מבוא

אין הווה או עתיד — רק העבר קורה שוב ושוב.

ליאון יוּריס, ‘טְריניטי’

מפלת הרייך השלישי השאירה מיליוני גרמנים, שהורגלו לשרת את מכונת הכיבושים ורצח העם של היטלר, משוללי תעסוקה ונטולי תכלית רעיונית שתכוון את חייהם. מקצתם היו חיילים מקצועיים, עובדי מדינה ואנשי מודיעין שהַזיקה לנאציזם הכתימה את שמם. אחרים היו ‘מאמינים אדוקים’ באידיאולוגיה הנאצית, חברים בארגוני ביטחון נאציים כגון הס’ס והס’ד, או אחראים ישירים לרצח עם ולפשעי מלחמה אחרים.

האחרונים, לכל הפחות, היו אמורים להישפט על פשעיהם, לאחר שבעלות הברית המנצחות נשבעו לרדוף אחריהם ‘מסוף העולם ועד סופו’. למעשה, לא יותר מקומץ מנהיגים נאצים הועמדו לדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג. תוכניות לדֵה־נאציפיקציה יסודית של החברה בגרמניה המערבית גוועו בקול ענות חלושה ככל שהתברר כי טיהורה של גרמניה המערבית מן החיילים המקצועיים ועובדי המדינה של היטלר, או אפילו מחברי המפלגה הנאצית, ייקר את ניהולה באופן שלא יהיה אפשר לעמוד בו.

מכיוון שכך, הרפובליקה הפדרלית שקמה מהריסות הרייך השלישי, אף כי חרתה על דגלה ניתוק גמור מן העבר הנאצי של גרמניה, נמלאה יחידים שהסתירו שלדים נאציים מביכים בארונות שלהם. הדבר היה נכון במיוחד בשירותי המודיעין של הרפובליקה הפדרלית, שראו בנאצים לשעבר סוכנים מהימנים במיוחד במאבק נגד הקומוניזם — וסוכני השפעה שימושיים במיוחד, שניתן בנקל להכחיש את הקשר עימם, בארצות העולם השלישי.

לא היה מחסור בסוכנים נאצים מהימנים לכאורה מעין אלה, שכן אלפי פושעי מלחמה כבר חמקו לכל קצווי תבל, ורבים אחרים הגיעו להסדרים משלהם עם בעלות הברית המערביות. מצד שני, ועל אף התפיסה הרואה בנאצים לשעבר אנטי־קומוניסטים מושבעים, רבים מהם הגיעו להסדרים דומים עם ברית המועצות וגרורותיה ואף פיתחו קשרים אידיאולוגיים עימן. אחרים היו לסוחרי נשק עצמאיים, למרגלים ולמפעילי סוכנים במסווה כזה או אחר, ועניינם היחיד היה קבלת תמורה כספית על הכישורים שפיתחו בשירות הרייך השלישי. לבסוף, היו גם מי שטיפחו פנטזיות בדבר תחייה של הנאציונל־סוציאליזם. לאמיתו של דבר, כפי שנראה, הגבול המפריד בין פרו־מערביים, פרו־סובייטיים, שכירי חרב עצמאיים ורֵוואנשיסטים נאצים היה על פי רוב מטושטש, ולעיתים קרובות היו בהם שפעלו בשירותו של יותר מגורם אחד באותו הזמן, החליפו צדדים ושימשו סוכנים כפולים ואפילו משולשים.

בסופו של דבר, מכל מקום, הנשכרת העיקרית מהפשרה המוסרית שעשתה גרמניה המערבית היתה ברית המועצות: גם משום שהפשרה הזאת פתחה פתח לסוכנים הכפולים שלה ואפשרה להם לחדור לתוככי המנגנונים הפנימיים של השלטון בגרמניה המערבית, וגם משום שקשרים עם פושעים נאצים היו נטל פוליטי של ממש על המערב־גרמנים, שנתפסו במידה רבה כיורשיו של הרייך השלישי. למעשה, החשיפה הבלתי נמנעת של הקשרים האלה שיבשה את היכולות המודיעיניות של גרמניה המערבית נגד גרמניה המזרחית והסובייטים למשך עשרות שנים — בדיוק על פי התוכנית של מוסקבה.

ההיבְּריס והאשליה העצמית, שהובילו את ההנהגה הפוליטית ואת הצמרת המודיעינית של גרמניה המערבית להסתמך על פושעים נאצים, הדהדו מבחינות רבות את האשליה העצמית נטולת היסוד של סוכני ההשפעה כביכול האלה, שחלמו למלא תפקיד עצמאי בין הגוש המערבי לגוש המזרחי. בין מסעדות יוקרה בגרמניה לנמלים שורצי מבריחים ביוגוסלביה, ובין בתי מסתור בדמשק למאחזים פשיסטיים בספרד של פרנקו, נאצים ותיקים וניאו־נאצים צעירים יותר יצרו רשת כאוטית של השפעה ושל מידע. אוטרק’ו (OTRACO), חֶברה לסחר בנשק שהקימו נאצים אחדים, אפילו פנטזה להיות הפטרון של מהפכנים ולאומנים ערבים, מימנה תנועות ניאו־נאציות בכל אירופה וכוננה בסיס לתחייה ‘לאומית’ גרמנית.

פליטים נאצים, ופקידים בכירים ברפובליקה הפדרלית שהשליכו את יהבם עליהם, לא היו בעלי העניין היחידים שנפלו קורבן לאשליות. הערכות שגויות בדבר מידת המהימנות וההשפעה של סוכנים נאצים הובילה את הסי־איי־אֵי להפקיד בידיהם את הקמתן של רשתות עורפיות חשאיות של כוחות גרילה אנטי־קומוניסטיים במדינות הלוויין של ברית המועצות, שהיו אמורות לפעול עם פריצתה הבלתי נמנעת של מלחמת העולם השלישית. ובצורה שונה מאוד, הצללים הארוכים שהטילו הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה ומן השואה, זיכרונות אשר לוּבּוּ על ידי משובותיהם המסוכנות של נאצים שלוחי רסן במזרח התיכון, הובילו את צרפת ואת ישראל לתגובת יתר מסיבית על מעורבותם של מבריחי נשק גרמנים באלג’יריה ושל מדעני טילים גרמנים במצרים. תגובות היתר האלה העמידו בסכנה אינטרסים חיוניים לאומיים, כמו גם את החזית המשותפת נגד האיום הסובייטי הממשי מאוד והנוכח מאוד.

מטרתי בספר הזה היא לספר את סיפורם של שכירי החרב הנאצים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ולהסביר את משמעות התופעה ואת הדרכים שבהן התלכדה עם האירועים הגדולים יותר של המלחמה הקרה, ועם הדרמה של המאבק הפְּנים־גרמני, של הסכסוך הישראלי־ערבי ושל המלחמות הסודיות של השירותים החשאיים. בחלק הראשון, ‘מפלה ותחייה’, נעקוב אחר התפתחותו של השירות החשאי המערב־גרמני למן ראשיתו בקבוצה של שכירי חרב בשירות ארצות הברית ועד תור הזהב שלו כסוכנות ביון החוץ היחידה של הרפובליקה הפדרלית. נתאר בקווים כלליים את האשליות של מייסדו, הגנרל ריינהרד גֶהלֶן, שהאמין כי מומחי ביטחון נאצים הם שיוכלו לשמש אותו בצורה הטובה ביותר במלחמה בקומוניזם ובקידומו האישי. ואולם כשהעסיק שכירי חרב נאצים וחלק עימם את הפנטזיות שלהם, גהלן חשף את עצמו לחדירה רוסית וטמן את הזרעים לחורבנו שלו.

בחלק השני, ‘נשורת ותוצאות’, נרחיב את היריעה ונציג מבצעים חסויים ברחבי העולם. נראה איך סוחרי נשק ומרגלים עצמאיים נאצים הגו מזימה עולמית להברחת נשק, מתוך כוונה לנצל את רווחיהם לשם התעצמות פוליטית והתעשרות אישית. אפופי פנטזיות על כסף קל ועל תחייה נאציונל־סוציאליסטית ממשמשת ובאה, הם עוררו אשליות ופחדים בצרפת ובגרמניה המערבית, ודחפו את ‘שירות הביון הפדרלי של גרמניה’ (BND) ואת מקבילו הצרפתי, ‘השירות לתיעוד חיצוני ולסיכול ריגול’ (SDECE), לחתור תחת האסטרטגיות של ממשלותיהם במבצעים חשאיים פרועים. ‘המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים’ (או בשמו המקוצר והמוכר יותר ‘המוסד’), סוכנות הביון של ישראל, לא טמן את ידו בצלחת ורדף אחרי אי־אילו שכירי חרב נאצים בעודו עושה שימוש באחרים במסגרת הסכסוך הישראלי־ערבי. בחלק השלישי והאחרון, ‘רעשי משנה וצללים’, נראה איך המוסד, שנדחף לפעולה מתוך חרדות קיומיות לא רציונליות, פתח במסע טרור והפחדה חשאי נגד מדעני טילים גרמנים במצרים, ובזאת הביא למשבר כמעט סופני בין מדינת היהודים לגרמניה המערבית. אף על פי כן, המוסד השתמש במבצעים חשאיים גם כדי לפתור את הסכסוך הזה, עם השלכות לא צפויות על המערכה שניהלה ישראל עצמה נגד פושעים נאצים נמלטים.

***

הספר שלפניכם מברר שלושה נושאים עיקריים. הראשון הוא אסטרטגיות ההתמודדות וההסתגלות שאימצו מי ששירתו את הרייך השלישי בעקבות מפלתו. לאור המציאות הממשית של המלחמה הקרה, לא התאפשר אלא לגרעין זעיר של קנאים חדורי אשליות לדבוק באידיאולוגיה ובפרקטיקה הנאציות בשלמותן. ובכל זאת, מעטים מהם היו מסוגלים להיפטר לחלוטין מערימת האשפה של היטלר, ועימה מתריסר או יותר שנים מחייהם. במקום זאת, הם דבקו ביסודות שהיטיבו יותר מאחרים לקדם את הרעיונות שלהם, וחיפשו הזדמנויות לשלב את אלו בעולם שלאחר המלחמה. היו שבחרו באנטי־קומוניזם וביקשו להתייצב לצד המערב, אחרים בחרו בסלידה מן הדמוקרטיה המערבית והתייצבו לצד המזרח, ועוד אחרים התמקדו באנטישמיות ונשבעו להמשיך במאבק ביהודים גם מארצות הנֵכר. בחירות מעין אלה כמעט תמיד דרשו פשרה. נאצים לשעבר שהמאבק בקומוניזם היה עבורם המטרה החשובה ביותר, למשל, נאלצו לאמץ לליבם את הדמוקרטיה המערבית. אלה שרצו להמשיך ‘להילחם ביהודים’ מצאו את עצמם נוטים לכיוונה של ברית המועצות, האויב השנוא ביותר על היטלר. רבים נשבעו להיות ‘ניטרלים’, וסכסכו בין שחקנים שונים שנטלו חלק במלחמה הקרה — אמריקאים, גרמנים, רוסים, ערבים, אפילו ישראלים — לבין עצמם, מתוך מטרה להתעשר ככל האפשר בלי להתחייב לאף אחד מהם. הגמישות האידיאולוגית הזאת מסבירה את הנוכחות של שכירי חרב נאצים בכל פינה בזירת המאבק העולמית בין מעצמות־העל בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20.

הנושא השני המבורר בספר הוא עוצמתן של האשליה ושל ההונאה העצמית. היו כמובן האשליות של נאצים ותיקים, של ניאו־נאצים ושל מעריצי הרייך השלישי, שהאמינו כי לאמיתו של דבר הם כוח עצמאי שמסוגל לתמרן מדינות ומעצמות־על במלחמה הקרה. אבל הספר עוסק גם בשדים מן העבר ובחרדות הקיומיות שהתעוררו בקרב מי שראו אפילו צל צילָם של נאצים בחצרות האחוריות שלהם. בעשורים שלאחר 1945 היתה למילה ‘נאצי’ השפעה חזקה על הקהלים של המלחמה הקרה, בין אם עיתונאים ובין אם מנהיגים פוליטיים או אנשי מודיעין. בשל הטראומה של המלחמה ורצח העם, נטו קובעי מדיניות לייחס חשיבות מופרזת לשכירי חרב נאצים, וכך העניקו להם עוצמה רבה יותר מכפי שהיתה להם. התגובות שעוררו שכירי החרב הנאצים בקרב ממשלות ושירותי ביון, יותר משכירי החרב הנאצים עצמם, הן שהשפיעו בפועל על מהלכה של המלחמה הקרה, על ההיסטוריה של גרמניה ועל זו של הסכסוך בין ישראל לשכניה הערבים.

לבסוף, הספר מברר אופני פעולה של מנגנונים פנימיים בסוכנויות ביון, ואת חוסר ההתאמה התכוף בין מבצעים חשאיים למדיניות לאומית. במלחמה הקרה, פעולה חשאית תפסה לעיתים קרובות את מקומה של חשיבה פוליטית עקבית והובילה מדינות לקנוניות ומשברים בינלאומיים. נראה איך השירותים החשאיים בגרמניה, בצרפת ובישראל חתרו תחת המדיניות של ממשלותיהם על ידי טוויית קנוניות וטיפוח קשרים עם שכירי חרב נאצים, וגם על ידי לחימה בהם, וכך מנעו מקובעי מדיניות לשקול באורח רציונלי את האמצעים והמטרות שלהם. ביסודו של דבר, פעילויות חשאיות התבררו כמועילות רק כאשר הן היו קשורות קשר הדוק ליעדים פוליטיים מציאותיים וניתנים להשגה.

***

מי שכותב היסטוריה של מבצעים מודיעיניים מתמודד בהכרח עם קשיים מרפי ידיים. רוב הארכיונים של סוכנויות הביון מסווגים וסגורים בפני חוקרים, וחלק גדול מהחומר הנגיש אינו מהימן ומבוסס על הדלפות, על כתבות סנסציוניות ועל ספרי זיכרונות מגמתיים. עד לאחרונה, חוקרים יכלו לשחזר, במקרה הטוב ביותר, רק תמונה חלקית, ובמקרה הגרוע יותר תמונה לא מדויקת. למרבה השמחה, בשנים האחרונות שירותים חשאיים רבים פתחו חלקית את הארכיונים שלהם. כך, הספר שלפניכם מסתמך בראש ובראשונה על מסמכים של סוכנויות הביון האמריקאיות, הגרמניות והישראליות, אשר לאחרונה בוטל הסיווג הסודי של רבים מהם, נוסף על רשומות דיפלומטיות, פוליטיות, משפטיות, משטרתיות וצבאיות. בכמה מקרים, כמו מסמכים מסוימים של המוסד, החומרים מתפרסמים כאן לראשונה.

כתיבת הספר הזה היתה בוודאי קשה הרבה יותר מכפי שהיתה לולא הפתיחוּת הבלתי צפויה של מחלקת ההיסטוריה של המוסד, שאפשרה לי גישה לחומרים שהיו מסווגים עד כה. הפתעה נעימה היתה גם שיתוף הפעולה שזכיתי לו מצד סוכנויות המודיעין בגרמניה, כגון המשרד הפדרלי להגנת החוקה (BfV) ושירות הביון הפדרלי. לעומת זאת, הארכיונים של השירותים החשאיים הסובייטיים ושל מדינות ערביות נותרו סגורים, ואילו הארכיונים של סוכנות הביון הצרפתית, השירות לתיעוד חיצוני וסיכול ריגול, נותרו סגורים כמעט לחלוטין. במקרים כאלה היה עלי להסתמך על סודות שהודלפו, על עדויות לא ישירות, על תקשורת אישית, על זיכרונות ועל מחקרים קודמים המבוססים על מידע פנימי, שאותם בחנתי בזהירות מרבית. במקרה הצרפתי עמד לרשותי מספר קטן של מסמכים. למרבה המזל, ארכיון מיטְרוֹחין בקיימברידג’ מציע בין היתר סקירות חשובות, גם אם חלקיות מאוד, של עולם הצללים של המודיעין הסובייטי. תמיד העדפתי מסמכים ראשוניים על פני תיאורים מכלי שני, וזאת כדי לנסות ולשמוע את הקולות של הנפשות הפועלות עצמן, ולנסות להבחין בין אמת, סילוף וכזב. כשהיה עלי לבחור בין תיאורים מתנגשים, העדפתי עדויות שתאמו יחסית לראיות זמינות אחרות, ונמנעתי מתיאורים סנסציוניים שאינם נתמכים ומאושרים על ידי עדות נוספת, גם אם אלה הופיעו ונפוצו בספרות ההיסטורית מזה עשרות שנים.

הסתמכתי גם על עבודות מצוינות מאת מחברים שונים, בהם ועדת ההיסטוריונים העצמאית של שירות הביון הפדרלי, אשר פרסמה בשנים האחרונות מספר רב של ספרים על ההיסטוריה של השירות הזה בשנים 1968-1945, וכן מומחים להיסטוריה של המוסד, של השירות לתיעוד חיצוני ולסיכול ריגול הצרפתית ושל הקג’ב. כמו כן עלה בידי לראיין קומץ של משתתפים, לרבות איש המוסד המהולל רפי איתן, שעימו שוחחתי חודשים מעטים לפני מותו. ואחרון אחרון חביב, התמזל מזלי והקשבתי לעצותיהם של מומחים רבים, היסטוריונים ועיתונאים חוקרים, לפעמים במהלך שיחות ארוכות שנמשכו עמוק אל תוך הלילה. הספר הזה לא היה נכתב בלעדיהם. האחריות לטעויות, מכל מקום, כולה שלי.