החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מותו של שאפתן

מאת:
מצרפתית: ראובן מירן | הוצאה: | 2015-03 | 113 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

z מרקאס הוא — במונחים של ימינו — עיתונאי פוליטי שמנסה לשנות את פני הפוליטיקה בתקופתו, או אם תרצו, לעשות "פוליטיקה אחרת", נקייה וחפה מאינטרסים אישיים ואנוכיים. כדי להצליח במשימה הזאת שהטיל עליו צו מצפונו, מרקאס חובר לאישיות פוליטית בכירה בתור מעין "לוֹבּיסט" פרלמנטרי. בתחכום רב הוא חודר למענו לשורות האופוזיציה כסוכן השפעה סמוי, כדי לנטרל ביקורת ואף לקצור דברי שבח לשר שלו אפילו משורות המתנגדים — אבל השר בוגד בו ברגע שהשיג את מטרתו: הוא אינו ממלא את הבטחותיו ומשליך אותו לכלבים. מרקאס גורם אמנם לנפילתו הפוליטית של הפוליטיקאי השפל הזה, אך הוא עצמו מידרדר לתהום, שורד בקושי וחי כעני מרוד בעליית גג של בית מלון כשכנם של שני סטודנטים שעִמם הוא מתיידד ושאותם הוא מבקש להציל מעתיד־ללא־עתיד. ]…[ אך גם בעִתות המצוקה הקשה ביותר, מרקאס, המפציר בידידיו הצעירים להגר מצרפת, הוא עצמו אינו בוגד בעקרונותיו. אותו פוליטיקאי בוגדני מנסה — ללא בושה — לגייסו שוב, ומבטיח לו הר של הבטחות, כולל הסדרת בחירתו כחבר הפרלמנט. אבל מרקאס מסרב. בעיקשות ובקשיחות טהורה הוא שומר על ניקיון מצפונו — ומחוסל סופית. אבל מדוע? תשובתו של בלזק ברורה וחדה: מרקאס היה עֵד לחיבור החולני והמעוות ולקשר הציני וההרסני בין הון לשלטון, בין עיתונות לשלטון, בין בעלי אינטרסים פיננסיים שחוברים יחדיו למטרה אחת: שוד הקופה הציבורית והשגת כוח ועוצמה כלכליים. מרקאס מתריע נגד התופעות הללו, מזהיר בכל כוחו מפני המשמעויות החברתיות והלאומיות שתהיינה להרס תקוותיו של הדור הצעיר, של אותם צעירים מוכשרים אך מחוסרי אמצעים שעתידם נחסם. אבל איש אינו שועה לאזהרותיו, והוא משלם את המחיר. […]

מקט: 4-644-1031
מסת"ב: 978-965-563-005-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
z מרקאס הוא — במונחים של ימינו — עיתונאי פוליטי שמנסה לשנות את פני הפוליטיקה בתקופתו, או אם תרצו, לעשות […]

מותו של שאפתן

מעולם לא ראיתי אדם, ובכלל זה איש מקרב האנשים הנודעים בדורנו, שחזותו הייתה מרתקת ומפעימה יותר מזו של האיש הזה; התבוננות מעמיקה במראהו החיצוני השרתה קודם לכול רגש של מלנכוליה מוחלטת, והסתיימה בתחושת כאב כמעט. הרמוניה מסוימת שררה בין הדמות לשם. אותה Z שקדמה ל־Marcas, שאפשר היה לראות בכתובת שנשאו מכתביו ושהוא מעולם לא שכח להכליל בחתימתו; אותה אות אחרונה באלף־בית יצרה בנפש תחושה לא ברורה של גורליות.

Marcas! חִזרו באוזנֵי עצמכם על השם הזה המורכב משתי הברות. האינכם תופסים כאן משמעות הרת אסון? וכי לא נראה לכם שהאדם הנושא שם זה נועד להיות קורבן? אף שהוא מוזר ופראי, יש לשם הזה זכות להיות מונצח; הוא בנוי היטב, קל להיגוי, הוא ניחן בַּקיצור המצופה משמות מפורסמים. וכי אינו גם רך כשם שהוא מוזר? עם זאת, האין הוא נראה לכם לא גמור? לא רציתי לקחת על עצמי את האחריות ולקבוע שלשמות אין כל השפעה על הגורל. בין עוּבדות החיים לשמותיהם של בני אדם יש הלימות חשאית שאינה ניתנת להסבר או אי־הלימות נראית לעין ומפתיעה; ולעתים מתגלות ביניהם זיקות רחוקות אך יעילות. עולמנו מלא ורווּי, דבר קשור לדבר. אולי יחזרו ביום מן הימים לחוכמת הנסתר.

האינכם מבחינים בניגודיות הנראית במבנה האות Z? האין היא מבטאת את הזיגזג השברירי והפנטסטי המעיד על חיים מיוסרים? איזו רוח נשבה על האות הזאת, שבכל לשון אשר בה תימצא היא משמשת בפחות מחמישים מילה? שמו של Marcas היה Zéphirin. זֶפירֵן הקדוש נודע ונערץ מאוד בבְּרֵטאן. מַרקאס היה בּרֵטוֹני.

בחנו נא שוב את השם הזה: Z מַרקַאס! כל חייו של אדם מקופלים בהרכב הפנטסטי של שבע האותיות הללו. שבע! המספר המשמעותי ביותר בתורת הנסתר. האיש מת בגיל שלושים וחמש, כך הורכבו חייו משבע לוּסטרוֹת.[1] מַרקאס! וכי אינכם חושבים על דבר־מה יקר ערך שמתנפץ בנפילה, עם או בלי רעש?

אני סיימתי את לימודי המשפטים בפריז ב־1836. התגוררתי באותם ימים ברחוב קוֹרנֵיי, במלון שהיה מיועד כולו להלנת סטודנטים, מאותם מלונות שבהם גרם המדרגות מתעקל בקצה, מואר תחילה באור הרחוב ובהמשך מפִּתחי האִוורור, ומסתיים במשקוף. היו שם ארבעים חדרים, מרוהטים כפי שמרוהטים חדרים המיועדים למגורי סטודנטים. מה עוד דרוש לצעירים מעֵבר למה שכבר נמצא שם: מיטה, כמה כיסאות, שידה, מראה ושולחן? מיד עם התבהר השמים, הסטודנט פותח את החלון, אך לא הייתה ברחוב ההוא אף לא שכֵנה שאפשר לחזר אחריה. תיאטרון האוֹדֵאוֹן שממול נסגר לפני זמן רב והציג לראווה רק את קירותיו שהתחילו להשחיר, את החלונות הקטנים של הלוֹג’יות, את התָאים ואת גג הצפחה הגדול שלו. לא הייתי עשיר מספיק כדי לשכור חדר יפה, גם לא יכולתי כלל לשכור חדר משלי. ז’וּסְט ואני חלקנו חדר אחד ובו שתי מיטות, בקומה החמישית.

בצד זה של גרם המדרגות נמצאו רק חדרנו וחדר קטן נוסף ש־Z מרקאס, שכננו, התגורר בו. במשך שישה חודשים לא היינו, ז’וסט ואנוכי, מודעים כלל לשכנוּת זו. האישה הזקנה שניהלה את בית המלון אכן אמרה לנו שהחדר הקטן תפוס, אך הוסיפה שהדבר לא יפריע לנו כלל כיוון שמתגורר בו אדם שקט באופן יוצא דופן. ובאמת, במשך שישה חודשים לא פגשנו כלל את השכן שלנו ולא הגיע לאוזנינו קול או רעש כלשהם מכיוונו, אף שהפרידה בינינו רק מחיצה דקה, מחיצת לוחות עץ מגוּבּסים, כנהוג בבתים רבים בפריז.

החדר שלנו, שהתנשא לגובה שני מטרים, היה מצופה בטפט כחול מעצבן זרוע זרי פרחים. רצפתו הצבועה כבר שכחה את המראה הבוהק שהעניקו לה חומרי המירוק; ולמרגלות המיטות שלנו היה רק שטיחון דקיק.

ארובת האח נגמרה מהר מדי על הגג ופיזרה כל כך הרבה עשן עד שנאלצנו להאריך אותה על חשבוננו. מיטותינו היו יצועים עשויים עץ צבוע, בדומה לדרגשים המצויים בבתי ספר. מעולם לא ניצבו מעל האח יותר משתי מנורות נחושת, עם או בלי נרות, שתי המקטרות שלנו, טבק מפוזר או בשקיק; וכן ערימות קטנות של אפר שפיזרו שם אורחינו או שהערמנו אנו עצמנו כשעישַנו סיגרים. זוג וילונות כּוּתנַת קאליקוֹ אחוזים בטבעות גלשו על פני החלון, ועל אדן החלון היו מונחים שני תומכי ספרים מעץ דובדבן פראי, מהסוג המוכר לכל מי שמשוטט ברובע הלטיני. ביניהם הנחנו את הספרים המעטים שהיו נחוצים לנו לצורך הלימודים. בקסת נמצאה תמיד דיו, כמו לַבָּה שקפאה בלועו של הר געש. התוכל קסת דיו להפוך בימינו לוֵוזוב? הנוצות המעוקמות שימשו לניקוי המקטרות שלנו; ובניגוד לחוקי האשראי, אצלנו היה הנייר נדיר אף יותר מהכסף.

כיצד מצפים לגרום לצעירים להישאר במלונות מרוהטים שכאלה? הסטודנטים הרי לומדים בבתי קפה, בתיאטראות, בשבילי גן הלוקסמבורג, אצל הגריזטֶות, נערות הרחוב, בכל מקום, אפילו בפקולטה למשפטים — חוץ מאשר בחדרים האיומים והנוראים שלהם — איומים ונוראים כשמדובר בלימודים, מקסימים כשמדובר בלפטפט או לעשן בהם. פִּרשׂו מפה על השולחן הזה, הביטו בארוחת הערב המאולתרת ששולחת המסעדה הטובה ביותר ברובע, שולחן ערוך לארבעה ושתי נערות; ציירו לכם ליתוגרפיה של התמונה הזאת, גם צדקנית חסודה לא תוכל לעצור בעד חיוכה.

לא חשבנו על דבר מלבד איך לשעשע את עצמנו. הסיבה לבלבול ולאי־סדר שלנו הייתה נעוצה במה שנחשב לדבר הרציני ביותר בפוליטיקה העכשווית. ז’וסט ואני לא ראינו לעצמנו שום מקום אפשרי בשני המקצועות שהורינו ייעדו לנו. יש כבר מאה עורכי דין ומאה רופאים על כל מִשׂרה. ההמון חוסם את שתי הדרכים האלה, הנראות כמובילות להתעשרות ומהווֹת שתי זירות: הורגים ונהרגים בהן, נלחמים, לא בנשק קר ולא בכלֵי ירייה, אלא במזימות מאחורי הגב, בתככים, בקנוניות, בהוצאת לשון הרע, בהכפשות ובהשמצות, ברכילות מרושעת, במערכות מהתחום המודיעיני שהן רצחניות כמו אלה שהיו מנת חלקם של חיילי הרפובליקה באיטליה. בימינו, כשהכול עניין של קרב מודיעיני, צריך לדעת לשבת במשך ארבעים ושמונה שעות רצופות בכורסה ליד שולחן, כמו גנרל שנשאר במשך יומיים ישוּב על אוכף סוסו.

נהירת המועמדים אילצה את הרפואה להתחלק לקטגוריות: יש רופא שכותב, רופא שעובד בפועַל במקצועו, רופא פוליטי ורופא מיליטנטי — ארבעה אופנים שונים להיות רופא, וכבר ארבע מַחלקות מלאות. באשר למחלקה החמישית, זאת של הרופאים שמוֹכרים רפואות, שם יש תחרות ומאבק דרך כרוזים ומודעות רחוב מבישות על קירות פריז.

מספרם של עורכי הדין כמעט זהה למספר התיקים בכל בתי המשפט. עורכי דין פונים לעסוק בעיתונות, בפוליטיקה, בסִפרות.

ולבסוף המדינה, שעליה מסתערים כדי לזכות במספר המצומצם של מִשׂרות שיפוט, החליטה לדרוש מהטוענים למשרות אלה שיהיו בעלי אמצעים מסוימים. ראש האגס של בן בעל מכולת עשיר יועדף על פני הראש המרובע של צעיר ברוך כישרון אך חסר פרוטה. גם אם יוציא את נשמתו, יאמץ את כל כוחותיו וירכז את כל האנרגיות שבו, אדם צעיר שנקודת המוצא שלו היא אפס עלול להימצא בתום עשר שנים מתחת לנקודת הפתיחה שלו.

בימינו הכישרון זקוק למזל המאפשר את הצלחתה של אי־היכולת. יתרה מזאת, אם אין הוא נהנה מהתנאים הבסיסיים המאפשרים את הצלחת הבינוניות העולה, נדון הכישרון לכישלון.

היטבנו להכיר את תקופתנו ולפיכך הכרנו גם את עצמנו, והעדפנו את חוסר המעש והבטלה של ההוגים על פני פעלתנות ללא תכלית; את שוויון הנפש וההנאה על פני מלאכות מיותרות ולא מועילות שהיו מרפות את עוז רוחנו ושׁוחקות את תבונתנו. ניתחנו את המצב החברתי בעודנו צוחקים, מעשנים, מטיילים. ובתוך כך מחשבותינו, דברינו והשׂיח שלנו לא היו חכמים פחות ולא פחות מעמיקים.

הגם שהיינו מודעים למצב העלוב הנכפה על צעירים, נדהמנו מהאדישות האכזרית שגילה השלטון כלפי כל מה שהֵריח מאינטליגנציה, ממחשבה, מדברי שירה. כמה מבטים החלפנו לעתים תכופות, ז’וּסט ואני, עת קראנו עיתונים, כאשר התוודענו לאירועים הפוליטיים, עת עקבנו אחר הדיונים וההתנצחויות בבתי הנבחרים, כאשר שוחחנו על התנהגותו של בית משפט כלשהו שהתעלמותו המכוּונת אינה יכולה להשתוות אלא לרדידותם של חנפני חצר, לבינוניותם של אלה היוצרים חיץ סביב מלך חדש, כולם חסרי שאר רוח ונעדרי השראה, חפים מתהילה וידע, נעדרי השפעה וגדלוּת. כמה דברי הלל, קלס ושבח על חצרו של שארל העשירי מרעיפה החצר הנוכחית — בהנחה שאכן מדובר בחצר! איזו שנאה כלפי הארץ כרוכה בהתאזרחותם של נוכרים גסים, וולגריים, חסרי כישרון, שהוכתרו כצירים בפרלמנט![2] איזה אי־צדק! איזה עלבון לצעירים המחוננים, לשאיפות שנולדו כאן! צפינו בכל הדברים האלה כאילו היו הצגה, ונאנחנו לעצמנו בלי שאנו עצמנו ננקוט עמדה כלשהי.

בגיל עשרים וחמש היה ז’וסט, שאיש לא פנה אליו והוא לא פנה אל איש, איש פוליטי מעמיק, אדם בעל יכולת מופלאה לחוש ולתפוס את ההֶקשרים הרחוקים ביותר בין האירועים הנוכחיים ובין אלה העתידים להתרחש. ב־1831 הוא אמר לי מה יקרה וכך אכן קרה: רציחות, קנוניות, מזימות, שלטון היהודים, השיבושים והאי־יציבות שגרמו תנועות שונות בצרפת, המחסור במוחות ברמות הגבוהות וההצפה בכישרונות ברמות הנמוכות שבהן היוזמות הנועזות והיפות ביותר כבות תחת אפר של סיגר. מה להיות? משפחתו רצתה שיהיה רופא. אך להיות רופא, האין פירושו לחכות עשרים שנה להיווצרותה של קלייֶנטוּרה? יודעים מה נהיָה ממנו? לא. ובכן! הוא רופא; אבל הוא עזב את צרפת, הוא נמצא באסיה. ברגע זה הוא שובק אולי מעייפוּת, מת אולי ממכותיה של כנופיה ברברית, או שמא הוא ראש ממשלה של איזה נסיך הודי. הייעוד שלי הוא לפעול. בגיל עשרים, כשסיימתי את לימודַי בקולז’ כלשהו, נאסר עלי להיות איש צבא, למעט כחייל פשוט. ובייאושי מראש מפני העתיד העגום הצפוי למשפטן, רכשתי את הידע הדרוש לספן. אני הולך בעקבותיו של ז’וּסְט, אני נוטש את צרפת שבה עליך להשקיע הון ואנרגיה ובלעדיהם אינך יכול להגיע לשום עמדה רצינית. חקו אותי, ידידַי, אני הולך למקום שבו האדם הוא אדון לגורלו.

ההחלטות הגדולות האלה הוחלטו בקור רוח בחדר הקטן הזה שבבית המלון ברחוב קוֹרנֵיי, בדרך לנשף עממי, תוך חיזור אחרי נערות קלות להשגה, תוך ניהול אורח חיים מטורף וחסר דאגות לכאורה. ההחלטות והמחשבות שלנו היו מהוססות ובמשך זמן רב לא ידענו מה להחליט. השכן שלנו, מרקאס, שימש לנו במידה מסוימת כמורה דרך שהוביל אותנו אל שפת התהום או עד קצה מפל המים הגבוה, העמיד אותנו בפני המשמעויות והראה לנו מראש מה יעלה בגורלנו אם ניפול לתוכם.

הוא זה שהזהיר אותנו מפני הדחייה, ההשתהות, הפסיחה על שתי הסעיפים הנובעות ממצבנו העלוב ומחוזקות בידי התקווה ובתנאי שנסכים עם עמדות שבריריות המחייבות מאבק אם נצטרף ל”תנועת פריז”,[3] הקורטיזנה הגדולה הזאת המגייסת אותך ונוטשת אותך, מחייכת אליך ומַפנה לך את הגב באותה קלות, השׁוחקת את המאוויים הגדולים ביותר בציפיות כוזבות ומכזיבות, ואשר רוע המזל נתמך בה על ידי הגורל העיוור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מותו של שאפתן”