החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מורשת סטונהנג'

מאת:
מאנגלית: יונתן פיין | הוצאה: | 2012 | 384 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

שמונה ימים לפני היפוך העונות הקיצי נטבח אדם בקורבן פולחני מקפיא דם בסטונהנג´ בפני קבוצת מאמינים עטויי גלימות. כעבור שעות ספורות אחד מציידי העתיקות והאוצרות ההיסטוריים המפורסמים בעולם מתאבד בירייה באחוזתו. לבנו הארכיאולוג גדעון, שהקשר עמו נותק, הוא משאיר מכתב מקודד. בעזרת קצינת משטרה פיקחית ועשויה ללא חת גדעון חושף אגודה סודית — מסדר עתיק ובינלאומי בן אלפי שנים המאמין בקדושתן של אבני האתר העתיק סטונהנג´ — שהחברים בה מעלים קורבנות אדם בניסיון מבעית לגלות את הסודות הצפונים באבנים. מורשת סטונהנג´ הוא מותחן מהפנט שאינו נופל ממיטב ספריו
של דן בראון. סם כרייסטר מתגורר בלונדון. זה הרומן הראשון פרי עטו.
"מה שמייחד את רכבת ההרים הסוערת של סם כרייסטר הוא דמויות בנויות היטב ועלילה השומרת על קצב תזזיתי. מורשת סטונהנג´ הוא ספר ביכורים עוצר נשימה."

מקט: 15100471
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

מולד הירח, יום ראשון, 13 ביוני

סטונהנג'

ערפל סמיך מתפשט במעבה הלילה בווילטשייר, מתגלגל כסבך קוצים נודד בחולות. בין מישורי השדות הרחבים עומדים המשגיחים מכוסי הראש ונושאים את מבטם לשמים, אל רצועת אור הכסף הנכספת. מחרמש הירח משתקף רק נצנוץ חיוור של אור בתולי לבן, מכוסה עד צוואר בשחור קטיפתי מוקפד.

באופק, פנים חיוורות נעות בתוך כיסוי הראש. לפיד בוער מורם ביד הזקנה. מילים בהולות עוברות בלחישה ממשגיח למשגיח. הקורבן מוכן. הוא הובא לכאן לאחר הצום. שבעה ימים ללא מזון. ללא אור, ללא צליל, ללא מגע וללא ריח. גופו טוהר מכל טומאה שנספגה בו. חושיו מחודדים, דעתו כולה ממוקדת בגורלו.

המשגיחים לבושים גלימות שק מלאכת יד, מותניהם חגורים בחבלים שקלעו מצמחים, ולרגליהם הם נועלים עור גס לא מעובד. זו דרכם של אבותיהם, מייסדי המִסדר.

המטהרים מסירים את בגדיו המלוכלכים של האיש. הוא יעזוב את העולם הזה בלי דבר, כשם שבא אליו. הם מסירים טבעת מאצבעו, שעון משורש כף ידו, ומצווארו — שרשרת זהב זולה שעליה מתנדנד סמל של אל כוזב.

הם נושאים אותו אל הנהר ולאחר מאבק משַקעים אותו במימיו. המים הקרים ממלאים את פיו, רוחשים ומעלים קצף בריאותיו הפגומות. הוא נאבק כדג מבוהל ומנסה להימלט מידי שוביו בין הזרמים.

לא כך יהיה.

מרגע שטוהר, הוא נגרר אל הגדה, יורק ומשתנק. הנושאים מתנפלים עליו וכופתים אותו בכפיסי עץ לאלונקה עשויה עץ אורן, העץ האציל המלווה אותם מאז עידן הקרח. הם מעלים אותו לגובה הכתפיים. נושאים אותו בגאווה ובאהבה, כמו אוחזים ארון קבורה של אח אהוב. הוא יקר להם.

ההליכה ארוכה — יותר משלושה קילומטרים: מדרום לחניון הלילה העתיק בדארינגטון, לאורך השביל הגדול והלאה, אל מקום הימצאן של אבני החול הכחולות והאבנים הסארסֵניות, שמשקלן ארבעים טונות. הנושאים אינם מתלוננים. הם ערים לסבל שחוו אבותיהם כשסחבו את האבנים האדירות לאורך מאות קילומטרים. האסטרו־ארכיטקטים צלחו גבעות ועמקים, חצו ימים סוערים. הם חפרו את השוחות בעזרת קרני איילים ועצמות שכם של פרות, במקום שבו ניצב עכשיו המעגל. מאחורי הנושאים צועדת קבוצת המאמינים. כולם גברים. כולם לבושים גלימות שק חומות זהות, עם כיסוי ראש. הם הגיעו מכל רחבי בריטניה, מאירופה ומכל קצוות תבל. כי הלילה, באיחור ניכר, יועלה לאלים קורבנו הראשון של ההֶנג'־מאסטר החדש, קורבן שיחַיה את עוצמתן הרוחנית של האבנים.

הנושאים עוצרים באבן העקב, הגוש הנטוי מאבן חול, מקום משכנו של אל השמים. הכול מתגמד לעומתו, למעט האבנים הסארסניות האימתניות במרחק שבעים וחמישה מטרים ממנו.

בלב האתר המֵגָאליתי מרצדת מדורה באפלה, אצבעותיה הלוהבות מוּשטות אל הירח, והן מאירות את ידיו המורמות של ההנג'־מאסטר. הוא קופא כך לרגע ואז מניף את ידיו בתנועה קשתית ממושכת, שנועדה להדוף את חומת האנרגיה הגואה בינו לבין אבני הטריליתון, המתנשאות לגובה זו לצד זו בצורת פרסה.

"אלים אדירי שם, אני חש בנוכחותכם הנצחית. אמא אדמה הנצחית מכל נצח, אב השמים העליון מכל עליון, אנו נאספים בפניכם ענווים ושפלי ברך."

קבוצת הדמויות החשאיות שראשיהן מכוסים משתטחת אפיים ארצה. "אנחנו, בניכם הכנועים, המאמינים באבנים הקדושות, נאספנו בין עצמות אבותינו לכבד את שמכם ולהראות את מסירות נפשנו."

המאסטר מוחא כפיים ומשאיר את ידיו צמודות מעל ראשו, אצבעותיו פונות מעלה בתפילה למרומים. הנושאים קמים מברכיהם. שוב הם מרימים אל כתפיהם את הצעיר העירום הכפות אל אלונקת העץ.

"אנו מודים לכם, אלים דגולים, השומרים עלינו. ברכתכם שרויה עמנו. לכבודכם ולכבוד מסורת אבותינו אנו מקדישים קורבן זה."

הנושאים יוצאים לחלק האחרון של מסעם, תחת האבנים המקושתות, אל עמדת ההקרבה, המצטלבת עם קו היפוך העונות.

אבן העקֵדה.

הם מניחים את הצעיר על גוש האבן האפור והארוך. ההנג'־מאסטר מוריד את ידיו הצמודות, עד שהן נוגעות במצחו של הקורבן. הוא לא נרתע מלהביט בעיניים הכחולות, מוכות האימה, שמתחתיו. הוא הכין את עצמו להתנתק מכל רגש חמלה. כפי שמלך היה משלח בוגד אל הגלות.

אט־אט הוא מקיף בידיו את פני האיש וממשיך לומר את מילות הפולחן. "בשם אבותינו, אִמותינו, מגינינו ורועינו, אנו מוחלים על חטאיך הארציים, ובהקרבתך מטהרים את רוחך ומחישים אותך בדרכך לחיי נצח בגן עדן."

רק עכשיו מפריד ההנג'־מאסטר את כפות ידיו ופורש אותן לרווחה. חציו מואר באור ירח לבן כּעֶצֶם, וחציו בלהבות המדורה האדומות כדם. הירח ניצב בדיוק מעליו. צלליתו נופלת על האבנים בצורת צלב.

הנושאים מניחים בשתי ידיו את הכלים הקדושים. ההנג'־מאסטר אוחז בהם, אצבעותיו מתהדקות סביב ידיות עץ חלקות שגולפו לפני מאות בשנים.

גרזן החלמיש הראשון הולם בראשו של הקורבן.

ואז הולם השני.

ושוב הראשון.

המכות ניחתות עד שהעור והעצמות מתמוטטים כקליפות ביצים. למותו של הקורבן נלווית שאגה אדירה של קהל הנוכחים. תרועת ניצחון עולה מקרבּּם כשהמאסטר נסוג ומניף את ידיו, מציג את דם הקורבן שניתז על גלימתו ועל גופו.

"כשם ששפכתם דם ושברתם עצמות כדי להקים שער אלוהי זה המגן עלינו, כך גם אנו מקיזים דם ושוברים עצמות למענכם."

המאמינים מתקרבים אליו ובזה אחר זה טובלים את אצבעותיהם בדם הקורבן ומסמנים נקודה על מצחם. ואז הם שבים לטריליתון ונושקים לאבנים.

מבורכים ונוטפי דם, הם קדים שוב ונעלמים בשדות וילטשייר האפלים.

2

כעבור כמה שעות

טוֹלארד רויאל, קְרנבּוֹרן צֵ'ייס, סוֹלסבּרי

פרופסור נתנאל צ'ייס יושב לשולחן בחדר העבודה שלו, שקירותיו מחופים עץ אלון, באחוזת מגוריו מהמאה השבע־עשרה. דרך סורגי העופרת שבחלון הוא מביט בדמדומי הבוקר מבשילים לכדי זריחה קיצית. זהו קרב יומי שהוא לעולם אינו מחמיץ.

פַּסְיון ססגוני ממין זכר מטופף על פני המדשאה, משהבחין באורות הראשונים המשתקפים בדשא הספוג טל. נקבות חדגוניות למראה צועדות בעקבותיו ואחר כך מעמידות פני משועממות ומנקרות כלאחר יד בקליפות אגוזי קוקוס שהגנן של צ'ייס מילא אותן שומן ופיזר למענן.

הזכר פורש את כנפיו בגאוותנות ויוצר מניפת נחושת ססגונית. לראשו, לאוזניו ולצווארו גוון ירוק טרופי, והגרון והלחיים סגולים, מבריקים ואקזוטיים. רצועה לבנה סביב הצוואר משַווה לו חזות של כומר, ופניו והפימה המתנדנדת אדומות כדם. זוהי ציפור מֵניסטית — מוטציה כלשהי של הפסיון המצוי. כשהפרופסור מביט בו בריכוז רב יותר, הוא חושד שכמה דורות קודם היה מעורב בשושלת גם פסיון ירוק נדיר.

צ'ייס הוא אדם מצליח. יותר משרוב בני האדם חולמים להיות. כאיש אקדמיה מבריק הוא זכה לשבחים ונחשב לאחד מהמוחות החריפים ביותר שידעה קיימברידג'. הספרים שכתב על אמנות וארכיאולוגיה נמכרו בעולם כולו וקנו לו קהל מעריצים גם בקרב מי שאינם זקוקים להם למטרות מחקר. אבל את הונו העצום ואת חיי המותרות שלו הוא לא חב להישגיו האינטלקטואליים. לפני שנים רבות הוא עזב את קיימברידג' ורתם את כישרונותיו לאיתור, לזיהוי, לקנייה ולמכירה של פריטי אמנות מהנדירים בעולם. העיסוק הזה הוא שהבטיח לו מקום של קבע ברשימות הדירוג של עשירֵי תבל, וגם מוניטין שקט של מעין שודד קברים.

האיש בן השישים מסיר את משקפי הקריאה שלו בעלי המסגרת החומה ומניח אותם על שולחן הכתיבה העתיק. העניין דחוף, אבל יכול לחכות עד שיסתיים המופע האמנותי בחוץ.

נקבות ההרמון הצנוע של הפסיון ניתקות מהמזון וחוזרות להרעיף עליו את תשומת הלב שהשתוקק לה. הוא פוצח בריקוד קטן וקופצני ומוביל את הנקבות חוּמות הנוצה אל בין ענפיו של שיח נוי מטופח. צ'ייס לוקח משקפת קטנה שהוא שומר ליד החלון. תחילה הוא לא רואה דבר מלבד שמים כחולים־אפורים. הוא מטה את המשקפת כלפי מטה, והציפורים המטושטשות ממלאות את העיניות. הוא משחק עם גלגל הפוקוס, עד שהתמונה חדה וצלולה כמו
בוקר הקיץ הקריר הזה. הזכר מוקף עכשיו מכל עבר, והוא משחרר לאוויר פרצי שיר חטופים מרוב עונג. לימינו נמצא קן קטן, סמוך לגדר החיה.

צ'ייס חש חשוף נפשית, נוטה לרגשנוּת. הנעשה מחוץ לחלונו נוגע ללבו כמעט עד דמעות. הזכר ושלל מעריצותיו, בשיא חייהם, רוטטים מרוב חיוּת וצבע, נכונים להקים משפחה. הוא זוכר את הימים האלה. התחושה הזו, החמימות הזו.

כל זה מאחוריו.

בבית המרווח אין אף תמונה של אשתו המנוחה מארי. גם לא של בנו גדעון, שמתנכר לו. הימים שבהם פרשׂ הפרופסור את כנפיו לראווה חלפו־עברו מזמן.

הוא מניח את המשקפת על האדן הרחב של החלון וחוזר למשימה החשובה שעליו לבצע. הוא נוטל עט נובע יוקרתי, מהדורה מוגבלת של "פֵּליקן יילום", מתענג על משקלו ועל יציבותו. אחד מתוך סדרה של חמש מאות ושמונים בלבד בכל העולם, מחווה למסלול שעושה מרקורי סביב השמש — חמש מאות ושמונים מיליון קילומטרים אורכו. לאסטרונומיה תפקיד מכריע בחייו של נתנאל. מכריע מדי, הוא מציין לעצמו.

הוא טובל את החוד בקסת דיו עתיקה עשויה מתכת, מניח לעט להרוות את צימאונו וחוזר למלאכתו.

לנתנאל נדרשת שעה לסיים לכתוב על נייר הכותנה העדין, הנושא סימן־מים של ראשי התיבות של שמו. הוא בוחן בקפדנות כל שורה ושורה והוגה בהשפעה שתהיה למכתב על קוראו. הוא מספיג את שאריות הדיו, מקפל את המכתב לשלושה חלקים זהים, מכניס למעטפה, חותם בשעווה מיושנת ובחותָם אישי. הטקסיות חשובה, במיוחד היום.

הוא מניח את המכתב במרכז השולחן הגדול ונשען לאחור, חש עצב והקלה כאחד לאחר שסיים לכתוב.

עכשיו השמש מטפסת מעל הבוסתן שבקצה הגינה. ביום אחר הוא היה מטייל בשבילים, אולי אוכל צהריים בבית הקיץ, מתבונן בחיי הטבע ונהנה מתנומה קלה אחר הצהריים. לא היום.

הוא פותח את מגירת השולחן התחתונה, ומבטו נופל על מה שמחכה לו שם. בתנועה אחת נחרצת הוא שולף את האקדח מימי מלחמת העולם הראשונה, מצמיד לרקה ולוחץ על ההדק.

מחוץ לחלון המכוסה נתזי דם פסיונים מצייצים ומתפזרים אל השמים האפורים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מורשת סטונהנג'”