אליזבטה, מרקו וסנדרו גדלים כחברים הכי טובים למרות ההבדלים ביניהם. אליזבטה היא יפהפייה נמרצת שחולמת להיות סופרת; מרקו הוא הבן […]
1:
אליזבטה
מאי 1937
אליזבטה גמרה בלבה. מרקו טֶריצי יהיה הנשיקה הראשונה שלה. היא צפתה בו עושה תעלולי אופניים ליד הנהר, רוכב על הגלגל האחורי כשראשו זרוק לאחור בחדוות צחוק, ושיניו לבנות על רקע פניו. שערו הכהה העבות המשוח במשחה הזדהר בשמש, ורגליו היו מסורגות שרירים בתוך מכנסי המדים הקצרים והתפוחים שלו. הוא רכב בהנאה ובאתלטיות והפגין חינניות גברית. מרקו טריצי ניחן בספּרֶצַטוּרָה, קסם נדיר ונטול מאמץ שעשה אותו לנער שאי־אפשר לעמוד בפניו.
אליזבטה לא היה מסוגלת להסיר ממנו את עיניה, וכמוה שאר הבנות. הם גדלו יחד, אבל היכנשהו לאורך הדרך הוא עבר מנערוּת לגברוּת, ממרקו למרקו. לא היו עוררין על כך שהוא יפה תואר להפליא. היו לו עיניים גדולות בצבע חום־אגוז, אף חזק, לסת מרובעת וצוואר רחב בעל גרגרת בולטת. הוא היה הנער הפופולרי ביותר בכיתתם, והכול בו נראה חי יותר מבכל אחד אחר. אפילו עכשיו השמש רחצה אותו בזהב, כאילו הטבע בכבודו ובעצמו מזהיב אותו.
אליזבטה תהתה איך יהיה לנשק אותו. היא ניחשה שזה יהיה מרגש, אפילו טעים, כמו לנגוס בעגבנייה טרייה ולהניח למיציה לנזול על הסנטר. היא אף פעם לא נישקה בן, אף על פי שכבר היתה בת חמש־עשרה, ובלילות התאמנה בלנשק את הכרית. החתול שלה, ריקוֹ, שאיתו ישנה, התרגל לטקס, שכן חתולים נושאים בשתיקה את איוולתן של נערות צעירות.
לאליזבטה לא היה מושג כיצד להביא את מרקו לראות בה יותר מחברה. בדרך כלל השיגה את מה שגמרה בלבה להשיג, לקבל ציונים טובים וכדומה, אבל זה היה שונה. היא היתה בוטה מכדי לפלרטט. היא נעדרה תחבולות נשיות. בילדותה היתה מַסקיאַצ’וֹ, טומבוי, ולכן גדלה מתוך קִרבה למרקו. היא ניסתה להיעשות נשית יותר, אבל עדיין לא לבשה חזייה. אמהּ אמרה שהיא אינה זקוקה לה, אבל שאר הבנות לעגו לה ודיברו מאחורי גבה.
‘אליזבטה, הצילו, אני אטבע!’ מרקו רץ לעבר הנהר והיא עמדה לקרוא אחריו, אבל עצרה בעצמה. היא קראה בטור העצות לנשים, שמניעת תשומת לב מגברים הכמהים לה מטריפה את חושיהם מרוב תשוקה, אז היא התעלמה ממנו שעה שבנות אחרות הגיבו.
‘מרקו, לא!’ קראה ליוויה אחריו.
‘מרקו, תיזהר!’ קראה אנג’לה בהתרגשות.
הבנות חיכו לראות אם פורענות עתידה ליפול על ראשו, אבל הוא סובב את הכידון וסטה הצדה משפת הנהר. הן צחקו וחזרו לספרי הלימוד שלהן בעודן שרועות על העשב. כולם הכינו את שיעורי הבית לאחר שחזרו מפגישת הבָּלילָה שלהם, תנועת הנוער המפלגתית שההשתתפות בה היתה בגדר חובה. הם לבשו את מדיהם, הבנים בחולצות שחורות ומכנסיים קצרים אפורים, והבנות בחולצות מוסלין לבנות וחצאיות שחורות.
הנקודה השקטה לגדת הנהר, ממש מצפון לפּוֹנטֶה פָּלָטינוֹ, נעשתה למקום ההתכנסות של בני כיתתה לאחר הלימודים, אבל בדרך כלל אליזבטה ישבה עם מרקו או סנדרו, בנפרד משאר הבנות. איכשהו היא פיספסה את ההזדמנות להיות לחברתן, ועכשיו כבר היה מאוחר מדי, שכן הן דחו את ניסיונותיה. אולי שפטו אותה כאילו היא מעדיפה את חברת הבנים, מה שאינו נכון, והיא היתה שמחה מאוד אילו היתה לה חברה טובה. תהיה הסיבה אשר תהיה, אנג’לה ושאר הבנות הרחיקו אותה מעליהן, והיא ניסתה לא לתת לזה להטריד אותה.
‘תראי, בֶּטָה!’ קרא מרקו שוב, משתמש בכינוי החיבה מילדותה.
‘תקרא לי בשמי הנכון!’ קראה אליזבטה בחזרה מאחורי עיתונה. היא אכן העדיפה את שמה המלא, שכן קיוותה להיות עיתונאית יום אחד. גם על כך התאמנה בלילות. ‘מאת אליזבטה ד’אורפאו’.
‘אליזבטה!’ מרקו רכב לעברה והחליק ונעצר על העשב. ‘תקפצי על הכידון. בואי נעשה סיבוב.’
‘לא, אני קוראת.’ היא הסתירה את חיוכה מאחורי העיתון.
אנג’לה קמה וניקתה עשב מחצאיתה. ‘מרקו, אני אבוא, קח אותי!’
‘טוב!’ מרקו הושיט את ידו, אנג’לה טיפסה והתיישבה על הכידון, והשניים רכבו משם יחד.
אליזבטה הנמיכה את העיתון ותהתה אם טור העצות הנשיות טעה. אם היא רוצה את מרקו, יהיה עליה למשוך אותו בדרך אחרת. היא הרגישה יפה מספיק, עכשיו משגדלה אל תוך תווי פניה, כדברי אמהּ. עיניה העגולות הגדולות היו חומות־ירקרקות, והשיער שהשתפל עד כתפיה היה חום כהה, גלי ושופע ועשיר. אפה היה חזק, אבל פרופורציוני לעצמות לחייה הבולטות, ושפתיה היו מלאות. הבעיה שלה היתה הפה הגדול שלה, שהתברר כחיסרון בכל הקשור בבנים, במורה שלה ללטינית ובכלבה הזקנה בדוכן העיתונים.
אליזבטה נשענה לאחור על מרפקיה ושאפה את ניחוחות הטיבר, שמימיו היו בגוון ירוק עכור והעלו אדוות נושאות קצף שנהבי. סנוניות ליחכו את פני המים כדי לשתות, ציקדות ציקצקו ושפיריות זימזמו. שיחי הרדוף ורודים, אורנים רחבי צמרת ועצי דקל ניקדו את גדת הנהר, וקירות אבן אפורים גוננו על הנווה הטבעי מפני המולת העיר.
מבטה של אליזבטה מצא את פּוֹנטֶה רוֹטוֹ באמצע הנהר, מחזה ביזארי. לפני מאות שנים קישר גשר האבן בין גדות הנהר, אבל ברבות הזמן לא נותרה ממנו אלא קשת יחידה העולה מן המים ואינה מובילה לשום מקום. הרומאים כינו אותו ‘הגשר השבור’, אבל היא חשבה שהוא שורד, עומד על אפם וחמתם של איתני הטבע והטיבר עצמו, ששילח מטפסים ירוקים־שחרחרים במעלה דופנותיו כמנסה למושכו אל מתחת למים.
מעבר לפונטו רוטו נמצא אי הטיבר, האי היחיד בנהר שהיה בקושי גדול דיו להכיל את הבזיליקה די סן בַּרטוֹלוֹמֶאוֹ אַל’איסוֹלָה על מגדל הפעמונים שלה העשוי לבֵנים דהויות, את כנסיית סַן ג’וֹבאני קַליבּיטה ובית החולים אוֹספֶּדלֶה פטֶבֶּנֶפרטֶלי על שורות חלונותיו ירוקי התריסים. מול בית החולים ניצב בר ‘ג’ירוֹספורט’, שמשפחתו של מרקו היתה בעליו וגרה מעליו. אליזבטה גרה במרחק רחובות ספורים בלבד ממנו בטרַסטֶווֶרֶה, השכונה הבוהמיינית שהיא ואביה אהבו מאוד. למרבה הצער, אמהּ חדלה לאהוב כל דבר שהוא.
באותו הרגע הבחינה אליזבטה בסנדרו סימוֹנֶה פוסע לעברה ולעבר שאר הילדים. סנדרו היה החבר הטוב ביותר שלה, וגם של מרקו, שלושתם היו שלישייה מאז ילדותם. סנדרו צעד בפסיעות אופייניות, ארוכות ורפויות, והרוח השיבה לאחור את תלתליו החומים־בהירים מפניו הרזות והארוכות. הוא היה יפה תואר בדרכו שלו, תווי פניו מעודנים מאלה של מרקו ומבנה גופו כשל עיפרון מחודד, רזה אבל חזק, כמו כבל מתכת התומך בגשר מודרני.
‘צ’או, אליזבטה!’ סנדרו הגיע אליה, חייך והסיר את התרבוש מראשו. הוא ניגב את הזיעה ממצחו, הוריד את תרמיל הגב והתיישב. עיניו, תכולות ומזהירות ובעלות ריסים ארוכים כסוככים, הצטמצמו לעומת אור השמש. אפו היה ארוך ונשרי, ושפתיו חרותות בעדינות בפניו. סנדרו גר ממזרח לנהר ברובע היהודי שכונה ‘הגטו’, ולכל אורך ילדותם התניידו אליזבטה, סנדרו ומרקו הלוך ושוב על ציר שנע בין טרסטוורה לאי הטיבר ולגטו, רכבו על אופניים, שיחקו כדורגל, ובאופן כללי התנהגו כאילו רומא היא מגרש המשחקים הפרטי שלהם.
‘צ’או, סנדרו.’ אליזבטה חייכה, שמחה לראותו.
‘עצרתי לקנות לנו משהו קטן לאכול. קחי אחד.’ סנדרו הוציא שקית נייר מהתרמיל, פתח אותה ושיחרר את הארומה הנפלאה של סוּפּלי, כדורי ריזוטו ממולאים מוצרלה ברוטב עגבניות.
‘גראציֶה!’ אליזבטה לקחה סופּלי אחד ונגסה בו. פירורי הציפוי היו קלילים, רוטב העגבניות בדיוק במליחות הנכונה, והמוצרלה חמה מספיק להמס את לשונה.
‘איפה מרקו? הבאתי גם לו.’
‘נסע עם אנג’לה.’
‘חבל.’ סנדרו לעס סופלי והעיף מבט בעיתון שלה. ‘מה את קוראת?’
‘שום דבר.’ אליזבטה אהבה לקרוא את העיתון, אבל בעלי הטורים האהובים עליה נעלמו, והיא חשדה שפוטרו. בניטו מוסוליני והפשיסטים היו בשלטון כבר חמש־עשרה שנה, וצנזורה היתה לסדר היום. ‘כל הכתבות אותו הדבר, כמה נפלאה הממשלה, או שמפרסמים כרזות מגוחכות כמו זאת.’
‘תני לי לראות.’ סנדרו ניגב את ידיו במפית.
‘הנה.’ אליזבטה הראתה לו תמונה של איכרה איטלקייה בשמלה מסורתית, עם תינוק בכל זרוע. היא הקריאה את הכיתוב. ”האישה הפשיסטית האידיאלית יולדת ילדים, סורגת ותופרת שעה שהגברים עובדים או יוצאים למלחמה’. זאת תעמולה, לא חדשות, ובכל מקרה, לא כל הנשים אותו הדבר.’
‘ברור שלא. העיתון לא תמיד צודק.’
‘נכון, הוא לא.’ אליזבטה חשבה על טור העצות לנשים. מרקו ואנג’לה עדיין לא חזרו.
‘אל תיתני לזה להטריד אותך.’
‘אבל זה כן מטריד אותי.’ אליזבטה לא הסכימה עם הפשיסטים, אבל לא דנה בכך עם איש פרט לסנדרו ומרקו. מי שדיברו נגד הממשלה היו נעצרים ונשלחים לקוֹנפינוֹ, גלות, רחוק מהבית. רומא שָרצה מלשינים, אפילו טרסטוורה, ואף על פי שמשפחתה של אליזבטה לא היתה מחויבת לשום מפלגה פוליטית, כאמנים הם נחשבו שמאלנים מלידה.
‘את לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות.’
‘מי אוהב? אתה כן?’
‘לא, אבל אני לא לוקח את זה ללב כמוך.’ סנדרו נרכן לעברה. ‘נחשי מה, יש לי חדשות מדהימות. התקבלתי להתמחות אצל פרופסור לוי־צ’יוויטה ב’לה סַפּייֶנצָה’.’
‘דַוֶורוֹ?’ שאלה אליזבטה בתדהמה. ‘אתה, תיכוניסט? באוניברסיטה?’
‘כן, זה יהיה מחקר עצמאי.’ סנדרו קרן מרוב גאווה.
‘מזל טוב!’ אליזבטה היתה מאושרת עבורו. הוא היה עילוי מתמטי, והכישרון העל־טבעי שלו בלט לעין כול כבר בבית הספר היסודי, כך שאין פלא שהוא עתיד להגיע ל’לה ספיינצה’, הקמפוס העירוני של אוניברסיטת רומא. ‘וזה הפרופסור שאתה מדבר עליו תמיד, נכון? לוי־צ’יוויטה?’
‘כן, ואני כבר מת לפגוש אותו. הוא אחד המתמטיקאים הגדולים בדורנו. הוא פיתח את תחום הטנזורים בגיאומטריה דיפרנציאלית, שאיינשטיין השתמש בו בתורת היחסות שלו. למען האמת הוא בדיוק חזר מפגישה איתו בארצות הברית.’
‘זה פשוט נפלא. איך זה קרה בכלל?’
‘פרופסור לוֹנגי המליצה עלי, וחיכיתי לשמוע ממנו. בדיוק עצרתי בבית החולים לספר לאמא שלי.’
‘היא בטח כל כך גאה בך.’ אליזבטה העריצה את אמא של סנדרו, שהיתה אחת הרופאות הבודדות ששמעה עליה אי־פעם, רופאה מיילדת בבית החולים פטֶבֶּנֶפרטֶלי.
‘היא באמת גאה מאוד, אבל היא היתה מופתעת שלא סיפרתי לה ששוקלים לקבל אותי.’
‘גם אני. למה לא סיפרת לנו?’ אליזבטה התכוונה לה ולמרקו.
‘לא רציתי שתדעו אם נכשלתי.’
‘אוי, סנדרו.’ אליזבטה נתקפה פרץ חיבה כלפיו. ‘אתה בחיים לא תיכשל, ולוי־צ’יוויטה בר־מזל לקבל אותך. יום אחד אתה תהיה מתמטיקאי מפורסם.’
סנדרו חייך מאוזן לאוזן. ‘ואת תהיי עיתונאית מפורסמת.’
‘הא!’ אליזבטה לא ידעה מה מרקו יהיה, אבל גירשה את המחשבה מראשה.
‘איך את יכולה לקרוא בשמש?’ סנדרו צימצם עיניים לעומת העיתון. ‘האור מסנוור.’
‘נכון, אני יודעת.’
‘תרשי לי.’ סנדרו לקח מידה את דף העיתון וקם.
‘לא, תחזיר לי אותו.’ אליזבטה קמה והושיטה את ידה, אבל סנדרו נפנה מעליה ועשה משהו עם העיתון.
‘אלה רק הודעות הפטירה.’
‘אני אוהבת הודעות פטירה.’ היא תמיד קראה את הודעות הפטירה, מאחר שכל אחת מהן צפנה סיפור חיים נהדר, פרט לסופו.
‘הנה.’ סנדרו הגביה כובע מקופל מנייר העיתון וחבש אותו לראשה. ‘זה יגרש את השמש מעינייך.’
‘גראציה.’ אליזבטה חייכה באושר, ולפתע פתאום סנדרו נישק אותה. היא מצאה את עצמה מנשקת אותו בחזרה, טועמת רוטב עגבניות חמים על שפתיו, עד שניתק ממנה וחייך אליה מלמעלה עם ברק חדש בעיניו שבילבל אותה. הרי זה עתה החליטה שמרקו יהיה הנשיקה הראשונה שלה.
‘סנדרו, למה עשית את זה?’ היא העיפה מבטים סביב ותהתה אם השאר ראו. חבריה לכיתה היו רכונים על שיעורי הבית שלהם, ואף על פי שמרקו היה בדרכו חזרה עם אנג’לה על הכידון, הוא היה רחוק מדי.
סנדרו חייך חיוך רחב. ‘זה לא ברור למה?’
‘אבל אף פעם לא נישקת אותי קודם.’
‘אף פעם לא נישקתי אף אחת קודם.’
אליזבטה נשטפה התרגשות. ‘אז למה אני? למה עכשיו?’
סנדרו צחק. ‘מי שואל שאלות כאלה? רק את!’
‘אבל חשבתי שאנחנו פשוט חברים.’
‘באמת? אני —’ התחיל סנדרו לומר, אבל מרקו קטע אותם כשצעק לעברם מרחוק.
‘צ’או, סנדרו!’
‘צ’או, מרקו!’ קרא סנדרו בחזרה ונופף.
אליזבטה מיצמצה, והרגע בינה ובין סנדרו התפוגג מהר כל כך, עד שתהתה אם התרחש בכלל.
אין עדיין תגובות