצת, כמו בילדותם. רק דורון חסר להשלמת התמונה המשפחתית המלאה. כאשר הוא נפרד מאיתנו ויצא למסע משלו, הוא שחרר את כל הדאגות והקשיים אשר היו אף הם חלק מאבני הדרך שלנו בגידולו וטיפוחו של עילי. דורון הפקיד את ילדינו בידיי, וביקש שאמשיך לנווט את הספינה המשפחתית שלנו לחוף מבטחים. הלב נצבט על כך שלא זכה להגיע איתנו גם אל החוף הנהדר הזה.

שלל פנים סביבי, חלקם מוכרים ואחרים חדשים. כולם מרוגשים כאילו הם מלווים היום את הילד הפרטי שלהם אל עבר עתידו החדש. אנשים יפים וטובים הגיעו לכאן היום, ביניהם משפחה, חברות, שכנים, תושבי המושב וחברים ממעגלי חיים שונים, מתקופות שונות. כל אחד מרגיש שהוא רוצה להיות חלק מהחוויה הזו. ישנם כאן אנשים שמרגישים שעילי עבר בדרכם והותיר בהם חותם, סימן להם שביל חדש. אחרים הגיעו מתוך סקרנות לשמוע את הסיפור שלנו, לראות מקרוב את הצעיר על הספקטרום שהפך לקונדיטור ופתח בעמק חפר בית קפה. לרגע אני רוצה לצעוק בקול “זה עילי שלי!” אבל המחשבה הזו מיד מתפוגגת. הכי לא מתאים לי להיות דרמטית, הכי לא אני. רק ממשיכה להתבונן על שני ילדיי היקרים, התאומים, אחים בדם, בלב ובנפש, ומוקירה תודה ליקום שהביאם אליי. מודה ומברכת על מזלי הטוב להיות אם לשני הבנים הנהדרים האלה, אשר באופן מופלא משלימים זה את זה וגם משלימים אותי, את פאזל חיי.

אני לוגמת מכוס יין ביד אחת, לוחצת ידיים בידי השנייה, ובין שתי אלה גם אוחזת היטב את הנייר שעליו רשמתי אתמול בלילה כמה מילים שאקרא בפני כולם. כתבתי הכול כדי שלא אשכח דבר מרוב התרגשות. דברי תודה, רשמים, תובנות.

אין זה אירוע השקה רגיל. מדי יום נפתחים בארץ בתי קפה, מסעדות, חנויות, עסקים קטנים וגדולים. לעיתים הם יוצאים לדרך בקול תרועה רמה, בהשקה חגיגית, כמו שלנו ב”אצל עילי”, ולעיתים בלחישה, בציפייה דרוכה לעתיד, בתקווה להצלחה. אך ב”אצל עילי”, בית הקפה המיוחד הזה, זו לא עוד פתיחה חגיגית או השקה מתוקשרת. המקום הזה הוא לגמרי בשורה, מקום פורץ דרך, ועד כמה שאני יודעת, היחיד מסוגו בעולם, בוודאי שבארץ. ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שיהיו עוד מקומות כאלה. רק אתמול עילי סיים את לימודיו וכעת הוא מארח אנשים בבית הקפה. קם מדי בוקר ליום של עשייה, יצירה, יום שמזמן לו מפגשים עם אנשים, מעניק לו סיפוק, מחזק את ביטחונו העצמי.

אחרי כל ה”מינגלינג” הגיע גם תורן של המילים. שקט השתרר ברחבה. כל האנשים כבר ישבו על הכיסאות ומבטם מופנה אל הבמה. אני ישבתי בשורה הראשונה. לידי עילי, רגוע, שליו, נינוח, עד כי קצת קינאתי בו. אצלי הלב עושה תחרות עם עצמו. ליד עילי ישב יוני, חיוך רחב שפוך על פניו ומבטו רך. הרגשתי כל כך גאה בשני החבר’ה שלי האלה.

לאחר דברי הפתיחה שנאמרו על ידי אסנת, עילי ניתר ממקומו, לרגע הפתיע אותי בתנועתו, פסע בצעדים בוטחים אל עבר הבמה, ועלה אליה בשיא הטבעיות. הוא נטל את המיקרופון בשתי ידיו, וליבי ניתר. עילי כמעט ולא מדבר. כל השנים, מילדותו ועד שנות התיכון, הוא עבר שלבי התפתחות מרשימים בתחומים קוגניטיביים רבים. גם ברמת ההבעה העצמית הוא התקדם בעבודה מאומצת וראויה להערכה, של הצוות בבית ובבית הספר. עילי כמעט ואינו מדבר, אך אפשר לנהל איתו סוג של דיאלוג, להבין אותו גם אם הוא אומר מילים מעטות ומשפטים קטועים. הוא מדבר עם העיניים, ונעזר גם באייפד, וכשהוא רוצה להביע את עצמו הוא יודע לעשות זאת בדרך שלו. אבל ככה לתפוס את הבמה? ידעתי שגם ביוני עובר רעד. עילי אחז את המיקרופון, הישיר מבט רחב אל הקהל, פצה את פיו. האם הוא עומד לומר משהו דווקא ברגע הזה אל מול עשרות האנשים כאן? הוא נשאר לעמוד שם שניות ארוכות מבלי לומר משהו, אבל לא היה לי ספק שהוא לא נזקק למילים כדי להעביר את הרגע שלו, את ההתרגשות שלו. הוא הבין לגמרי את הסיטואציה החברתית שבה הוא נמצא וזה היה מבחינתי הישג בלתי נתפס. הוא אמר את מה שהיה לו לומר דרך עיניו, בדרך בה אחז את המיקרופון בבטחה, בדרך בה עמד גאה, זקוף קומה ויפה כל כך. ואז נשמעו רעמי מחיאות כפיים מכל עבר. זה היה רגע עצום. רגע של ניצחון.

 

אחריו עלה לבמה יוני. בביטחון הוא אחז במיקרופון. לידו עמד עילי גאה ומאושר, חי את החלום. “המקום הזה בא להגיד שכן, שאפשר לגרום לשילוב ויותר מזה, להכלה מוחלטת בחברה, לאנשים עם צרכים מיוחדים”, אמר יוני, אחר נתן בי מבט מהבמה והוסיף: “ובאמת כל הכבוד לאמא. אני לא מכיר הרבה אנשים עם אומץ כמו שלך, שככה בעניין של רגע, עשית החלטה, לקחת דבר כזה גדול ונתת לו הרבה משמעות…”

בשלב הזה כבר לא החזקתי את הדמעה בעין. שחררתי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.