מואיז, הרופא הצועד

1

אוטו משא קטן נעצר בחריקת בלמים ונעמד מול בית חד־קומתי, טבול בחול שטיפס עד שליש גובה הקירות. 'נדמה לי שהגענו,' אמר מואיז.

לאה ירדה מהמכונית והתבוננה סביב. 'אתה בטוח?'

'כן, זה המקום.' הזוג התבונן סביבו. כמעט לכל מלוא העין ראו רק חול.

כשנה חלפה מאז עלייתם לארץ והנה, עמדו לראשונה לפני הבית שעמד להיות ביתם.

לא ניתן היה להשוות בינו ובין הבית שהיה להם בגולה הבולגרית. הבית הזה היה חסכוני מאוד: שתי דירות לשני עולים. כל דירה הכילה שני חדרים קטנים ומטבח פצפון. הרחבה הקטנה לפני הבית בקושי אפשרה פתיחת דלת לכניסת אדם בנוחיות. ביתם בחוץ לארץ היה רחב ידיים, בעל שתי קומות רחבות שאפשרו מרחב תנועה. החצר שם הייתה גדולה ומוארת, עם גן שושנים ועצי פרי.

מואיז ושני אחיו התגוררו בבית וחלקו את אותה חצר. כאשר הבנים הגיעו לפרקם קנה אב המשפחה, חיים אלג'ם, בניין גדול ונטוש שהיה פעם בית חרושת לסיגריות בעיר. למען האמת, נדרשו שיפוצים ותיקונים והעבודה ארכה לא מעט זמן, אבל הייתה נחוצה כדי להפוך את הבניין הגדול לבית מגורים ולחלק את המרחב לשלוש דירות טובות המותאמות לבניו הנשואים. אחרי השיפוץ היסודי, בניין בית החרושת הישן הקנה מרחב גדול לדיירים החדשים, שטרם התחילו להרחיב את משפחותיהם.

מואיז, ליה ובנימין חילקו ביניהם את חדריו של הבניין המחודש. כעבור כמה שנים מואיז החליט לקנות את חלקו בבניין של בנימין והרחיב בכך את רכושו, ובאותה הזדמנות גם סייע לאחיו הצעיר לסיים את בניית ביתו החדש. הבית של בנימין היה מוכן קרוב מאוד לתאריך הלידה של בנו הבכור.

מול ביתו החדש של בנימין צמחו עצי פרי, עץ שזיפים מוארכים מיוחדים בטעמם ועץ משמש שהיה קרוב לשני הלולים, בהם התהלכו תרנגולות, בעיקר לקראת החגים הגדולים בראשית השנה או כאשר עמדו להגיע קרובי משפחה מערים רחוקות, שיזדקקו למגורים ולארוחות כיד המלך. ליד הכניסה לחצר הרחבה, המרוצפת בביקועי אבנים גדולות ורחבות, היה ממוקם תא האשפה ועץ שזיפים קטנים חמוצים סוכך עליו. בפינת החצר ממש מימין לכניסה צמח שיח הלילך, שריחו המשכר הכריז מדי שנה על תחילת האביב.

שני האחים הבוגרים, מואיז וליה, חילקו ביניהם את החללים בבניין הישן והמשופץ. מואיז החזיק בצד השמאלי של הבניין, וליה בצדו הימני. ליה החליט למסור את אחד מחדריו לאחיו הבוגר בגלל צורך במזומנים, כך שלמואיז היו חמישה חדרים. ארבעה למגורים והאחד שקיבל מאחיו ליה, למען אורחים שיבואו לבקר. החצר המשותפת הייתה רחבה דיה להכיל את שני הבתים וגם גינה. הבאר, דבר הכרחי בערי השדה של בולגריה, הייתה ממוקמת קרוב לבניין הגדול. בדיוק אז התחילה הבנייה של מערכת שתחלק מים לעיר בצנרת מסודרת מתחנת השאיבה של המים, ה'טיקיר'. הבאר הפכה למיותרת, בעיקר מפני שהמים בה היו מרים. זמן קצר עוד השתמשו במימיה כדי לקרר אבטיחים בקיץ הרותח, אבל כדי למנוע אסונות, שמא אחד הילדים השובבים ייפול פנימה, האחים החליטו לאטום את פתחה לצמיתות.

***

הבית החדש בארץ היה ממוקם בחולון, ברחוב מקווה ישראל מס' 41. הוא טבל בים של חולות זהובים המשתרעים עד סוף המבט. באזור נבנתה קבוצה של בתים דומים אשר נבדלו רק במספר שהתנוסס על המשקוף, ודמו לשייטת אוניות השטה בים זהוב ומבריק. השמש הקופחת בימי הקיץ דמתה לתמנון ששולח זרועות ארוכות המוצצות כל חי במטרה לשאוב ממנו את הלחות החיונית. הברק שנשלח סנוור לעתים עד כאב, ואילץ את הבריות המתהלכות בחוצות לסוכך כנגדו על עיניהם ביד רועדת או במשקפיים כהים.

לא הורגשו תנודות המנענעות את הנוסעים באונייה הזו. ים החול לא הזרים שום רעננות ולא שילח גלים שילחכו את החוף, כי אם פלט גלי חום במלוא הפה, ואלו עטפו את האנשים בלהבות בלתי נראות. המראות והתחושות האלה לא נראו ולא הורגשו בארצות הצפון שמהן הגיעו רבים מהעולים. הם היו רגילים לראות ירוק בעיניים ולחוש בזרמי רוח קלה מרעננת, ופה המראה היה חד־גוני. לא היה ולו עץ בודד כדי לתלות בו עיניים למנוחה של רגע.

הבנים והנהג מיהרו להוריד את המיטלטלים המעטים שמשפחת העולים החדשים הביאה מהנכר. לא היו רהיטים כבדים ולא ארונות בגדים, רק מזוודות מלאות בבגדים ישנים ששרדו את מלחמת העולם השנייה. כל דבר אשר שרד את הפורענות, היה פריט חשוב שנשמר בזהירות. בימים ההם, אחרי הסערה, הילדים התהלכו בנעליים שסוליותיהן היו שתי חתיכות עץ מחוברות ברצועות עור מקובעות במסמרים קטנים, אשר קרעו תדיר את הרצועות. היה קשה להתמודד עם שובבות הילדים בנעליים לא יציבות.

הבית הקטן היה ברכה למשפחת העולים. לא מואיז ולא לאה אשתו הצעירה דיברו בגנות גודלו החסכוני. בגלל הפרטיות החשובה לכל אחד, בעיניהם הוא דמה לארמון, על אף החדרים הקטנים יחסית והמטבח הקטן והשירותים. נכון, המגורים היו מצומצמים, אבל הם שמחו על יכולתם להתגורר ברשות עצמם. הבן הבכור, יוחנן, שנשא את שמו השני של אביהם, גויס וכבר שירת בצבא. צורת חיים חדשה התייצבה לפניהם, שונה מכל מה שהכירו.

המסע החל בווארנה, הנמל הצפוני של בולגריה בים השחור, באונייה קטנה יחסית של שש מאות טון. כאשר הגיעו פגשו לראשונה בים של ממש. המראה היה פלא במלוא מובן המילה, והמפגש הפעים את לבם. יוחנן ידע מלימודי הגיאוגרפיה איך ים צריך להיראות, בעיני רוחו דמיין אותו בערך, אך במציאות היה זה מראה אדיר ומרשים. הים רעש ללא הפסקה, נוהם משפטים אין־סופיים, כאשר סימני הפיסוק היו משבי הרוח, שבחודש האחרון של השנה הורגשה במלוא עוצמתה, קרה ומרעידה שרירים.

כל משך הנסיעה הורגשו היטב גחמות הים, שנענע את האונייה והטיל אותה כקליפת אגוז מעלה־מטה. תנודות האונייה העלו קבס אצל הנוסעים. יוחנן ואחיו יעקוב העדיפו להימצא על הסיפון החשוף להקלת הבחילה, חרף הרוחות העזות, שהתנגשו בצרחות בכבליה המתוחים של האונייה משל ניגנו על מיתרים לא מכוונים.

לאונייה הקטנה נדרשו כמעט שישה ימים להגיע לנמל חיפה. הם נפרדו מאדמת בולגריה לאחר חצות בכ'א בטבת, ולקראת בוקר כ'ו בטבת, 3 בינואר 1950, דרכו על אדמת ארץ האבות, אשר קמה לתחייה ונעמדה על רגליה לקדם פניהם.

אירופה עדיין התאוששה מהאסון הגדול של מלחמת העולם השנייה. זמנים קשים חלפו על המשפחה הקטנה של מואיז ולאה בשנים השחורות ההן. ליהודים במיוחד, החיים היו קשים מנשוא. מואיז, כרופא, נעמד על רגליו. הרופאים היו דרושים מאוד והיה קשה לוותר על ידיעותיו וניסיונו. למזלו, הוא היה רופא טוב ומסור, שמו הלך לפניו כאדם שעושה הכול למען חוליו. עכשיו עם העלייה, מואיז היה בטוח שגם במדינה החדשה יהיו זקוקים לרופאים כמוהו, שהשקיעו שנים רבות ללמוד מקצוע קשה ונדרש, הדורש התחדשות מתמדת ומסירות כמעט על־אנושית.

המיטלטלים המעטים שהבנים הכניסו לבית החדש והריק לא הוסיפו לחמימות בבית ולא המעיטו את הדהוד הריקנות. הנהג קיבל תשלום על ההובלה והסתלק. המשפחה שרדה לבדה במקום החדש והמאוד זר, אף שכבר היה ביתם במוצהר. כעת היה די זמן להתבונן סביב. השטח לפני הבית טבל באי סדר. חלקים של בטון, לבנים שבורות וקרשים ששרדו מעת הבנייה התגלגלו באנדרלמוסיה מושלמת.

ביציאה מהרכב מואיז לא סייע לנהג ולבנים בנשיאת המיטלטלים. הוא שמר על ידיו מפני פגיעה. הוא התבונן סביבו משתומם, ים החול התמתח עד סוף האופק. 'הכול פה חול, לאה, הכול סביבנו חול וחול.' לקולו הסתנן צליל של אכזבה. לאה הביטה, מאשרת בינה לבינה את התרשמות בעלה. 'להסתובב פה נצטרך גמלים,' העירה ומואיז צחק, מבודח.

לרגע קצר, מואיז ראה עצמו רכוב על גמל ומתנדנד בקצב הליכתו, משייט על הים הזהוב לבקר חולים. לא היה לו ספק שהוא יעשה את שעשה בנכר, יבקר חולים ויטפל בסבלותיהם. הרעיון של לאה להתגלגל בחולות עם גמלים מצא חן בעיניו. לאה קלטה את מצב העניינים וצדם המשעשע. הם הגיעו מארץ ירוקה ואדמה שחורה פורייה לארץ חסרת ירוק, מכוסה חול צהוב לוהט המשתרע עד הגבול שהעין משגת. לא בכדי כינו את היישוב הנבנה בקרבת תל אביב חולון.

'לפחות זו הארץ שלנו, מואיז.' לאה הצביעה על נקודה חשובה ומכרעת שקבעה את גורלם לשנים הבאות. באותה העיר התגוררו גם אמה של לאה וגם אחותה סופי, שאותה לא ראתה מאז עזבו את בולגריה. הן לא נפגשו שלוש־עשרה שנים, אבל נוכחות המשפחה בחולון הגבירה את הסיכויים שגם לאה תתיישב עם משפחתה באותו היישוב.

ללאה היה גם אח, נסים, שהיה השלישי בתור להיוולד. הוא עלה עם אמו לפלסטינה. כאשר הגיע לגיל גיוס פרצה מלחמת העולם השנייה והוא גויס. הוא שירת כחובש קרבי בצפון אפריקה, ונהרג בקרבות בטוברוק בעת שטיפל באחד הפצועים. רבים מאוד נהרגו אז, אבל עבור המשפחה הוא היה הבן היחיד. כעת, עם בואה של לאה לישראל, שרידי המשפחה התחברו מחדש. גורל קשה רדף אחר המשפחה. לא רק נסים נהרג, גם אביה יעקוב נעלם במאורעות בולגריה ב־1936-1929, בשל שחיתויות של קצינים ואזרחים שהיו מקושרים לצבא. המשפחה המוקטנת הגיעה והתאחדה דווקא בישראל. לראשונה, ראתה האם את נכדיה מצד לאה.

יוחנן זכר את דודו נסים כנער. הוא הגיע לבקר את אחותו ובאותה הזדמנות הרכיב את יוחנן הקטן על גבו כסוס. יוחנן התינוק שמח לשחק עם דודו, שהיה נער חייכן ועליז. נסים שהה זמן קצר בביתה של אחותו וחזר לעירו ללא שוב. נפילתו של נסים במלחמה בטוברוק הייתה מכה אנושה לאמו. לאה למדה על האסון במכתב האחרון שהגיע מפלסטינה כתוב בידי אמה. שתי המכות הקשות, היעלמות הבעל ונפילת בנה, גרמו לאמה של לאה זעזוע נפשי קשה, והיא שקעה בדיכאון מתמשך.

אמה של לאה, פרלה, הייתה רואת חשבון בבנק וגם למדה גזירת בדים ותפירת בגדים תחתונים ועליונים. המומחיות הזאת הצילה אותה. היא התקבלה לעבוד בבית החרושת לודז'יה בחולון כגזרנית, ועשתה חיל. מהר מאוד התקדמה וסייעה לקידום תוכניות הבגדים של בית החרושת. העבודה במפעל סייעה לה לצאת מהדיכאון שנתקפה בו בעקבות נפילת בנה. בואה של לאה סיפק לפרלה תמיכה נפשית גדולה בזקנתה. לאה קיבלה אותה לביתה בידיים פתוחות, מקנה לה מקום של כבוד ואהבה.

המסחר בנשק הביא על בעלה של פרלה את אובדנו. באירועים הקשים בהם נחשדו קצינים כסוחרים בנשק הצבא, הוא נעלם כלא היה וגופתו מעולם לא נמצאה. פרלה ובנה עזבו את בולגריה לפלסטינה, מלווים באמה סופולצ'י. בתחילת הדרך אמה סייעה למאמציה של פרלה להיקלט במקום החדש, אך סופולצ'י הזקינה במהירות, איבדה את צלילות דעתה והפכה לנטל על בתה. פרלה טיפלה בה בסבלנות אין קץ. שנה אחרי בואה של לאה, סופולצ'י סבתה שבקה חיים לכל חי. לפתע, ביתה של פרלה התרוקן מיושביו.

הבשורה על הגעתה של לאה לארץ גרמה התרגשות רבה לאמה ולאחותה. הדבר הבטיח שינוי גדול ביחסים המשפחתיים. הן חיכו לה בכיליון עיניים בעיר החדשה, חולון. העיר סיפקה קורת גג לעולים החדשים שהתדפקו על שערי הארץ המתעוררת. קרבתה לתל אביב הבטיחה מקומות עבודה, בילוי והזדמנויות ומצד שני, הריחוק המסוים הבטיח שלווה ושקט משאון העיר הרותחת תל אביב, אשר התפתחה במהירות מסחררת.

סופי ונסים עלו לפלסטינה ב־1936. ההשתתפות במכביה הייתה סיבה מדומה לבואם, הם לא התכוונו לשוב לבולגריה. להבנתם עדיף היה להשתקע בפלסטינה, בתקווה גדולה שבעתיד הנראה לעין עוד תקום מדינת עברית במקומה ההיסטורי. לכאורה, הם צדקו. למזלם, הם החטיאו את התלאות שהיו מנת חלקם של יהודי בולגריה בזמן הפשיזם ומלחמת העולם השנייה. העברים סבלו מדיכוי ומהגבלות. הם עמדו להישלח לפולין למחנות השמדה.

סופי ונסים באו לקבל את פניהם של מואיז ולאה כאשר הגיעו לחיפה, מלווים בשני בניהם. אירופה עדיין ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השנייה האיומה, אשר הסתיימה והותירה עיי מפולת ברכוש ובנפש. רבים מאוד הפכו לחסרי בית. שורות קברים אין־סופיות של לוחמים שנפלו כדי למגר את הקדחת השחורה של הנאצים האפילו על האור באירופה. רבים לא פחות נשרפו במחנות ההשמדה שרישתו את אדמתן של גרמניה ופולין.

בשש שנות המלחמה העם העברי היה חשוף להתעללויות קשות ולרצח חסר בינה. רבים מאוד הומתו במיתות משונות כיד הדמיון הטוב של רוצחיהם. הם הושמדו ברעב, בעינויים, בהרעלת גזים, בשרפה ובירי. ילדים תמימים נותחו בניסיונות מדע הזויים. תינוקות נזרקו חיים לאש וסתם נהרגו במכות. כמעט כל יהדות אירופה חוסלה בהחלטת הפיהרר הגרמני היטלר, אשר חשש שהם יהוו תחרות לרעיונות הנשגבים של הנאציזם. שישה מיליון וחצי יהודי אירופה נרצחו כדי לנקות אותה מנוכחותם המזהמת. יהודים נאספו מכל קצווי אירופה, הובאו למחנות המוות וחוסלו שם בשיטתיות גרמנית מדויקת. חיי אדם לא נחשבו כערך, ושל היהודים עוד פחות. גם העמים בהם היהודים נולדו, גדלו, מילאו חובות אזרח כלפי המדינה והתגוררו בגבולותיה, סייעו לפעילות השטנית הזאת של הנאצים ורצחו את שכניהם בזעם רב.

מואיז לא הבין את התנהגות הגרמנים. כאשר כוחות גרמניה חלפו בשטחה של בולגריה, בדרכם להתערב במלחמת יוון־איטליה, התייחס אליהם בידידות. הוא דיבר איתם בגרמנית הטובה שהייתה שגורה בפיו. 'הגרמנים הם עם מאוד תרבותי, הם תרמו לעולם מוחות גדולים כמו גתה, שילר, תומס מאן, סטפן צווייג, ואגנר, בטהובן, וגם אנשים במקצועות אחרים, כמו פרויד, רבים וטובים. הם מובילים במדע, בתרבות ובהרבה שטחים של טכנולוגיה ופיתוח אמצעים לחיים טובים. כנראה נאלצו להילחם כי מתגרים בהם.' יוחנן שמע, בולע את אמיתות אביו בפה פעור.

יוחנן עדיין לא הכיר את תרומתם של האנשים שאביו הזכיר, אבל האמין שכך מצב העניינים, כי כך אביו תיאר אותם. הוא ידע שאביו לא התעמק ברעיונותיו של היטלר, הפיהרר הגרמני אשר הוביל את החברה הגרמנית לשנות את אמונתה. הוא הטיף שהאדם העליון ישליט סדר חדש בעולם, יוביל אותו בדרכים חדשות, פרי המצאתו הגאונית של היטלר עצמו. האדמה של אירופה רוותה דם נרצחים וזובלה במיליוני גופות של חפים ולא חפים מפשע, בהתכתשות ה'נעלה' לנקות את העולם מיצורים נחותים שלא יכולים לתרום דבר לרווחת האנושות.

אחרי המלחמה המייגעת בולגריה, בהשפעה ברית המועצות, שינתה את משטרה מפשיסטי לקומוניסטי. לפתע חופש הפרט הפך להיות מרכיב היסטורי ללימוד אקדמי. ראש הממשלה החדש היה טודור דימיטרוב, קומוניסט מוכר ובולט בהיסטוריה הבולגרית. הכול צהלו על החופש ועל האור שיקבלו. לאט ובבטחה נבנה משטר חדש קפדני שאחז את אזרחיו בציפורניים ובחן כל אמירה וכל התבטאות. החופש המצופה נגוז. דיכוי, בהתחלה רך ואחרי כך ביד ברזל לא מתפשרת, התחיל להתבסס, משתלט על כל שטחי החיים, בעיקר הפסיכולוגי־פוליטי, ובולגריה האהובה והמוארת שמש חמימה הפכה לבית סוהר גדול.

בבת אחת, אנשים חופשיים בעלי רעיונות, דעות ויוזמות הוכרחו, ב'שכנוע' רך של ברזל מלובן, להתרגל לתנאים חדשים, מטוהרים ונקיים משרידי הדמוקרטיה הכושלת והרעה. השליטים החדשים שאפו לחשיבה אחידה היורדת מלמעלה. איש כבר לא העז לבטא דעה או רעיון עצמאי שמקורו לא ניצת בראש המנהיג הדגול סטלין, שהפך במרוצת השנים ל'שמש העמים'.

בני האדם פחדו, הוכרחו לאבד את יכולתם לחשוב ולהחליט עבור עצמם. יוחנן השתתף באספות הכיתה בה למד, אך השתדל לא להביע דעה שיכלה להזיק. חברים השתמשו במילים לא מוכרות, זרות, כדי לבטא רעיונות נוכריים בכיתה ובחיים שניהלו בעיר. לפתע, לכל מעשה האנשים היו זקוקים להחלטותיו של המנהיג העליון.

האנשים למדו מהר מאוד שסטלין ראה רחוק לעתיד וקבע את הדרך לרווחת העם. הוא ביצע את תוכניתו ללא סייג. הקומוניזם הפך דת קנאית שדרשה מחיקת האישיות וקבלת הכללים של המפלגה. העולם החדש היה של 'שוויון' מדומה חסר פשרות, ללא דיבורים וללא ויכוחים.

בחודשים הראשונים מאז בוא הרוסים הורגשה הקלה חמימה ביחס ליהודים. הם כבר לא התבלטו ברחוב, נבלעו בהמון האוכלוסייה הכללית. המצרכים שבו לרמתם הרגילה, כמו לפני המלחמה. אפשר היה לקנות לחם שלם ללא פחד, אפילו שני כיכרות בלי שאיש יעיר או ישים לב להרע. נראה שהחיים חוזרים לפסים המוכרים מקודם. מתחת לקרקע הורגש אי־שקט מותח עצבים, משהו חדש זמזם באוויר. ללא התראה מוקדמת העיתונים הכריזו, בכותרות מאירות עיניים, שקמה מדינת היהודים ישראל על שטחה ההיסטורי.

ההכרזה עוררה תהיות מורטות מרטיטות. שאלות נוקבות נשאלו, מרעידות את הלב. היהודים קיוו לשוב לחיים הקודמים שהתנהלו במדינה לפני המלחמה הארורה, אבל כבר חשו סיכות ננעצות בכפות רגליהם. משהו באוויר לא היה כמו שהיה. אי שם בדרום נבנית מדינה של העברים. מדוע להישאר בבולגריה? נשאלו שאלות שדרשו החלטות ומעשים לא רגילים; דרשו שינויים החלטיים שעמדו לשנות את חייהם ואת מקום המגורים לתמיד.

מואיז עדיין מילא תפקיד כרופא במקומות מרוחקים מעיר ההולדת. הוא ומשפחתו היו רחוקים מאוד מההתרגשויות וההתרחשויות המזמזמות באוויר. הם לא התנסו בהתלבטויות שכרסמו בפנים והעלו שאלות מכאיבות. השאלה הייתה האם להישאר בבולגריה ולשוב לחיים ולהתעלם מאשר מתרחש בעולם העברים, או להשיב לקריאה המתעצמת לשוב לחיק המולדת. לו נשארו, היה זה מקל על החששות, אפילו מנעים ללב, אבל אי־אפשר היה להתעלם מהקורה במדינה המתחדשת. במקום שנקרא בפי כול 'פלסטינה', מקום בו התקיימה מדינת העברים הקדמונים, שם מלכו המלכים דוד ושלמה, התייצבה מדינה צעירה־עתיקה שהרומאים ביקשו למחוק אך היא התגברה על הקשיים וקמה על רגליה כמדינה של העברים.

רק כאשר שבו לעירם מואיז ולאה נחשפו לבעיות שרתחו בשורות העברים בעיר. בבת אחת הם נבלעו בקלחת הקודחת של דעות ורעיונות שאת חשיבותם לא ידעו להעריך, גם לא ניסו להמציא להם פתרונות. מדינת העברים המתגבשת נפלה בבת אחת למרכז הווייתם כאבן באגם שקט, שמהר מאוד הרימה גלים גבוהים וחוללה סערה. 'מה אנחנו נעשה?' שאל מואיז, מביט אל לאה, כמו בידיה היו התשובות שחיפש. המצב לא היה פשוט. הילדים כבר לא היו קטנים והם עמדו לפני החלטות שישפיעו על גורלם ועתידם.

'אנחנו לא נוכל להישאר לאורך זמן לבדנו, אולי אפילו לתמיד. יש רתיחה גדולה. אני חושבת שכל העברים בעיר מתכוננים לעזוב לישראל,' דיווחה.

'מה את אומרת?!' הופתע מואיז. 'נישאר לבד?' בשאלתו הרטורית ביטא את המתח שנבנה בלבו. יוחנן עמד להיבחן לבית הספר לרפואה באוניברסיטת פלובדיב ויעקוב עמד להיכנס לחטיבת הביניים. העובדות שהתייצבו לא סייעו לו לחתוך לכאן או לכאן. הבעיות עמדו לפניהם וטרם מצאו מענה.

האביב הנצחי שהורגש מיד בגמר תקופת הפשיזם והתחלת הקומוניזם התקיים לתקופה קצרה. החמימות הנעימה הפשירה את המפרקים הצפודים. הורגשה נעימות מתוקה, אופפת את החיים והקיום. אבל התמימות והאמונה נחתכו באבחת חרב מכאיבה.

כאשר יוחנן חזר ללמוד בתיכון הוא חשב שהחיים שבו לפסים המוכרים, אבל לפתע הרגיש בודד, מאוד בודד. הוא נהג להתראות עם בני דודיו ועם חברים שהתגוררו באותה השכונה, בעיקר ליד בית הכנסת ולפתע מצא עצמו גלמוד לחלוטין, כל מכריו נעלמו. תזזית עצבנית השתלחה בגופו ולא נתנה מנוח. הדבר קרה במהירות, כרעם ביום בהיר. השלווה והחום המלטפים שלאחר הסערה התאדו. שיחות התנהלו בלחש רועם, מפה לאוזן. חשש כבד התיישב בלבבות שמא מאן דהו ישמע את הנאמר ויתרגמוֹ בכוונת זדון בצורה לא נכונה ומזיקה. יוחנן הרגיש שמשהו התבשל, אבל האנשים הסתירו מחשבות ותכנונים. כאילו הפכו בבת אחת לחבורת סתרים שיוזמת פעילות בלתי נראית אבל בעלת חשיבות וערך גדולים. הארגזים הגדולים אשר מילאו את החצר היו כמו קול זעקה, מבשרים על משהו חדש והחלטי מאוד. על עתיד במקום רחוק מהעיר.

למראית עין, הכול היה שקט ולא שונה פרט לארגזים, אבל הדודות פרלה וסטריה החלו להביא פריטים רבים מהבתים ולסדרם בארגזים.

'מה הן עושות?' שאל יוחנן את אמו.

'הדודים מתכוננים לנסוע לפלסטינה. יש כבר מדינה לעברים,' השיבה אמו בביטחון מפתיע. משום מה, החדשה המסעירה לא שימחה את לבו. הוא התבונן סביבו וקלט שכל הנראה לעין, נוף מוכר ואהוב ייעלם מעיניו ואם הוריו יחליטו, הוא ייסע לארץ רחוקה שלא הכיר ולא ידע עליה דבר.

יסתלק מהבית, מהעיר המוכרת ומהשפה הידועה, למשהו שלא היה לו כל מושג עליו.

ההחלטה נפלה כמו רעם אדיר, בבת אחת, בכל הכוח, בכל המדינה. כל יהודי בולגריה החליטו לעזוב ולעלות לארצם העתיקה שהתעוררה לחיים. ארבעים וארבעה אלף יהודי בולגריה עזבו ביום אחד את מולדתם זה מאות שנים ועלו על דרך חדשה שהסיעה אותם לפלסטינה, ישראל.

לזמן קצר, ימים ספורים, השתלטה על העיר הקטנה פעלתנות גדולה. הארגזים הגדולים שהתמקמו בכל בית עברי הלכו והתמלאו. הבתים התרוקנו מכל אשר היה בם. החמימות המלטפת התנדפה. הבית התפרק והפך זר ולא שייך יותר. בימים ספורים הובאו הארגזים לתחנת הרכבת והועלו לכיוון הנמלים הרחוקים בים השחור. עסוקים בהעמסה, העברים לא נראו ברחובות.

יום הנסיעה נקבע, התכונה הייתה רבה, על אף השקט המכונס. העברים זרמו קבוצות קבוצות והתאספו על משטח לפני התחנה בקרבת פסי הרכבת שעליהם תעמוד הרכבת המובילה מזרחה, לקחתם לים השחור. בבת אחת העיר התרוקנה מיהודיה. כבר למחרת הורגשה ריקנות מכאיבה ברחובות. משפחתה של לאה, אשר נשארה היחידה בעיר, חשה כמו באחת נחתו במדבר ריק ועזוב, כמו דגים שנפלטו מפרפרים לחוף.

דלת בית הכנסת נאטמה ושער הכניסה לחצרו נסגר במוט ברזל רחב. ברור שלא עמד להתאסף מניין לתפילה. ספרי התורה נלקחו מארון הקודש ובית הכנסת פסק לתפקד. בעיר התגוררו ארבעים וחמש משפחות עברים, וכעת נשארה רק משפחתם של מואיז ולאה ושני הבנים. בן רגע הם הפכו למשפחה יהודית יחידה ששרדה במקום. מואיז נאלץ להישאר בגלל מקצועו והתפקיד שקיבל על עצמו כרופא העיר. הוא לא הורשה לעזוב את מקום עבודתו החיוני. בהיותו עדיין הצעיר מבין הרופאים בעיר, הוא הפך לרופא העיר הקטנה בה התגוררו. הסדר רופא העיר אִפשר לאנשים להגיע לרופא ללא תשלום מיוחד. הייתה גם עבודה אדמיניסטרטיבית הקשורה בכוח הרפואי בעיר. עם בוא הקומוניסטים העבודה הרפואית הפרטית כמעט שלא התקיימה. השלטונות לא אפשרו עבודה פרטית באף שטח, אלא במקרים יוצאים מהכלל.

אוכלוסיית העברים המוכרת שעסקה במסחר נעלמה. למשפחה הקטנה, שנשארה פליטה במקום מגוריה, היו חברים בודדים מבין הנוצרים מעת הלימודים בבית הספר, אבל המשפחות העבריות שהיו החברה הטבעית, הסתלקו. הם הרגישו היטב בבדידות הכבדה. העיר המלאה בקרובים ובחברים הדואגים לשאול לשלומם התרוקנה, אף שהיו אנשים רבים אחרים.

לאה הבינה את המצב לאשורו וחשה דאגה הולכת וגוברת. בניה גדלו ולמדו בבתי הספר הממשלתיים. לא היו בתי ספר אחרים בעיר. לא היו חברים רבים לבניה, אפשר היה לספור אותם על חצי יד. עתידו הקרוב של יוחנן העסיק אותה מאוד. הוא התקרב לגיל בו הבנים מתחילים לשים לב למין השני ומנסים להתקרב אליו. היא חשבה על הזוגיות העתידית של הבנים. הדאגה התחזקה כאשר יוחנן סיפר לה על הילדה השחרחורת הנחמדה ששרה עמו במקהלת התיכון. היא שמעה את סיפור בנה, שאהב לחלוק איתה את הרפתקאותיו. הסיפור על הילדה השחרחורת שהיא ראתה כאשר הגיעה להזמין את בנה לטיול הערב בגן העירוני התחיל להעסיקה. הנערה התייצבה קיימת ונושמת. היא הייתה מרשימה בעיניה. בחורה תמירה עם גוף בנוי לתלפיות, נשית ושובת עין. היא בהחלט הבינה מדוע יוחנן התעניין בה. היה מוזר לולא שם עין עליה. מואיז עיוות שפתיים בדחייה, אבל יוחנן הפגין טעם מרשים. הידידות העדינה הזאת הכניסה אי שקט בלבה. 'אם אנחנו נישאר פה, הבנים יתחילו להתרועע עם בנות נוצריות ולא נוכל יותר לעזוב את בולגריה. לנצח נישאר פה לבד ובנינו יאבדו כל קשר עם היהדות והשורשים,' חשבה. היא ידעה על ההתפתחות שקידמה את מריה לקו הראשון. יוחנן אהב שירה וקולו התחלף, הפך גברי ועבה. הוא נבחן ביוזמתו והתקבל למקהלה של התיכון, לקול השלישי, כך נקרא קול הבס בגיל הזה. מריה השתייכה לאותה מקהלה בקבוצת הקול הנשי. המפגש בעיני לאה היה בלתי נמנע. מצד אחד דאגתה שרפה בפנים, מצד שני הייתה גאה שבנה הגיע לגיל החשוב להתפתחות הרגשית שלו והוא פעל בדרך הטבעית והכיר בחשיבותן של הבנות בחיים. לאה חשבה שלבנה הבכור, שהלך ונבנה כגבר לעתיד, היה טעם נהדר. הילדה שרה יפה וגם התנהגה עם יוחנן בידידות גדולה.

מואיז הקשיב ללאה ושמע את הדאגה שהסתננה בין מילותיה. הוא עצמו עבר התנסות דומה כאשר למד רפואה בגרמניה. גבר צעיר שדמו רותח לא יכול להישאר אדיש לנצח בין נערות צעירות יפות.

לולא התעקשותה של אמו, אסתר, ודאי עכשיו היה נשוי לגרמנייה יפה שהייתה יולדת את ילדיו. הרגשות בגיל הנעורים הם בעלי עוצמה רותחת, ובכל רגע עשויים להתפוצץ בפרשייה עם תוצאות לא תמיד רצויות. לוּ קרה דבר דומה בין בניו לילדות נוצריות, ודאי היה מאלץ את בניו לקבל את תוצאות ההתקשרות הזאת ולברך על ה'ריבית' המגיעה צורחת ודורשת.

בעת שמואיז היה בשלבים של השלמה עם המציאות, לאה התייחסה למחשבותיה כנבואות שחורות ביותר. היא העלתה את הרעיון האפשרי שבניה, מכוח המציאות, ישתדכו עם בנות נוצריות. השידוך כשלעצמו יהיה בסך הכול התפתחות רגילה של בנים ובנות אשר הופכים לגברים ולנשים עם הלחצים והדאגות למצוא שותף לחיים, אך התוצאה המיידית תהיה איבוד המסורת העברית והתרחקות מהעם העברי לנצח. המשפחה תיקלע למצב ללא מוצא בשל העיסוק המיוחד שמואיז לקח על עצמו, אשר חִייב אותו להמשיך להימצא בעיר ולמלא את תפקידו בקנאות ובמסירות. הם התקרבו לרגע בו יהיו חייבים להחליט האם יישארו לתמיד בבולגריה או ייסעו לארץ העברים, יחברו למשפחה הגדולה וימצאו מקום עבודה במדינה החדשה. המחשבות האלה כיכבו בראשם של מואיז ושל לאה. הם שוחחו קצת, התקרבו לנושא והעדיפו לדחותו לפעם הבאה. הבעיה הייתה שגם ב'פעמים הבאות' הנושא לא הסתיים. שניהם הבינו שהם עומדים, מבחינתם, על שפת תהום של היעלמות לעולמים מעם ישראל.

הסיפור של יוחנן עם הנערה הנחמדה דחף את לאה להבין מהר מאוד שאין להם זמן אין־סופי. מניסיונה ומניסיונן של משפחות סביבה, ידעה שחיי הנישואים לא תמיד סוגים בשושנים. בעיות צצות בלא משים ונדרשים כוחות נפשיים, סבלנות והרבה מאוד זהירות כדי לנווט בים הסוער ולא לעלות על שרטון שיפרום את בטן המשפחה. שונית בלתי נראית יכולה לזעזע את חיי הזוג.

נישואים עם נוצריות יוסיפו נדבך נוסף לקושי. הבעיות הרגילות בדרך כלל מצאו את פתרונן בשיחה או במיטה, אבל כאשר ההתנגשות תהיה קשורה לדת או לזהות הגזעית, היא עשויה להיות קטסטרופה מהממת שתסיים את חיי הנישואים בצורה שיהיה קשה לתקן ולהמשיך הלאה. איך יסביר לאישה נוצרייה את הצורך בברית המילה שעברי חייב לעבור. עברי לא הופך לכזה ללא ברית המילה. איך מסבירים לאמא נוצרייה שעומדים להכאיב לבנה הקטן?

כעת כאשר רוב העברים הסתלקו מבולגריה, מי יבצע בכלל את ברית המילה? לא יהיה מוהל שיעשה זאת. אולי תידרש התערבות כירורגית לביצוע המילה. עוד טרם פעולה והחלטה כלשהי, לאה כבר צפתה את הר הבעיות שיתייצב לפני בניה. בלבה היא כבר ריחמה עליהם ועל צרותיהם הבלתי ניתנות לפתרון.