הדפים הבאים הם אוסף של נקודות קטנות למחשבה, ושל שיעורים גדולים באהבה. נלמד להרגיע, לאהוב, לסלוח, לפייס – וכך נמנע […]
הסודות שבנפשנו
אם נציץ עמוק אל תוכנו, מה נגלה מאחורי הגאווה שלנו? רצון חסום לתת לאחרים להרגיש טוב לגבי עצמם. ומה נגלה מאחורי האנוכיות שלנו? רצון חסום לדאוג לאחרים. ומה יש מאחורי הכעסים שלנו? רצון חסום לסלוח. ומה יש מאחורי התובענות שלנו? רצון חסום להעניק. ומה יש מאחורי הביקורת שלנו? רצון חסום לראות באחרים את הטוב. ומה יש מאחורי המאבק שלנו להיות צודקים? רצון חסום להתפעל מהחכמה של האחרים. ומה יש מאחורי הצורך שלנו לחפש מגרעות באחרים? רצון חסום לעודד אותם לגדול ולהתחזק.
הפרי שבתוכנו מתוק, ונוכל להציע אותו לסביבה אם נפסיק להציע את הקליפה.
הצלחה מתחילה בראש
רוצה להצליח בחייך? התחל לעבור ממנטליות מחלישה למנטליות מחזקת. והתחל את המעבר הזה במחשבה: “אני רק חושב שזה כך”. המשפט הזה הוא תרופת פלא במצב שבו נדמה לך שאין מה לעשות.
הצעד השני: עבור לדף הבא בחייך. הפסק לקרוא אותו דף שוב ושוב כל חייך. הרי אתה כבר מכיר אותו בעל פה.
ודבר אחרון: התאם את כוחות הנפש שבהם אתה משתמש, לבעיה שעליה אתה רוצה להתגבר. יש לך הרבה כוחות סיוע: נחישות, התמדה, סבלנות, אומץ, ועוד רבים וטובים. ויש לך גם הרבה כוחות נגד: עייפות, עצלות, אטימות, ותרנות, ועוד רבים ורעים. אם לא תבחר את כוחות ההתמודדות הנכונים, הם יבחרו בעצמם, ואף פעם לא תהיה מאושר מהבחירה שלהם.
אז הצב את המפרשים בכיוון הרוח ובחר בכוח מניע. ועכשיו הפלג!
התנים מייללים והיוצרים יוצרים
אם אנחנו רוצים ליצור משהו, תמיד יהיו כאלה שיבקרו את מה שאנחנו עושים. אם אנחנו מצליחים במשהו, תמיד יהיו כאלה שילגלגו להישגים שלנו. אם אנחנו נותנים משהו לעולם, תמיד יהיו כאלה שיחפשו איפה אנחנו לא ראויים שהעולם יקבל את זה מאתנו. אם אנחנו עושים משהו שמעשיר את סביבתנו, תמיד יהיו כאלה שימעיטו מערך מעשינו. אם אנחנו מחדשים משהו, תמיד יהיו כאלה שיאמרו שכולם כבר שמעו על זה.
אז אם אתם מקבלים ביקורת, לגלוג, ביטול ופסילה, אל תיכנסו להתגוננות ואל תנסו להפריך. רק התרכזו בעשייה שלכם, והגבירו אותה. כי יצירה היא הייעוד שלכם, ויללות הן הייעוד של התנים, ואל תתבלבלו מי אתם.
כשהלב מחייך
הביאו שמחה ללבכם כי שמחה היא סם החיים. הביאו יותר שמחה למשימות ולתפקידים שלכם, לחובות שעליכם למלא, לאחריות שקיבלתם על עצמכם, לשירות שאתם נותנים. תהודת שמחה בלבכם, חלשה ככל שתהיה, מקרינה מיד שמחה על כל המציאות שלכם.
עשו זאת דרך חיוך שתביאו אל לבכם. חיוך פנימי כזה יאיר את עולמכם כשאתם מדברים, כשאתם עושים את עבודתכם, כשאתם משלמים את החשבון בחנות. החיוך הפנימי יעביר מסר של שמחה לכל הווייתכם.
אז מזגו טיפה של שמחה לתוך כל עצב, טיפה של שמחה לתוך כל דאגה, טיפה של שמחה לתוך כל תסכול.
זה אימון אלכימי ביצירת שמחה ללא סיבה, שמחה סתם כך, שתאפשר לכם לאהוב ללא סיבה, סתם כך, את העולם הפרוס סביבכם כולו.
מה ערך הזמן שלנו
סטודנט שנכשל בבחינה יכול לספר לכם על הערך של שנה אחת. אם שילדה פג יכולה לספר לכם על הערך של חודש אחד. עורך שבועון יכול לספר לכם על הערך של שבוע אחד. קשיש בן תשעים ותשע יכול לספר לכם על הערך של יום אחד. אוהב שמצפה לפגישה יכול לספר לכם על הערך של שעה אחת. אדם שהחמיץ את הרכבת יכול לספר לכם על הערך של דקה אחת. אדם שניצל מתאונה יכול לספר לכם על הערך של שניה אחת. אדם שזכה במדליית הכסף באולימפיאדה יכול לספר לכם על הערך של שבריר שניה.
העריכו כל רגע שיש לכם כי הזמן לא מחכה לאף אחד. וראו בו את המצרך החשוב ביותר כשאתם חולקים אותו עם מישהו מיוחד.
איך לשמור על אפקט הקליק
אפקט הקליק נוצר בין שני אנשים כאשר מפגש בין ההרכב הכימי שלה וההרכב הכימי שלו מאיץ את פעימות הלב ואת זרימת הדם אצל שניהם. הרגשת החיוניות החזקה מעוררת אצל שניהם את המגנט הפנימי, וזוהי המשיכה החזקה שהם מרגישים זה אל זה. השניים התאהבו, האגדה יצאה לדרך. הם מרגישים בלתי מנוצחים, והכל קטן עליהם מול הכוח האדיר של האהבה הזאת.
אבל מה קורה במציאות שאחרי האגדה? הזוהר מתחיל להחוויר, השגרה מחליפה את המסתורין, הכל ידוע מראש, ובן הזוג כבר מוכר כמו הג’ינס הישן.
אז אולי אתם אומרים: “ככה זה אצל כולם”. ועם הגישה הפטליסטית הזאת לא פלא שאתם שוקעים “כמו כולם” בהתנהלות היומית: תשלום חשבונות, חיסון לילד, מריבות על הכלים.
אבל אם אתם מסרבים להיות פטליסטים ואוטומטים, ואתם נחושים להיות מעורבים באופן אקטיבי בשימורו של אפקט הקליק לתמיד, ואתם מוכנים לפתוח את השכל שלכם לגישות חדשות, כדאי לכם לדעת שדעיכת האש לא אומרת שהיא כבתה. כמעט תמיד הגחלים עדיין שם, בהמתנה לטמפרטורה המתאימה כדי להתחמם מחדש.
אבל כדאי שנזכור שני דברים: דבר ראשון, מצב האש הפנימית לא ישתנה מעצמו. הטמפרטורה הפנימית מתחממת ומתקררת אך ורק כתוצאה ממאמץ מכוון מצדנו. דבר שני, כל אחד מאתנו משפיע גם על הטמפרטורה הפנימית של רעהו. ככה זה, אנחנו תמיד ביחד, גם בחום וגם בקור. ואותם שניים שהתעוררו יום אחד עם אש בתוכם בלי שהם עשו דבר כדי שהיא תוצת, יכולים לחזור ולהצית אותה מחדש אם הם יראו בזה מטרה משותפת, וישתפו פעולה להגשים אותה.
אם אי פעם הדלקתם מדורה, אתם יודעים שמספיק מפגש בין ניצוץ אחד ובין חומר הבעירה כדי שהאש תידלק. אבל ניצוץ אחד לא הופך בבת אחת ללהבה. בהתחלה זאת תמיד רק אש קטנה, מהוססת וחשדנית, ואתם חייבים להוסיף לה כל יום חומרי בעירה ולהשיב עליה רוח.
מילה טובה שלך ושלה, הבלגה קטנה מצדך ומצדו, הקשבה מלבך ומלבה, מבט חם מעינייך ומעיניו, ופתאום אפקט הקליק חזר אל חייכם. מכאן והלאה לא נשאר לכם אלא לשמר את האש על בסיס יומי על ידי הוספת חומר בעירה בכל פעם שהיא נחלשת: עוד הצעת שלום, עוד הצעת פיוס, עוד הצעת סליחה, עוד התקרבות, עוד ויתור על הנאה אישית.
ופתאום יש ביניכם שוב אש טובה שנשארת אתכם.
אמנות היחסים
כמו כל יצירה, גם יחסים הם אמנות. אז מהי אמנות היחסים?
למצוא משהו שהוא בסדר בכל דבר שהוא לא בסדר, לזכור שאף אחד לא יכול להיות מי שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות, להבין אנשים קשים במקום להילחם בהם, לא להתנגד למשהו שאנחנו לא אוהבים באדם אחר אלא ללמוד להשתמש בזה לטובה, לא לשכנע אדם לעשות משהו כי אנחנו מרוויחים מזה אלא כי הוא מרוויח מזה, לא לחזור יותר מפעם אחת על גישה שלא עובדת, לספק את רצונו של השני כדי שהוא ירצה לספק את רצוננו, להעיר למישהו בלי לשכוח שהוא בעל ערך בעינינו.
זוהי אמנות היחסים, שהיא בסך הכל אמנות החיים.
לשנות רק מה שאפשר
אנחנו לא יכולים להחליט איך ומתי נמות, אבל אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים לחיות, בהשתלבות במציאות או במלחמה נגדה, בהבנה שיש קשיים או בתלונות בגללם, באהבה למה שיש או בתסכול על מה שאין.
אנחנו לא יכולים להחליט מה יקרה בעתיד, אבל אנחנו יכולים לעשות את מיטב יכולתנו כדי שזה יהיה עתיד טוב אם נשקיע את זמננו בדברים מיטיבים ולא נבזבז אותו בפעילויות טפלות, אם נחפש הזדמנויות ללמוד ולהעשיר ולהכשיר את עצמנו ולא נחפש נוחות, אם ננצל כל אפשרות לתת מעצמנו ולא ננצל אחרים כדי להיטיב עם עצמנו.
אנחנו לא יכולים להחליט מה אנשים אחרים ירגישו כלפינו, אבל אנחנו יכולים להחליט להקל עליהם לאהוב אותנו אם נציע להם פרחים ולא קוצים, אם נראה להם את הטוב שבהם ולא את חסרונותיהם, ואם נעודד אותם להגשים את החלומות שלהם ולא נבקר אותם.
אני לא יכולה להחליט אם תבין אותי או לא, אבל אני יכולה להיות מובנת יותר על ידי בחירת עיתוי מתאים לדבר אתך, על ידי בחירת סגנון מתאים להסביר לך, ועל ידי מיקוד בנושא.
אני לא יכולה להחליט אם תקשיב לי או לו, אבל אני יכולה לומר את הדברים שלי באופן מושך אם אמנע מהאשמות, אם אציין גם את הכוונות החיוביות שלך, ואם אזכיר גם את הטעויות שלי.
בתוך כל כך הרבה דברים שאינם בשליטתנו ישנם כל כך הרבה דברים שעליהם אנחנו יכולים להשפיע לטובה, אם נשקיע את מאמצינו לשנות רק את מה שאנחנו יכולים, ונוותר על מאבקים לשנות את מה שמעל לכוחותינו.
לאהוב את החיובי יותר אשר את השלילי
כדי שתהיה בינינו אהבה אנחנו צריכים לאהוב את הסובלנות יותר מאשר את הביקורת, את הסליחה יותר מאשר את הכעס, את ההסכמה יותר מאשר את ההתנגדות, את ההתנצלות יותר מאשר את הברוגז, את ההקשבה יותר מאשר את הנזיפה, את השלום יותר מאשר את המאבק, את הפתרון יותר מאשר את הבעיה, את הוויתור יותר מאשר את ההתחשבנות, את ההודאה בטעות יותר מאשר את ההתגוננות, את הדיבור יותר מאשר את הצעקה, את האכפתיות יותר מאשר את האטימות.
הרשימה ארוכה מדי? אז הנה סעיף אחד שמסכם הכל: כדי שתהיה אהבה בינינו אנחנו צריכים לאהוב את בן זוגנו לא פחות מאשר את עצמנו. וכל שאשר הסעיפים מיותרים.
מחיים במינוס לחיים בפלוס
הרבה מאוד מערכות יחסים נמצאות במינוס מתמיד. אמנם לא מדובר בחשבון כספי אלא בחשבון רגשי, אבל כמו בחשבון כספי, גם החשבון הרגשי מתקיים בזכות הפקדות ומשיכות. ואם אנחנו מושכים מהחשבון הרבה יותר מאשר מפקידים בו, למה אנחנו יכולים לצפות מלבד לאוברדרפט מתמיד?
אבל איך מפקידים אהבה? עם רגעים אינטימיים קטנים שאנחנו זורעים בין כל העיסוקים והטרדות של יומנו. למה הכוונה ברגעים אינטימיים קטנים? רגעים אינטימיים קטנים הם רגעים שבהם אנחנו זוכרים את בן זוגנו, וגם מראים לו את זה.
רגע אינטימי קטן הוא אותו חיוך אוהב שאנחנו משגרים אל בן זוגנו סתם כך, בעוד אנחנו מנסים להרגיע את התינוק הבוכה. רגע אינטימי קטן הוא אותו מבט אוהב שאנחנו שולחים אל בת זוגנו סתם כך, בעוד אנחנו בדרכנו אל ארוחה משפחתית. ורגע אינטימי קטן הוא אותו רגע שבו אנחנו מגניבים נשיקונת לבן זוגנו בעוד ידינו הרטובות טובלות בכיור הכלים.
ואיך מצמצמים את חשבון האהבה? פשוט זורעים רגעים שחורים קטנים בין עיסוקי היום. מהו רגע שחור? כל רגע שהערנו, שנזפנו ושהתעלמנו. כל רגע שלא פרגנו, שלא הערכנו, שלא כיבדנו. כל רגע שכעסנו, שהאשמנו, שהתחשבנו. כך יוצרים אוברדרפט. ואולי תופתעו לשמוע, אבל אוברדרפט הוא הרגל, ומי שמוצא את עצמו שוב ושוב באותה יתרה, יכול להיות בטוח שהוא פיתח הרגלי אוברדרפט.
כדי לעבור ממינוס לפלוס אנחנו זקוקים להרגלים חדשים: להפקיד הרבה ולמשוך מעט. הרבה יותר רגעים קטנים אינטימיים, הרבה פחות רגעים שחורים. ולא כדאי לחכות שזה יקרה באופן טבעי, כי זה לא. כדי לעבור מחיים במינוס לחיים בפלוס חייבים להשקיע כוונה ומודעות עד שזה יהיה הרגל חדש.
אז קדימה, כבר מהיום להקדיש שלוש שניות למבט או לחיוך או לנשיקונת או למילה קטנה, עד שהמעבר מחיים במינוס לחיים בפלוס יהיה הדבר הטבעי לנו ביותר.
דיכאון גברי ודיכאון נשי
מחקרים מראים שנשים סובלות מדיכאון פי שניים מגברים. בגלל גנטיקה? הבדלים ביולוגיים? חשיפת רגשות? האחריות הכפולה בבית ובעבודה? תנאי העסקה גרועים יותר? המחקרים מפריכים את כל האפשרויות.
הסיבה היא בנטייה של נשים להעלות גירה סביב הרגשות שלהן, לעומת הנטייה של גברים לפעול. בהכללה כמובן, כשאישה מפוטרת או מתגרשת, היא לא מפסיקה לנתח את רגשותיה, לדבר עליהם, לנסות להבין מאין זה בא, איפה זה פוגש אותה ועל מה זה יושב. כשגבר מפוטר או מתגרש הוא מחפש חברים או כדורגל כדי לשכוח, או מחפש עבודה או בת זוג חדשה.
האישה מעמיקה את הרגשתה הרעה וכך גולשת לדיכאון, הגבר מעלים אותה וכך מחיש פתרון.
האם אנחנו טובים כפי שנדמה לנו?
כל דבר שאנחנו עושים, אנחנו עושים אותו מתוך איזשהו מניע להשיג תועלת לעצמנו. וגם אם הרעיון הזה מזעזע אתכם, זה לא ישנה את העובדה הזאת.
כך באנו אל העולם, גוש של מניעים להשיג משהו לטובת עצמנו. והשכל המפואר שלנו לא נועד אלא לשרת את המניעים האלה: להצדיק אותם, לחזק אותם, ולמצוא דרכים לממש אותם.
גם מאחורי הנתינה העילאית ביותר שלנו יש מניע. כך אני, כך אתם, וכך גם כל אדם אחר. ואם נשתחרר מהרעיון הקוסם שאנחנו תמיד מלאי חסד וחמלה, נוכל לראות את העובדה הזאת ברור מאוד.
אז מה זה אומר? זה אומר שאין טעם לצפות שמישהו יסכים לעשות עבורנו משהו כי זה עושה טוב לנו, או כי זה מגיע לנו. הוא יעשה בשבילנו מה שאנחנו רוצים רק אם זה ישתלם באופן כלשהו גם לו.
מעצבן, אבל אלה חוקי החיים ולא נוכל לשנות אותם. כך בדיוק גם אנחנו נוהגים: כל דבר שאנחנו עושים, אנחנו מצפים לקבל במוקדם או במאוחר איזושהי תועלת תמורתו.
וזה בסדר, כי אם נפנים את זה, נוכל אולי לעבור סוף סוף מכפייה חד צדדית של רצונותינו, לתקשורת הוגנת של קח ותן.
מי ישמור על האהבה שלנו?
אין הרגשה נעימה יותר מהרגשת ההתאהבות. התענגו על ההרגשה הזאת כל עוד היא קיימת ביניכם, והטביעו עמוק בזיכרונכם כל פרט של הנס שהיא מחוללת בחייכם, כי ההתאהבות לא נועדה להישאר אתכם. היא נועדה להיות הבסיס לאחדות מאריכת ימים שאתם יוצרים.
עד כאן אתם לא עשיתם דבר. בסך הכל הייתם במרחק של פעימת לב מאדם אחר, שבסך הכל היה שם בזמן הנכון כדי להיענות ללבכם. עד כאן עשה את העבודה עבורכם אותו כוח מסתורי שמביים מאחורי הקלעים את חיינו. אז תנו תודה למי שיוצר את המקרים, למי שבורא את האפשרויות ולמי שמארגן את ההזדמנויות בחיינו, כי בזכותו נוצר המפגש ביניכם. והכירו טובה למי שיצר אצל שניכם את הרגשת המשיכה זה אל זו, כי בזכותו בא הפלא הזה אל חייכם.
אבל מכאן מתחיל החלק שלכם בעסקה: לשמור על סיפור האהבה שלכם כדי שיישאר בחייכם לתמיד.
איך משמרים את האהבה? עם תזכורות, כל הזמן תזכורות של מה שאתם יודעים אבל שוכחים: בלי אנוכיות, בלי אימפולסיביות, בלי אדישות, בלי עייפות, בלי עצלנות, בלי זלזול, בלי שיפוט, בלי האשמות, בלי לשנות מישהו אחר, בלי להילחם בגלל שטויות.
כל יום תזכורת על הפער בין מה שאתם חושבים ובין מה שאתם עושים: אתם מאמינים שאתם מקבלים את בן זוגכם, אבל אתם מנסים לשנות אותו. אתם מאמינים שאתם מכבדים אותו, אבל אתם קוטלים את הדעות וההשקפות שלו. אתם מאמינים שאתם מתחשבים בו, אבל אתם דורשים ממנו לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות.
וכל יום תזכורת ששום דבר לא מובן מאליו, שאף אחד לא יכול לאהוב את הצדדים המעצבנים שלנו, ושיחסי הרמוניה נשיג רק אם שנינו נהיה מרוצים.
ורק עוד תזכורת אחת קטנה: שבכל מצב אתם יכולים להרוס אהבה או ליצור אהבה. אין אפשרות אחרת. זה החלק שלכם בסיפור האהבה שלכם, ואת החלק הזה אף אחד לא ימלא במקומכם.
לא לשכוח אחד את השני
עומס הוא הדבר האופייני ביותר לחיינו, וכולנו עסוקים עסוקים עסוקים. המון מטלות יומיות שצריך להספיק, המון חובות שצריך למלא, המון דילמות שצריך לתת להן תשובות בעניין הילדים או המצב הכלכלי, המון החלטות שצריך לקבל בעניין העבודה או המגורים. אלה הם חיינו. אז איפה נשאר לנו זמן להשקיע בזוגיות?
בסופו של יום כל כך עמוס, למי יש כוח לומר מילה טובה? כשהעיניים נעצמות למי יש חשק לחבק? כשכל כך הרבה דאגות מסתובבות בראש למי יש ראש לשים לב לבן הזוג? כשיש לנו שעתיים שינה לפני הבכי הבא של התינוק, הדבר האחרון שבא לנו לעשות הוא להקדיש רבע שעה לבילוי משותף במיטה הזוגית.
אבל כך עובר יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, חודש ושנה, ואז אנחנו מתעוררים יום אחד ומגלים ששכחנו אחד את השני. שכחנו מה זאת אהבה, מה זה שיח זוגי, מה זאת אינטימיות.
רובנו נותנים למכונית שלנו הרבה יותר תשומת לב ודאגה מאשר למערכת הזוגית שלנו. כמובן, חשוב לטפל במכונית אם אנחנו רוצים להגיע בביטחון ליעדנו. אבל לא פחות חשוב לטפל ביחסים שלנו כדי שהם יהיו מקום שנעים לחזור אליו מהנסיעה. אז למה בעצם שלא נתייחס אל הזוגיות שלנו לפחות כמו שאנחנו מתייחסים אל המכונית שלנו?
כמו שאנחנו בודקים מעת לעת את המעצורים של המכונית, את השמן ואת הפילטרים, כך עלינו לבדוק מעת לעת אם המעצורים הפנימיים שלנו עדיין מאפשרים לנו להבליג, ואם הפילטרים של תודעתנו לא נסתמו בגלל כעסים ושעמום, ואם גלגלי השיניים שמחברים בינינו עדיין משולבים אלה באלה.
רוצים יחסים נעימים? אז לא לשכוח להיות קשובים לכל חריקה מצד בן זוגנו, כמו שאנחנו קשובים לכל חריקה בצירי המכונית. האם הוא מאושר או מתוסכל? האם אנחנו נותנים לו הרגשה טובה או מתעלמים מהצרכים שלו? האם שנינו עדיין חולקים במידה מספקת את השמחות והמצוקות שלנו?
אם קשה לכם להשקיע ביחסים, אז העסק הזה הוא לא בשבילכם. זה עסק רק בשביל מי שזוכר לעצור מדי פעם את כל עיסוקיו ולשאול את בן זוגו: “היי מאמי, הכל בסדר?”
לוותר על ציפיות
אותי אף אחד לא יכול לאכזב. מדוע? כי אין לי ציפיות מאנשים. אני לא מצפה שהם יהיו הוגנים כמוני (נניח), או שהם יהיו טובים כמוני (קריצה), או שהם יהיו נחמדים כמוני (סמיילי). אני תמיד רואה בכל אדם את שני החלקים שלו: גם את החיובי וגם את השלילי, זה לצד זה.
ואז כשאני פוגשת אדם מדהים אני זוכרת שיש לו גם צד שלילי, ושאם אתן לו סיבה הוא יראה לי אותו. וכשאני פוגשת אדם דוחה אני זוכרת שיש לו גם צד חיובי, ושאם אתן לו סיבה הוא יראה לי אותו.
במקום לצפות מאנשים שיהיו חיוביים, אני משתדלת לתת להם סיבה להיות כאלה. וזה דורש ממני כמובן להיות קודם כל חיובית אני בעצמי.
המפתח להצלחה בחיים
אם אתם חושבים שיחסי אנוש טובים הם המפתח להצלחה בכל תחום בחיים, אתם צודקים. אם אנחנו יודעים להאיר תמיד פנים אנשים יעסיקו אותנו, אנשים יעבדו בשבילנו, אנשים ישכרו את השירות שלנו, אנשים יקנו את המוצרים שלנו, אנשים ירצו לחיות אתנו.
האם אנחנו נותנים את המשקל הראוי לגורם האנושי כמנוף להצלחתנו? האם אנחנו משקיעים בו מספיק?
חשוב שנברר עם עצמנו: האם ערך השירות שאנחנו מציעים הוא הגבוה ביותר? האם הגישה שלנו חיובית? האם הנוכחות שלנו נעימה? האם אנחנו משרים סביבנו אווירה של ביטחון ואמינות? האם אנחנו מתחשבים בצרכים של האחרים?
אדם מצליח לא זז לפני שהוא שואל: רגע, למה שמישהו ירצה את הנוכחות שלי, את השירות שלי, את העבודה שלי? ועכשיו הוא יודע מה להציע.
להתרכז בבעיה ולא בחיפוש אשם
כשפורצת בינינו מריבה, מובטח לנו ששנינו משקיעים הרבה יותר משאבי נפש בלהיות צודקים מאשר בחיפוש פתרון. וכל עוד להיות צודקים חשוב לנו יותר מאשר להיות אוהבים, אנחנו צפויים להישאר תקועים בתודעה הלוחמת שלנו עד שאחד מאתנו ייכנע.
ניצחון והפסד הם מושגים שעדיף להשאיר במגרש המשחקים או בשדה הקרב, ואין להם מקום בין אוהבים. ובכל זאת, במידה כזאת או אחרת הם נמצאים במרכז היחסים של רוב הזוגות. אולי שערנו כבר הלבין, אבל אנחנו לא יכולים להרפות מהדחף להילחם על ניצחוננו, אף על פי שכולנו יודעים שלא משנה מי מנצח, תמיד שנינו מפסידים.
משהו כאן לא הגיוני, משהו כאן לא שפוי. מה התבלבל בראשנו? התשובה זועקת מכל מריבה: התבלבלנו בין הבעיה ובין מי שלדעתנו אשם בה. במקום להתרכז בחיפוש מוצא לדילמה שהתעוררה בינינו, אנחנו כותשים אחד את השני בחיפוש האשם. ובינתיים אין מי שיחשוב על פתרון.
אנחנו כמו שני אנשים שהולכים לטייל ביחד בפארק לעת ערב. הכל חשוך. הם לא מבחינים בבור באמצע הדרך ונופלים לתוכו. עכשיו הם חייבים לחפש דרך להיחלץ, אבל במקום זה הם מתחילים לריב מי אשם שהם הלכו בדרך הזאת.
אז נניח שהיא רוצה שהוא יקח את הילד לגינה, והוא טוען שחם לו והוא מעדיף לשחק עם הילד ליד המזגן. שניים אלה יכולים להקדיש את כל שנות הילדות המאושרות של הילד למריבה על הנושא מי מהם הורה גרוע יותר.
אילו שניים אלה היו מפנים את תשומת הלב שלהם לנושא שעליו הם חלוקים, הם היו מגלים אין-סוף אפשרויות גם לספק לילד שעות משחק, וגם להימנע מכך שמישהו מהם יצטרך להזיע ולסבול.
הרבה מריבות יימנעו אם נתרכז רק בנושא שעליו אנחנו לא מסכימים, אם נוותר על ויכוח מי גרם לבעיה, נבין שהבעיה היא של שנינו באותה מידה, ואם נזכור שאנחנו לא יריבים כאן אלא בני ברית שמחפשים תשובות מספקות לבעיות משותפות.
מתחשבים או מתחשבנים?
הרבה דברים שעשינו כשהיינו מאוהבים היו הרבה יותר קלים ופשוטים מאשר היום, לאחר שרכשנו ותק ביחסים. אז היה פשוט מאוד לומר מילה טובה, אז היה פשוט מאוד להקשיב לסיפורים של השני, אז היה פשוט מאוד לעזור אחד לשני. והיום לפעמים עולה לנו בבריאות לפרגן, להתנצל, לסלוח.
אז מי אנחנו, היצורים החביבים והמסורים שהיינו פעם, או היצורים החמוצים והסרבניים שאנחנו היום?
התשובה היא שאנחנו גם זה וגם זה. יש בנו גם צד מתחשבן וגם צד מתחשב. הצד המתחשבן הוא הצד המרחיק, הצד המתחשב הוא הצד המקרב. ועל פי המעשים המרחיקים או המקרבים שלנו אנחנו יכולים לקבוע את מיקומנו על גבי הציר התחשבות-התחשבנות.
אמנם אנחנו לא מודעים לאף אחד מהצדדים האלה שבנו, אבל אנחנו יכולים לזהות את התוצאות של שניהם בכל דבר שאנחנו עושים. כשאנחנו מתחשבים עם הסביבה, הסביבה מאירה אלינו פנים. וכשאנחנו מתחילים להתחשבן, הסביבה שלנו מתקדרת.
למה מתחשבנים? כי אנחנו מפחדים שינצלו אותנו. לכן אנחנו משקיעים כל כך הרבה משאבי נפש: להבטיח שבן זוגנו לא יתן פחות מאתנו או לא יקבל יותר מאתנו. האם הוא לוקח לעצמו יותר שעות מנוחה? האם הוא מרשה לעצמו יותר חופש? האם הוא משקיע כמוני בתפקידי הבית?
מתחשבנים פוחדים להפסיד. אבל הם לעולם לא משיגים מה שהם רוצים כי גם הצד השני לא מוכן להפסיד. וכך שני הצדדים מפסידים. בני זוג מתחשבים לא פוחדים שהם נותנים יותר. להפך, הם פוחדים שהם לא נותנים מספיק. והם תמיד משתדלים לתת לשני יותר. וביחסים כאלה יש רק מרוויחים.
מי מוציא את הרע ממי?
אנחנו הרבה יותר טובים בהבנת הבעיות שבן זוגנו גורם, מאשר בהבנת הבעיות שאנחנו עצמנו גורמים. עובדה, את רשימת הבעיות שבהן הוא אשם אנחנו יכולים לצטט בעל פה מתוך שינה, וכשאנחנו צריכים לציין את הבעיות שאנחנו גורמים להן אנחנו הופכים למגמגמים.
זה עיוורון חלקי שכולנו לוקים בו, גם אנחנו. אז מה אנחנו מתפלאים שגם בן זוגנו רואה רק את הבעיות שאנחנו גורמים? ומה אנחנו מתפלאים שהוא לא רואה את הבעיות שהוא עצמו גורם?
הצלחה או כישלון של היחסים הם אף פעם לא בגללו או בגללה, אלא הם תמיד תוצאה של ההשפעה ההדדית שיש לנו אחד על השני. אנחנו משפיעים זה על זה גם לטוב וגם לרע. אבל אנחנו רואים בעיקר איך הוא משפיע עלינו לרעה ואיך אנחנו משפיעים עליו לטובה, ואנחנו לא רואים איך אנחנו משפיעים עליו לרעה והוא משפיע עלינו לטובה. ועם תפיסה כזאת של הדברים, איזה סיכוי יש לנו לשנות את היחסים לטובה?
אז שוב: כל דבר שאנחנו עושים משפיע על בן זוגנו לטוב או לרע, וכל דבר שהוא עושה משפיע עלינו לרע או לטוב. אז אם הוא מוציא את הרע מכם, היו בטוחים שגם אתם מוציאים את הרע ממנו. ואם הוא מוציא מכם טוב, היו בטוחים שגם אתם מוציאים טוב ממנו. זה תמיד אחד מהשניים: או שנינו מוציאים אחד מהשני את הרע, או שנינו מוציאים אחד מהשני את הטוב.
את הרעיון הזה של “הכל בגלל שנינו” לא מצליחה תודעתנו האגוצנטרית לקלוט, כי תודעה אגוצנטרית יודעת לחשוב רק במושגים של “הכל בגללו”. אין בה כלי להכיל מושגים על אחריות של עצמנו למה שקורה, ואין בה כלי להכיל מושגים על תלות גומלין של “שנינו אחראים ביחד גם לטוב וגם לרע”. לכן כל פעם שמתעוררת מחלוקת, כל אחד מאתנו מזנק לקצה שלו, משם הוא רואה רק את האשמה של מי שנמצא בקצה השני.
אבל ביכולת שלנו להפנים את הרעיון הזה של “שנינו אחראים” תלויים גם ההצלחה וגם הכישלון של הזוגיות. הכישלון מובטח לנו אם נמשיך לחשוב במושגים של “הכל בגללו”, ובאותה מידה מובטחת לנו ההצלחה אם נתחיל לחשוב במושגים של “גם אני וגם הוא”. עם מחשבה כזאת יהיה ברור לנו שאם הוא כועס, עשינו משהו שהכעיס אותו. ואם הוא פוגע בנו, עשינו משהו שפגע בו. ואם הוא מתרחק, עשינו משהו שפגע בחשק שלו להיות אתנו. בדיוק כפי שאנחנו לא כועסים או פוגעים או מתרחקים בלי שהוא עשה משהו שעורר את זה.
אם נהיה מוכנים להכיר בכוח שיש לנו להרגיז ולפגוע ולהרחיק, נוכל להשתמש בו גם לפייס ולהשלים ולקרב.
שיפוט ידידותי לסביבה
שיפוט הוא חוסר מודעות עצמית. כל פעם שאנחנו מגנים מישהו בגלל תכונה כלשהי, אנחנו לא רואים שאותה תכונה קיימת גם אצלנו, גם אם אולי הביטוי שלה שונה. לכן אדם שיפוטי צריך לבדוק קודם כל את המודעות העצמית של עצמו.
שיפוט מגנה משהו רק אצל השני, מודעות רואה את אותו הדבר אצל שנינו. אדם שיפוטי מגנה למשל מישהו שלא מקשיב לו, אדם מודע רואה בחוסר הקשב של השני הזדמנות לזהות גם חוסר קשב אצל עצמו, ובמקום לגנות הוא יציע הקשבה הדדית.
אז בפעם הבאה שנתפוס את עצמנו שופטים מישהו, כדאי שנשאל: “ומה אתי”. כך ישמש אותנו השיפוט לפיתוח המודעות העצמית הלקויה שלנו, במקום לעזור לנו להרוס יחסים.
אין עדיין תגובות