החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזמנה לקילימנג'רו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 379 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"הוא חזר". בשתי מילים אלה נפתח סיפור המסע שלפניכם.

לפני 25 שנה חלתה ד״ר רעות בר בסרטן. כעת, כשהיא רופאה המטולוגית בעצמה, הוא נִשְׁנֶה.

למסע הטיפולים המתקיים במסדרונות בית החולים היא בוחרת בחברתה הצינית, ד״ר תמר מנור, כבת לוויה. מה שרעות אינה יודעת הוא שתמר עברה לפני שנים רבות אונס, שהשאיר צלקת זיכרונות במוחה שהיא קוראת לה ״סרטן המוח״.

 

הזמנה לקילימנג'רו הוא סיפורם של שתי חברות, שתי רופאות, שני ״סרטנים״ ומסע בלתי נמנע אחד, לא זה המתקיים בבית החולים אלא זה המתרחש בבית שבו רעות מאבדת את התואר "רופאה" והופכת להיות "אימא חולת סרטן". האם תצליח תמר להסיר את "חלוק הרופאים" ולהיות חברה למסע?

 

הצטרפו למסע של חברות אמיצה החושף שיח נשי אמיתי וחושפני; מסע חוצה ימים, מטלטל, שזור בתהפוכות פיזיות ורגשיות; מסע אישי ומשפחתי שיש בו השלמה ומלחמה; מסע שאין לגיבוריו ולקוראיו ברירה, אלא לחצות אותו עד תומו.

 

ד״ר תמי רש״ל היא רופאה זה 18 שנה, מומחית בפנימית והמטולוגיה. בשנתיים האחרונות היא עוסקת במחקר למציאת תרופה לסרטן.

 

הסיפור נכתב בהשראתה של ד״ר צופי ענבר, רופאה המטולוגית שניצחה את המחלה. אני זוכרת את אותו חיוך קטן שעלה על פניה כשסיפרה לי כבדרך אגב: ״אני הולכת לנצח את הססטיסטיקה בפעם השנייה.״

בשבילי היא השראה לא כי היא שרדה את הטיפול, אלא כי היא חזרה לחיים.

 

מחצית מהתמלוגים של הספר הדיגיטלי ייתרמו לעמותת "חלי"ל האור", הבית של חולי סרטן הדם בישראל.

מקט: 4-1272-795
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"הוא חזר". בשתי מילים אלה נפתח סיפור המסע שלפניכם. לפני 25 שנה חלתה ד״ר רעות בר בסרטן. כעת, כשהיא רופאה […]

 

עצבים חשופים

 

הן קבעו להיפגש בכנס ההמטולוגי השנתי בשיקגו, לאחר שלא התראו תקופה ארוכה.

"פלז'ר לפני ביזנס", צחקה רעות, "וחסר לך שהפכת לאמריקאית."

שנה קודם לכן עזבה תמר את הארץ לזרועותיה הפתוחות של ארצות הברית, ונפרדה ממסדרונות בית החולים לטובת עבודה במחקר. לא הייתה זו הפעם הראשונה שחצתה את הגבול, אך היא חשה כי קרוב לוודאי תהיה זו הפעם האחרונה. השנה הרחק מעולמה הקודם והמוכר הייתה בשבילה כמו רומן סוער, וכיאה למאהבת, הצליחה להוריד את שלושת הקילוגרמים הסוררים שהתווספו לה במהלך שנות ההתמחות. את חיוורון פניה החליפה שכבת שיזוף אופיינית לביקור סוף שבוע בפלורידה, ולשערה חזר הברק, או שמא הקרדיט הגיע לספרית. מכנסי הג׳ינס הוחלפו במכנסיים מחויטים, בלוויית ז'קט תואם. הטיסה הקצרה, בת פחות משעתיים, מנשוויל לשיקגו השאירה אותה רעננה ואת בגדיה ללא רבב.

היא נעצרה בכניסה לבניין הכנסים כדי להמתין לחברתה, חוששת מתגובתה לשינוי שחל בה.

ציפייה ונוסטלגיה נוטות להתרועע יחדיו, והיא נזכרה בכנס הראשון שהשתתפה בו, כנס ששאב אליו שלושים אלף איש, כוורת הומה של רופאים, חוקרים וחברות תרופות שהגיעו כדי לשתף בידע. אז עוד הייתה תמימה, והאולמות המלאים נדמו לה כהיכלי קודש. היום היא יודעת שמה שמניע כנסים מסוג זה הוא השילוש הקדוש של יוקרה, ידע וכסף. הרבה כסף. בהרצאות הוצגו מצגות על מחלות שונות ועל תרופות שונות, אבל לכולן היה מכנה משותף, בכולן היו שקופיות ובהן עקומות הישרדות של החולים. היא חשבה על כך שבמהלך ההתמחות למדה לראות, מעבר לעקומות, את החולים עצמם. כל ערב, כאשר יצאה מאולם הכנסים וביקשה לחזור למלון, מצאה תור ארוך שהשתרך לפני מוניות מעטות מדי, תוצאה של עומס בגלל כנס נוסף, גדול עוד יותר, שהתקיים בחלק אחר של העיר – כנס סקס ופורנוגרפיה, שהיה, כנראה, רווחי יותר או מעניין יותר מבחינת נהגי המוניות.

שני לקחים חשובים למדה באותו כנס: להשתמש ביישומון "אוּבֶּר", ולקחת איתה תמיד נעליים נוחות להליכה.

בעודה מחכה, נזכרה בהשתאות של הקולגות שלה כאשר סיפרה שהיא עוברת לנשוויל לצורך מחקר. השתאות אינה המילה הנכונה, כי תמיד נחשבה שונה בפס הייצור, או כפי שנהגה לקרוא לו, "פס השיבוט", של רופאים מומחים. בסתר ליבה קינאה ביכולת הטבעית הזאת להיות רופא, כמו טייס שבזמן אמת יודע לבחור במדויק את המידע החשוב ולפעול בהתאם. המוח שלה עסק תמיד בלמה ובאיך. לאחר שנה במחקר הרגישה משהו שלא חשה מעולם בין כותלי בית החולים: היא הרגישה שהיא יוצרת. ה'למה' וה'איך' הפכו מחיסרון ליתרון. במשך רוב שנותיה כרופאה – שאילו היו מקובצות יחדיו היו מגיעות ליותר מחמש-עשרה שנה – נמדדה בעיקר ביכולתה לשנן ולסנן, והנה פתאום, היא נמדדת ביכולתה לחשוב. ובכל זאת, הצורך להוכיח לקולגות שלה שאינה נחותה מהם העיד על איזה ספק, או אולי על חוסר ביטחון עצמי. אומנם, מראה שזוף ולבוש מחויט הם סגולות נאות נגד ספקות, אך גם היא עצמה הופתעה לגלות עד כמה הייתה שלמה עם המעבר אל מחוזות הלא נודע שבמחקר.

לאחר חצי שעה של המְתנה הופיעה חברתה, שערה רטוב עדיין מהמקלחת המהירה שהספיקה לעשות אחרי הטיסה. גופה התמיר והצנום התנשא לגובה של יותר ממאה ושבעים סנטימטרים, ושתי עיניה הירוקות והגדולות היו סימן ההיכר שלה. אך משהו במראָהּ עכשיו היה אחר, מרושל. רזונה בלט יותר מהרגיל. היא זכרה שגם אחרי תורנות לילה הצליחה חברתה לשמור על חזות רעננה, ואילו כעת, משהו צרם בהופעתה. בכל זאת, העדיפה חיבוק חם השמור לשתי חברות שלא התראו זמן רב, על מילות תוכחה ריקות.

שתיהן בחרו להתמחות דווקא בסרטן הדם, ועל אף החברות האמיצה ביניהן, לא שוחחו מעולם על הסיבות המובילות אדם, ואפילו רופא, לבחור במקצוע המפגיש אותו שוב ושוב עם ההליכה המתעתעת בין חיים למוות. אף שהיו קולגות, זכו להצצה אינטימית האחת בנפשה של רעותה, ודי היה בכך כדי לחצות את המתרס. אבל מרחק והיעדר זמן הם אויבים של כל חברוּת, ומרחק של עשרת אלפים קילומטרים הוא בהחלט משמעותי.

בעודן פוסעות לבית הקפה הראוי היחיד במתחם הכנסים, התחבטה רעות אם לוותר על ההרצאה על הלימפומה, אחת ההרצאות שסימנה כחשובה, אבל השינוי שחל בהופעתה של תמר סיקרן אותה. היא עדכנה את תמר ברכילויות שהחמיצה ממסדרונות בית החולים, וחברתה אומנם הפגינה התעניינות, אך אחרי שנה בארצות הברית חשה מנותקת מהנפשות הפועלות, והרכילות הפכה למה שהיא – סיפור לא מעניין. עם זאת, הייתה זו דרך טובה לגשר על הפערים שנוצרו בעקבות הניתוק. הן עמדו שעה ארוכה בתור לקפה, ותמר הייתה משועשעת מעצם היותה עוד חוליה בתור הזה.

לפני שנים, בזמן השירות הצבאי, סבלה מהרעלת קפאין. במשך כמה שעות תופף ליבה בקצב של ריצת מאתיים מטר. המפַקד שלה, ילדון בן עשרים שרק סיים קורס קצינים, לא התרשם מהאצת הדופק, ולא ראה לנכון לפנות אותה לבית החולים. למזלה, אחד מאנשי המילואים היה רופא, והוא נתן לה תרופה להאטת הדופק. ללא התערבותו, הסגן היהיר לא היה מקבל את העונש הראוי לו, אבל לא זחיחותו של הסגן הירוק היא שגרמה לה לשנוא קפה, אלא הקישור שנוצר במוחה בין ריח הקפה ובין הרגשת טרום-ההתעלפות. בזכות הקישור הזה עברה גמילה טבעית. הצורך בסיגריה או בקפה כדי לנהל שיחת רעים היה זר לה, אך היא שיתפה פעולה בעל-כורחה. רק אחרי שנים למדה שבַתֵה ובקפה ישנה כמות זהה של קפאין, אך בתה היא מגיעה ללא הארומה הנלווית, וחידשה את קשרי האהבה-שנאה שלה עם המשקה השחור. כך או כך, היא התקבלה באהבה חזרה לקהילת שותי – או כפי שהעדיפה לומר – שוטי-הקפה.

"מה הרעיון?" הצביעה תמר בכעס על התור הארוך, "למה אי אפשר להקים עוד דוכני קפה?"

"רק התור מפריע לך? תראי את עמדת הסוכר והעוגות האומללות."

על הדלפק עמדו עוגות מאפינס שעליהן זיגוג בצבעים לא טבעיים, ומאפי קינמון שנראו כשאריות שנותרו מן הכנס הקודם. זבוב תפס פיקוד על עמדת הסוכר ונראה מרוצה בעליל.

"הם יודעים שאת מתגעגעת לבית החולים ורצו לתת לך אווירה ביתית."

מוזג אומלל שניסה לשרת את הקהל הרב טעה והכין לה קפה עם חלב שקדים.

היא השאירה את הקפה ליד עמדת הסוכר. בעודן תרות לאחר מקום ישיבה, הופיע המוזג ובידיו קפה חדש. "סליחה, הנה קפוצ'ינו כמו שצריך, לא ברור מדוע המציאו את התחליף האיום הזה", הוא חייך וחזר לדלפק. הכול הסתכלו עליה והיא הסמיקה לגוון שהזכיר את הזיגוג שעל המאפינס.

"בואי נשב על המדרגות", חייכה רעות, משועשעת ממבוכתה של חברתה, "הכי כיף שבריסטה, שגילו מחצית מגילך, גורם לך להסמיק."

היא הסתכלה בסלידה על המדרגות המכוסות שטיח אדום מטופש שחווה אלפי נעליים מלוכלכות וכמעט שלא פגש את שואב האבק.

"אני זקנה מכדי שהילדון יתחיל עימי, אבל את רוצה שאתנהג כמו סטודנטית ואשב על המדרגות", פלטה תמר, משועשעת.

אך רעות כבר התיישבה ליד המקום החשוב ביותר בעולם הכנסים – השקע החשמלי.

לרגע קל התיישבה תמר עליה, כפי שנהגה לעשות בכל ישיבת צוות. רעות השמיעה צווחה קלה, ולרגע נדמה היה שהן שוב מתמחות. די היה ברגע קל זה כדי שתחוש ברזונה הבולט של חברתה, אך גם הפעם לא אמרה דבר.

בעוד חברותן נטענת במנת הקפאין, נטען הטלפון במנת האנרגיה שלו, חצה את קו ה-20%, וחזר להיות ירוק גאה.

"קיבלתי סוף סוף את התקן", אמרה רעות בחיוך הביישני שלה.

"אני לא מבינה את בית החולים", אמרה תמר, "הרי המרפאה שלך עמוסה בחולים."

"מי אמר שנחיצות ותקינה עולות בקנה אחד?"

"איך הצלחת לשכנע אותם לבסוף?" שאלה תמר.

"זו לא אני, זו פרופסור סתיו", ענתה רעות, "היא הראתה להם את היקף אוכלוסיית החולים במרפאה."

"את מבינה שנכנסו לסל התרופות ארבע-עשרה תרופות ביולוגיות חדשות בשנתיים האחרונות, בעלות של עשרות מיליוני שקלים, ולא יכולים למצוא לך תקן בעלות מזערית?"

"אם לא יהיו רופאים, לא יהיה מי שירשום את התרופות, ואז המיליונים יישארו בקופה", צחקקה רעות.

"ממש ככה", היא הצטרפה לצחקוקה, "צריך לעשות כמו ה-FDA."

"מה זאת אומרת?"

"בעבר לקח הרבה זמן לאשר תרופות בשל מחסור בכוח אדם, ואז אמרו חברות התרופות שהן ישלמו על כוח האדם."

"זה לא ניגוד אינטרסים?"

"אולי כן ואולי לא, אבל אם חברות התרופות היו משלמות על התקן שלך, לא היה נוצר מצב אבסורדי שבו שנתיים ימים את מחכה לתקן."

"למה שהן תשלמנה?"

רעות חיבקה את תמר, "את יודעת, שנה עברה, ופתאום הבנתי כמה אני מתגעגעת לשיחות שלנו."

"מה מיוחד בשיחות שלנו?" היא הסמיקה לשמע המחמאה.

"את מראה לי דברים שאני אף פעם לא אוכל לראות."

היא הייתה נרגשת מכדי להגיב, ולכן הוציאה מן התיק שנשאה עימה פסלון קטן של פרפר מאבן טורמלין ורוד, שניצב על אבן קוורץ. המוכר הסביר לה שאבן טורמלין מסמלת אתגר חדש, ופרפר מעיד על שינוי. אך רעות הייתה רק רופאה, ובקיאותה באנרגיות המיוחסות לאבנים הייתה מפוקפקת.

היא הגיבה בחיוך של השתאות, שהתחלף עד מהרה בשמחה אמיתית, על שחברתה מסוגלת להבין עד כמה התֶקן הזה הוא אבן דרך בחייה. יחד עם התודה פלטה בהיסח הדעת, "חבל שבמשפחה שלי קיבלו את התֶקן כמובן מאליו ואף אחד לא חשב לחגוג את הרגע."

"למה, בעצם, בחרת בתקן מאתגר כמו לימפומה של מבוגרים?" שאלה תמר.

היא סיפרה לה על גברת אדל הופששטר, חולת הלימפומה הראשונה שלה, שהייתה נצר למשפחת רופאים מכובדת מאוד בגרמניה. אביה של אדל היה המנתח הראשי באוניברסיטת "Frei" בברלין, והיא התלוותה אליו בכל הזדמנות, ובוודאי הייתה למנתחת בעצמה לולא פרצה מלחמת העולם השנייה. למזלה, אביה שלח אותה לישראל. היישוב הקטן ניצל את ההכשרה הבלתי-פורמלית שלה, והיא הפכה לאחות ולרופאה לעת מצוא באזור העמקים, ולבסוף ייסדה את סניף מגן דוד אדום. ברבות השנים, כאשר נזקקה לאשפוז במחלקה פנימית של בית החולים, הוכנסה מפאת גילה לחדר הסיעודי. לא הייתה זו החלטה שנבעה מרצון רע, אלא רק משיקולי המערכת, אותם שיקולים שאינם לוקחים בחשבון דברים כמו מפעל חיים. אדל חשה בושה ועלבון, עד כדי כך שסירבה לכל טיפול. אתה תמיד זוכר את המטופל המשמעותי הראשון שלך, כאשר תשומת לב וחמלה מכסים על החוסר בידע ובמקצועיות. הקשר המיוחד שנוצר ביניהן החזיר לאדל את האמונה ברופאים, והיא טופלה במשך שנה תמימה, רק כדי להיכנע בסופו של דבר לסיבוכי סרטן הלימפומה, ונפטרה כתוצאה מקרישי דם בריאות. אדל נפרדה מהעולם בהוספיס, מוקפת במשפחתה, וקיבלה את כל הכבוד הראוי לאישה במעמדה.

היא הצליחה לראות באדל את האדם שמעבר לקמטים. היא ראתה בקמטים שקיות קטנות של היסטוריה.

היא ראתה את אדל הופששטר כפי שהיא, אישה בעלת עבר מפואר, הגאה בקמטיה, ושאינה נזקקת להזרקות של בוטוקוס כדי להחביאם.

הזדהות מופרזת עם חולים הייתה מוכרת היטב לתמר, אולי מוכרת מדי. חמש דקות בלבד במחיצת חברתה, וכבר עלתה וצפה בה תחושת הגעגועים. געגועים מסוג מסוים מאוד, כי מי באמת יכול להתגעגע לבית החולים.

"את תחזרי מתישהו?" שאלה רעות, "את רופאה. מקומך בבית החולים."

"טוב לי היכן שאני נמצאת", השיבה תמר, ומייד נזפה בעצמה על נימת ההתנצלות שהתגנבה לדבריה.

הן ישבו על המדרגות, משקיפות על באי הכנס, ערב רב של רופאים, אחים ואנשי חברת התרופות, ואף שהיו יותר משלושים אלף משתתפים בכנס, ניתן היה לזהות על נקלה את תפקידו של כל אחד ואחת מהם על פי הסרט המחובר לתג השם. הן ענדו סרט כחול המעיד על היותן רופאות זוטרות. מרחוק זיהו את הליכתה הנמרצת של פרופסור סתיו עונדת סרט אדום, המעיד על היותה חברת כבוד בכנס.

"את חושבת שהיא הולכת מהר כמו המחשבות שלה?" שאלה רעות.

"היא הולכת מהר כדי לברוח מהמחשבות שלה", ענתה תמר בחיוך נבוך, כי המחשבה להיפגש עם הפרופסור לא קסמה לה.

"פרופסור סתיו", קראה רעות, נהנית מהסמקתה של תמר.

תמר גמלה לה במרפק קטן לצלעות וחשה שבאמת היו שם רק צלעות.

הפרופסור האטה את צעדיה, מהססת, ואז התקדמה לעבר המדרגות, מחייכת אל תמר חיוך לבבי מדי, מאותם חיוכים השמורים לחולים נודניקים במיוחד. שנתיים ימים חלפו מאז סיימה תמר להתמחות תחת חסותה, אך המשטמה שחשה כלפיה הפרופסור על היותה שונה לא דעכה לגמרי עדיין.

"איך את מרגישה?" שאלה פרופסור סתיו את רעות.

"הכול בסדר", ענתה והסמיקה.

מעולם לא נתקלה בגילויי אמפטיה מפרופסור סתיו, ומעולם לא ראתה את רעות מסמיקה.

"בואי, יש הרצאה על התרופות החדשות ללימפומה", אמרה הפרופסור בקולה המעשי.

"כן, אגיע מאוחר יותר", ענתה רעות והניחה את ידה על כתפה של תמר. "תבואי? שאלה כלאחר יד ולשבריר שנייה נחשפה מבוכתה.

"בואי, אני רוצה לראות שאת בסדר", אמרה פרופסור סתיו, מניחה יד אימהית על לחיה, הפעם בקול רך יותר.

תמר סימנה לה שתלך עם פרופסור סתיו, תוהה באשר להבעת הדאגה.

כאשר קמה ופנתה ללכת לדרכה, נתקלה בקולגה מאוהיו. פרופסור פאולין, ראש החוג ללימפומות אגרסיביות באוניברסיטת קליבלנד אוהיו היוקרתית, נחשב בעולם המושגים של ההמטולוגיה לאצולה, והעיד על כך הסרט הצהוב שענד. ארבע שנים קודם לכן נפגשה עימו בכנס קטן שהתקיים בברצלונה, שהיה, למעשה, סמינר שהנחה הפרופסור. בעודה מחכה למונית אוּבֶּר, ראתה את פרופסור פאולין מוקף בכמה קולגות, רופאים הודיים ידידותיים במיוחד, שלא הקפידו על שמירת המרחב הפיזי. היא הבחינה בכך שחם לו מאוד, ושהוא מזיע, ומתקשה לשמור על נימוסיו האמריקאיים. משהגיעה המונית, הייתה מצוקתו של הפרופסור גלויה לעין. בפרץ לא ברור של חוצפה ישראלית, התקרבה אל החבורה ואמרה, "פרופסור, אנחנו עומדים לאחר לטיסה." הוא הבין מיד שהיא מנסה לחלצו. לאחר שמונה דקות הורידה המונית את תמר ליד המלון שלה, ופרופסור פאולין המשיך לשדה התעופה. המפגש האקראי הזה הוליד חברות אמיתית ביניהם.

עתה חיבק אותה בלבביות ואמר, "יש לי hanguber", זכר לפגישתם הראשונה, ובעיקר כדי לשעשע את עצמו. הייתה זו הפעם הרביעית שנפגשו. כיצד זיהה אותה בהמון, התפלאה. היא הבחינה בכך שנוכחותו של פרופסור פאולין חזקה דיה כדי שכל העיניים באולם הכנסים ההומה יופנו אליהם, וזה כלל גם את עיניהן של רעות ופרופסור סתיו.

הוא הזמין אותה בחביבות להתלוות אליו להרצאתו, והניח את זרועו על כתפה. האירוניה לא נעלמה ממנה – היא, שהצילה אותו מפלישה למרחב הפיזי שלו, נפלשת עכשיו על ידו באדנות השמורה לחברים. איך אפשר לסרב למחווה שכזאת. הוא הושיב אותה כאורחת שלו בשורה הראשונה, והיא חשה אי-נוחות, אך הייתה משועשעת מכך שבסופו של דבר נכנסה להרצאה כאורחת כבוד של המרצה.

בדף ההנחיות הבלתי רשמי של הפרופסורה, חוסר נימוס אינו טעם לפגם, אך יכולת רטורית היא תנאי הכרחי. השנים חולפות, התרופות משתנות, ונדמה שהרפואה מתקדמת כל הזמן, אבל הנתונים המספריים עדיין מדשדשים, ואפילו אומנות הרטוריקה של פרופסור פאולין לא הצליחה לטשטש אותם ולחפות על תחושת היעדר הבשורה. ההצלחות של התרופות החדשות, צנועות ככל שיהיו, אומנם חשובות, אבל המנטרה של התקדמות בצעדי תינוק שאימצו חברות התרופות הרגיזה אותה.

אומנם כל תרופה היא צעד קטן ועל ידי שימוש במספר טיפולים מצליחים להאריך את חיי האדם, אך ההתקדמות בצעדי תינוק יוצרת ציפייה לתקווה, ואילו התרופות עדיין מדשדשות במקום. המנטרה הפכה לבדיחה בתקופת ההתמחות, והנה, שנתיים אחר כך, כאילו דבר לא השתנה, או כפי שחשבה לעצמה, צעד קטן לאדם, צעד גדול לחברת התרופות.

בתום ההרצאה התקבץ סביבו קהל מעריצים, והוא חייך אליה בהתנצלות ואמר, "תתקשרי אליי, ניפגש בערב."

היא חשבה שאמר זאת כלאחר יד, הרי לוח הזמנים של פרופסור ברמתו נקבע חודשים מראש, אך אחר הצוהריים קיבלה הזמנה במייל ממסעדת "אורכבט" המפורסמת, מסעדת הבשרים שבמרכז העיר.

היא שלחה הודעה לרעות, "בטלי כל מה שיש לך, אנחנו הולכות להיפגש עם פרופסור פאולין."

הן ישבו על הבר וחיכו לפרופסור פאולין בשעה הייעודה. בדרך כלל, מצב שבו האישה היא הממתינה לגבר נחשב לגסות רוח, אבל האיש שחיכו לו לא היה "גבר" אלא פרופסור נערץ, ולכן קיבלו בהבנה את העובדה שבושש לבוא. רעות הזמינה קוקטייל "צעדי תינוק", והברמן העסוק קילל חרש את אנשי הכנסים.

"אין לנו כזה קוקטייל", אמר ביובש.

"טוב, מוחיטו", ענתה רעות.

תמר החליפה את בגדיה למכנסי קלווין שחורים ולגופייה לבנה, שהבליטה את גופה האתלטי ואת זרועותיה החטובות-שריריות. מעט סומק ושפתון גרמו לה להיראות כאשת עסקים ומראהָ גרם לאחדים מבאי המסעדה להפנות את ראשיהם לעברה.

רעות העדיפה להשתתף בטקס הפתיחה שהתקיים בשעה שש ולכן לא הספיקה להחליף את בגדיה. היא הסתכלה בתמר בקנאה. היא רצתה להחמיא לה על מראהָ אך בחסות האלכוהול, הג'ט לג ושעות השינה החסרות, פלטה, "אני יודעת מה מפריע לי בלבוש שלך, ככה התלבשת בתחילת ההתמחות, גם אז נראית כמו רופאה מיובאת מאמריקה ולא כמו מתמחה."

טרם הגעתה של תמר להתמחות, הייתה רעות כוכבת עולה: הכרת המערכת, זיכרון פנומנלי ואמפתיה לחולים הם הכישורים החשובים ביותר להצלחה בהתמחות, ולרעות היו כולם.

"את זוכרת שניסיתי להסביר לך שאמפתיה היא כמו חלוק?" שאלה תמר.

"אוי, אני זוכרת", אמרה רעות, "אין לך מושג כמה נשמעת מוזרה."

"ועכשיו?" שאלה תמר.

"את עדיין מוזרה, אבל עכשיו אני לפחות מבינה את ההיגיון הפנימי שלך", אמרה רעות, "כלומר, אני מבינה שאת רואה באמפתיה סוג של תחושת עליונות על החולה."

"כמו חלוק, הוא סמל ארכאי שנועד להראות אליטיסטיות – אני רופא."

"את החלוק אני מבינה, פשוט אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא מבינה אמפתיה."

"אני רוצה לעזור לחולים בלי הצורך באמפתיה, אם יגיע חולה אנטיפת שאינו מעורר אמפתיה, לא מגיע לו יחס מקצועי?"

"רגש הוא חלק חשוב מיחסים עם חולה."

"דווקא ממך הייתי מצפה שתביני את ההבדל."

"מה עשיתי?" שאלה רעות, מנידה בראשה, כאילו המשימה היא בלתי אפשרית.

"את זוכרת שפחדת לספר לי שאת בהיריון?" שאלה תמר.

"לא פחדתי, אבל ידעתי שניסית להיכנס להיריון הרבה שנים ולא הצלחת", ענתה בהיסוס. השובבות נעלמה מקולה.

"הייתי מעדיפה שתתייחסי אליי כרגיל ובלי אמפתיה", ענתה תמר, "יש משהו מתנשא באמפתיה."

"רק את יכולה לדבר בצורה מתנשאת על אמפתיה", היא פרצה בצחוק.

תמר היססה לרגע, ואז הצטרפה לצחוקה.

הברמן הניח לפניהן את שתי כוסות המוחיטו. "מתעמלת? נראית מצוין לגילך", פנה אל תמר.

צחוקן התגבר.

"אמפתיה לגילי", פלטה תמר בין הצחקוקים, והברמן, שלא הבין, הצטרף בשמחה לצחוקן.

רעות לגמה מעט מהמוחיטו והניחה אותו בצד.

"את שוב בהיריון?" שאלה תמר, שלא הייתה רגילה לראות את חברתה מפקירה את האלכוהול שלה.

"אני בת 40 פלוס, אחרי כימותרפיה, ועדיין פורייה כמו האלה 'איזיס'", אמרה רעות, מנפנפת באלכוהול שלה כדי להבהיר שאינה בהיריון.

תמר חייכה. פחות מחצי יום יחד, הרהרה, וכבר נוגעות שוב בעצבים החשופים זו של זו…

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.