החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאמא שלי יש סרטן

מאת:
הוצאה: | 2021 | 68 עמ'
קטגוריות: בריאות, עידן חדש
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

 

מה באמת מרגישים ילדים החיים בצל מחלת הורה? מה באמת יודעים המבוגרים סביבם על הכאבים שהם חווים, על המחשבות, על הפחדים?

 

הייתי בת 13 כשסיפרו לי שאימא שלי חולה.

לא ידעתי במה, אבל הרגשתי שמהרגע הזה הכול עתיד להשתנות. שנה לאחר מכן, חברה מבית הספר הטיחה בי "לאימא שלך יש סרטן"

 

"העולם סביבי חדל להתקיים, מישהו משך אותי למעלה… ישבתי שם מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה… אני לא יכולה לדבר, אני משותקת מרוב פחד ובראש שלי מהדהדת רק מילה אחת, סרטן… סרטן… סרטן…"

 

בספר זה העליתי ממעמקי התודעה סיטואציות שחוויתי כנערה, חלקן קרו במהלך שלוש השנים שבהן אימי הייתה חולה וחלקן קרו לאחר מותה.

40 שנה אחרי, הזיכרונות צפו ועלו, ואני כתבתי אותם בלי לחשוב. שיחות, רגשות, מחשבות ודמעות, כאילו חזרתי בזמן ואני שוב הנערה בבית ילדותי לצד אימי החולה.

 

"לאִמָּא שלי יש סרטן" הוא סיפור הפותח צוהר לעולמה הפנימי של נערה החיה בצל מחלת אימה, עולם שרק היא מכירה, זה שאף אחד מסביב לא ידע שקיים.

הסיפור מציג מחשבות ורגשות שילדים בצל מחלת הוריהם חווים ולא מדברים עליהם: פחד, תסכול, כעס, אי-ודאות, חוסר אונים, בדידות, נטישה ואשמה, ואז – הדחקה, וכן את התובנות של הילדה שהפכה לאישה, אשר מתבוננת לאחור, תוהה, חושבת, מתמודדת ובוחרת לקבל, לסלוח ולצמוח באהבה.

 

10% מרווחי הספר נתרמים עבור "האגודה למלחמה בסרטן".

 

בת 57, מגדלת באהבה חמישה ילדים ביישוב פרדס חנה.

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בחינוך, תואר שני בלקויות למידה ומאמנת מוסמכת  בשיטת האימון הדיאלוגי, עסקה בחינוך במשך 32 שנה וליוותה בני נוער בתהליכי התפתחות והתמודדות עם משברים.

את השנים האחרונות הקדישה להתפתחות תודעתית, עיסוק ולמידת התהליך של "לחבק את הילד/ה שבתוכך". מתוך תהליך זה נולד הספר "לאמא שלי יש סרטן", אשר במהותו נועד לעזור למתבגרים המתמודדים עם החיים בצל מחלת הורה ולעזור למבוגרים להבין קצת יותר מה עובר עליהם.

באומץ רב,  היא מאפשרת הצצה נדירה, חושפנית וכנה, לעולמה הפנימי של נערה שחיה בצל מחלת אימה והמוות המתקרב ומשתפת אותנו  בתובנות שעולות בה כיום כאישה, כאמא, וכאשת חינוך.

 

מקט: 4-1272-1086
  מה באמת מרגישים ילדים החיים בצל מחלת הורה? מה באמת יודעים המבוגרים סביבם על הכאבים שהם חווים, על המחשבות, […]

 

אחר הצהריים ששינה את חיי

 

כשפתחת את דלת הכניסה לבית, ראית מול עיניך סלון גדול וירוק. באף בית אחר לא ראיתי סלון בצבע ירוק, היה בו משהו מתחצפן, שאומר לעולם – תראו אותי. מתחתיו נפרש השטיח הגדול שאימא שלי ארגה בחודשי החורף כשהייתי ילדה. אהבתי את הסלון הזה שהגדיר את המיוחדות שלנו והזכיר לי את הישיבה יחד, של אימי, של אחותי הגדולה ושלי, כשעל הרגליים שלנו מונחת הרשת המחוררת לאריגת השטיח הענק, וכל אחת מאיתנו אורגת לתוכו את מחשבותיה, שוזרת אותן בצבע אחר של צמר. רוב הזמן שתקנו. היו אלה רגעים של אהבה. אבל באותו היום אחר הצהריים, הרגשתי שהסלון קר, מפחיד ומנוכר. קול רחוק קרא לי לבוא, ואני התחלתי ללכת לעברו, וכשהגעתי לפתח הדלת של חדרי משהו עצר אותי, ואני עמדתי והסתכלתי לכיוונו של הקול. הסלון ניבט אליי, ואני הרגשתי רעד קל עובר בגופי. זו הייתה שעת דמדומים, קרני השמש האחרונות חדרו מבעד לתריסים. פסי האור שהן יצרו בסלון נראו לי פלאיים ולא קשורים. אימא שלי ישבה בקצה הסלון, קרוב למרפסת, ולידה ישבה שוש חברתה הטובה. כל גופי צעק לי: התגונני, ואני לבשתי על עצמי את השריון, זה שלא נותן לדברים לגעת בי, לפגוע בי. הנשימה שלי נעשתה כבדה. נכנסתי לסלון והתיישבתי רחוק מהן, כאילו המרחק יכול למנוע מהדברים להגיע אליי.

 

בקול שקט, כמעט בלחישה, שמעתי את אימא שלי אומרת לי: "אני חולה, עברתי ניתוח". שוש החזיקה לה את היד והוסיפה שמעכשיו צריך לעזור יותר בבית, לעזור לטפל בבנות, כי אימא שלי צריכה לנוח, ושתיהן הסתכלו עליי במבט כזה המצפה לתגובה. הרגל שלי התחילה לרעוד, לא ידעתי מה להגיד. חשבתי לעצמי: מה הביג דיל? הרבה אנשים חולים, למה הכול כל כך דרמטי? לא באמת הבנתי מה רוצים ממני, הסתכלתי עליהן ולא אמרתי דבר. אימא שלי הרכינה את ראשה ונדמה היה לי שדמעה זלגה על לחייה. כל מה שרציתי היה לברוח. זרקתי לחלל: "בסדר" בחצי פה, ובמהירות קמתי והלכתי בחזרה לחדר, מבלי להביט לאחור. עמדתי במרכז ופלטתי נשימה גדולה. פתאום הבנתי שכל הזמן הזה בסלון לא נשמתי. הזזתי את השיחה הזו מהמחשבות שלי וחזרתי לעשות את מה שאני תמיד עושה, רציתי למחוק אותה מהתודעה שלי, מהחיים שלי, אך היא אחזה במציאות בחוזקה, צועקת אליי בכל יום ויום – אני כאן, אני חלק מחייך עכשיו, תתרגלי… אבל איך מתרגלים למציאות של סודות, של מתח, של פחד, של ריחוק?

מאותו היום החיים שלי השתנו לחלוטין. לכאורה הייתה זו שגרת חיים רגילה, אבל אלו כבר לא היו החיים שהכרתי.

כל כך הרבה פעמים שמעתי את אימא שלי אומרת לי: כשאבא יבוא אני אספר לו איך התנהגת… כל כך הרבה פעמים כעסו עליי, כל כך הרבה פעמים, שאני לא מספיק עוזרת, לא מספיק נחמדה, לא מספיק… פשוט לא מספיק… ואני לא מבינה מה היא רוצה ממני. למה החברות שלי לא צריכות לעזור כל כך הרבה בבית? למה רק אני? למה היא כל הזמן מלשינה לאבא שלי? כל כך הרבה שאלות שלא היה לי את מי לשאול ולא היו לי עליהן תשובות. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שהיא לא רוצה שאבא שלי יאהב אותי, ואני לא הצלחתי לעצור את הכעס שעלה בי והייתי "יורה" לכל הכיוונים.

בערב, כשאבא שלי היה חוזר מהעבודה, עייף ומותש, הוא היה כל כך כועס עליי, צועק ולפעמים מרביץ ושולח אותי לחדר לימים שלמים, ואני הייתי עוצרת את הדמעות, רק לא לבכות, רק לא לבכות, תהיי חזקה.

 

הצורך הזה, להיות חזקה, ליווה אותי שנים רבות. כל חיי הרגשתי שאני בהישרדות, ואני חייבת להיות חזקה, כי אם לא אהיה – לא יאהבו אותי, אם לא אהיה – הכול יתפרק, אם לא אהיה – אז מי אני כן אהיה? היום אני לומדת לשחרר, לאפשר לעצמי להיות מי שאני ומה שאני מרגישה, לא לפחד. לאהוב את עצמי ואת הילדה שבי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.