החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הסבך

מאת:
הוצאה: | 2019 | 176 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אב יוצא עם בנו ועם חברו הטוב של הבן לפארק עירוני. הוא בורא עבור הילדים עולם בדיוני, שבתוכו הם מתחקים אחר עקבותיה של ישות מאיימת, המכונה בפיהם “הוא”. אט־אט אובד האב באולם־המראות של משחקיו, ואינו משגיח בצללים המתעבים סביבו: משהו בפארק המחשיך נדרך אל סיפורו – ומשיב לו בדרך שלא תהיה ממנה חזרה. הסבך הוא ספר הפרוזה הראשון של עודד וולקשטיין, מסאי, מתרגם ועורך.

רוח צד היא סדרה לפרוזה עברית, המיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית. בסדרה רואים אור ספרים של סופרות וסופרים שנחשפים לראשונה ככאלה, יחד עם סופרים וסופרות שפרסומים קודמים כבר יצרו להם קהל קוראים נאמן. הסדרה היא פרי שיתוף פעולה בין "מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית" באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, לבין הוצאת הספרים כנרת, זמורה, דביר. עורכי הסדרה: יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש

מקט: 15101064
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


‘אני צמא,’ אמר הילד.

לא היו לו מים, והמבט הנואש ששילח סביבו העלה רק צחיחות קרוחה, מגודלת פקעות של עשב נאבק. התחינה והחרדה חלפו על פניו של הילד כמאכלים שטעם בחטף, והעוויה מתורגלת של אכזבה התרווחה בהן בהתרסה. הילד האחר, המבוגר מבין השניים, שירבב בדאגה ידענית את שפתיו, שזוויותיהן נדלקו בעיקולים מלובי ציפייה. הם לא היו רחוקים מן הגשר, שמעבר לו השתרעה ארץ־הוא. שָם הצללים שיתארכו והאוויר שיאפיל בקרירות פתאומית, כפי שהזכיר להם בפתחה של כל חקירה, עתידים, קיווה עכשיו, לשכך את הצמא ביחד עם שאר אזעקותיו של הבשר, להציל מגופם המכביד של הילדים את רקמת העצבים המודלקת של הפחד ולעשותם לנתינים אסירי תודה, שדים קלי־צעד של יערותיו המקושקשים. ‘אנחנו מתקרבים בכל צעד לארץ־הוא, מחוז קר, רע ואפל! הוא והסוכנים שלו אורבים באפלה של כל שיח בעיניים אדומות, ומרגע שנעבור את הגשר אנחנו מרגלים בארץ אויב. אתם צריכים לשים לב לכל ענף רועד, לכל ציפור חולפת, לכל שקע שנפער פתאום בחול, לכל אבן שזזה ממקומה. אתם זוכרים שארץ־הוא משתנה בכל פעם שאנחנו חוזרים אליה, שלהוא יש כוחות אינסופיים, שהוא מקפל את הזמן ומעוות את המרחב, שהוא מערבב עבר בעתיד, שהוא מכבה כוכבים במילה ומערבל גיאוגרפיות שלמות בתנועה קלה של הראש. ובעיקר אתם זוכרים, שהוא זוכר אותנו, שהוא עוקב אחרינו עוד מהחקירות הראשונות — כשחיפשנו מכשפות ולא ידענו שאין בכלל מכשפות וכל המכשפות בעצם עובדות אצל הוא ואפילו לא ידענו שיש דבר כזה הוא ושקוראים לזה חקירה. מאז עברו שנתיים, ומכל הצוותים שחוקרים את הרוע בעולם, אנחנו הצוות הכי מתקדם, ולכן אנחנו גם נמצאים בסכנה הכי גדולה, לבד במערכה מול אויב שמשקיף עלינו מהפָּנים שאנחנו רואים בגזעי העצים ומהחול שנדבק לנעליים שלנו, אויב שצופה את כל הצעדים שלנו, שמחכה לנו בסוף כל משפט, בקצה כל נשימה.’ העייפות זחלה בקולו כסם, אבל הוא הצליף בה במיומנות בשמות תואר מוּצָתים ובמשפטים עִקְלֵי זנב. בסוף, הוא ידע, תיכנע ותקום, תחפה בראוות כנפיה על רגליה השבורות.

‘אני צמא.’

הוא שלח במגושם את ידו אל תיק הגב שהצטודד מכתפו האחת, פעור למחצה, מדיף הבל בננות עתיקות, והעלה משם בקבוק ריק.

‘עכשיו רק צריך למצוא איזה ברז.’ במסכה הצדקנית שעטו פניו של בנו ניבע סדק ראשון של רצינות. הוא שמע את הנשימה הנחטפת, הבחין במצמוץ המוגזם. עיניו של הילד להטו, אבל משהו סביבן החשיך.

‘בבקשה, הנה מים.’ להרף עין מתחלחל דימה שבנו הוא שמדבר אליו, חוזר על תביעתו בקול שהעינוי חרך עד זִקנה. וכשהבחין בה, הבושה הקדימה את ההקלה, והוא צודד אל הילד מבט שואל, כמי שמפקיד בידיו, מעשה אב מנוסה, את הזכות להיענות להצעה או לדחות אותה. הוא ביקש להפיס את להיטותה של הזְקֵנה בברית של חיוכים סלחניים, אך מבטה נחרד אל הילד, ונדמה היה כאילו צמחה מתוך הספסל במחווה מפוסלת של שידול, רכונה לפנים במאמץ מחניק־אנחה. התרמוס לבדו נד בקצה ידה השלוחה כפנס כבוי, מעלה בפיו את טעמם של מים נגועים במרירותו של תה צמחים. הוא אחז בידו של הילד הנבוך, והם חזרו אל הספסל שאך חלפו על פניו. חברו השתרך בעקבותיהם בחשש, מצר על שעתו הקצרה של המשבר. הזקֵנה לא שינתה דבר מתנוחתה ולא פנתה אליהם בדברים; לרגע נדמה היה שהיא עומדת לחזור על הצעתה, אך אז נסוגו שפתיה פנימה ולשונה הצטלפה בתוך פיה בצקצוק קמחי יבש, והוא לא ידע אם בכוונתה להוכיח אותו או להמחיש את מידת הצימאון של בנו. למרות הופעתה המוקפדת, תהה לרגע אם היא מפגרת. היא לא הציעה לו שום כלי קיבול, והוא הבליע תודה והגיש את הבקבוק הריק אל שפת התרמוס. משלא הטתה את הכלי, כרך את אצבעותיו באיטיות מתנצלת על דופנות המתכת, נשמר לא לגעת בכף ידה. היא שמטה את אחיזתה, כמתרצה באיחור לרמיזתו, והתרמוס גלש מבין אצבעותיו המגששות וצנח לרגלי הספסל. ‘אני מצטער!’ חש להרים וניקה במודגש את העפר שדבק בכלי, נמנע מעיניהם של הילדים ועותר למבטה שיָקֵל, אלא שהיא הפכה ברוב עסק בשקית ירוקה שנחה לצדה על הספסל, שלפה ממנה ענף ירוק והגישה לבנו, נדה לחברו שהקיפוח כבר דָרך את פניו ומְרפָּה אותו בענף משלו. הוא חיפה ב’תודה רבה!’ על תנועותיו הגמלוניות — גילה פתאום שלבקבוק אין פקק, חיטט בכיסיו ולא מצא, אבל טרף בחיפושיו את הפתקים מהוא, שהקפיד להניח על פי סדרם ועכשיו ייאלץ לשוב ולבחון את מספריהם בסתר — ומזג אל הבקבוק מים שהתעננו פה ושם בשיירי משקע גרגירי והגיש בחגיגיות לבנו שינק בשקיקה חמוצה, פג אל ההרוויה כאילו המים מוהלים את רישומו שטרם עב, ידו שאינה לופתת בבקבוק נפרמת כבשֵינה, הענף הנשכח נד ליפול בין שתי אצבעות מתאלחשות. הוא ראה שמבטה של הזקנה נח על כף היד הרפויה, ומיהר לשלוף את הענף אגב מלמול, ‘אני אשמור לך.’ כשחָלַץ הילד את הבקבוק משפתיו וחרץ ‘די’, מבטה של הזקנה היה עדיין רתוק אל כף היד שאצבעותיה הקיצו כעת בעיקולים מתגוננים, אלא שהחדות אשר זרחה בעיניה התאבכה, והדחיפות שהחריפה את פניה אבדה בתפזורת תווים ניתקים, כפורשים למסלוליהם הבודדים מקץ ניסיון קצר להידבר. הוא חשש ששקיעתה לא תארך, והדף את הילדים בקוצר רוח שכבר למד לגלגל בהתלהבות: ‘קדימה, קדימה, ארץ־הוא מחכה לנו, ואני מרגיש שהחקירה הזאת תהיה שונה מכל החקירות הקודמות שלנו!’

‘במה היא תהיה שונה?’ שאל החבר.

‘את זה אתם תצטרכו לגלות.’ ולפני שיספיק להקשות סתם לו בבנו: ‘אדם, תעביר לאוריאל את המים.’ ושמט מידו את הענף.

הם נכנסו לארץ־הוא, ועד מהרה נענו הילדים בטרחנות יתרה לאקלים הפרנואידי שביקש להשרות עליהם. יותר מכפי שנדרש לדרבן את יצריהם הפרשניים, היה עליו לעוקרם ממצבורי הזבל שדמיונם המגורה פרה על מצעם: הם התעכבו על כל כתובת שנחרתה על מסד הבטון של הגשר, הפכו בכל שקית שהסתבכה בענפיהם של שיחים שנֶגע חוֹלִי עכר את ירקותם, הרימו בטקסיות יראה עטיפות חטיפים, ממחטות נייר וחשבונות קנייה, במחשבה שאולי הקדימו לגלות את הפתק הראשון — אחד מבין ארבעה או חמישה שיהיו זרועים בדרכם. אבל הוא דחה את שעתו של הגילוי כדי לא לכלות מוקדם מדי את משאביו. הוא ליווה בנאמנות מוסחת את הפלגותיהם המגושמות, צופה שאננוֹת לרגע שבו ישיב להם העולם בנדיבות מציפה שאף הוא יתבסם בה, פטור סוף־סוף מעמל להטוטיו שיתבררו אז ככשפים של ממש, לחשים סתומים שדבקו בשפתיהם כחתימת נשיקתו של זר, ובכל זאת די היה בשינונם הנבער כדי לעשות את שניהם, את שלושתם, לחלוציה של יבשת אפופת קללה שסודותיה קצרי הרוח מתפקעים על אדמתה בנביעה מתוקה: זוג כפפות שחורות שצצו אי־משם משעה שהכריזו על המקום כ’זירת פשע’, שקערוריות ענק שהוטבעו בקרקע במרווחים שקולים בנתיב הסתערותה של מפלצת, ראש פר שניבט לזוועתם המאושרת מגומחת אבן במקום שחיפשו בו ראיות לטקס קורבן, ינשוף שמיצה את מלמולם החשוד של ענפים מתעלעלים בקריאה ארוכה וחלולה — ‘הוא…’ — אשר הזניקה את שלושתם למנוסת אחים מצטלצלת. אחר כך כבר לא יהיה לו צורך ללוותם — הם יישאו את חמדתם ממנו והלאה כחיה שאך זה צדו, יתעמרו בה יחדיו עד שתיכנע ותהיה לצלם נוסף בחנות המזכרות העצומה של ילדותם, יום שחומו האוזל במהירות כבר מכוסה באבק ימים עתידים, ימים שטרם באו וטרם נשכחו באבם וכבר הם חוצצים ככידונים בין הילדים לבין גסיסתו המבוזבזת של היום הזה, המעריב כבר: עיניו משוטטות לשווא בחיפוש אחר דוכן קפה פתוח.

ובכל זאת, בחקירה הקודמת הרגיש שמשהו השתבש — או לפחות, ששעתם הודחה מחוגה ספוג האֶתֶר של אותה מחזוריות, אשר הקדימה לשברר את סנוורי הימים במנסרתו הירחית של הזיכרון דווקא מתוך שערבה להתמדתם במשחקן הפרוּשׁ של מראותיה; שהשעה הכאיבה לו — כך סתם, בשלוש אחר הצהריים — במבוכתו העקורה של העכשיו. הוא לא היה בטוח שהדבר נבע מספקנותם המושכלת של הילדים — כבר זמן רב שהוא מרגיש שאמונתם בבדיותיו גוועת, אלא שזוהי גסיסה ארוכה ומפוארת, שהם מתענגים עליה כציידים הנרכנים ביראה אל גופה המפרפר של חיה שלא נועזו לראות אלא משכרעה תחתם. שוב ושוב נוצקה שנתם בתבנית היקיצה, כאילו לא התעוררו אלא לשלב עמוק יותר של התרדמה; הוא זכר כיצד פעם אחת התרשל והשליך את הפתק מול עיניהם ממש, ובנו אמר לו שלרגע חשב שהיה זה הוא שהניח את הפתק אבל אז ראה את יד הרפאים של הוא והרגיש בשובל הקפוא שפילחה באוויר ובהתרעשות העלים על השיח שבעדו חלפה. הפעם היה זה משהו אחר — הוא הרגיש כאילו אין מדובר בהתפכחות, המשווה לשקר איזו רעננות נולדת או פתאומיות אחוזת צחוק, כי אם להפך, במין בילוי שקט ומשועמם של הבדיה, כאילו הילדים לא גדלו מעבר לה — כפי שניתן היה לצפות — אלא צמחו לתוכה, הסכינו עם אקלימה והתרגלו בְּחוקה עד שירדה עליהם מין קהות ילידית מוסחת. הוא חש שהם נענים למהלכיו של הסיפור כמעט מתוך התחשבות, וכאשר קרא בנו בהתרגשות שהגבעה התכסתה בצל שאין לו דבר — למעשה היה זה צל הסל של הכדור הפורח, שהוטל על הארץ במרחק־מה מצלו של הבלון — מבטו שלו נפל על פניו של החבר, שנסגרו מפני הפלגתו המתפייטת של בנו, אם משום חגיגיותה היתרה ואם משום שממילא לא היתה מכוונת אלא אליו, לאביו; כאילו דווקא עכשיו, אחרי שמתנתו נתמצתה בהם, נאלצו הילדים להיפרד: בנו נדרש לחדש לראווה את שמחתו בה, בעוד שהחבר היה חופשי לכפור בכך שאי־פעם חפץ בה. צלו של הכדור הפורח הליט לרגע את מחצית פניו של בנו, ומחציתם האחרת נראתה בעיניו אבודה, השפתיים נטרקות זו בזו משני צדיו של שבר שאוחה ונפער חליפות עד שהוזנח. הצל הסתלק, ובנו ביקש, שלא כרגיל בעיצומה של חקירה, הפסקה בגינת המשחקים. רגע לפני שעלו בסולם אל הגשר התלוי שבעברו האחר היתה מגלשה עקלתונית, בנו הסב אליו את פניו ואמר, ‘תרדוף אחרינו.’ הוא החווה לעברם איזה איום כבד גפיים, ובנו נענה בצווחה ודחק בחבר להחיש את פעמיו. ‘הוא רודף אחרינו,’ אמר כמסביר, והוא הבין שדי אם ייוָותר במקומו ויזין מדי פעם את מרוצתם בנפנוף זרוע או בנהמה שבקושי תגיע לאוזניהם, וננער לטפס בסולם. כשהגיע לחלל המגלשה נעצר, בולם איזו דחיפות שטיפסה פתאום ברגליו והפריחה את חלציו מקִנֵי הזיעה עד שלא היה לו אלא להגלותה אל הזיכרון: האבלים על סבתו מתקבצים בבית, ודוד לונק לוקח אותו לטיול בשכונה. הילוכו איטי מאוד, ושיחתו מתרווחת באדנות שכמותה לא הכיר אצל שום אדם. הוא מודע במעורפל לניגוד בין מנהגו לבין מראהו המוזנח — העיניים כמעט נעלמו בעומק הפנים המתבצקות, והחולצה הקטנה ממידות גופו מבצבצת מתוך המכנסיים ומגלה תחתונים שנמתחו במאמץ עד לגובה הטבור כמעט, הוא מזהה בבליל הצורות המודפס עליהם פני אישה ומסב את פניו בבהלה — אך מעייניו נתונים לתואם הצעדים המדודים והמילים הנחטבות מן הפה בסירוב מתפנק, מסופגות בעצלותה הלחה של איזו ידיעה נסתרת. הדוד מרבה לכחכח אך הצרידות הליחתית משווה לקולו יתר סמכות, כאילו עקרו המילים מן הגרון את המצע הדשן שעליו שיגשגו. הוא אינו משיג את משמעות הדברים — אילו המלצות על ספרים, כנראה — אך אוזניו מנחשות בחמדה את עומק טבילתן של ההברות בטרם יימסרו לאוויר הצהריים, וצעדיו מתרככים לסגל את מהלכן של נשימות שורקניות המפסקות מילה ממילה. פעם אחת החרחור מחשב לטרוף את קולו של הדוד והוא נשימתו נעתקת, כי הנה הוא בא אל המקום, ואז מכחכח הדוד באלימות פתאומית שכורתת את המחלה מקולו, שובר וּמְעָלֶה מתוך הזעם בקול זר, ‘בוא נראה עם המגלצ’ה הזאת,’ והוא נפנה ממנו אל גינת המשחקים, לא מזמין אותו להצטרף או להתבונן, נדחק אל עצמו עד שכחה, ‘בוא נראה אם אני…’ אינו צריך אפילו לטפס אל המגלשה כי הסולם נמוך מגובה מותניו, מציג את כף רגלו על השלב האחרון ומניף את עצמו, החולצה פוקעת מן המכנסיים והתחתונים עוטרים לכרסו, נשים אוחזות מיקרופון ואחרות מלקקות ארטיק בלשון שלוחה, אמריקאיות, הוא חושב, אמריקאיות כולן, והוא דוחק את גופו בחור, מכניס ומוציא, מקדים כתף אחת ואז אחרת, מושך באפו ונתקף שיעול נורא, חונק בכף ידו ומושך באפו וממשיך, שולח רגל אחת ואז אחרת, מכופף ברך ומטיח כאומר לבעוט באויב נעלם, הוא מחזר לשווא אחר מבטו ומביט מדי פעם לצדדים, פעם אחת הוא נחבט בראשו ומקלל, הזיעה קושרת בשערו הדליל והוא זורק את ראשו לאחור וצוואר מלא מפולות לבנות מגיח מן החולצה, חריקות הנעליים על משטח הפלסטיק תוזזות בין נשימות כבדות, מבודדות, עקורות מִקֶצב — — —

הוא נכנס לחלל המגלשה ללא קושי. הוא לא יכול להזדקף מלוא קומתו, אבל היה לו די מקום להניף את ידיו, או לשבת בפישוט רגליים ולהיערך בנחת להמשכו של המרדף. הוא השקיף בעד האשנב העגול אל המתקנים שהיו מחושלים זה בזה למרחק, וראה את שני הילדים רצים מתחת לגשר תלוי ואז נעצרים, מתלבטים בין פתח אפל שיהיה עליהם לזחול לתוכו לבין מגדל שהמדרגות המובילות אליו התלילו מעל ראשיהם בזווית מאיימת, וחלל המגלשה סבב עליו ברווחתו החונקת, המרובצת אוויר סתום כמו חול שריחות של קרטון ופלסטיק ועץ וברזל החלו מתפרדים בתוכו, והילדים נתלו בין הפתח השחור לבין המגדל שהמדרגות השתרגו סביבו בפיתולים אנוכיים ועמוד גלישה נוצק במעקהו העליון וירד באדישות אל רצפת האבנים, והוא הסב מהם את מבטו להיווכח אם יש במתקן עוד ילדים מלבדם ואז לא ראה אותם עוד ועיניו רצו מן הפתח אל המגדל ועלו בו קומה־קומה וחיפשו הבזקי תנועה בחרכיו הצרים, וחלל המגלשה צר עליו בגודלו המתבזבז ורחב סביבו כבית, ובאותו רגע ידע שלא הוא שנדחק שלא בעתו אל עולמם.

הוא שמט את הפתק הראשון בנקודה הרגילה, בשורת העצים שמעבר לה עמד המקלט הנטוש, מבקיע בכתליו המפויחים מִתֵל של פסולת מתכת שגיבובה הסתום התגרם מכל עלילה. סרבנותן המחלידה של הקורות אזולות המבע הרתיעה אותו, וכשהילדים החמיצו את פיסת הנייר שביצבצה בהבלטה יתרה מבין העשבים והמשיכו לעבר המקלט הסב את מהלכם לאחור בתחבולה ניחרת ובעט את הפתק אל תוך עיניהם. בנו נענה בצווחה צורמת, ששמע בה תמיד תו נסתר של התפנקות מתגרה, נשית כמעט, וחברו התנשא בהסברים שקולים מעל הרִגְשָה שהבעירה בכפות רגליו ריקוד נואש. הוא שאל ללא צורך: ‘אתה צריך לשירותים, אוריאל?’ והילד השפיל את מבטו וניקד את האוויר ב’לא’ חלוש. אחר כך הקריא כתלמיד, נמעד תחת שתיקתם בין אותיות הדפוס ששורבטו בחטף:

הוא מחכה לכם בבית של הוא.

זמן־מה לאחר מכן ניגש אליו החבר והבליע בביישנות תקיפה שהוא צריך להשתין, והוא חמד את העלבון שהבשיל במהירות בקולו — הוא הכיר את מבוכתו, וידע שהוא מבקש שיוליך אותו ככבדרך אגב למקום מסתור — ולא השיב לו. הבטיח לעצמו שיידרש לבקשתו בעוד רגע, אבל שכח. אחר כך, כשנזכר, שוב לא ניכרה בילד כל מצוקה. בינו לבינו הוקיר את הניצחונות הקטנים האלה על הגוף: לפחות עד שהופיע פרץ מחודש של רעב או כתם מסגיר בקדמת המכנסיים, יכול לדמות בחסות חיוכו האירוני השלוף תמיד כי באמת משח את עורם של הילדים בזהב המותך של מילותיו, סתם את נקבוביותיהם, הרדים את העינוי העולץ בקרבם, קילף מעליהם את נשימותיהם הליחתיות והזרים בהם את נשימתו השאננה של היער.

הבית של הוא היה היפוכו המלבב של המקלט הישן: חורבה פעורה שהשתטחה על שפת בריכה קטנה, כחיה שנרבצה לרוות מן המים העומדים. משעה שנכנסו בעד מסגרת השער העקורה נמצאו בעולם פרוש ומגודר, שאורחיו הבודדים היו ניצבים בחזונם. פנים המבנה לוט באפלולית, ששקי מלט נקובים היבהבו בה לקצב מרוצתו עם הילדים על לוחות העץ הרטובים. אלו הובילו למין אי מתגבע, שעיקוליו הספורים של שבילו האחד נשקו לפרצים של פראות אמיתית: פקעות צרורות שעלוונותם המשתלחת היתה משוללת כל רוך, כאילו הסתבכו הענפים זה בזה מכוחה של חיוניות קמצנית ונוגפת שהסתחסה בענפיהם והכבידה את עליהם, ניזונים מרקב שורשיהם, מחותלים בסירחון לח ומזמזם. במקומות מסוימים התפשטו השיחים אלה באלה, ובזיווגיהם סרי הצורה נדמו כמותכים בחֶלְבָּה המנטף של השמש לידי מחילות נבולות, שנקיפות אחרונות של ירקות מבזיקות בהם בכתמים מכַערים. לפעמים נהנה לשדל את הילדים להיכנס אל תוך מחפי השיחים הללו, והם הדפו את הצעתו באימה צרופה, נדירה, מטוהרת מן האירוניה המושחתת של התום, השמורה למי שטרם פקדו את המסדרונות חתומי הדלתות הנמתחים בין זירת משחק אחת לאחרת. לפעמים נדמה היה לו ששמחתם בחקירות נבעה מכך שאלה הוציאו לפועל את שורש חברותם; ובניגוד לאימהותיהם, שדימו לחשוב שהוא לש ומפלפל את חרדותיהם, חשב הוא שהחרדה לא היתה אלא ביטויו החיצוני של יסוד עמוק וקנאי יותר: הפינוק. מסוכסך וכבר נגוע באשמה אצל החבר, פראי ומחרף נפש אצל בנו, היה זה הפינוק שהרשה להם, במסווה של הימנעות חיישנית, להניח מאחוריהם את העולם כמי שיוצא מחדרו ההפוך בידיעה שהמשרתת לא תאחר לבוא. לעתים נחרד לרגע שבו ייאלצו לחזור לאותו חדר, ונחרד עוד יותר לתקוותו שאפשר יהיה לדחות את הרגע הזה עד אין קץ. כך או כך, ידע שברגע שיעמדו בפתח החדר, הלומים נוכח הזנחה שספק אם תהיה לה תקנה, הוא לא יהיה לצדם. כעת עמדו על שפת שלולית קטנה, שקרש ניתן בין גדותיה כגשר ארעי. בנו הציג כף רגל מהססת על העץ, שהתנודד קלות תחת משקלה. הוא תמך בו מאחור, והרגיש בהתקשות שכמותיו. ‘אני לא רוצה.’ היה עליו לנסוך בו ביטחון, ובה בעת להאהיל במילותיו על השלהבת הרועדת של הפחד. ‘אנחנו יכולים לעשות את זה, אדם. אמנם הגשר רעוע והנהר העמיק מאוד בשבוע האחרון, כנראה בגלל הגשמים. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. אני מאחוריך, ואוריאל מאחורי. אנחנו לא ניתן לך ליפול.’ ‘זה עמוק?’ קולו של הילד היה עדיין דחוק, אך נעימה נרמזת של עצלות הסתננה אליו, והעיבה על רעננותו של הרגש. ‘זה יותר עמוק מהפעם הקודמת. כל הנהרות בארץ־הוא מעמיקים בחורף. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. ומשהו בטח מחכה לנו בצד השני של הנהר הגועש הזה.’ הוא הידק את אחיזתו בכתפיו של הילד, ודחף אותו בעדינות קדימה. הוא השגיח בסירובן חסר הסיכויים של כפות הרגליים, שנוצקו כמתאבנות בקרקע הבוצית, להרף עין. הוא פסע בעקבות בנו, ידיו מוטלות על כתפיו, ספק שומרות את מהלכו ספק מכבידות עליו. הפעם נמנע מלערער ברגליו את יציבותו של הקרש: רטט מִפְסָעו המגשש של בנו בא עד כפותיו הפרושות. בערך באמצע הדרך, הופיעה חבורה קטנה — שני גברים ואישה — בעברה האחר של השלולית. לרגע חשש שבכוונתם לעלות על הקרש ולצעוד לעברם עד למבוכה בלתי נמנעת, אך השלושה נמלכו כנראה נוכח התקדמותם האיטית והחמורה, והניחו להם להשלים את מצעדם הזהיר ללא הפרעה.

הוא הבחין במבטו של הגבר — המבוגר מבין השלושה — רק כשנמצאו כבר צעד או שניים מן הגדה האחרת. הוא נרכן אל הגשר במין ציפייה שלוחה, כאילו היה בנו שותפו למרוץ שליחים, והוא נדרך לזנק ברגע שגופיהם ירפרפו זה על זה. פניו היו אדוקות אל רצינותו המרוכזת של הילד כאילו לא היה מסביבו איש; השפתיים השתפלו בבדל חיוך, אך היה בהבעתו של האיש משהו מטריד יותר מן ההיקסמות — כאילו התבלטו הפנים מתוך עצמן והגישו לבנו הלא־משגיח את עירומן המתגלה, את כיעורן המתון שלא היה אלא יופי שנזנח בעצם המעשה הגס של עיצובו — השפתיים המשורבבות קצת, האף הטבורי הקמוץ והגבות השחורות העבותות שנזנחו בראשונות תאוותן, מכותרות מדבריות של שממה בתולית. הפנים נדמו כאי בודד, שהעיניים הופקרו על חופו כאבוקות שאיש לא טרח עוד בהדלקתן. האיש לא גרע את עיניו מבנו עד שזה רחק כבר כמה צעדים אל תוך האי. הוא ביקש לעורר אליו את הגבר, אך זה מיקד את מבטו במוצאו של הגשרון המאולתר, פניו נסוגות, נחפות במהירות איזה צל מתקווקו שלא ידע דבר על בקיעתן הרגעית. האישה, שצעדה במאסף, חייכה אליו וזרקה מבט חטוף בבנו, שדש בנעליו משוכת ענפים קורסת. הוא הוסיף וליווה בעיניו את האיש, שנהג ממרחק־מה את חבורתו הקטנה במורד שביל הלוחות, ראשו נפנה כה וכה בכוונה נחלשת ואינו נסוב לאחור. הוא שלח יד לכיסו, ופרט בחשאי על הפתקים. ‘אוריאל, סרפדים!’ קרא הילד, וחברו חש אליו. בנו ריפרף בהתגרות על אמרתם המשוננת של העלים. ‘אתה רואה, אם נוגעים בהם ככה הם לא יכולים לעשות לך כלום.’ הוא חש אכזבה קלה כשהתקרב והבחין שאין אלה סרפדים. הוא חשד שגם בנו ידע זאת. ‘תעשה גם,’ הפציר בו הילד, והוא החליק בזלזול את אצבעותיו על הענף, ואחר כך סגר עליו בכפו הפשוטה. כשבכל זאת הרגיש צריבה פתאומית באגודלו, והכאב הכסיף בפיו כדג, מחץ אותו בין שיניו וצר ממנו בלשונו: ‘קדימה, בואו נחפש שיח אחר שיח.’

הפתק השני הוביל אותם לאחד האתרים החביבים עליו בפארק: חורשה שזה מקרוב ניטעה, שעציה הקטנים — מעולם לא ידע לקרוא בשמם — היו סדורים שורות־שורות, על גזעיהם הגבעוליים מוטבעים פתקים נושאי מספרים, שהיה בהם כדי להזין עד תשישות את פלפוליו של החבר. הדשא בין העצים היה רענן וכמעט שלא ניכרו בו סימני מבקרים, והצמרות האווריריות התקשרו זו בזו בערסלים של אור שפוך, שנסרגו במקלעת זהרורית אשר נפרמה באחת כשעזבו את החורשה. הכביש הסמוך כמו תחם ביתר תוקף את החלקה וגונן על שובבותם הניצנית של העצים, שאמיריהם כמו סררו תדיר במסרקותיה הסלחניות של הרוח, מפני זקנתו המרירה של האזור שהשתרע מעבר לו: רצועת עפר שספסלים, שהיה מי שחידש שוב ושוב את צבעיהם, מפקחים במקצבם האחיד על נשימותיה השטוחות. הפתק האחרון עורר בילדים התלהבות מתונה בלבד — ‘ממש מצחיק, הה הה,’ סינן החבר, מבוגר מבנו בשנה וכבר שבוי בגינוניה המפרכים של ההתבגרות — ולכן דרש באוזניהם בכניסתם לחורשה: ‘אנחנו נכנסים למבוך של צפנים. אני בטוח שהסוכנים של הוא משגיחים על כל צעד שאנחנו עושים. אתם רואים שהיער כמעט ריק מאנשים עכשיו, והערב כבר יורד. אסור לנו להישאר כאן בחושך. בשיחים שמקיפים אותנו אורבים המוני עיניים אדומות, ומי שיטה אוזן״ — כאן השתהה וסוכך על אוזנו בכפו — ‘ישמע את יללות התנים שנאספים על הגדות.’

‘והוא זה באמת תן בפנים האמיתיות שלו,’ השתדל החבר.

‘הוא יכול להיות כל דבר,’ סתר אותו בנו בידענות שנסמכה על שיחות שלא שיתפו בהם את החבר. ‘הוא יכול להיות העץ הזה. הוא יכול להיות עלה אחד בעץ הזה. הוא יכול להיות האבן שאתה דורך עליה. הוא יכול להיות האוויר שיש בינינו. הוא יכול להיות אמא שלך.’

‘אז הוא יכול להיות גם אמא שלך.’

‘די!’

הוא מיהר להחניק את המריבה המתלקחת, והם נכנסו לחורשה, כשהפתק השלישי כבר חפון בכף ידו. מעליהם, באוויר אחר הצהריים העפרורי, ריחף הכדור הפורח, מתנודד עם קומץ נוסעיו על הכבל שאסר את מעופו לקרקע.

עד מהרה היו הילדים מעופפים מעץ לעץ על יסוד חישובי כיוונים שכבר לא טרח לעקוב אחריהם, כאילו הבהירות הלכודה בריבוע החורשה זיהתה בהם מוצא אל החופש ונערתה אל גופיהם, מדגדגת בהם קלילות דלגנית, מפיזה את פניהם המשולהבות בפלומה דבורית. לרגעים נדמה היה לו שהילדים המתרוצצים מתנפצים תחת עיניו למכיתות של אור; שהשמש בוזזת אותם כפירות אכולים, משברת את תוויהם על עלים נטרדים ואז שבה ומאספת אותם במוקדים מסנוורים, מאחה ברשלנות אדישה לאימומי חייטים מוטלי מום. הוא חש שהסחרחרוּת נזרמת בעורקי השיש של רגליו, מציפה את חלציו הישֵנים. הפתק הנשכח הזיע בכף ידו. הוא עמד ממרוצתו, והילדים לא השגיחו כלל בהיעדרו, הופכים בחטף בגומתו מגודלת העשב של עץ אחד וניתזים באלכסון עיוור אל משנהו.

הוא התיישב בכבדות בצלו הקמצני של אחד העצים. הוא עצם את עיניו, וכשהשינה חשה, כעבור רגע, לצקת באוזניו את לחשיה הסתומים, קרע אותן לרווחה בבהלה, מנער במצמוץ מכוון את ריסיו המידַבְּקים. הוא חשש שלא שתה מספיק, ושלח ידו אל הבקבוק, אך נמלך כשראה שנותרה להם פחות ממחציתו. רמזים של קרירות התפותתו באוויר כמו רסס ים רחוק, ואִמְרה עשֵנה של דמדומים דגשה את שולי העלים כקו המשתרטט ביד לא אמונה. הוא לא שמע עוד את הילדים, וברגע מסוים נדמה היה לו שתזזיתם מסיעה את עיניו הבוהות כאבקנים שדבקו ברגליה של דבורה. האור שתחילה דימה כי הוא מחקה את תנועתם באיחור מגושם, השיג אותה לבסוף וכבשָהּ במפעם התנשפותו המהירה, שלקצבה, כך נדמה היה לו, התלבשו הילדים בדמויותיהם והתפשטו מהן לסירוגין, מיטשטשים עד דק, מְשַקפים בצחות בשרם הנִרְקע את התערבלותם של קשקשי השמש. יותר משצימחו כנפיים, נדמו בעיניו לשתי כנפיים גדולות ומנוונות שנשלו מגופו הזקן של יצור ששוב לא יזדקק להן, ועתה הן נישאות לכאן ולכאן במשחקם הזדוני של האור והאוויר. הדביקות שָבה והצטמגה בעפעפיו, והוא מיצמץ, ואחר ננער וקם באחת, מכוון אל הילדים בצעד לא בטוח ובולם. בזווית עינו, הכדור הפורח צלל מתונות אל תושבתו, והוא ספק ראה ספק ניחש את פניהם הקהות של הנוסעים המעטים. כשחש בכאב, חשב תחילה שנעקץ בפניו על ידי דבורה; אך היה זה המרחב, שהוּחד פתאום מסביבו, כאילו חור שנפער בו ינק את כל נוזליו ולא הותיר בו אלא את קפיאתן הניצבת של העצמות.

בנו עמד בראש תל אבנים קטן, כל גופו נוטה קדימה, ורגלו האחת נישאת אל האוויר בצעד רחב ובוטח. רגלו האחרת כבר נעתקה מן הסלע. איברו ביצבץ על אשכיו ושרירים התענפו מתחת לעורו בתבליט מיוסר. ידיו היו מונפות בגובה ראשו, שלוחות לפנים כחרדות לנפילתו של מישהו. חברו ישב על אבן סמוכה, שקוע במכשיר הטלפון שלו. שיח אחד הוריק, והשאר בערו סביבו בחֵמה לבנה. פניו של בנו יצאו אל השמים, קרועות מאושר.

הוא ביקש להתחקות אחר מבטו של הילד, וכשלא העלה דבר, השיב את עיניו ולא ראה עוד את הילדים.

הוא סרק את החורשה בחיפזון נרפה ושב למקומו. הוא קיווה שאדישותו המופגנת תיטול את הטעם ממעשה הקונדס ותחיש את הגחתם של הילדים מן המחבוא, ובינתיים הוקיר את המנוחה הרגעית שנפלה בחלקו. בהיעדרם, העצים הפרישו מגזעיהם את הערב בנטיפי שרף ענבריים, וקולות אחרונים פקעו על חיק האבן של הדממה. כעבור עשר דקות קם באנחה וצעד אל המקום שבו ראה אותם לאחרונה. הוא קרא בשמותיהם בעצבנות, וקולו בגד בו, כאילו התבצק בגרונו במהלך שתיקתו הקצרה. הוא קרא להם שוב, ואיים שיעזוב אותם שם וילך. בפעם השלישית הקיזה צעקתו מן הדמדומים דליפות קטנות של חושך, ומשהו ניעור בבטנו. האבנים הלבינו באפלולית, ועל אחת מהן הבחין עתה בפתק שזיהה מיד. כשפתח וקרא נוכח שזהו הפתק הראשון. הוא תהה אם הדבר נעשה בכוונה, אם זאת דרכם לאותת לו על מקום מחבואם. גם בעבר נהגו לנצל רגע של היסח הדעת מצדו כדי להיעלם מעיניו, אך תמיד חסו מאחורי עץ סמוך או השתטחו לרגלי גל אבנים, להוטים להיחשף לעין, ועוד בטרם הניח עליהם את עיניו האוויר רטט מצחוקם הכבוש. כעת חש, באורח מוזר, שאחר הצהריים כולו כופר בנוכחותם של הילדים; שהשעות שקדמו לרגע הזה מתכחשות לעקבות הנחפזות שטבעו בהן, ונספחות אל בדידותו לְרַוְוחָה ולהרחיבה על פני שבילים שהלכו בהם וכרים שחצו בשלושה. הכדור הפורח הלך ונעצם אל השמים, ויחידותו עיקצצה בנחיריו כעשן שריפה רחוקה. האבנים רוֹחצוּ בזוהרן החלבי, והשבילים מסביבו התאבקו בכסותו החולית של הערב ונשבעו שלא ראו כלום. הוא שלח יד אל כיסו והוציא את הפתקים. שניים מקופלים כדבעי, ושניים ממועכים בחטף עצבני — שני הפתקים הראשונים שתחב בחזרה לכיסו אחרי שהתגלו. הוא שב וקרא בפתק שמצא:

הוא מחכה לך בבית של הוא.

האם ייתכן שתיכננו הכול מבעוד מועד, ואף טרחו על הכנתו של הפתק? אלא שהיה זה כתב ידו, במהלכו הרגיל: אותיות דפוס שהקפיד תחילה בעיצובן, עד שרוּגזת מחיקתה של איזו טעות הפיקה טור נענש של חרקים עקומי רגליים שמצאו לבסוף את תקנתם המסוימת בכניעה המתעגלת לכתב היד. אולי שארית מחקירה קודמת? האומנם החליף בהיסח הדעת את ‘לכם’ ב’לך’ — מדמה בעונג את מראית הפחד הנובטת בפניו של בנו בעקמומית נבזית של נוטר סוד ושוכח כליל את שמחתו הנואשת־לשותפים של החבר? ואם אמנם כך, איך זה שהרגע שבו נחשפה הטעות, למבוכתו מן הסתם, לא נחרת בזיכרונו? האפשרות הסבירה היחידה היתה שהפתק נשמט מכיסו באחת החקירות הקודמות עוד לפני שהספיק לעשות בו שימוש; ככלות הכול, החורשה היתה אחד האתרים המועדפים עליו, וכמעט מעולם לא פסחו עליה. כך או כך, החקירה הזאת באה כעת אל קִצה. בשמץ עלבון, שלף את מכשיר הטלפון הנייד והתקשר אל החבר. הוא נענה מיד בהודעה מוקלטת. רוח קלה ריפרפה באצבעות קרירות על שכבת הזיעה שחבשה את גופו בדוק צמרירי. משהו בבטנו בעט, מקנא לשנתו. במרחק, אב התריע בבנו בצעקה, והוא דימה את השניים חגים זה סביב זה, עקורים מארץ, חבל עבות מחבר ביניהם, קרוע מרוב מתיחוֹת, למוד קיפולים נסתרים. הוא מישש בבטנו, אך לא העלה אלא את חרדתו, שנענתה למגע ידו כפיסת מתכת שכוחה למגנט. הוא גישש באוויר, שהיה מוטל סביבו גדול ומגושם כציפור שפרשה ללון. הוא אימץ את עיניו אל האדמה, והן אבדו בסכסוכם של אלף נתיבים זעירים, נקודי ציצות לבנות. הוא אמר לחייג לאמו של החבר — דווקא אליה — והחזיר את המכשיר בנחישות לכיסו. הילדים הם שכתבו את הפתק, מחקים במדוקדק את סגנונו — החבר מתווה מזימה סבלנית בידו האמונה ובנו משלהב מן הצד. הוא יצא אל הבית של הוא, צעדיו מחישים בביטחון, כף ידו עוד מגששת על בטנו. באמצע הדרך גילה שהפתק עוד קמוץ בידו האחרת, והשליכו בכוח אל סבך שיחים שהסתמר בצד השביל.

הוא בלם נוכח השער העקור, קרא בשמותיהם, בלע את המילים בטרם הד ופרץ פנימה. הוא פסע וחש בקרע האדמה מתחת ללוחות הנרקבים: מימינו המים, שהאפלולית חבצה בהם נרדמוּת שמנונית, ומשמאלו הבית, שצללי הערב לא שיירו ממנו אלא שלד רצוץ ומכורסם, מאורה פרוצה לביזתו הדלה של הלילה. עינו נתפסה לחלון מנופץ שערימת קרשים הנציצה בקושי בקצה עיוורונו, וידו לחצה ביתר שאת את טבורו. פחד שעוד לא היה שלו התבדר סביבו כקוסם המפתה ילד בתעלוליו היגעים: חולצה שכל גופו עלול לטבוע בה, או נעליים ענקיות שכפות רגליו מרחפות בתוכן ללא אחיזה. עצמותיו כאבו כאילו ביקשו להיחלץ מן הבגדים הבלתי הולמים, או להפך, לצמוח ביעף למידתם.

הוא הגיע לגשר, וכמעט שהציג את כף רגלו על הקרש כששמע את הקול: צליל קצר רוח, כמעט אלים, של קריעה או קילוף — כצלילו של פלסטר המוסר באחת. הוא חש שֶמַים מכתרים אותו במעגל זרימתם האיטית, הכבדה, מעסים את חזהו להאט, להדמים, והפחד צף עליהם כעלה מתפורר. והמים מאיטים, מצינים, וממעמקיו משיבה להם בועה של קור, ניתקת ועולה, מפלסת דרכה בין פעימות לבו המחישות. הוא ננער והבקיע לפנים, כמעט מפיל עצמו על סמיכותו הפלגמטית של האוויר, שנסוג תחתיו ללא התרעה. הוא התנודד כה וכה ובלם את הנפילה. הוא חש בשמותיהם, מטפסים במעלה הוושט כחומצת קיבה, אך לא עלה בידו לחלצם. כשהגיע לגדה השנייה קפא במקומו והקשיב. תחילה לא ייחס חשיבות לענף הנד ברוח — השיח כולו רחש למשבי הערב — אלא שעינו התעקשה, מייחדת את תנודת המטרונום התקיפה של הענף השחוח מזיעיהם הממלמלים של שאר הענפים. הוא התקרב אל השיח, ומשהבחין שתנועתו של הענף נחלשת בהדרגה, הבין שלא היתה זו הרוח. מישהו טילטל את הענף לפני שניות ספורות. נדרש לו רגע נוסף כדי להשגיח במוזרות מראהו: בחלקו התחתון דמה הענף לשאר עופאי השיח בגבעולו המעוצה, המגודל עלים גדולים, דמויי כף יד, שירקותם תשה מזמן. בחלקו העליון צימח גבעול דק עטרת עלים רעננים, שפטוטרותיהם התברקו בזוהר הדמדומים וטרפיהם בלעו את האור אל לילם הירוק. בין שני החלקים חצץ מפרק שחור. הוא נגע בו באצבע אחת ונרתע במיאוס ממגעו של סרט ההדבקה הגס — מן הסוג המשמש לחתימת ארגזים. הסרט כּוֹרַך סביב מפגש הענפים ברישול, והענף העליון שח תחתיו בזווית חדה, כאילו כרע תחת משקלם של פירות לא נראים. הוא הושיט את ידו ותלש אותו בנקל מן האגד הרופף, וכמעט ברגע שאחז בו זיהה את הענף שקיבלו הילדים מן הזקנה התימהונית; ואם כך, הם כאן, בהפרש צעדים ספורים בלבד ממקום עומדו, מהפכים בהתגרות את היוצרות, מהתלים בו במין גרסה ילדותית של חקירותיהם. הוא השיט את עיניו לכאן ולכאן, ולא ראה דבר, הפארק חג סביבו לרגע, סחרחרה ענקית שהעצים הם סוסיה הרודפים זה את זה לשווא בדהרתם סמורת הצמרות, ואז הבין שאין להם אלא לשחזר את המסלול שהלכו בו — מהבית של הוא עד לחורשה — לשם השלמת המעגל הלועג. ואם כך, עליו להקיף את האי הקטן ולהגיע לרחבת השולחנות הנשקפת אל הנהר. הפחד, מציצן שנתפס בשעת מעשה, שב ונסוג, והוא שלח יד אל בטנו. סגר את אגרופו על כנף חולצתו, כמבקש לסחוט, ופנה ללכת. הוא לא התקשה להגיע לרחבה, ושם מאחת מפארותיו התחתונות של עץ זקן, ששורשיו התבלטו מעל לקרקע בסבך מתגושש, השתלשל סרט ההדבקה השחור, שמקָצהו הפתוח מט אל הקרקע ענף נוסף. הוא זכר שהילדים קיבלו מן הזקנה שני ענפים — ענף לכל אחד מהם — ולפיכך ידע שאל לו לצפות לענף שלישי — אולי ישאירו לו פתק נוסף, ואולי דבר אחר; הוא עצמו נהג לנמר פה ושם את חקירותיהם באביזרים מציתי דמיון — צלם קדמוני מפלסטיק שפניו חתומות בחומרה חסרת רחמים או דרקון חבוט שמצא בשוק הפשפשים. כך או כך, עליו להמשיך מכאן למזח העזוב — תחנה נטושה להשכרת סירות, שם נהגו הילדים לבלות זמן־מה בלטישת מבטים מוקסמים אל זגוגיתו נקודת הזבובים של אשנב המכירה עטור הקוצים, או אל פקעת החבלים האכולה שרבצה לרגלי שלט מחירים, שאת שברי לשונו הזרה היו מצילים ממלתעות החלודה.

הענף השלישי הוצמד בגסות לאגודת זמורותיו הנבולות של שיח, שנדחק בין פח עובר על גדותיו לברזייה מכזיבה. הפעם לא ניכר גם שמץ מאמץ ליצור אשליה של רציפות; הענף השתרך על עלוותו האבקיקית של השיח ונשמט אל דופנות הברזייה, אחרוני עליו מניצים אל האבן. ואז נזכר שזרק בעצמו את אחד הענפים שקיבלו מן הזקנה; מלכתחילה לא נותר לילדים אלא ענף אחד.

הוא חשב שהפארק מלא בוודאי עוד שיחים כאלה, שהילדים יכלו לקטוף כדרך שהזקנה קטפה, מן הסתם, ופתאום היה הלילה עניבה על צווארונו, עוד רגע תהודק לגרגרתו בידיים אוהבות ולא רואות, והוא החל לרוץ, משנה כיוון בכל רגע, נופל תחתיו, לש את פקעות השיחים, מגיש קוצים לעיניו, בוטש ובוחש, קורע ומרים אל האור המקליש וקורע ומשליך, רמשים נחרדים מדגדגים במעלה זרועותיו, משהו דוקר בעורפו, והוא אינו נלאה כי אולי הענפים האלה חבים בתוך האדמה בכלל, והוא עותק אבנים ממקומם ועוקר שורשים מעוּפָרים ומניף ומנער ומדרבן בכפותיו שמא יתקלף מהם החול ותעלה בהם ירקות, וקורע ומשליך ודורך ברגליו שמא בדישתם ייכנעו להפיק ירקות, כורע והופך כה וכה לחפש בסגסוגת הרגבובית זירקונים של ירקות. ואז נחו עיניו על עוד תחבושת שחורה. ועוד אחת, ועוד רבות, על אותו עץ, בגובה ניכר — מפל הענפים הירוקים השתפל מטה כדבוקת שערות וריפרף על פניו המיוזעות. הוא הביט כה וכה, וראה שכל העצים שמסביבו מניבים פירות שחורים, ומגירים מצמרות שנסתרו אגודות־אגודות של עלווה מלאכותית. הענפים הירוקים היו סרוחים בתשישות שמוטת תפארת, ובכל זאת נדמה היה שהם משפיעים את ירקותם בפזרנות יהירה, נשכחים מזמן כזקניהם המאריכים באין משגיח של מלכים מודחים ומוכי שיטיון. רסיסים של אור ירח נִזרוּ על הענפים כנטפי שומן. הוא לא זכר שביקרו אי־פעם בחלקת העצים הזאת; הוא תר בעיניו אחר גבולותיה, אך דומה היה שהעצים הולכים ומצטופפים, מתחשרים למרחק בתשרוגות ערפיליות של חושך, ששמיה המוארים של העיר גהרו מעליו בחשש. הוא ביקש להיאחז בעקבותיו המכערים של הפארק — שולחן הנושא עדיין את שאריות הסבתה העצבנית של משפחה, פיסות אשפה שהאדמה כבר עיכלה למחצה, אפילו בדל סיגריה — ולא מצא דבר. הוא אמר לשחזר את תזזית אלכסוניו ולחזור לרחבת השולחנות, היסס בכיוון אחד, ניגף בסבך קוצני שלא נתקל בו קודם לכן, שב על עקבותיו, אך לא הגיע למקום שיצא ממנו, כי מימינו פרץ שיח שלא ראה בשטף פרחים צהובים, קצתם חבושים בברדסים שחורים וקדים ארצה בפרגולי ענפים ירוקים. במרחק־מה הבחין בָּעץ שהענפים המודבקים אליו נגעו קודם בפניו, אך בדרך לשם הצליפה בכתפו אגודת ענפים אחרת, והוא פנה לבדוק שמא זה העץ שאחריו חיפש; סיקוסי הגזע, עיקולו המרפקי של הענף המאוזן, העלווה השופעת שחרכיה הם כחתכים בעדם נחשפות צלעותיו של העץ בעמל נשימתן הכבדה — כל אלה נשאו דמיון שאין לטעות בו לְעץ המוצא, אלא שהענפים שמישש ואז טילטל ומשך בכל כוחו לא היו מודבקים. מקצתם נתלשו, והאוויר התבשם בקריעתם. הוא כיוון את עיניו לעץ שאליו פנה לפני שסטה מדרכו, אך במקום שהיה רָבצה עכשיו משוכת שיחים מוכה. הוא קיווה שזוהי מין גדר חיה התוחמת את גבולה של החורשה, אך משהגיע אליה מצא כי אין זו אלא פקעת עשבים דלילה, שמעבר לה היו עוד עצים ועוד ענפים. הוא ניסה לחלץ איזה שביל מתוואי העשב, אך זה דלל והלך, עליו נחנקים מעט־מעט בקנוקנותיו של צמח משתרר, שערה את לשדם הנשדד אל אשכולות פירותיו הסגולים. הוא שלף מכיסו את הטלפון, וגילה שהסוללה אזלה. הוא חש שהפחד מסובב אותו בקוצר רוח גובר, טומן בחרכיו אלף בשורות רעות כמו פתקים בין אבני חומה. הוא חש דחף להתנער, ובה בעת הרגיש כי שער ראשו מתארך, מפריא לכל עבר שריגים חמימים של זיעה. שבילים שביקש לעקוב אחר מהלכם הידקקו תחת עיניו עד שהתפוגגו לאוויר השרפי. ידו לבשה את בטנו ככפפה של קור. הוא דימה לצעוק את שמותיהם, אך שום קול לא נשמע. כעבור זמן־מה הבין שבמקום לצעוק, הקיא. הוא הוציא מן התיק את הבקבוק ושתה את שארית המים. ואז שמע:

‘אני צמא.’

תחילה נבהל לשמע הקול הזר והמצולק, אך עד מהרה הבין שבנו מהתל בו, ופונה אליו בקולה של הזקנה שהציעה להם מים.

‘אדם!’ קרא ומיד הצטער על הזעם שפיעפע אל קולו.

‘אני צמא.’ הפעם כבר התרשל בחיקוי, ואולי הצחוק הכבוש הוא שנשמע בעדו; כך או כך, הוא זיהה את קולו של בנו מתחת לחרחור המאומץ, מעובה מתשישות, כבד בשינה מתקרבת. הוא הלך בעקבות הקול, וכשלא היה בטוח בכיוון נעצר, כמחכה לקריאה נוספת. רחש עשבים נרמסים במנוסה — שועל? תן? — הסיח את דעתו לרגע. צללים פיכפכו סביבו. מוך אבקנים נישא על משב חולף, וציפור פרחה ברעש מתרסק מצלמו המיטשטש של עץ. הוא התקדם עוד כמה צעדים, ואז ראה אותה. הפחד ניעור בתוכו כמו כלבה שמנה וממאנת, ובאותו רגע ידע שכך היה מעולם, שהחרדה והדאגה והפחד קמו בו באיחור של שניות אחדות, וכל מה שיראה מכאן ואילך נולד בשניות האלה. הוא פחד, אבל מתחת לפחד היה השעמום מתהפך בעצלתיים ככריש מנוון תחת רצפתו השקופה של מוזיאון ימי. תחילה ראה את התרמוס האדום, והיא נמזגה ממנו כמו משקה שנשפך; לרגע דימה שהיא מוטלת על הארץ, אבל אז הלכה דמותה והשתלשלה מן החיוך שהיבהב לעומתו בחשכה. השקית הירוקה היתה מונחת לרגליה, והיא הגישה את סרט ההדבקה אל פיה וגללה ממנו פיסה בשיניה. ‘אני צמא! אני צמא! אני זוכרת איך שהוא ביקש את המים.’ היא שירבבה את שפתיה פנימה, ולרגע נדמה היה שכל פרצופה עומד להיגרף אל החור שבו נעלם פיה. אחר כך שבו השפתיים ונחלצו בצליל פקיעה בשרני, והיא המשיכה, סרט ההדבקה המתוח נכון בין ידיה. ‘כל הצוות כבר הלך, אבל אני עוד צריכה לעבור. צריך לראות שהכול מוכן לכנס. זה הרבה עבודה, אתה יודע, עוברים את כל הפארק. מהבוקר אני פה. אבל אנשים מגיעים מכל הארץ, אז אי־אפשר לזלזל. איך הם מגיעים בשעה כזאת אני לא יודעת, ואני גם לא שואלת, זה לא העניין שלי. אולי אוטובוסים, אולי מיניבוסים. אבל זה כנס רציני, מגיעים אנשים, אי־אפשר להשאיר את זה ככה, צריך לקבל אותם, צריך לראות שהכול ברמה הכי גבוהה שיש, באים אנשים מכובדים, כל אחד בתחומו, כל אחד עם הדרישות שלו, אז את כולם אי־אפשר לרצות, זה נכון, אבל את המקסימום צריך לעשות. הילדים שלך בסדר איפה שהם נמצאים. אני לא אומרת שצריך להפוך את כל הפארק, למי יש תקציב לזה, למי יש כוח אדם בשביל זה, אבל מה שאפשר עושים, ומה שעושים, עושים עד הסוף. תסלח לי, אני לא יכולה לסבול את הטעם של הסלוטייפ בפה שלי.’ היא ירקה, כרעה ושלפה מן השקית, שנראתה לפתע קטנה מאוד, ענף ירוק שאותו כרכה בפיזור דעת לקצהו של ענף נבול. הענף נשמט לארץ, והיא נפנתה להרים אותו ואז נמלכה בתנועת ביטול והשיבה אליו את מבטה. הוא ביקש לומר משהו, ומה שבקע ממנו נשמע באוזניו כשיהוק חנוק. היא מיהרה להציע לו את התרמוס. משלא נענה, הניחה את הכלי בעדינות על הארץ והמשיכה. ‘היית מצפה שבשעה כזאת, פחות משעתיים לפני הכנס, השירותים יהיו מוכנים. אבל הם אפילו עוד לא הביאו אותם, לידיעתך. וזה לא אנשים שאתה יכול להגיד, יעשו איפה שיעשו. זה אנשים שנוסעים בכל העולם, בתנאים שאתה ואני יכולים רק לחלום עליהם. אחרת לא היינו עובדים פה בגיל שלנו, זה בטוח. אז תנאים אלמנטריים לאנשים אין, אבל את הענפים האלה לתקוע בכל מקום, זה כן. אבל מי שואל אותנו, אנחנו בסך הכול ברגים במערכת, כמו שאומרים היום. תרכז את השאריות של הגזם בפינה, כבר יפנו את זה בבוקר. אני אומרת לך, זאת השנה האחרונה שלי. אני גמרתי עם המשחקים האלה.’ היא שלפה טלפון מכיסה. ‘שָלחו לי עוד מישהו מהקישוט, אני כבר אסתדר.’ הוא התנפל עליה, אבל רגלו ניגפה בדבר־מה — מן הסתם היה זה התרמוס. הוא השתטח אפיים והעפר חרק בין שיניו. היא חשה אליו — גמישותה היתה מפתיעה אף על פי שניכר היה ששוב אינה מסוגלת להתייצב למלוא קומתה — ולפתע היו פניה קרובות מאוד. מתחת לכובע הלבד האפור הציץ שער השיבה, קצוץ ומהודק לקרקפת, והעיניים הגדולות זרחו מבעד למשקפיים דקי המסגרת במרחקים של כחול ארקטי. הוא נזכר במשהו, אבל הזיכרון היבהב וחמק. כריות הלחיים התפוחות בלעו את הקמטוטים שהנצו סביב האף הגרמי, מלבד שני ערוצים שנחרצו בתקיפות מזוויות עיניה אל סנטרה. השפתיים המשוחות אדום עז נעו ללא הרף, כשני זחלים בעיצומו של זיווג מגושם. מדי פעם נשאבו פנימה, כבניסיון לבלוע את העווית, ולובן השמנת של הפנים המפודרות נמתח למסכה קומית של תמיהה מוכת הלם. מתחת לסוודר האדום ביצבצה חולצת משבצות, והשיניים נטו זו אל זו כמצבות מחוקות שֵם, והסגירו שנים של עישון. עגילי עוגן משובצי טורקיז השתלשלו מן האוזניים הכפתוריות. פניה התעדנו לעומתו בהבעה של דאגה מנומסת, זהירה ומתנצלת, במידה ששיוותה לה, בצד המצח שהתכווץ כאילו היתה נתונה באמצע חישוב מסובך, אופי עיוני כמעט. הצללים נקוו מתחת לעיניה בחרוטים זעירים של דמע, והכבידו על שפתיה בסהרון של השתתפות עגומה, שהדגיש לרגעים את קו הנפילה המתון אשר חלש בסתר על הפנים. ‘קצת מים לפני שחוזרים לעבוד?’ שאלה בחיישנות.

הוא ביקש לשלוח את ידיו — אל כתפיה? אל צווארה? הוא לא היה בטוח — אך הן לא נענו לו, ורק אז גילה שכפכפי הסירה המאובקים שלה ממסמרים את כפותיו לאדמה. היא הגבירה את הלחץ — להרף עין, במידה כמעט בלתי מורגשת. אחר כך, כאילו השיב בחיוב על שאלתה, הגישה את התרמוס אל שפתיו. תחילה התנגד, אך הגולמנות התינוקית של מאבקו — הסהרון ההפוך על שפתיה העמיק בהבנה חסרת ישע — היתה גרועה מן הציות. רק כשעמסה אותו על כתפיה, נזכר במה שראה בעיניה. הוא לקח את הבנים למוזיאון טבע בעיר אחת, ואחד המדורים היה קרוי ‘אנטארקטיקה’. הטמפרטורה באותו מרחב צנחה עד כדי צינה, והילדים באו ויצאו בחלליהן רוחשי הידע של תחנות מחקר והקיפו בהשתאות קרחונים סינתטיים. באחת מפינותיו של החדר, מאחורי קיר זכוכית, היו שני פינגווינים. הם ניצבו ללא ניע בקצה רצועת הקרח הגבשושית שהוקצתה להם, מפנים את גביהם למבקרים, רתוקים לנוף הנפרש מולם: אינסוף של מישורים קפואים ואגמים נשובי כפור, מופלגים עד סנוורֵי לובן בערפל המוהל ללא חיפזון את כחוליו; הדפס קרטון שהודבק לקיר, במרחק סנטימטרים ספורים מעיניהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסבך”