החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נורבגי ללילה

מאת:
מאנגלית: אורי שגיא | הוצאה: | 2013 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

שלדון הורוביץ — בן 82, קצר רוח ובלתי הגיוני — מתגורר עם נכדתו ובעלה בנורבגיה. יום אחד הוא נעלם עם נער זר. שלדון הוא איש מארינס לשעבר, בוגר מלחמת קוריאה, שמרגיש אחראי למות בנו במלחמת ויטנאם. ולאחרונה – כאלמן ואב שכול – רודפים אותו רסיסי זיכרונות מעברוֹ.

בעיני משטרת נורבגיה, שלדון הוא סתם עוד קשיש שדעתו משתבשת בסופם של חיים ארוכים קשים. אבל שלדון צלול לגמרי בראשו שלו, ובעל תשוקה עזה לסדר את הדברים כמו שצריך. הוא שומע את אמו של הנער נרצחת, והוא נחוש להגן עליו מפני הרוצח והכנופיה הבלקנית שלו. בתערובת חיננית של מיומנות ונועזוּת מצליח שלדון לחמוק מהמשטרה במרחבי טריטוריה זרה ועוינת לו. אין לו מושג שהן המשטרה והן הכנופיה יודעות לאן פניו מועדות.

נורבגי ללילה — רומן פעולה, סיפור מתח וקומדיית פשע — הוא ההרפתקה האחרונה של אדם המנסה להתפייס עם הטרגדיה של חייו בעודו מנסה להציל חיים של אחרים. כתיבה תמציתית, הומור ציני, דיאלוגים קצביים ומתח גובר והולך הופכים את שלדון לגיבור שובה לב.

"סיפור נפלא, מעורר מחשבה, משעשע, לופת את הקורא!"

סידני מורנינג הראלד

מקט: 15100136
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

קיץ. אור. שֶלדון הורוביץ יושב על כיסא במאי מתקפל, גבוה מעל הפיקניק ורחוק מהאוכל, במובלעת מוצלת בפארק פְרוֹגנֶר באוסלו. בחיקו נחה צלחת חד־פעמית ועליה כריך קַרבּוֹנדה נגוס למחצה, שהוא אינו אוהב. אצבעו הימנית משתעשעת בטיפות המתעבות על בקבוק הבירה שהתחיל לשתות, אבל לפני זמן מה איבד את העניין בו. רגליו מתנדנדות הלוך ושוב כמו רגליו של ילד קטן, אלא שהן נעות לאט יותר עכשיו, כשהוא בן שמונים ושתיים. טווח הנדנוד שלהן קטן יותר. הוא לא יודה בכך בפני רֵיאה ולארס — לעולם לא, כמובן — אבל בעל כורחו שלדון תוהה מה הוא עושה כאן, ומה עליו לעשות בעניין לפני שהתהייה תחלוף.

שלדון נמצא כמטחווי זרוע מנכדתו, ריאה, ומבעלה החדש, לארס, שזה עתה לגם לגימה עמוקה מן הבירה שלו ונראה כל כך עליז, כל כך נחמד, כל כך נלהב, עד ששלדון רוצה לקחת את הנקניקייה מן הלחמנייה שבידו ולתקוע אותה באפו. ריאה, שלבשה היום חיוורון מוזר, לא תגיב לכך היטב, והמעשה עלול לגזור על שלדון סיורי סוציאליזציה נוספים ("כדי שתצליח להסתגל"), ובעולם הוגן מזה שלדון לא היה מחויב בהם — וגם לא בתמרון הנקניקייה של לארס. אלא שריאה היא שהעלתה את הרעיון לעבור מניו יורק לנורבגיה, ושלדון — אלמן, זקן, קצר רוח, חצוף — מצא כי מנהגו של לארס מעיד על רצון מודחק לשמוח לאידו.

דבר מכל זה לא היה הוגן.

"אתה יודע למה אנחנו קוראים לנקניקיות הוט דוג?"

שלדון אומר את הדברים בקול ממקומו הנישא. אילו היה לו מקל הליכה, היה מנופף בו, אבל הוא צועד בלעדיו.

לארס מרים את מבטו ברוב קשב. ריאה, לעומת זאת, נאנחת חרש.

"מלחמת העולם הראשונה. כעסנו על הגרמנים, אז הענשנו אותם בזה שנתנו שמות חדשים למאכלים שלהם."

"זה יותר טוב מ'המלחמה בטרור'. אנחנו כועסים על הטרוריסטים, אז אנחנו מענישים את הצרפתים בזה שאנחנו נותנים שמות חדשים למאכלים שלנו."

"למה אתה מתכוון?" לארס שואל.

שלדון רואה את ריאה טופחת על רגלו ומרימה גבות, רומזת — במלוא הלהט של שיפוד מלובן — שהוא אינו אמור לעודד טרוניות כאלה, התפרצויות כאלה, הסחות דעת כאלה מן הכאן־ועכשיו. לא שום דבר שעלול לתרום לסוגיית השיטיון השנויה במחלוקת עזה.

שלדון לא אמור להבחין בזה, אלא שהוא מבחין, והלהט שאחז בו רק גובר.

"פְרידוֹם פְרַייז! אני מדבר על פרידום פרייז. להתראות, פרנץ' פרייז; ברוכים הבאים, פרידום פרייז. הקונגרס בכבודו ובעצמו פעל להנציח את רעיון העוועים הזה. והנכדה שלי חושבת שאני זה שמשתגע. תני לי להגיד לך משהו, גברתי הצעירה. זה לא אני שחוצה את קו השפיות. זה קו השפיות שחוצה אותי."

שלדון מביט בפארק. הוא נעדר את תנועת הגאות והשפל של זרים אקראיים שאפשר למצוא במטרופולין אמריקנית טיפוסית, כאלה שאינם זרים רק לנו, אלא גם זה לזה. הוא נמצא בקרב אנשים גבוהים, אחידים, מיודדים, טובי לב וחייכנים הלבושים כולם באותם בגדים על־דוריים, וינסה ככל שינסה, הוא אינו מצליח להבחין ביניהם.

ריאה. שם של טיטאן. בתם של אוּראנוּס וגָאיה, השמים והארץ, אשתו של קְרונוס, אֵם האלים. זאוס בכבודו ובעצמו ינק משדיה, ומגופה נוצר העולם המוכר. בנו של שלדון — סול, הוא כבר מת — העניק לה את השם כדי שתתעלה על הבנאליות שצלח בווייטנאם עם הצי ב־73'–74'. הוא שב הביתה מחיל הריוֶורַיין למשך חודש של מנוחה והתאוששות לפני שנשלח לווייטנאם שוב. זה היה בחודש ספטמבר. העלים נשרו על ההאדסון וברמת ברקשייר. על פי מייבל שלו — שאיננה, אך פעם אשת סוד לעניינים כאלה — סול וחברתו התעלסו רק פעם אחת במהלך חופשתו, וריאה נהרתה. בבוקר המחרת ניהל סול עם שלדון שיחה ששינתה את שניהם, ואז הוא חזר לווייטנאם, ושם, חודשיים לאחר בואו, מלכודת של הווייטקונג פוצצה את רגליו מעליו בעודו מחפש טייס שנפל במשימת חילוץ שגרתית. סול דימם למוות בסירה עוד לפני שהגיע לבית החולים.

"תקראו לה ריאה," כתב סול במכתב האחרון שלו מסייגון, כאשר סייגון עוד היתה סייגון וסול עוד היה סול. אולי זכר את סיפורי המיתולוגיה מבית הספר ובחר בשמה מכל הסיבות הנכונות. אולי התאהב בדמות מוכת הגורל מספרו של סטניסלב לם, שקרא מתחת לשמיכת הצמר אחרי שיתר החיילים נרדמו.

נדרש סופר פולני כדי להעניק השראה ליהודי אמריקני, שקרא לבתו על שם טיטאן יווני בטרם נהרג בידי מוקש וייטנאמי בניסיון לרַצות את אביו הנחת, שהיה פעם צלף בקוריאה — ובלי ספק נרדף גם עכשיו בידי הצפון־קוריאנים ברחבי שממות סקנדינביה. כן, גם כאן, בינות לצמחייה של פארק פרוגנר ביום שטוף שמש בחודש יולי, כאשר כל כך מעט זמן נותר לו לכפר על כל מה שעשה.

"ריאה". השם חסר משמעות פה. זאת המילה השוודית למבצע בחנויות הכולבו. ופשוט כך, הכול נפרם.

***

"פאפא?" ריאה אומרת.

"מה?"

"אז מה אתה חושב?"

"על מה?"

"אתה יודע. המקום. הפארק. השכונה. לכאן אנחנו עוברים אחרי שנמכור את הבית בטיֶין. אני יודעת שזה לא פארק גרמֶרסי."

שלדון לא עונה, לכן היא זוקרת גבות ופותחת את ידיה כמו בניסיון לגרום לתשובה להתממש. "אוסלו," היא מסכמת. "נורבגיה. האור. החיים האלה."

"החיים האלה? את רוצה לדעת מה דעתי על החיים האלה?"

לארס שותק. שלדון מביט בו בציפייה למחווה של שותפות גורל, אבל לארס איננו. קשר עין אמנם נוצר, אך לעת עתה בלא מעורבות של יכולותיו השכליות. לארס הוא קהל שבוי של סב ונכדה הנתונים בעיצומו של פועלם הזר תרבותית — דו־קרב מילולי שהוא אינו ערוך לו, והוא יודע שהתערבות בו תהיה בגדר גסות רוח.

ועם זאת, יש שם גם רחמים. על פניו מופיעה אחת ההבעות האוניברסליות המעטות המוכרות לגברים ברחבי העולם כולו. פירושה אל־תסתכל־עלי־אני־פה־רק־כי־התחתנתי־איתה. בזאת שלדון מוצא אצל האיש רמז למשהו מוכר. אבל לצד זאת מאתר שם שלדון גם דבר מה נורבגי במובהק. דבר כה בלתי שיפוטי, שהוא מעורר בו חמת זעם בן רגע.

שלדון מביט שוב בריאה, באישה הזאת שלארס הצליח לשאת לאישה. שערה שחור כלילה ומשוך בזנב סוס משיי. עיניה הכחולות נוצצות כמו הים של יפן לפני קרב.

שלדון חושב שמבטה העמיק בגלל ההיריון.

החיים האלה? אילו היה שולח יד לגעת בפניה ברגע זה ממש, ללטף באצבעותיו את עצמות הלחיים שלה, להעביר את אגודלו על שפתה התחתונה כדי לנגב דמעה סוררת מהרוח החזקה, ודאי היה פורץ בבכי ומחבק אותה, מאמץ אותה אליו, מצמיד את ראשה לכתפו. יש חיים בדרך. זה הדבר החשוב היחיד.

היא מחכה לתשובה, וזו לא באה. הוא בוהה בה. אולי שכח את השאלה. היא מתאכזבת.

השמש תשקע רק אחרי עשר. ילדים מתרוצצים מכל עבר, אנשים חזרו מוקדם מן העבודה כדי ליהנות מיתרת הקיץ שעוד לפניהם כפרס על עלטת חודשי החורף. הורים מזמינים מגוון סנדוויצ'ים קטנים פתוחים ומאכילים את ילדיהם חתיכות־חתיכות בעוד אבות מחזירים בקבוקי תינוקות מפלסטיק לעגלות יקרות בעלות שמות אקזוטיים.

קוויני. סטוקי. בּוּגאבּוּ. פֶּג פֶּרֶגוֹ. מקסי־קוֹזי.

החיים האלה? היא כבר אמורה לדעת שהחיים האלה הם תולדת מיתות רבות כל כך. מריו. ביל. מייבל, סבתהּ של ריאה, שנפטרה רק לפני שמונה חודשים, ומותה גרם לשלדון לעבור לכאן.

אין לאמוד את המסלול שהתווה מותו של סול.

הלווייתה של מייבל התקיימה בניו יורק, אף שהיא ושלדון הגיעו מאזורים אחרים בארץ. הוא נולד בניו אינגלנד והיא בשיקגו. בסופו של דבר השתקעו שניהם בניו יורק כאורחים, אז כתושבים, ואז — אולי — לאחר שנים רבות, כניו יורקרים.

לאחר הלוויה וקבלת הפנים שלדון הלך לבדו לבית קפה בגרמרסי, סמוך לביתם. זו היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. ארוחת הצהריים הסתיימה. האבלים התפזרו. שלדון אמור היה לשבת שבעה על מות אשתו ולהניח לקהילה לטפל בו ולהאכיל אותו ולארח לו לחברה, כנהוג. תחת זאת ישב באירווינג פלייס קופי אנד טי בָּר 71, לא רחוק מרחוב 19, אכל מאפין אוכמניות ושתה תה שחור. ריאה טסה ללוויה בלי לארס, והבחינה שנמלט מקבלת הפנים. היא מצאה אותו במרחק כמה רחובות והתיישבה מולו.

היא לבשה חליפה שחורה יקרה, ושערה גלש על כתפיה. היא היתה בת שלושים ושתיים, ועל פניה נחה הבעה נחושה. שלדון טעה בפירושה, וחשב שהיא עומדת לנזוף בו על שהבריז מהשבעה. כשדיברה, הוא כמעט ירק אוכמנייה על השולחן.

"בוא איתנו לנורבגיה," היא אמרה.

"בחלומות שלך," אמר שלדון.

"אני רצינית."

"גם אני."

"האזור נקרא פרוגנר. הוא נפלא. בבניין יש דירה במרתף עם כניסה נפרדת. יהיה לך חופש מוחלט. עוד לא נכנסנו אליה, אבל ניכנס לפני החורף."

"את צריכה להשכיר אותה לטרולים. יש להם טרולים שם, נכון? או שזה באיסלנד?"

"אנחנו לא רוצים להשכיר. זה מוזר, אנשים זרים שיסתובבו לנו מתחת לרגליים."

"זה כי אין לך ילדים. עוד תתרגלי."

"אני חושבת שאתה צריך לבוא. מה נשאר לך כאן?"

"חוץ ממאפין אוכמניות?"

"למשל."

"אפשר לחשוב מה עוד צריך, בגילי."

"אל תנפנף אותי."

"מה אני אעשה שם? אני אמריקני. אני יהודי. אני בן שמונים ושתיים. אני אלמן בגמלאות. נחת. שען. לעשות פיפי לוקח לי שעה. יש שם מועדון שלא שמעתי עליו?"

"אני לא רוצה שתמות לבד."

"אלוהים אדירים, ריאה."

"אני בהיריון. מוקדם מאוד, אבל כבר בטוח."

לשמע הדברים, ביום הזה, חמדת הימים, נטל שלדון את ידה והביא אותה אל שפתיו, עצם את עיניו, ניסה להרגיש חיים חדשים בדופק לבה.

***

ריאה ולארס כבר התגוררו באוסלו כמעט שנה כשמייבל מתה ושלדון החליט לעבור. לארס עבד ביצירת משחקי וידיאו, היא הסתגלה לחיי אדריכלית. התואר שקיבלה ממכללת קופר יוניון כבר הביא לה תועלת, ובהתחשב בכך שאוכלוסיית אוסלו הלכה ונדחפה החוצה אל בקתות בהרים, היא החליטה להישאר.

לארס — בהיותו לארס — עלה על גדותיו מרוב שמחה, תמיכה ואופטימיות באשר ליכולתה להסתגל ולהצטרף ללהקה. בנאמנות לטבעם, נורבגים מעדיפים להשריץ במים מוכרים. אוסלו, אם כן, נמלאה נורבגים הנשואים לאוכלוסיית צללים של נפשות מנושלות, הדומות כולן לתיירים המובלים כמו ילדים במוזיאון שעווה.

ב־1992, בסיוע הוריו, קנה לארס דירה דו־מפלסית של שלושה חדרי שינה בטיין, שכעת היתה שווה כמעט שלושה וחצי מיליון קרונות. זה היה סכום די גדול בשביל אזור בעיר ששלדון קישר עם הברונקס. הם חסכו יחד חצי מיליון במזומן, ובתוספת משכנתא הכרחית — שהיתה מכבידה, אבל לא במידה שאין לשאת — הם יכלו להרשות לעצמם שלושה חדרים בפרוגנר, שהיה בעיני שלדון סנטרל פארק וֶסט המקומי. האזור היה מעט מכופתר, אבל ללארס וריאה נמאס לחכות לגֶ'נטריפיקציה של טיין, וזרם המהגרים דחק משם את הכסף לאזורים אחרים ושינה את אופי בתי הספר. היתה שם אוכלוסייה הולכת וגדלה מפקיסטן ומן הבלקן. סומלים התנחלו בפארק המקומי ולעסו גת, המועצה המקומית — בחוכמתה כי רבה — שיכנה בקניון שמעבר לכביש מוסד לטיפול במתדון, שמשך לשם מכורים להרואין. למרות כל זאת, ריאה ולארס ניסו להסביר שלאזור יש "אופי". שלדון ראה רק סכנה.

למרבה המזל, עם זאת, לא היו שם צפון קוריאנים, מנוולים קטנים ומלוכסנים שכמותם. אילו היו, הם היו בולטים לעין. קשה להחביא צפון קוריאני בנורבגיה. בניו יורק אפשר להחביא צפון קוריאני כמו עץ ביער. הם נמצאים בכל פינת רחוב, מוכרים פרחים ומנהלים חנויות מכולת — לוטשים אליך את העיניים הקטנות והנוצצות שלהם כשאתה הולך ברחוב, שולחים בטלגרף מסרים לפְּיוֹנגיַאנג ומדווחים על כל צעד שלך.

הם עוקבים אחריו מאז 1952 — הוא בטוח. אי־אפשר להרוג תריסר גברים ששמם קים על ראש חומת ים באינצ'און ולחשוב שהם יעברו על זה לסדר היום. לא הקוריאנים. יש להם סבלנות של סיני, אבל נקמנות של איטלקי. והם משתלבים בסביבה. כן! נדרשו לשלדון שנים כדי להבין איך לזהות אותם, לחוש בנוכחותם, להתחמק מהם, להוליך אותם שולל.

אבל לא כאן. כאן הזדקרו לעין. כל אחד ואחד מהרשעים האלה. כל מטורף שטוף מוח שנמצא תחת מעקב של מטורף שטוף מוח אחר, למקרה שהראשון יתחיל לסבול ממחשבה חופשית.

"יש לי חדשות בשבילכם!" הוא רצה לצעוק עליהם. "זה אתם שפתחתם במלחמה! וכשתגלו את זה, אני אשמע מכם התנצלות רצינית."

אלא ששלדון, אפילו עכשיו, מאמין שאדם שהוליכו אותו שולל אינו אחראי למעשיו.

מייבל לא הבינה את סלידתו מקוריאנים. היא אמרה שהוא יוצא מדעתו, שגם הרופא שלו חשד בזה, ושהגיע הזמן שישמע לקול ההיגיון ויקבל את העובדה שמעולם לא היה צלף נערץ, אלא פקיד פשוט בפּוּסַן, ושהצפון קוריאנים לא עוקבים אחריו. הוא לא ירה באיש. הוא מעולם לא ירה ברובה מתוך כעס.

היא דיברה על זה כמה חודשים לפני שמתה.

"אתה נעשה סנילי, דוני."

"אני לא."

"אתה משתנה. אני רואה את זה."

"את חולה, מייבל. איך יכול להיות שזה לא ישפיע עלי? חוץ מזה, את אומרת את זה מאז 1976, ואולי אני לא משתנה. אולי זאת את. את פשוט מפתחת חסינות לקסמים שלי."

"זאת לא האשמה. היום קוראים לזה שיטיון. אתה בן יותר משמונים. ריאה אמרה לי שבגיל שמונים וחמש יותר מעשרים אחוז מאיתנו חולים באלצהיימר. אנחנו צריכים לדבר על זה."

"אנחנו לא!"

"אתה צריך לאכול יותר דגים."

"אני לא!"

התגובה היתה די ילדותית, בדיעבד, אך לצד זאת היתה גם מענה בדוק ואמין.

זיכרונותיו פשוט לבשו חיוּת יתרה עם הגיל. הזמן התקפל בדרך חדשה. ללא עתיד המוח פשוט הסתובב פנימה. זה לא שיטיון. אפשר אפילו לומר שזו התגובה הסבירה היחידה לנוכח הבלתי נמנע.

חוץ מזה, איך אפשר להסביר זיכרונות כאלה?

הוא הלך לאיבוד בקוריאה בתחילת ספטמבר 1952. לאחר שורת אירועים שהיתה הגיונית אך ורק בשעתו, אספה אותו מן החוף ספינת הוד מלכותה האוסטרלית בָּטאן, חלק מכוח המשימה 91, שמטרתו היתה להטיל ולקיים את הסגר ולספק אש חיפוי לכוחות האמריקניים שנחתו על החוף, ובכללם גם שלדון, במישור התיאוריה אך לא הלכה למעשה, משום שהיה על הבטאן. שלדון, שכונה אז דוני, נועד להיות חלק מצוות הלוחמה הגדודי החמישי של הנחתים שתקף את החוף האדום, אלא שהלך לאיבוד במהלך ההצבה, כי צבאות הרי מאבדים כל מיני דברים.

הוא היה צעיר מכדי להילחם כשמלחמת העולם השנייה פרצה לה. כשפרצה מלחמת קוריאה, חמש שנים בלבד לאחר מכן, המחשבה היחידה שלו היתה שאינו מוכן להחמיץ גם את המלחמה הזאת, והוא התגייס מיד, אבל בסופו של דבר — ברגע האמת — מצא את עצמו מוקף בחבורה של כפריים מטומטמים שלא הרשו לו לשאול אחת מסירות המשוטים שלהם כדי להגיע לחוף ולירות באנשים כמו שהוא אמור לעשות.

"מצטער, מֵייט. אולי נצטרך אותה. יש לנו רק ארבע. ספינה קטנה, תותחים גדולים, כדורים עפים מפה לשם. אתה מבין, כן?"

לכן החליט לשאול ללא רשות — הוא סירב להשתמש במילה "לגנוב" — סירת חתירה ממארחיו האוסטרלים. רצונם לשמור על ציוד החירום במהלך תקיפה אמפיבית רחבת היקף אינו לגמרי תלוש, הוא הבין את זה, אבל לפעמים יש לאנשים צרכים שונים, והם צריכים לקבל החלטות.

דוני הורוביץ היה אז בן עשרים וארבע. דעתו היתה צלולה, ידו יציבה, ועל כתפיו היהודיות נח עול בגודלה ובצורתה של גרמניה. הצבא נדרש רק להציב אותו בתפקיד המתאים ולשלוח אותו למשימה המתאימה. התפקיד היה צלף־גשש. המשימה היתה אינצ'און.

אינצ'און היתה משימה מאתגרת מבחינה טקטית. הצפון קוריאנים החלישו את עצמם במשך כמעט חודש וחצי של ניסיונות לתקוף את אזור פוסן, ודאגלס מקארתור החליט שזה הזמן לאגף אותם ולכבוש את אינצ'און, עיר הנמל המערבית של קוריאה. אלא שהחופים באינצ'און היו רדודים ולא נוחים, ואת אפשרויות הפלישה הגביל מִקצבה של הגאות.

יומיים של הפצצה ימית החלישו את ביצוריה של אינצ'און. לא היה שם ולו אחד שלא חשב על הפלישה לנורמנדי. או על מה שקרה בחוף אומהה כשהמפציצים האמריקניים החמיצו את מטרותיהם והטנקים האמפיביים שקעו לקרקעית הים במהלך הפלישה, מותירים את האמריקנים על החוף ללא משוריינים שיספקו להם מחסה וכוח אש. לא היו מכתשי פצצות שיוכלו לשמש שוחות.

דבר לא ימנע מדוני להימצא בחזית הפלישה הזאת.

בבוקר ההוא, בינות לעשן ולאש הארטילרית, תחת ציפורים מוכות רעש במעופן הפרוע, התקדמו הגדודים השלישי והחמישי לעבר החוף הירוק בכלי נחיתה אמפיביים המכונים אל־אס־טי, ובבטנם טנקי פֶּרשינג אם־26. דוני הנמיך חרש את סירת המשוטים החרישית אל ירכתיה של הבטאן, חמק מטה בעקבותיה עם רובהו, ואז חתר ופניו אל אש הארטילריה אשר כוונה אל כלי השיט.

בחוף האדום הגנו הצפון קוריאנים על חומת ים גבוהה, אשר הנחתים הדרום קוריאנים ניסו לטפס עליה באמצעות סולמות. לאורך ראש החומה נערכה שורה של צלפים שניסו לירות באמריקנים, בדרום קוריאנים ובכל אדם אחר שנלחם תחת דגל האו"ם. טילים נסקו אל על. הקוריאנים ירו כדורים נותבים ירוקים שסיפקו להם בעלי בריתם הסינים, ואלה הצטלבו עם הכדורים הנותבים האדומים של האו"ם.

הם החלו לירות היישר על דוני. הכדורים התקרבו לאט ואז שעטו על פניו, חודרים אל המים או מנקבים את הסירה.

לא פעם תהה שלדון מה חשבו הקוריאנים — אנשים שטופי אמונות תפלות — כשראו חייל בודד ניצב במים, פניו אליהם והוא מואר בצבעי הקרב האדומים, הירוקים, הכתומים והצהובים המשתקפים במים ובענני הבוקר בשמים. שד קטן וכחול עיניים, חסין בפני אמצעי ההגנה שלהם.

מטח של קליעים פגע בסירה של דוני. ארבעה ניקבו את החרטום ואז את הגוף. מים החלו לחדור לסירה ונקוו סביב מגפיו. הנחתים כבר הגיעו אל החוף והתקדמו אל החומה. הנותבים הירוקים שעטו מטה אל תוך הגדוד שלו.

משהגיע עד הלום, ובהיותו שחיין גרוע — במרחק ארבע מאות מטרים מהחוף, שתי רגליו במצולות שיהיו לו לקבר — החליט שלדון שהגיע הזמן להשתמש בתחמושת שלו במקום לטבוע איתה.

ידיו היו רכות מאוד ביחס לגבר. גובהו היה מטר ושבעים, ומעולם לא ידע עבודה קשה או הרים משאות כבדים. הוא סיכם מספרים בסנדלרייה של אביו וחלם לחבוט בכדור ליציע בשביל הרד סוקס. בפעם הראשונה שאצבעותיו נגעו בחלק התחתון של שדיה של מייבל — מתחת לברזלי החזייה שלה בסרט של בוגרט והפבורן — היא אמרה שהאצבעות שלו רכות כמו של בת. וידוי זה הלהיט אותו מינית יותר מכל סרט שראה מעודו.

כשהתגייס, הם בחרו בו להיות צלף. הם ראו שהוא ניחן במזג שקול. שהוא שקט. חכם. צנום אך קשוח. היה בו זעם רב, אבל יכולֶת לנתב אותו באמצעות השכל. מגע רך.

אנחנו חושבים על רובים בתור כלים גסים בידיהם של גברים עבי גוף. אבל אומנות תפעולו של הרובה דורשת מגע עדין ביותר — מגע של מאהב או של שען. הבנה שוררת בין האצבע להדק. הנשימה ממושמעת. השרירים אינם מספקים אלא יציבות דוממת. כיוון הרוח על הלחי מוצא את ביטויו בתנוחת הקנה, המורם קלות כמו מיתמר מעל פאי אוכמניות חם בצהרי יום חורף.

ועכשיו, בעוד רגליו שקועות במים, התמקדו עיניו של דוני בעצמים הרחוקים על החומה, שהבליחו בינות לערפל והעשן. אש הארטילריה לא הפחידה אותו. המים בגרביו היו רק תחושה סתומה. הציפור שהתנגשה בחלק העליון של ירכו, במהומת הרעש והעשן, היתה רק מגע. הוא היה מנותק, ועד עצם היום הזה הוא זוכר שמוזיקה ליוותה את הרגע. מה ששמע אז — מה שהוא שומע גם היום — בזיכרונותיו, היה הסוויטה לצ'לו מספר אחת בסול מז'ור של באך, ללא ליווי.

באותו רגע של שלווה עילאית, של רוגע מוחלט, הוא איבד את זעם נעוריו. הארס ששצף בו כלפי הנאצים התנקז מעורקיו במוזיקה, בעשן, במים.

עכשיו, ברגע זה של חסד, דוני הרג.

ברובה מדויק במידה יוצאת דופן — אם־1 גארַנד, קוטר 0.30 — דוני רוקן שלוש מחסניות של קליעים חודרי שריון בתוך פחות משלושים שניות. הוא הרג תריסר אנשים, הפיל אותם מעל חומה גבוהה ממרחק של ארבע מאות מטר ואיפשר לראשוני הנחתים האמריקנים לתקוף את הפסגה ללא אובדן חיי אדם בעוד הוא עצמו שותת דם מפצע ירי שטחי ברגלו השמאלית.

הפעולה שלו היתה מחווה קלה שבקלות, כמו להפיל חלוק אבן לבריכת מים שקטה ולהחריד את השתקפות שמי הלילה.

מובן שלא סיפר על כך למייבל עד שלב מאוחר. מאוחר בהרבה. למעשה, עד שלב מאוחר כל כך, שהיא לא באמת האמינה לו. היה להם בן לחשוב עליו, וגבורה היתה בעיני שלדון עניין פרטי. הוא אמר שהיה קצין לוגיסטיקה והוצב במקום דרומי ובטוח יותר. הפצע? הפצע נגרם כאשר נכנס בחוסר זהירות לסככת כלים ונדקר במגרפה. הוא הפך את זה לבדיחה.

בהשוואה אלי, המגרפה היתה הכלי הכי חד בסככה.

שלדון זכר שקיבל את עיטור הצי ואת לב הארגמן בשל חלקו בפלישה. השאלה היא איפה הניח אותם. הוא ניהל חנות עתיקות ותיקון שעונים. הם יכולים להיות בכל מקום, בכל גומחה. הוא לא הצליח למצוא אותם. הם היו ההוכחה המוחשית היחידה לכך שלא יצא מדעתו. ועכשיו החנות איננה ותכולתה נמכרה. כל מה שנאסף בקפידה כזו פוזר. משיצאו לעולם, יורכבו החפצים באוספים חדשים על ידי אספנים חדשים, ואחר יפוזרו שוב כשהאספנים ישובו אל בין הערפילים.

"החיים האלה." איזו שאלה! אף אחד לא באמת רוצה לדעת את התשובה.

בחיים האלה היה גופי לזלזל כמוש, אף שפעם ניצבתי איתן. אני זוכר, במעומעם, את האדמה העשירה ואת יערות האשור של ניו אינגלנד — מחוץ לחלון חדר ילדותי — צומחים בממלכות. את הורי סמוכים.

בחיים האלה אני מדדה, איש זקן, אף שפעם יכולתי לרחף מעל ספקות וסתירות.

בחיים האלה זיכרונותי הם עשן שחונק אותי. צורב את עיני.

בחיים האלה אני זוכר תשוקות שלא ישובו. אבל פעם הייתי מאהב בעל העיניים הכחולות ביותר שראתה מעודה — עמוקות מאלה של פול ניומן, כהות מאלה של פרנק סינטרה.

החיים האלה! החיים האלה מגיעים לסופם ללא כל הסבר או התנצלות, וכל שמץ נשמה שיש בי או כל אלומת אור הבוקעת בענן הם הבטחה של קץ.

החיים האלה היו חלום חטוף וטראגי שאחז בי בשעות הראשונות של בוקר יום שבת, כאשר הזריחה השתקפה מן המראה שמעל השידה שלה והותירה אותי אילם בדיוק ברגע שהעולם התפוגג והלבין.

ואפילו אם מישהו רצה לדעת, מי נותר שיספר?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נורבגי ללילה”