החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עכשיו!

מאת:
הוצאה: | 2021 | 301 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"קיץ 2011. בצעדים מהירים אני נכנס לחדר האשפה הראשון שאני רואה. כשאתה רעב, אתה רעב! אתה לא מתבייש לחפש אוכל גם בפחי הזבל… אני יודע שאנשים זורקים אוכל לפח, ואני יודע גם שאם שורפים את הלחם בטוסטר, כל החיידקים יוצאים ממנו. הם לא יֵדעו שזה מפח הזבל, אני מבטיח לעצמי… ומחר, מחר הכול יסתדר… אני פותח את הפח ומתחיל לחטט בערמות הזבל… לא הריח ולא החתולים המייללים מפריעים לי, לא אכפת לי שיזהו אותי, אני רוצה רק דבר אחד, למצוא לחם…"

 

רועי עמוס, יליד 1979, גרוש ואב גאה לאור־מאיר ולספיר, בעל תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני בביטחון לאומי, קצין מג"ב בדימוס, שמיום היוולדו חלם, כמו כולם, להיות מאושר. אף על פי שהמציאות ונסיבות חייו יכלו להוביל אותו לכלא, בחר רועי להיות גיבור הנסיבות, ולא קורבנן. לאחר 21 שנות שירות כקצין בכיר במג"ב ובעקבות פציעה חמורה יצא רועי לחיים שעליהם חלם תמיד. שבע שנות מחקר מעמיק על אודות ה"אושר" הביאו אותו, כשנה וחצי לאחר השחרור, לעשות את הבלתי ייאמן.

מהילד הקט, הצנום והלא מוצלח של עפולה הפך רועי ליזם מצליח, לסופר, למרצה ולמנטור המוביל והמבוקש ביותר בישראל, הצועד עם אלפי נשים, גברים, בני נוער ובעלי עסקים לשינוי שאותו הם רוצים לחולל בחייהם — עכשיו!

 

'עכשיו!' חושף את סיפור חייו המורכב והמטלטל של רועי ומעניק לקוראיו כלים פרקטיים לשינוי אמונות והרגלים לא מקדמים.

 

איך למצוא את הזוגיות הראויה — עכשיו!

איך להפוך כל משבר להזדמנות לצמיחה — עכשיו!

איך סוף-סוף להרוויח כסף — עכשיו!

ובעיקר, איך לחיות חיים מאושרים! לא מחר, לא פעם, לא בפנסיה — עכשיו!

הספר עכשיו! עומד לשנות לכם — עכשיו! — את החיים.

מקט: 4-1272-894
"קיץ 2011. בצעדים מהירים אני נכנס לחדר האשפה הראשון שאני רואה. כשאתה רעב, אתה רעב! אתה לא מתבייש לחפש אוכל […]

 

פת לחם

 

קיץ 2011. אני מחנה את הרכב סמוך לבניין ומביט בשעון. כמעט חצות. מדומם מנוע, נשען לאחור. שקט של סוף היום ממלא את חלל הרכב ואני נושם לתוכי את הלחות הדביקה שבאוויר. מנסה להשאיר מאחור את כל מה שמטריד אותי, מכבה את האורות, נועל את הדלת ובכבדות עולה הביתה. בשקט פותח את הדלת כשבליבי מקננת התקווה שכולם כבר ישנים. הבית חשוך, ריח של סוף היום עומד בו. אור וספיר, שני הילדים שלי, כבר מזמן ישנים, ועל הספה בסלון, ספק ערה ספק ישנה, שוכבת אדר — אשתי.

“הי,” אני אומר לה בשקט. “את ערה?” קצת מופתע לנוכח השעה המאוחרת, והיא מרימה את ראשה ובקול שקט אומרת: “הי,” ואחרי שנייה פורצת בבכי.

“מה קרה?” אני ממהר לגשת אליה ומבין שהיא בסערה. העיניים שלה נפוחות, הפנים אדומות והיא אינה מצליחה להירגע. היא מתפרקת לרסיסים קטנים על הספה בסלון ואני מנסה להבין, להרגיע, כמו תמיד להבטיח שהכול יהיה בסדר. “הכול בסדר,” אני חוזר ואומר כמו תקליט שחוק ושבור שכבר לא מאמין לעצמו. היא, בתוך הבכי, רק מתנצלת. “סליחה, סליחה,” אומרת ומספרת שכבר חודשיים היא מובטלת. אני מופתע. “איך לא אמרת לי?” לא מצליח להבין איך יכול להיות שחודשיים היא בלי עבודה ואני לא יודע. “לא רציתי להלחיץ אותך,” היא מצליחה לשחרר, ואני מרגיש איך כל הבניין נוחת לי על הראש. לא בגלל הפיטורין, אלא כי היא לא סיפרה לי, היא לא סיפרה לי כי פחדה להלחיץ אותי, איך הגעתי למצב הזה?!

 

קיץ 2011. זוג צעיר שזה כחמש שנים וכנגד כל הסיכויים עבד קשה כדי להביא ילדים לעולם, יושב על הספה בסלון ומרגיש אבוד. ערב קיצי חם ודביק ויש לנו הכול ואין לנו כלום. המצב הכלכלי שלנו קשה, אנחנו שקועים עד צוואר בחובות ובהלוואות, לופ מטורף שאנחנו לא מצליחים לצאת ממנו והינה עוד מהלומה, עכשיו גם אדר לא עובדת ואני לא יודע מזה, אבל מבין שבכל הזמן הזה שהקפדתי להגיע הביתה מאוחר ולברוח מאחריות על החיים שלי — שלנו — אדר התמודדה עם שכירות שלא שולמה, עם צ’קים חוזרים, עם גן הילדים שלא מוכן לקבל אותם בלי הסדר תשלום ועם חרדה גדולה מיום המחר.

בסדר, בסדר, לא קרה כלום, אומר לי הקול המרגיע שבי. קול כזה שתמיד מגיע בזמנים קשים ומבטיח שהכול יהיה בסדר והכול איכשהו נהיה בסדר. בסוף תמיד איכשהו הדברים מסתדרים, פה הלוואה, שם חוב קטן, ניקח משם, נדביק פה, נשרוד עוד חודש ואחר כך… אחר כך… נסתדר. ככה זה אצל כולם, לכולם קשה, מי אמר שהחיים קלים? אני משנן לעצמי את מנטרות חיי ה”מנחמות” ומבקש ממנה, “תרימי את הראש,” מחבק אותה חזק ומבטיח שיהיה בסדר. אדר מביטה בי ובעיניים שלה יש עייפות ועצב גדול. היא כבר לא מאמינה ל”יהיה בסדר” שלי. “רועי,” היא לוחשת לעברי בייאוש, “המקרר ריק, אין לי מה לתת להם לאכול בבוקר.” בבת אחת אני קם מהספה וניגש למקרר.

הוא ריק.

ריק, כמו שריק נשמע.

ריק כזה שמחזיר לך הד קר ומנוכר, כזה שאומר לך — נכשלת. כזה שאומר לך, “יהיה בסדר? פחחחחחח.” כזה ריק.

“לכי לישון,” אני מבקש ממנה ומבטיח שממחר הכול יהיה בסדר. באותם ימים אני משרת כקצין מוערך במג”ב, אבא לשני ילדים מדהימים שנולדו אחרי מאמצים רבים ואין־ספור טיפולי פוריות, יש לי שני תארים אקדמיים, בעבודה צופים לי עתיד מזהיר, הפקודים שלי מעריכים ואוהבים אותי ו… רע לי. רע לי כמו שהמקרר ריק. רע לי כמו לגזר מצ’וקמק שנשאר אחרון על המדף.

לא טוב לי בעבודה, המצב הכלכלי גרוע, אני לא חוזר הביתה להיות עם הילדים, אני בורח מהחיים, לא טוב לי בבית, לא טוב לי בשום מקום והיא, האישה, שחיה איתי ועברה איתי אין־ספור מכשולים, לא עובדת כבר חודשיים ואפילו לא ידעתי את זה. נכשלתי. לא סתם נכשלתי, זה לא מבחן של בית ספר וזו לא פעולה מבצעית שלא הלכה בדיוק כמו שצריך, זו תחושה של כישלון חרוץ ועמוק של חייך. של מה שרצית שיהיו חייך לעומת מה שהם.

אני נכנס לחדר הילדים, מסתכל על שניהם ישנים. הם כל כך יפים וטהורים, בלב אני מקווה שהם חולמים חלומות יפים. אני מנשק את ראשם ומבקש סליחה. “זו לא המציאות שרציתי עבורכם, רציתי להיות בשבילכם משהו אחר, רציתי להיות האבא הזה שתתגאו בו, רציתי לתת לכם עולם שאפשר לחלום בו ולהגשים.” אני מביט בהם, ודקה לפני שיוצא מהחדר מבקש מהם שלא יכעסו עליי. הם לא שומעים, הם ישנים, אבל בתוכי ישנה תקווה שהמילים האלה יחלחלו לליבם באיזשהו אופן. אני ניגש לאדר, היא כבר ישנה. מביט בה, הנערה הצעירה והיפה שפגשתי לפני כעשור בבורגראנץ’ בטבריה, זו שהבטחתי לה שבטוב וברע נהיה יחד, כמה היא מותשת. “עד עכשיו נשארתי כי הבטחתי, אבל הגיע הזמן לוותר וללכת, מגיע לך יותר ממה שאני יכול לתת,” אני לוחש לה, נושק על מצחה, מכבה את האור, לוקח את האקדח ויוצא אל המרפסת.

 

קיץ 2011. אף אחד מדיירי הבניין, הרחוב או השכונה, אלה שכבר צללו לתוך לחלום מתוק ואלה שהיו עדיין ערים, לא היה יכול לדעת שבמרפסת הזו עומד אדם שמרגיש את החיים עומדים לו בגרון כמו האוויר המחניק שבחוץ. אני מוריד את התריס החשמלי ומותיר פתח קטן למעבר. אין לי מושג מה אני הולך לעשות. אני רק יודע שרע לי, אני מרגיש את הרע הזה — בגוף, בראש, בלב, בנשמה. אני רוצה שקט, אני רוצה לנוח, להוריד מעליי את מסע החיים שהופך כבד ובלתי נסבל מרגע לרגע. אני רוצה לנשום, להפסיק לדאוג, להפסיק להרגיש שאני לא מספיק טוב, להפסיק לרצות אחרים. אני לא רוצה למות. אני רוצה להיעלם. הייתי מוכן להיכשל בהכול, אבל לא כאבא, ובתחושה שלי נכשלתי — כאבא, תחושה שלא יכולתי לשאת ולהכיל.

 

קיץ 2011. את השמיים מכסה שמיכה של כוכבים. פעם, כשהייתי קטן, אימא שלי, האדם הכי יקר וקרוב בעולם עבורי, אמרה שאם אראה כוכב נופל, אביע משאלה והיא תתגשם. אף פעם לא ראיתי כוכב נופל, גם הלילה אף כוכב לא נפל ולי נגמרו המשאלות. תקציר מהדורת חיי רץ במהירות לנגד עיניי וכאב עצום פילח את בית החזה שלי. החיים שלי הם שידור חוזר, ולא של סרט ילדותי הלא מוצלחת. הינה אני הופך להיות אבא שלי, הינה אני נותן לילדיי לחוות את מה שאני חוויתי, את התחושה הזו של אין, של חובות, הלוואות, של מרדף אחרי הזנב של עצמך. נכשלתי.

אני לוקח נשימה עמוקה ומבקש מאימא שלי סליחה. אני יודע שהיא תתרסק למיליון חתיכות כשתשמע שזהו, שעשיתי את זה ועזבתי את החיים, הפעם סופית. היא לא תסלח לעצמה לעולם על כך שלא ידעה שזה המצב ועל כך שלא עזרה. למרות כל הקשיים לא שיתפנו את ההורים, לא שלה ולא שלי. האגו והידיעה שהם יעשו הכול, כולל כניסה לחובות משל עצמם כדי לעזור לנו, מנעו מאיתנו לבקש עזרה. כמה פשוט זה היה יכול להיות אילו אמרנו: “תעזרו לנו, אנחנו במצוקה.”

אני מרים את האקדח, נחוש בדעתי לירות לעצמי בראש ולסיים את הכאב הזה בלחיצה אחת. היד שלי אפילו לא רועדת, אין בי פחד, רק כאב גדול ואכזבה מרה. בעוד שנייה הכול נגמר, זהו. ואז… ואז אני קולט שהמחסנית שלי בחוץ. אני לוחם, אין כזה דבר מחסנית בחוץ, איך זה יכול להיות? אני לא מבין. מה עכשיו? קול חזק צועק בתוכי, שוב אימא מצילה אותי? קצת מגחך על הגורל המשונה שמתעקש להשאיר אותי כאן, זורק את האקדח לרצפה וצועק לשמיים: “אני רוצה להצליח. בבקשה, רק תגידי לי מה לעשות!” אלוהים שותק ובכי גדול פורץ ממני. בכי כזה שפורץ רק כשרואים סרט עצוב ממש, בכי שתופסים עליו טרמפ ומלבישים עליו את כל הצרות של כל החיים ושל כל העולם.

עברתי הרבה לילות וימים קשים בחיי, אבל את הלילה הזה אני מגדיר הקשה מכולם. בתוך הכאוס הפנימי וסערת הנפש אני מבין שלילדים שלי אין מה לאכול ושבמקום לעזור להם החלטתי לברוח ולסיים את החיים. רועי, השתגעת? הם יגדלו בלי אבא, הם יגדלו עם האבא המתאבד שלהם, זה שבחר לברוח מהחיים ולא להתמודד איתם. זה מה שאתה רוצה? לא! אני מבין שמחר בבוקר הם יקומו ולא יהיה להם אפילו כריך עם גבינה וגם לא אבא, וכך כמו על אוטומט המוח שלי נותן לי פקודת אחריות: רועי, תתפקס, תפסיק לבכות ותעשה, לך תשיג לילדים שלך אוכל ובכל מחיר! בשקט אני מזדחל מתחת לתריס החשמלי, מוריד את חולצת המדים והדרגות, יוצא מהבית על קצות האצבעות ויורד למטה.

הרחוב שקט, כמה חתולים מייללים וקבוצה של חבר’ה צעירים, קולניים והורמונליים חוזרת מבילוי. כיף להם, אני חושב, ומוכן להתחלף איתם בצרות של מתבגרים. אני מסתכל על הטלפון הנייד. לכאורה אני מוקף בחברים ובאנשים טובים, שאם רק אבקש יעשו הכול כדי לעזור לי, אבל אני מרגיש לבד. אני לא יודע לבקש עזרה, אני לא יודע בכלל מאיפה מתחילים. הראש מנווט למטרה אחת — הילדים שלי צריכים אוכל ובשביל זה אני מוכן לעשות הכול.

 

קיץ 2011. הלילה מתקצר ואני צריך למצוא פתרון. בצעדים מהירים אני נכנס לחדר האשפה הראשון שאני רואה. הפחד נעלם ואיתו נעלמת גם הבושה. כשאתה רעב, אתה רעב. אתה לא מתבייש לחפש אוכל, זה צורך חייתי בסיסי שאיתו נולדנו. אני יודע שאנשים זורקים לחם, פיתות ולחמניות לפח, ואני גם יודע שאם שורפים את הלחם בטוסטר, כל החיידקים יוצאים ממנו. הם לא יֵדעו שזה מפח הזבל, אני מבטיח לעצמי, ועם כמה שקלים שיש לי באוטו אקנה גם גבינה, ומחר, מחר הכול יסתדר, אני אדאג לסדר לכולנו את החיים. אני פותח את הפח ומתחיל לחטט בערמת הזבל שאנשים ביקשו לפנות לעצמם מהחיים. הריח לא מפריע לי וגם לא החתולים המייללים שמתקבצים סביבי. לא אכפת לי שהשכנים יזהו אותי, אני לא מרגיש שום דבר, רק רוצה למצוא לחם.

מוצר בסיסי — לחם — הופך למטרת חיי בקיץ 2011 ואני חייב אותו! נכנס לאובססיה, עובר מפח לפח ולא מוצא שום דבר. כועס על האנשים שדווקא הלילה לא זרקו לחם. לא מתייאש, ממשיך ללכת בכל השכונה, מפח לפח האובססיה גוברת ולפתע אני מבחין בשקית פיתות סגורה על אחד הפחים. “תראה מה זה,” אני מדבר עם אלוהים, “מי היה מאמין שיום אחד אברך אנשים שזורקים פיתות לפח.” אני משחרר את השקית מהקשירה ובהתרגשות רבה מתחיל לצעוד החוצה.

“אפשר?” קול צרוד, עייף ונואש נשמע מולי. אני מרים את העיניים, איש מבוגר ניצב מולי. הוא לבוש בלויים, מלוכלך ועייף. הוא מסתכל עליי ואני עליו. אני לא יודע את מי הוא ראה כשפגש אותי, אבל אני זוכר מה אני ראיתי. ראיתי אותי בדמותו, לרגע אחד קטן הוא היה המראה שלי. “אדוני, אפשר בבקשה את הפיתות?” הוא מושיט את כף ידו השחורה לעברי. אני מביט בשקית, זה האוכל של הילדים שלי, הוא איש מבוגר, הוא רגיל לחיים הנוראיים האלה. אם לא ימצא כאן פיתות ימצא במקום אחר. אולי נחלוק… מחשבות רבות וניסיונות לפתרון רצים בשברירי שניות במוח. אני מביט לשמיים ושואל אותו: “מה נהיה? מה אתה עושה לי? למה אתה מקשה?” האיש מביט לשמיים איתי ואומר: “עזוב, הוא לא תמיד מקשיב,” ושנינו מחייכים. אני מושיט לו את השקית והוא, מרוב התרגשות, מחבק אותי חזק.

 

קיץ 2011. אני יושב על המדרכה ומביט בדמותו של הקבצן מתרחקת ממני. מחלונות הבתים מבצבצים אורות חלשים. בתוך הקופסאות האלה ישנים אנשים בשלוות עולמים. על מה הם חולמים? טוב להם? הם מאושרים? הקבצן מתרחק ממני, מרוצה כמי שמצא תיבת אוצר. צודק, שקית פיתות היא תיבת אוצר — בזה הרגע אני מבין עד כמה היא אוצר. אני קם וממשיך לחפש את האוצר שלי, אין מצב שאני חוזר הביתה בלי לחם. אין! וכך, במכולת השכונתית אני מבחין בקרטון מכוסה ובתוכו לחם טרי. אני מביט ימינה ושמאלה, נזכר בימי התום של נעוריי המתרחקים, איך גנבנו בסוף כל ל”ג בעומר שוקו ולחמנייה מהמכולת בשכונה. מבקש סליחה מבעל המכולת הסגורה ומבטיח שיום אחד אחזיר לו. מתוך הארגז שולף כיכר לחם פרוס, וכאילו שדדתי בנק, רץ איתו לקיוסק הסמוך לקנות גבינה. אני רץ ומרגיש מאושר, מאושר שמצאתי אוצר, מצאתי לחם, מחר בבוקר הם יקומו ויהיה להם מה לאכול.

בבית אדר עדיין ישנה. השמש בעוד דקה מתעוררת ליום חדש. אני מביט בכיכר הלחם ויודע שיותר זה לא יקרה לי. אני מבטיח לעצמי שמרגע זה אני מפסיק להיות קורבן של החיים. אני רוצה להיות גיבור של החיים, מודל לחיקוי עבור ילדיי. אני רוצה לתת להם את מה שאני לא הצלחתי לקבל, אני רוצה להצליח, אני חייב את זה לעצמי. קול פנימי נחוש ויציב אומר לי שמהרגע הכול עומד להשתנות, אין לי מושג עדיין איך, אבל אני יודע שזה יקרה. בבוקר, כשאדר מתעוררת ורואה את פרוסות הלחם עם הגבינה על השולחן, היא מחייכת חצי חיוך, חצי חיוך שיודע שרועי יסדר את הכול.

הייתי שמח לכתוב שמנקודה זו חיי עברו תפנית מרשימה ובתוך שנה הצלחתי לסגור חובות, למצוא עבודה שעושה לי טוב, לקנות וילה עם בריכה מפנקת ולמצוא את האושר בחיי. אבל כידוע, בחיים אין קיצורי דרך, ובין ההחלטות לבין הביצוע לעיתים יש פער. כדי להגיע למקום שבו אנחנו רוצים להיות, צריך לעבור דרך שיש בה הכול, ובכלל זה כישלונות והרבה מהם. אך בלילה הזה הונחה אבן הפינה הראשונה לשביל שבו בחרתי לצעוד ואני עדיין צועד. שביל שבו אין קיצורי דרך ואין דרכים עקיפות, שביל שבו נפלתי לתהום פעם ועוד פעם, אבל גם עצרתי ופגשתי את עצמי ברגעים המכוערים של החיים, שביל שבו בחרתי לעשות המון ויתורים, שחלקם היו כואבים אבל מבחינתי הכרחיים, שביל שבו התחלתי לצעוד בין פחי הזבל בלי להבין שכאן ממש מתחילה איזו דרך שתוביל אותי לפסגה שקוראים לה אושר.

 

קיץ 2020. הלחות בחוץ רק גוברת ועל ברכיי נח ראשו של ילד אור־מאיר שלי. ספיר בסלון מתגלגלת מצחוק מאיזו בדיחה ובטלפון שלי מחכות הודעות רבות, שעליהן אעבור מאוחר יותר. המקרר מלא בכל טוב, בדיוק כמו הלב. אני ואדר גרושים כבר שנה וחצי, ואפילו שזה לא היה קל, נשארנו החברים הכי טובים. חשבון הבנק שלי כבר לא עצוב ואת הלחם ההוא החזרתי לבעל המכולת מזמן. בסוף כל יום, אחרי שעשיתי צ’ק־ליסט תודה על היש, אני יוצא למרפסת דירתי המשקיפה אל הים ונושם את החיים עמוק לתוך הריאות. רועי, אומר לי קול פנימי, הצלחת. מקורבן של נסיבות הפכת לגיבור שלהן.

נעים מאוד, רועי עמוס, ילד 1979, האבא הכי גאה של אור־מאיר וספיר. קצין מג”ב בדימוס, שמיום היוולדו רצה להיות מאושר. במשך שנים רבות חקרתי והעמקתי במושג הזה שנקרא “אושר”: מי הוא, מה הוא, למה הוא, איך הוא מרגיש, איך משיגים אותו… שנים רבות חיפשתי את האושר בדשא הירוק של השכנים, באפשרות שאולי אם היה לי יותר אז הייתי יותר… מאושר, שמח, שלם, אוהב. בזמן שאצל השכנים שלי הדשא צמח לתפארת, אצלי צמחו קוצים. שנים רבות ברחתי מלהביט בעיניים של מי שניצב מולי במראה. לא רציתי לראות אותו, אותי, נשביתי בקסם הסיפור שסיפרתי לעצמי. היה לי קשה להיפרד ממנו, אך ביום שבו הבנתי שהאדם היחיד שיכול להפוך אותי למאושר הוא האדם הזה שמחזיר לי מבט במראה, התחלתי לחקור את העולם המדהים הזה שנקרא אושר והצלחה, ולא רק לחקור, אלא לפעול כדי להשיג אותו.

מהילד הקטן והצנום של עפולה, זה שכולם היו בטוחים שלא יֵצא ממנו שום דבר, מהאיש הזה שסיפר לכולם שהכול בסדר בזמן שהכול בפנים היה רקוב, מהבעל והאבא שהרגיש כישלון, הפכתי למי שאדם שאני היום — מאושר. אני מאושר לא בגלל חשבון הבנק שלי ולא בגלל המכונית שבה אני נוהג, גם לא בגלל אלפי העוקבים שלי ברשתות החברתיות — אני מאושר בגלל הדרך שעשיתי ומכך שלא פחדתי להילחם על עצמי ובשביל עצמי. אני מאושר כי יש לי בחיים משמעות אמיתית, וכי אני קם בכל בוקר עם חיוך.

נכון להיום אני זוכה להעניק לעשרות אלפי נשים, גברים, בני נוער ובעלי עסקים ברחבי הארץ ובעולם את הכלים והדרך לקבל אחריות אמיתית על חייהם האישיים, הזוגיים והעסקיים. אני מאושר מכל הודעה שנכנסת לטלפון הנייד ושבה כתוב שבזכותי קרה משהו טוב, אני מאושר לעמוד על הבמה ולספר את הסיפור שלי, חשוף, גלוי, כואב, בלתי נתפס. אני מאושר לקבל חיבוק בסוף כל הרצאה ולשמוע שנגעתי באיזו פעימה.

השיר “יוצא אל האור” של מאיר בנאי פותח במילים “השביל הזה מתחיל כאן…” לכל אחד יש שביל שמתחיל באיזה כאן שלו, והוא “עולה על ההר, ממשיך על הים, ממשיך גם מחר, חותך באוויר, בין הבתים, יוצא אל האור, אל חיים חדשים.” יצאתי אל האור, לחיים חדשים.

אני כאן בשביל כל מי שמחליט לעלות על השביל שלו עכשיו, לקבל אחריות ולהפוך את חייו לסיפור הצלחה, תוך ידיעה שבדרך הזו אין הנחות ואין פשרות, אבל יש בה עבודה קשה, זיעה רבה, ויתורים כואבים לעיתים, פעולות שצריך לנקוט ומבט עמוק לתוך הנפש. כדי לצאת מהמקום שבו אתם נמצאים כרגע, אתם צריכים לוותר על אזור הנוחות שלכם — הרי ברור לכם שהאזור הנוח הזה, נוח רק כי אתם רגילים אליו ומכירים אותו היטב, ובתכלס, הוא הכול חוץ מנוח.

הספר הזה חושף את סיפור חיי המורכב והפתלתל, סיפור חיים שדומה לזה של כל אחד ושונה מזה של כל אחד אחר, סיפור שהייתי חייב לספר לעצמי כדי לזכור מאין באתי כשאני צועד בשביל חיי למעלה, סיפור שמבקש לפגוש אתכם, לא כדי שתמחאו לי כפיים, אלא כדי שבסוף הדרך תוכלו למחוא לעצמכם כפיים.

עד לנקודת “פת הלחם” שלי ומאותה נקודה עברתי חיים שלמים. חיים שלמים שבחרתי לחשוף ולהעניק לכם באהבה בפרקי הספר השונים. בכל פרק תפגשו חלק אחר ממני שיפגיש אתכם עם עצמכם. אל תחששו, אין דייט נעים יותר מאשר הדייט עם עצמך, גם עם החלקים המכוערים והכואבים שלך. לצד סיפור חיי המורכב, ביקשתי להקנות לכם נקודות מבט וכלים רלוונטיים ופרקטיים שיעזרו לכם להפוך את סיפור חייכם להצלחה, והכי חשוב — לכזה שתרצו להיות הגיבורים שלו.

אני כאן כדי לעזור לכם לקבל חזרה את השליטה בחייכם ולצאת איתכם למסע חדש, מסע של צמיחה, קבלה, אהבה, אושר והצלחה גדולה. זו לא סיסמה, זו המציאות — שלי ובעוד רגע גם שלכם.

 

“השביל הזה מתחיל כאן…

לך עליו, עלה עליו עכשיו

מלאכי ציפורים מעליך

מלווים את צעדיך…”

 

אני איתך, מדליק את האור.

 

בהערכה עצומה על מי ומה שאתם,

כאן עבור כל אחד ואחת מכם,

שלכם,

רועי עמוס

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.