החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נזירה

מאת:
מאיטלקית: ארנו בר | הוצאה: | 2017 | 101 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

"נזירה" היא הנובלה השלישית המצטרפת לשתי אחיותיה "איטליה" ו"ענן". כל אחת לחוד ושלושתן יחד הן פנינה ספרותית יוצאת דופן, פרי עטו של הסופר האיטלקי מרקו לודולי.

אַמַרַנטָה היא נזירה, המתמנה על ידי אם המנזר להיות מורה. למרות רתיעתה הראשונית מהתפקיד, היא נטמעת אט־אט בהווי הכיתה שאותה היא מחנכת, לומדת להכיר את תלמידיה והוריהם, ובמיוחד היא נקשרת לתלמיד בשם לוּקָה, ילד שתקן שאינו לוקח חלק בחיי הכיתה. אַמַרַנטָה עסוקה בהתבוננות ובכלל זה היא בוחנת את משמעות היותה נזירה בעולם העכשווי של ימינו. הילד לוּקָה עוזר לה בדרכו המיוחדת.

פשטות המבע של אמַרַנטָה, יכולתה להתבונן נכוחה בפרטי הדברים ולתאר בשקט ובצלילות את המציאות הסובבת אותה, כמו גם את עולמה הפנימי, כל אלה מאפיינים את כתיבתו של לודולי ומקנים ל"נזירה", ולנובלות האחרות שלו, איכויות של שירה אינטימית ומרגשת.

מרקו לודולי, 1956, יליד רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. לודולי משמש כמורה ואף חיבר ספר ביקורתי על מערכת החינוך באיטליה.

מקט: 4-31-6409
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"נזירה" היא הנובלה השלישית המצטרפת לשתי אחיותיה "איטליה" ו"ענן". כל אחת לחוד ושלושתן יחד הן פנינה ספרותית יוצאת דופן, פרי […]

אלי, רד־נא אליי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה.

ציפור קטנה על אדן החלון הקר של החדר, ציפור קטנה שאפשר לחפון בכף יד, אדומת חזה וצהובת מקור, מצייצת מנגינה שנשמעת כמו שיר אהבה, מזיזה את ראשה הקטן ואינה מתעופפת, אף שאני כאן עומדת, עטופה בשמלתי השחורה, שאולי מפחידה אותה. היא מתנערת כולה, כאילו עמדה תחת מטר של גשם. ופתאום היא מפנה דווקא אליי את עיניה הכהות ככפתורים: נועצת בי מבט, מכירה אותי, מדברת אליי. אומרת: אל תדאגי, אַמַרַנטָה, הכול בסדר, הכול כשורה, ואת נמצאת במקום הנכון, שבו הנחתי אותך.

כך, טיפשה שכמותי, דמיינתי לי לאורך שנים.

כעת הייתי מקבלת ברצון פציעה בצלעות, רגל מעוקמת שאינה מסוגלת ללכת, כאב בראש, ולוואי שמתוך הכאב הזה יבקע קול, כמו לַבָּה מתוך הר געש, קול נאנק ומאיים, שיאמר לי משפט אחד, תקיף ובהיר: את כאן, כי אני כאן. אז הייתי מאושרת גם בכאב, אף שאני כה מפחדת מכאב; כי אז היו לחיי טעם, כיוון ומטרה.

אלא שדבר לא קורה, שום דבר אינו קורה. כאן הכול זורם כרגיל, ואני מזדקנת מיום ליום בייאוש, בתחושה שאני נתונה בתוך סיפור שקרי. אני מזדקנת, ודבר אינו משתנה. אני מביטה באחיות, הן נראות תמיד עסוקות ומאושרות, מחייכות אל מי או אל מה, אינני יודעת, עוברות בזריזות במסדרונות, מתעטפות בציות מרגיע. לפעמים בא לי לפנות אל מישהי — למשל אל האחות גֶ’נציאַנָה, שיש לה פנים כמו תפוח, והיא כה תמימה, עד שאינה מסוגלת לשקר — ולשאול כבדרך אגב, כאילו שיח בין ידידות: את חשה אותו? לפעמים הוא מדבר אלייך? קולו יורד מן השמים עד אלייך? אז נדלקות עיניה כאילו הוצתו בהן נרות, היא מניעה את ידיה באוויר כמתכוננת לצאת במעוף, ואינה אומרת דבר כמעט. זה יום כה יפה, היא אומרת, דבר אינו חסר. ולפעמים היא מניחה את ראש התפוח שלה על כתפי.

אני חשה בתוכי ריקנות איומה, רעב שאינו יודע שובע ונהיה מרושע.

אם המנזר, יש לה ידיים דקות, שפתיים דקות, עיניים דקות. היא צופה בנו במעשינו היומיומיים ובתפילות, יודעת מי אנחנו. אפשר שהיא יודעת גם מי איננו, אילו מחשבות עמומות ומסוכנות מתרוצצות בראשינו, ויודעת כיצד לתקן. היא הבינה מייד שהאחות פֶ’ליצֶ’טָה אינה בטוב; למעשה, גם אני הבנתי את זה. ליד השולחן, בארוחה, היא הייתה מדברת בקול רם מדַי, מסיטה את הכיסא שלה בתנועה נמרצת מדַי, מתמהמהת לרגע לפני שכרעה ברך בתפילה. הייתה אומרת שהעולם הולך ונהרס, שיש יותר מדַי רוע באוויר, ומדֵי פעם הייתה מזליפה טיפה של בושם מאחורי האוזניים. אז אם המנזר שלחה אותה למטבח, שתדיח צלחות, תשטוף יפה את הרצפה, תקרצף סירים ותקפל מפיות. שתאסוף את הפירורים. כל אלה אינם עונשים, כי אם תיקונים נחוצים, שנקבעו לטובת מי שסובל מאי־שקט. אני שיערתי שכבר מזמן אם המנזר צופה גם בי, במבט חודר עד עמקי הנפש: אני מקפידה מאוד לא לעשות שום משגה, להסתיר כל רגש. בכל זאת, אתמול בבוקר היא קראה לי הצִדה ודיברה אליי בקול נמוך, כדרכה, ונדמה שהיא קוראת את המילים בשקט מתוך ספר.

אַמַרַנטָה, ממחר תהיי מורה לילדים בבית הספר שלנו, אמרה כשידיה שלובות על חזהּ.

ילדי היסודי? שאלתי, רק כדי לא לשתוק.

לא, אַמַרַנטָה, הקטנים יותר, ילדי הגן.

אני יודעת שכאן חייבים לקבל כל הוראה בלי למחות, בלי לפקפק, אבל מבלי משים עשיתי צעד לאחור, כעבריין הנשבע שהוא חף מפשע. האמיני לי, האֵם, אינני מסוגלת, אינני מתאימה לעבוד עם ילדים, אינני מבינה אותם, אני פשוט לא אדע כיצד להתחיל.

זה פשוט, היא אמרה והביטה בי מתוך החרכים הצרים התכולים שלה, מחר את מתחילה וממשיכה. היא חייכה אליי בשיניה הקטנות הלבנות ולחצה את זרועי. רציתי להתנער מן האחיזה הזאת, מן החיוך הזה, אבל הרכנתי ראש. אני גבוהה מאם המנזר, וגם חזקה יותר, אבל אני הרבה יותר מבולבלת ממנה, אולי היא יודעת באמת מה נכון.

הילדים יפים, אמרה, הם מלמדים אותך לשכוח הרבה דברים מיותרים, והשאירה אותי לבדי, כדי שאתגמד.

אינני מחבבת ילדים. זאת אמת שבה אף פעם לא אוכל להודות, כי העולם החליט אחת ולתמיד שהילדים הם האושר הגדול ביותר של הקיום. אבל העולם משקר, אינו מוכן להודות שכל ילד, המגיע לכאן עם סרט תכול או ורוד, אינו אלא זמן שיתבזבז לריק. זמן המושלך אל הזמן, שותף למזל ביש. “הניחו לילדים לבוא אליי” אמר ישוע, אבל הוא יחכה לשווא. ילדים הם חיים שטרם רוסנו, והחיים מבקשים רק סיפוקים ומתגברים על מי שחוסם את דרכם. הם שולחים ידיים, אוחזים, חומסים ואינם מבקשים סליחה. החוק שלהם אינו אהבה, אלא תשוקה. ילדים צועקים מפני שהם רוצים, רוצים תמיד, דבר אינו מספק אותם אלא להרף־עין. הם מוצצים בתאווה את חלב האִמהות, ואחר־כך את לשד האבות, התאווה שלהם בולעת כל פרוטה שנאגרה בעמל. חייבים לחנך אותם, כלומר לדכא, להוציא מידיהם החמסניות כידי כילַי את מה שאינו מגיע להם, להעמיד אותם בשורה שניים־שניים, לנקות אותם. חייבים להביא אותם לשינה, שייעלמו לפחות לכמה שעות, זמן לאגור שוב אוויר ואומץ־לב. ועם היקיצה הכול חוזר, שוב סובב הגלגל המשונן של התשוקה, המחפש דבר להיאחז בו, כדי שלא להסתחרר לשווא: וכך שנים על שנים, עד לתבוסה הבלתי נמנעת.

כעת יהיה עליי אני לטפל בהם; בכל כיתה יש לפחות חמישה־עשר או עשרים חמדנים קטנים שחייבים להלעיט. איאלץ ללמוד את ריבוי השמות של דבר אחד, הלא הוא הקיום עצמו, טהור ומקורי. לכפות עליו לשיר במקהלה פזמונים נבובים, לומר תפילה בבוקר ולפני ארוחת הצהריים; לכבות אותו בהדרגה. המורה אינה אלא סוהרת מחייכת, ואולי יום אחד הילדים האלה, אחרי שיבגרו, ישמינו ויאפירו, ישובו להודות לה על שנמחצו בחמלה, כי האישה הקטנה הזאת שמה מתג בפיהם ואוכף על גבם.

מתחילים. אינני מוכנה, אין לי לב, אמונה, שוט. אני מרגישה ריקה, מי שהיה אמור לדבר אליי שותק, והמערה הולכת ומחשיכה. אני חוששת שהילדים יֹאבדו בתוכי, שזעקות השבר שלהם יפחידו אותי.

הפרחים רעבים

יש להם כותרת יפה והם רעבים

יש להם ריחות של זהב ורעב מציק

שאיפה לרוץ למרחקים

נצמדים אל הרוח

כמו הפרפרים היפים

המתעופפים קלילים ברעב

סובבים על כרי דשא צבועים ברעב

כי גם הדשאים רעבים

רוצים גשם דק, אביב, וחומר

שיתפרק לאִטו באדמה

כי גם המתים רעבים

לחיים ששוב אינם,

וסובבים עם הרוח והפרפרים

וסובבים בעורקי הילדים

לחיים שהם מעגל של לחם יבש

ותמיד רעב וצמא ושום דבר.

בגיל שש־עשרה, מול כוס קפה בחלב, אמרתי לאִמי שאני רוצה להיות נזירה. לא נהגתי לבקר בכנסייה השכונתית, לא הייתי באה לקבל את הלחם הקדוש, והלכתי להתוודות רק פעם אחת בגיל תשע, אבל הייתי נחושה בדעתי. בתוך שעה אחת הבנתי שהעולם אינו מתאים לי, והטוהר הוא דרך המילוט היחידה. הרטבתי את הכר שלי בדמעותיי, חשתי כאב חריף בחזה, כמו ציפור המנקרת נואשות את סורגי הכלוב כדי להימלט, ראיתי את דמותי לבושה שחורים, על מצחי סרט צחור, בשלוות החצר, בדממה שמוחקת כל מחשבה. הדרך שלי היא הטוהר, דרך לבנה בלי עקומות, העולה באטיות ובשקט אל גבעה סחופת רוח: הדרך שלי לא תהיה לעולם בחיים עצמם. אניח לאחרים לחיות את החיים, אם זה חשוב להם, אניח להם שיקבעו פגישות, שֶיתנשקו, שֶיידחפו, שֶירעישו ככל שדרוש כדי שיבחינו בהם, שיאמרו בבקשה ורוצים עוד, שיצמיחו קרניים על ראשם כדי שייטיבו לנגוח. לעצמי אני מבקשת את הפנים החיוורות של נזירות, את החן הכנוע שלהן, חרוזים קרים בינות לאצבעות.

אִמי הביטה בי בעיניים קפואות מאימה.

היא אמרה לי: אינך חשה בטוב, האם החסרתי ממך דבר מה? אני הנעתי ראשי לשלילה, לא הוספתי מילה. אז היא פתחה בנימה של לגלוג, בתי, היא אמרה לי, אולי ראית מלאך? איך הוא נראה, בתלתלים בלונדינים, בכנפיים פרושות, ואולי חדרה לאוזנך נמלה זהובה וסיפרה לך על אלוהים? ומה אמרה לך? כי בוודאי אמרה לך משהו, סיפרה לך על שמים, על קדושים, סיפורים משוגעים כאלה?

הנשימה שלה הדיפה זיכרון של משקה הלילה, שיערה היה צבוע באדום ובזהוב, כי גם היא לא אהבה מאוד את החיים.

אני הוספתי לשלול במנוד ראש, המשכתי לחייך. מלאך לא דיבר אליי מעולם, איני יודעת, אולי איני ראויה, ואולי לא ידעתי להקשיב לקול שנחבא בתוך העלים, בצוהב הלימונים, באבק של קיר, בכעס של אמי. אבל לא היו לי ספקות, הדרך הזאת הלבנה הייתה כבר מתחת לרגליי, ואני כבר הלכתי בה.

את כל־כך יפה, בתי, גברים עשירים ישכבו לרגלייך, יעטפו אותך במתנות, בפרחים, במחוות, הם יבכו למענך. תהיי מאושרת, מאושרת מאוד. את הרי ראית שהנזירות מכוערות, שחורות כמו מקקים, מתעטפות כדי להתחבא. מכוערות ומרושעות, אני זוכרת אותן. את יפה וגם טובה, אל תעשי שטויות, מחר נדבר על זה בשקט, מחר יהיו לך אלף מחשבות אחרות.

אין טעם, אמא, אני אהיה נזירה, כי אני כבר.

במנזר מתנהל הכול על פי לוחות זמנים מדויקים. בשש בבוקר קמות האחיות להתרחץ, להציע את המיטות, לסדר את החדר, ואחר־כך יוצאות לקפֶּלה לתת שבח לאל, לעשות מדיטציה ולשאת תפילה ללחם הקדוש. אבל אני משכימה מוקדם יותר, קרוב לשעה חמש, כשהכול עדיין שקט ובלי נוע. אני פותחת את החלון ומביטה בשמים ובעיר המקיפה את חדרי. איני רואה כוכבים בשמים, כי העיר באורותיה מחניקה את האורות האלה הרחוקים. אני רואה מטוס היורד לאִטו אל עבר צַ’מפינו, כמו נוצת פלדה גדולה. הוא בוודאי מלא בנוסעים, ואני קצת פוחדת בשל הרעידה הזאת של כנפיים ומתכת. הם כמעט נחתו, יש להם בוודאי המון דברים לעשות ולראות כאן ברומא, הם יבקשו לפגוש חברים, לבצע עסקאות חשובות, אבל כרגע הם חושבים רק לא למות. אולי הם מופתעים בשל המחשבה הטורדנית הזאת שתופסת את כולם ועושה אותם לרגע כנועים, בודדים אבל מאוחדים. הם כנסייה מעופפת. על הכביש העוקף, הנשקף באלכסון מחלוני, עוברות מכוניות בודדות בפנסים דולקים: אלה אנשים היוצאים לעבודה, או שבים מבילויי הלילה. חלקים זעירים של מנגנון העולם, רוצים לעשות כסף, או חוזרים אחרי שבזבזו אותו, והמחוגים סובבים בקצב הנכון. אני עומדת בלי נוע, כמו גרגר חול המבקש לעצור את השאר, לעכב הכול בנוכחותו העלומה. אני משאירה חלונות פתוחים ומתחילה לכתוב, עשרים דקות, על דפי משבצות בפנקס, שאותו אני מחביאה מתחת למזרן. הלילה חלמתי שאני בשדה, הייתי רועת צאן, והכבשים היו לבנות ועמדו ללחוך עשב. אבל אחר־כך לא היה עשב, השדה היה משטח עפר יבש, והכבשים התפזרו בשוליים, אחת־אחת הן אבדו לי. רק אחדות נשארו לידי, וכעת היו להן פרצופים מרושעים, הן נהמו כמו כלבי רחוב, צרו עליי וחשפו שיניים. וגם שאר הכבשים שבו מן העלטה, לבנות בחשכה, דחקו אותי אל גזע העץ, נושפות במלתעות חשופות.

רחצתי את פניי במים קפואים וראיתי את עצמי במראה. נזירות רבות הסירו את המראה מחדריהן, הן אומרות שאינה נחוצה, שהיא הבל. הבחנתי בשערות מלבינות בצדעיים, בקמטים ראשונים סביב העיניים. אני בת שלושים ושש, זה טבעי, החיים חולפים ואובדים. אבל עם השביס אני נראית נצחית.

ילדים, את לא חושבת על ילדים, בתי, על ילדים משלך? כך אמרה לי אמי, היא ישבה מולי במטבח, מוכנה לשבת עד לילה כדי לשכנע אותי שהשתגעתי. היא החזיקה בידה כוס של יין לבן, כוס בדולח ויין משובח, ואמרה לי: את לא מרגישה אותם ברחמך, מבקשים להיות? האם בראשם אין כבר מתווה של מחשבה מתגבשת? לא שמעת שהם קוראים אלייך מתוך העתיד, כדי להגיע עדך שלמים ובריאים? אני הכרתי אותך, זמן רב לפני הבחילה שבישרה על בואך. הייתי בת עשר, ואולי אף פחות, הייתי בת שמונה וכבר דיברתי אלייך, ציפיתי לך. את לא יודעת איזו שמחה הם ילדים, כמה עולם הם מביאים אִתם, כמה יפה לראות אותם משחקים ואומרים את כל השטויות המקסימות האלה.

כך דיברה אִמי, חיברה מילים בתוך פיה, לפעמים הייתה מקורית. היא מחתה את פיה בשרוול של חלוק המשי, הייתה מדברת ושותה ללא לאות.

אז למה ילדת רק אותי, אם רצית כל־כך שיהיו לך ילדים.

למה ככה. כי כך זה יצא, כי אבא שלך היה לא־יוצלח, שהיה ישן עד הצהריים ולא היה לו חשק לעשות שום דבר, רק לשרוף את הכספים ואת הדירות שקיבל בירושה, את ידעת את זה. הוא חשב שכל פעילות מעייפת, אהב לראות את העולם רק דרך משקפת, עם עשרה סוסים רצים. הוא מת כמו אורח שמסתלק על קצות האצבעות כדי לא להפריע ואומר תודה ושלום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נזירה”