החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ממעמקים

מאת:
מאנגלית: ליה ניגרד | הוצאה: | 2014-09 | 273 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לאחר שריצה שתי שנות מאסר עם עבודת פרך בגין הומוסקסואליות, השתחרר אוסקר ויילד מכלא רידינג כשהוא חסר כול. באמתחתו היו עשרה שילינגים ויצירה אחת ויחידה ששלטונות הכלא התירו לו לכתוב: מכתב בן שמונים עמודים שמוען ללורד אלפרד "בוזי" דאגלס, שהיה מאהבו בשנתיים שקדמו למאסרו.

"זה המסר שהועידה נשמתי לנשמותיהם של בני האדם", אמר עליה ויילד; ואכן, את היצירה, שנודעה לימים בשם "ממעמקים", ניתן לקרוא באופנים רבים: כיצירה ספרותית הבנויה כמכתב אהבה שבליבו דינמיקה פתולוגית של מערכת יחסים רומנטית; כדיון פילוסופי על טיבם של הסבל, הגאולה, האלוהות, האינדיבידואליזם והאמנות; וכיצירתו האוטוביוגרפית היחידה.

ויילד ביקש ש'ממעמקים' יראה אור רק לאחר מותו, אך תוכנו של המכתב והמאבקים המשפטיים הממושכים בשאלת הבעלות עליו איפשרו רק פרסום של גרסאות מצונזרות וחסרות שלו. רק מאה ושש־עשרה שנה לאחר כתיבתו, בשנת 2013, ראתה אור הגרסה השלמה והמדויקת של המקור, שנח עד עצם היום הזה במוזיאון הבריטי, שמונע כל גישה אליו.

יצירה מאלפת, מרגשת ונוקבת זו זוכה עתה לראשונה לתרגום מופתי ושלם לעברית מאת ליה נירגד, ומצורפים לה פתח דבר, נספח מאת מרלין הולנד, נכדו של ויילד, ואחרית דבר.

"יצירת מופת מפעימה ומרתקת, שתורגמה עתה לעברית, לראשונה בנוסח מלא, בידיה האמונות של ליה נירגד: זה בוודאי אחד התרגומים העבריים החשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות." (הארץ)

מקט: 4-20-53029
מסת"ב: 978-965-7141-82-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בית הכלא של הוד מלכותה, רֵדינג

בּוֹזי יקר,

לאחר שחיכיתי רבות, ולשווא, גמרתי אומר לכתוב לך בעצמי, למענך לא פחות מאשר למעני, כי לא ארצה לחשוב שעברו עלי שנתיים ממושכות של מאסר בלי שקיבלתי ממך ולו שורה אחת, וגם לא ידיעה או מסר אפילו, למעט כאלה שהסבו לי צער.

ידידותנו האומללה והרת האסון הסתיימה לדידי בחורבן ובביזיון פומבי, ואף על פי כן עולה בי תדיר זכר החיבה הנושנה בינינו, והמחשבה שהתיעוב, המרירות והבוז יתפסו לעד בליבי את אותו המקום שתפסה בעבר האהבה, עצובה לי מאוד: וגם ליבך בוודאי יאמר לך, שכאשר אני שרוי בבדידותי כאן בכלא, מוטב לכתוב לי מאשר לפרסם את מכתביי בלי רשות או להקדיש לי שירים בלי לשאול לדעתי – גם אם לא יידעו הבריות דבר על מילות היגון או התשוקה, החרטה או האדישות, שבהן תבחר להשיב או לערער על מכתבי.

אין לי שום ספק שהרבה ממה שעלי לכתוב במכתב זה על חיי ועל חייך, על העבר ועל העתיד, על דברים מתוקים שהפכו למרירים ועל מרירות שעשויה להפוך לאושר, יפגע אנושות בגאווה שלך. אם אמנם זה יקרה, קרא בו שוב ושוב עד שימית את יוהרתך. אם תרגיש שאתה מואשם במשהו על לא עוול בכפך, זכור שאדם צריך להודות על כך שיש בכלל משהו שבו אפשר להאשים אותו על לא עוול בכפו. ואם תהיה בדברים ולו פסקה אחת שתעלה דמעות בעיניך, מרר נא בבכי כשם שבוכים אנו כאן בכלא – מקום שבו גם היום, לא פחות מהלילה, שמור לדמעות. רק זה יציל אותך. אם תלך להתלונן אצל אמא שלך כמו שעשית אחרי שכתבתי לרוֹבי[12] וסיפרתי לו כמה אני בז לך, על מנת שהיא תשקם את השאננות והיוהרה שלך בדברי פיוס וחנופה, כי אז תאבד לגמרי. אם תמצא לעצמך ולו תירוץ שקרי אחד, תמצא עד מהרה גם מאה ותישאר בדיוק מי שהיית. האומנם תאמר עדיין, כפי שאמרת לרובי בתשובתך, שאני "מייחס לך מניעים לא ראויים"? אבוי! מעולם לא היו לך מניעים: רק תאוות היו לך. מניע הוא מטרה שכלית. התאמר שהיית "צעיר מאוד" כשהחלה החברות בינינו? החיסרון שלך לא היה ידע מועט מדי על החיים, אלא ידע מרובה כל כך. את לבלובו העדין של שחר העלומים, על אורו הצלול והזך וחדוות התמימות והתוחלת שבו, כבר הותרת אז הרחק מאחוריך. ברגל קלה ומהירה להפליא עברת מרומנטיקה לריאליזם. החלו להלך עליך קסם הביבים וכל היצורים החיים בהם. כך נולדה הבעיה שבעטיה ביקשת את עזרתי, ואני, בחוסר חוכמה על פי חוכמת העולם הזה,[13] ברחמיי ובטוב ליבי, נעניתי. את המכתב הזה עליך לקרוא בשטף, גם אם כל מילה בו תהיה לך כאש או כאזמל המנתחים, הצורבים או פוצעים את הבשר הענוג. זכור שהכסיל בעיני האלים והכסיל בעיני האדם שונים זה מזה בתכלית. גם אדם שאינו יודע דבר וחצי דבר על דרכי האמנות ומהפכותיה ועל אופני המחשבה בגלגוליה, על הדרהּ של שורה לטינית או על ניגונה הרך יותר של היוונית, על פיסול טוֹסְקאני או על השיר האֵליזָבְּתָני, שופע לעיתים חוכמה מתוקה מחוכמות. הכסיל האמיתי, זה שהאלים מקניטים ומענישים אותו, הוא זה אשר אינו יודע את עצמו. כזה הייתי, ימים רבים מדי. כזה הינך, זה ימים רבים מדי. רב לך. אל תפחד. החטא העליון הוא הרדידות. כל מה שנתפס – נכון.[14] זכור גם, שכל מה שמאמלל אותך בקריאה, מאמלל אותי עוד יותר בכתיבה. איתך היטיבו עד מאוד הכוחות הטמירים: הם התירו לך לצפות בצורות המוזרות והטרגיות של החיים כמי שצופה בצללים בבדולח. את ראשה של מדוזה, ההופכת בני־אדם חיים לאבן, הרשו לך לראות במראה, ואילו אתה התהלכת לך חופשי בין הפרחים. אך ממני נלקח כל עולם היופי של הצבע והתנועה.

אפתח בכך שאומר לך, שאני מאשים את עצמי נוראות. ביושבי כאן בתא החשוך הזה מבוזה ומרושש, לבוש בגדי אסירים, אני מאשים את עצמי. בלילות הייסורים הטרודים והנסערים, בימי הכאב החד־גוניים והארוכים, את עצמי אאשים. אני מאשים את עצמי שהרשיתי לידידות שאינה אינטלקטואלית בטבעה, חברות שלא שמה לה כתכלית ראשונה ליצור דברים יפים ולהתבונן בהם, למשול בחיי ביד רמה. הפער בינינו היה גדול מדי למן הרגע הראשון. היית תלמיד עצל בבית־הספר, וגרוע מזה באוניברסיטה. לא הבנת שאמן, ובייחוד אמן מסוגי, כלומר, כזה שאיכות עבודתו תלויה בחידוד אישיותו, זקוק לצורך פיתוח אמנותו לאחוות המחשבה ולאווירה אינטלקטואלית, לשקט, לשלווה וליחידות. התפעלת מעבודתי כשנשלמה: נהנית מההצלחות המזהירות של ערבי הבכורה שלי ומהמשתאות המזהירים אחריהם: התגאית, ואין טבעי מזה, שאתה ידיד נפשו של אמן מכובד כל כך. אך לא היית מסוגל להבין את התנאים הדרושים ליצירת אמנות. איני נוקט שום הפרזה רטורית אלא נאמן בתכלית לעובדות כהווייתן, כאשר אני מזכיר לך שבמשך כל ימינו יחד לא כתבתי ולו שורה אחת. בטוֹרְקי, בגוֹרינג, בלונדון, בפירנצה ובכל מקום אחר – חיי, כל עוד היית לצידי, היו עקרים ונטולי יצירה מכול וכול. ולמעט הפוגות ספורות, צר לי לומר שהיית לצידי בכל עת.

אני זוכר, למשל, שבספטמבר 93' – אם לבחור רק דוגמה אחת מני רבות – שכרתי לי מקום אך ורק כדי שאוכל לעבוד בלי הפרעה, לאחר שהפרתי את החוזה שלי עם ג'ון הֵר, שחיכה למחזה שהבטחתי לכתוב לו וכבר התחיל לנשוף בעורפי. בשבוע הראשון הדרת משם את רגליך. היינו חלוקים, באופן טבעי ביותר, ביחס לערכו האמנותי של התרגום שלך ל'סָלוֹמֶה',[15] ולכן הסתפקת במכתבים האוויליים ששלחת לי על הנושא. בשבוע ההוא כתבתי והשלמתי לפרטי פרטים, בדיוק כפי שהועלתה לבסוף על הבמה, את המערכה הראשונה של 'בעל אידיאלי'.[16] בשבוע השני חזרת, ובפועל נאלצתי לוותר על העבודה. מדי בוקר הגעתי לסֵיינְט גֵ'יימְס פּלֵייס ב-11:30, כדי שתהיה לי שהות לחשוב ולכתוב בלי הטרדות הנלוות לחיי המשפחה שלי, אף שהיו חיים שקטים ושלווים כל כך. אך לשווא. ב-12 היית מופיע, נשאר לעשן סיגריות ולפטפט עד 1:30, ואז נאלצתי לקחת אותך לארוחת צהריים בקפה רוֹיָאל או בָּבֵּרְקְלי. ארוחת הצהריים עם הליקרים שאחריה נמשכה בדרך כלל עד 3:30. למשך שעה פרשת לוַוייטְס. בשעת התה הופעת שוב ונשארת עד שהגיע הזמן להתלבש לארוחת הערב. סעדת איתי בָּסָבוֹי או ברחוב טַייט.[17] ככלל לא נפרדנו עד אחרי חצות, שהרי מצווה היה עלינו לקנח את היום המרתק בפת לילית בוויליס. אלה היו חיי כל שלושת החודשים ההם, מדי יום ביומו, למעט ארבעת הימים שבהם נסעת לחו"ל. ואני, כמובן, נאלצתי אז לנסוע לקאלֵה כדי להחזיר אותך. תפקיד נלעג וטרגי כאחד לאדם בעל אופי ומזג כשלי.

בוודאי תבין זאת עכשיו? בוודאי תתפוס עכשיו שחוסר היכולת שלך להיות לבדך: האופי שלך, התובעני כל כך בדרישתו לתשומת ליבם ולזמנם של אחרים: היעדר כל יכולת לריכוז מתמשך של המחשבה: העובדה המצערת (אני רוצה לחשוב שרק בזה מדובר) שטרם הצלחת לסגל לך את "המזג האוקספורדי" בעניינים אינטלקטואליים – כלומר, מעולם לא היית אחד שיכול להשתעשע ברעיונות בחן, אלא הגעת רק לקיצונות הדעות – שכל הדברים האלה, לצד העובדה שהתשוקות ותחומי העניין שלך התמקדו בחיים ולא באמנות, היו הרסניים להתפתחות התרבותית שלך לא פחות מכפי שהיו הרסניים לעבודתי כאמן? כאשר אני משווה את ידידותי איתך לידידות שלי עם גברים צעירים אף ממך, כמו ג'ון גְּרֵיי ופְּיֵיר לוֹיס, אני בוש ונכלם. חיי האמיתיים, חיי הנעלים יותר, התנהלו איתם ועם דומיהם.

איני מדבר כעת על תוצאותיה המחרידות של ידידותי איתך. אני חושב רק על טיבה כל עוד נמשכה. היא ביזתה אותי מבחינה אינטלקטואלית. היו בך יסודות של מזג אמנותי באיבו, אך פגשתי אותך מאוחר מדי, ואולי מוקדם מדי, אינני יודע. כשלא היית בסביבה הסתדרתי יפה. ברגע שהצלחתי לשכנע את אמא שלך לשלח אותך מאנגליה, בראשית דצמבר של השנה שאליה התייחסתי כאן, אספתי שוב את המארג הקרוע והסבוך של דמיוני, השבתי את חיי לידיי, ולא רק שהשלמתי את שלוש המערכות הנותרות של 'בעל אידיאלי', אלא הגיתי וכמעט גמרתי שני מחזות אחרים בעלי אופי שונה בתכלית, את 'טרגדיה פלורנטינית' ואת 'לה סַנט קוּרטיזָן'.[18] אך לפתע שבת, בלי שנתבקשת, בלי שהוזמנת, ובנסיבות הרות אסון לאושרי. אל שתי היצירות שזנחתי אז לא הצלחתי לחזור. את הלך הרוח שהוליד אותן לא יכולתי עוד לשחזר. עכשיו, לאחר שפירסמת בעצמך ספר שירה, תוכל להבין עד כמה נכון כל מה שאמרתי כאן. וגם אם לא תבין, בכל זאת זוהי האמת המזוויעה שבלב ליבה של ידידותנו. כל עוד היית איתי הבאת חורבן גמור על אמנותי; ועל כך שהתרתי לך לעמוד שוב ושוב ביני לבין האמנות אני מטיל על עצמי את כל נטל האשמה והבושה. לא יכולת לדעת, לא יכולת להבין, לא יכולת להעריך. ולי לא היתה שום זכות לצפות לזה ממך. כל מעייניך היו נתונים רק לסעודות ולגחמות שלך. כל תשוקותיך היו נתונות לבידור, לתענוגות רגילים או רגילים פחות. זה מה שהמזג שלך היה זקוק לו, או חשב שהוא זקוק לו, באותו הרגע. הייתי צריך לאסור עליך להיכנס לביתי ולמקום ששכרתי, אלא אם כן הזמנתי אותך במפורש. על חולשתי זו אני מאשים את עצמי בלי סייג. זו היתה חולשה ותו לא. חצי שעה במחיצת האמנות תמיד היתה יקרה לי יותר מאשר עוד סיבוב איתך. למען האמת לא היה שום דבר, בשום תקופה של חיי, שהיה חשוב בעיני כהוא זה לעומת האמנות. אבל כשמדובר באמן החולשה היא לא פחות מפשע – אם היא חולשה שמשתקת את הדמיון.

אני מאשים את עצמי שהרשיתי לך להביא אותי לכדי חורבן כלכלי מוחלט ומחפיר. אני זוכר בוקר אחד בראשית אוקטובר 92', ישבתי עם אמא שלך ביער המצהיב בבְּרָקְנֶל. בימים ההם ידעתי מעט מאוד על טיבך האמיתי. הספקתי להתארח אצלך באוקספורד משבת עד יום ב', אתה התארחת אצלי בקְרוֹמֶר עשרה ימים ושיחקת גולף. השיחה נסבה עליך, ואמא שלך התחילה לספר לי על האופי שלך. היא סיפרה לי על שתי המגרעות העיקריות שלך: היוהרה שלך, וזה שאתה, כלשונה, "משובש לגמרי בכל מה שנוגע לכסף." אני זוכר היטב איך צחקתי. לא היה לי מושג שהראשונה שבמגרעות האלה תביא אותי לכלא, והשנייה לפשיטת רגל. חשבתי אז שהיוהרה היא מעין פרח חינני שהולם גבר צעיר; אשר לפזרנות – כי חשבתי שהיא מתכוונת ללא יותר מפזרנות – מעלות המתינות והחסכנות לא תאמו את אופיי ולא את מוצאי.[19] אך בטרם עבר עוד חודש אחד על ידידותנו התחלתי להבין למה בעצם התכוונה אמך. התעקשותך על חיים של בזבזנות חסרת אחריות, תביעותיך הבלתי פוסקות לכסף, טענתך שעלי לשלם על כל תענוגותיך בין שאני נמצא איתך ובין שלא, סיבכו אותי כעבור זמן מה בקשיים כלכליים ניכרים; ומה שהפך את הבזבזנות למייגעת וחד־גונית כל כך לדידי לפחות, ככל שגברה אחיזתך העיקשת בחיי, הוא שלמעשה הכסף בוזבז בעיקר על תענוגות האכילה, השתייה וכיוצא באלה. אמנם משמח מעת לעת להסב אל שולחן המאדים מרוב יין וּורדים, אך אתה חרגת מכל מידה של מתינות וטעם טוב. תבעת בלי חן וקיבלת בלי תודה. התחלת לחשוב שיש לך מעין זכות לחיות על חשבוני, בשפע מותרות שמעולם לא הורגלת בו, ושעל כן רק ליבה את תאוותיך; ובסוף, כשהפסדת כסף בהימורים באיזה קזינו באלג'יר, פשוט שלחת לי למחרת בבוקר מברק ללונדון כדי שאפקיד את הסכום שהפסדת בחשבונך בבנק – ולא הקדשת לעניין שום מחשבה נוספת.

כאשר אני אומר לך שמסתיו 1892 ועד תאריך המאסר שלי הוצאתי איתך ועליך יותר מ-5,000 ליש"ט בכסף מזומן,[20] בלי קשר לחובות שצברתי, תוכל לקבל מושג כלשהו על טיבם של החיים שהתעקשת עליהם. אתה חושב שאני מגזים? ההוצאות הרגילות שלי איתך ביום רגיל בלונדון – על ארוחות צהריים, ערב, לילה, בילויים, כרכרות וכל היתר – נעו בין 12 ל-20 ליש"ט, וההוצאות השבועיות היו בהתאם כמובן, ונעו בין 80 ל-130 ליש"ט. על שלושת החודשים שלנו בגורינג ההוצאות שלי (כולל שכר דירה כמובן) הסתכמו ב-1,340 ליש"ט. צעד אחר צעד נאלצתי לעבור עם פקיד ההוצאה לפועל על כל פריט בחיי. זה היה נורא. "חיים של צנעה ומותרות של השכל"[21] – זה כמובן אידיאל שלא יכולת להבין באותה עת, אבל פזרנות כזו היתה חרפה לשנינו. אחת מארוחות הערב המקסימות ביותר שזכורות לי היא ארוחה שאכלנו רובי ואני בבית־קפה קטן בסוהו, שעלתה בשילינגים מה שעלו ארוחותיי איתך בלירות. ארוחת הערב שלי ושל רובי הולידה את הדיאלוג הראשון והטוב שכתבתי מימיי. הרעיון, הכותרת, העיבוד, הסגנון, הכול גובש סביב ארוחה ב-3.50 פרנק. מארוחות הערב הפרועות איתך לא נותר דבר מלבד זכר אכילה מופרזת ושתייה מופרזת. וכניעתי לתביעותיך הזיקה לך: עכשיו אתה יודע את זה. תכופות הפכה אותך לחמדן: לעיתים, לאכזר לא מעט: ותמיד לגס רוח. תפקידי כמארח שלך היה לעיתים קרובות מדי זכות מפוקפקת, והסב לי חדווה מועטה. שכחת – לא אומַר את גינוני הנימוס של התודה, כי גינוני נימוס נוטים להעיב על ידידות קרובה – שכחת פשוט את חן הרעות המתוקה, את קסם השיחה הנעימה, את אותו [22]τερπνὸν κακόν כפי שכינו זאת היוונים, ואת כל מנעמי הרוח ההופכים את החיים למקסימים ומשמשים להם ליווי בדומה למוזיקה, המבטיחים שהכול יהיה מכוון כראוי וממלאים בניגון את המקומות הצורמים או הדוממים. וגם אם ייראה לך משונה שאדם הנתון במצב נורא כשלי יבחין בין ביזיון אחד למשנהו, בכל זאת אני מודה בכנות שהאיוולת שבה נהגתי כשפיזרתי את כל הכסף הזה עליך, והעובדה שנתתי לך לבזבז את הוני באופן שהזיק לא רק לי אלא גם לך, צובעות את פשיטת הרגל שלי, בעיניי ולדידי, בגוון של הפקרות מצויה הגורמת לי להתבייש בה כפליים. נועדתי לדברים אחרים.

אך יותר מכול אני מאשים את עצמי על הניוון המוסרי הגמור שהרשיתי לך להביא עלי. בסיסו של האופי הוא כוח הרצון, וכוח רצוני השתעבד לגמרי לשלך. האמירה נשמעת מגוחכת, ואף על פי כן היא נכונה. הסצנות הבלתי פוסקות שהיו לך כמדומה בבחינת כורח גופני כמעט, ושבמהלכן התעוותו גופך ונפשך והיו נוראים לעיניים לא פחות מאשר לאוזניים: השיגעון הנורא שירשת מאביך, שיגעון כתיבת מכתבים מבחילים ונתעבים: היעדר כל שליטה ברגשות שלך, הבא לידי ביטוי במצבי רוח נרגנים ומתמשכים של שתיקה זועפת, ובאותה מידה בהתקפים הפתאומיים של זעם אפִּילֵפְּטי כמעט; כל הדברים האלה, שעליהם כתבתי לך מכתב – שאותו השארת מוטל בָּסבוי או במלון אחר, וכך קרה שהוצג בבית־המשפט על ידי פרקליטו של אביך – מכתב ובו תחינה שלא נעדר ממנה פאתוס, אילו ידעת בעת ההיא לזהות את מרכיביו של פאתוס או את אופן הביטוי שלו: כל אלה, אני אומר, היו המקור והסיבות לכניעה הרת האסון שלי בפני הדרישות שלך, שרבו מיום ליום. שחקת אותי. זה היה ניצחונה של רוח קטנה על רוח גדולה ממנה. דוגמה לאותה רודנות של החלש על החזק שאני מתאר באחד ממחזותיי כ"רודנות היחידה שמאריכה ימים."[23]

וזה היה בלתי נמנע. בכל קשר בחיים עם אחרים צריך למצוא איזה moyen de vivre.י[24] במקרה שלך, צריך היה לוותר לך או לוותר עליך. לא היתה אפשרות אחרת. בגלל חיבה עמוקה אם גם שגויה כלפיך: בגלל הרחמים הגדולים שעוררו בי מגרעות המזג והאופי שלך: בגלל עצלותי הקֵלטית[25] ואופי נוח שהיה לשם דבר: בגלל סלידה אמנותית מסצנות המוניות וממילים כעורות: בגלל חוסר היכולת לשאת טינה מכל סוג שהוא שאפיין אותי בעת ההיא: בגלל רתיעתי מחיים שהופכים למרירים ונטולי חן: בגלל דברים שאני, שמעייניי היו נתונים לדברים אחרים לגמרי, תפסתי כלא יותר מזוטות קטנוניות מכדי שיהיו ראויות ליותר מרגע של מחשבה או עניין – בגלל כל הסיבות האלה, הנראות תמימות כל כך, ויתרתי לך תמיד. כתוצאה טבעית הפכו הדרישות שלך, מאמצי השליטה שלך, התביעות שלך, למופרכים יותר ויותר. המניע הבזוי ביותר שלך, התאווה הנקלית ביותר שלך, התשוקה הנחותה ביותר שלך, הפכו לדידך לחוקים שעל פיהם צריכים להתנהל לעולם חייהם של אחרים, חוקים שלטובתם, אם נחוץ, יש להקריב אותם בלי היסוס. מכיוון שידעת שתמיד תוכל להשליט את רצונך באמצעות איזו סצנה, היה טבעי ביותר שתעבור, כמעט בלא מודע, אני בטוח, לכל גילוי מופרז של אכזריות וולגרית. בסוף כבר לא ידעת לאן אצה לך הדרך, ולאיזו תכלית. כיוון שעשית כרצונך בכישרון שלי, בכוח הרצון שלי וברכוש שלי, דרשת, בחמדנות אין קץ, את כל קיומי. לקחת אותו. וברגע המכריע, הטרגי בחיי, רגע לפני המהלך המצער של הגשת התביעה המגוחכת שלי, עמד מן העֵבר האחד אביך, שתקף אותי בכרטיסי הביקור המחרידים שהשאיר במועדון שלי, ומן העבר האחר עמדת אתה, ותקפת אותי במכתבים נתעבים לא פחות. המכתב שקיבלתי ממך בבוקר היום שבו הנחתי לך לקחת אותי למשטרה כדי להוציא את צו המעצר המגוחך נגד אביך היה המכתב הגרוע שכתבת אי פעם, ומהסיבה המחפירה ביותר. בין שניכם איבדתי את הראש. שיקול הדעת שלי נטש אותי. הבעתה תפסה את מקומו. למען האמת, לא ראיתי מנוס אפשרי מאיש מכם. סומא כשלתי, כשור לבית המטבחיים. טעיתי טעות פסיכולוגית ענקית. תמיד חשבתי שהוויתורים שלי בדברים הקטנים הם חסרי משמעות: שכאשר יגיע רגע גדול אוכל לשוב ולהשליט את כוח הרצון שלי, שמטבעו היה חזק משלך. זה לא קרה. ברגע הגדול כוח הרצון שלי בגד בי לחלוטין. בחיים אין באמת דברים קטנים וגדולים. לכל הדברים ערך זהה וגודל זהה. ההרגל שלי לוותר לך בכל דבר – שהיה נעוץ בראשיתו בעיקר באדישות – הפך בלי משים לחלק ממשי מהאופי שלי. בלי שידעתי, הוא קיבע את המזג שלי במצב אחד, הרה אסון. ולכן אומר פֵּייטֶר,[26] באחרית הדבר המתוחכמת למהדורה הראשונה של מסותיו, כי "הכישלון משמעו רכישת הרגלים." כאשר אמר את זה, קשי־ההבנה באוקספורד חשבו שהמשפט אינו אלא היפוך מרושע של הטקסט המייגע משהו מה'אתיקה' של אריסטו;[27] אך צפונה בו אמת נפלאה, נוראה. הרשיתי לך להתיש את כוח האישיות שלי. במקרה שלי, רכישת הרגל התגלתה לא רק ככישלון, אלא כחורבן. היית הרסני לי מבחינה אתית עוד יותר מאשר מהבחינה האמנותית.

מרגע שאושר הצו, רצונך הכתיב כמובן הכול. בשעה שהיה עלי להיות בלונדון, לשמוע עצה נבונה ולבחון בשקט את המלכודת המחרידה שהרשיתי לעצמי להילכד בה – מלכודת הפתאים, כך קורא לה אביך עד עצם היום הזה – התעקשת שאקח אותך דווקא למונטה קרלו, מכל המקומות המבחילים בעולמו של אלוהים, כדי שתוכל להמר כל היום וכל הלילה, כל עוד הקזינו פתוח.

אשר לי, כיוון שמשחק הבָּקָרָה לא קוסם לי, נותרתי לנפשי, לבדי, בחוץ. סירבת להקדיש ולו חמש דקות לדיון במצב שאליו הבאתם אותי אתה ואביך. כל תפקידי היה לשלם על הוצאות המלון שלך ועל ההפסדים שלך. הרמיזה הקלה ביותר למה שצפוי לי נתפסה כמייגעת. סוג חדש של שמפניה שעליו המליצו לנו עניין אותך יותר.

עם שובנו ללונדון, אלה מחבריי שבאמת רצו בטובתי התחננו בפני שאצא את אנגליה ולא אתייצב למשפט בלתי אפשרי. ייחסת להם מניעים שפלים משום שנתנו עצה כזאת, ולי פחדנות, משום שהקשבתי לה. הכרחת אותי להתמודד עם כל זה כמיטב יכולתי על דוכן העדים, בעדות שקר רצופה שטויות מגוחכות. ובסוף, כמובן, אני נעצרתי ואביך הפך לגיבור השעה; ובעצם, ליותר מגיבור השעה גרידא; משפחתך נמנית עכשיו, בדרך פלא, עם בני האלמוות; כי בתולדה גרוטסקית מן הסוג המשמש מעין יסוד גותי בהיסטוריה, והופך את קליאו[28] למוזה קלת הדעת מכולן, אביך יחיה לעד במקראות של בתי־הספר של יום א' כאחד ההורים הרחומים וטהורי הנפש; מקומך יהיה עם שמואל התינוק; וברפש העמוק ביותר בתעלות הרשע, בין ז'יל דה רֵה והמרקיז דה סאד, אשב אני.[29]

מובן שהייתי צריך להיפטר ממך. הייתי צריך לנער אותך מחיי כאדם המנער ממלבושו יצור שעקץ אותו. במחזה המופלא ביותר שלו מספר לנו אָייסְכֵלוֹס על האציל הדגול המגדל בביתו גור אריות, λέοντος ἶνιν, ואוהב אותו משום שהוא נענה לקריאתו בעיניים בורקות ומחניף לו כדי לקבל את מזונו: φαιδρωπὸς πὸτὶ χεῐρα, σαὶνων τε γαστρὸς άναγκαις. והיצור מתבגר וחושף טבע היאה למינו, ᾖθος τὸ πρόσθε τοκήων, ומכלה את האציל ואת משפחתו ואת כל אשר לו.[30] אני מרגיש שהייתי אחד כמותו. אך לא אשמתי בכך שלא נפרדתי ממך, אלא בכך שנפרדתי ממך לעיתים תכופות מדי. ככל הזכור לי, שמתי קץ לידידותי איתך מדי שלושה חודשים. ובכל פעם הצלחת לשכנע אותי, בתחנונים, במברקים, במכתבים, בתיווכם של חבריך, בתיווכם של חבריי וכיוצא באלה, שארשה לך לחזור. כאשר עזבת את ביתי בטוֹרקי בסוף מרץ 1893 החלטתי לא לדבר איתך שוב לעולם, וגם לא להרשות לך בשום פנים ואופן לבלות בחברתי, עד כדי כך סלדתי מן הסצנה שעשית ערב נסיעתך. כתבת ושלחת מברק מבריסטול, כדי להתחנן שאסלח לך ואפגש איתך. המורה שלך, שלא הצטרף אליך, אמר לי שהוא חושב שלפעמים אתה לגמרי לא אחראי למה שאתה אומר ועושה, ושרוב האנשים במוֹדְלֶן,[31] אם לא כולם, באותה הדעה. הסכמתי להיפגש איתך, וכמובן סלחתי לך. בדרך העירה התחננת שאקח אותך לסָבוי. איזה ביקור הרה אסון עבורי!

כעבור שלושה חודשים, ביוני, היינו בגוֹרינג. כמה מחבריך באוקספורד באים לביקור משבת עד יום שני. בבוקר שבו נסעו עשית סצנה איומה כל כך, מעיקה כל כך, שאמרתי לך שעלינו להיפרד. אני זוכר היטב שכשעמדנו על מגרש הקרוֹקֶט השטוח, מוקפים סביב סביב במדשאה הנאה, הסברתי לך שאנחנו מקלקלים זה לזה את החיים, שאתה מחריב לגמרי את חיי שלי וברור שאני לא באמת הופך אותך למאושר, שפרידה מוחלטת ובלתי הפיכה היא הדבר החכם והנבון היחידי שעומד על הפרק. הסתלקת בזעף אחרי ארוחת הצהריים והשארת בידי רב־המשרתים את אחד המכתבים הדוחים ביותר שלך, כדי שימסור לי אותו לאחר צאתך. לא עברו שלושה ימים וכבר שלחת מברק מלונדון, התחננת שאסלח לך וארשה לך לחזור. אני שכרתי את המקום ההוא כדי לשמח אותך. העסקתי לבקשתך את משרתיך שלך. תמיד ציער אותי נורא המזג המחריד שלך, שלמעשה היית קורבן שלו. חיבבתי אותך. לכן הרשיתי לך לחזור וסלחתי לך. כעבור שלושה חודשים נוספים, בספטמבר, התחילו סצנות חדשות, הפעם משום שהראיתי לך את המשגים בניסיון שלך לתרגם את 'סלומה', משגים של תלמיד בית־ספר. בינתיים בוודאי התקדמת מספיק בלימוד הצרפתית כדי לדעת שהתרגום לא היה ראוי לך כבוגר אוקספורד מצוי, בדיוק כשם שלא היה ראוי ליצירה שביקשת להעביר. לא ידעת זאת אז, כמובן, ובאחד המכתבים הבוטים שכתבת לי בעניין אמרת שאינך חב לי "שום חוב אינטלקטואלי". זכור לי, שכאשר קראתי את ההצהרה הזאת הרגשתי שבעצם זו האמת הנכוחה האחת שכתבת לי כל משך ידידותנו. הבנתי שאופי מעודן פחות משלי באמת היה מתאים לך הרבה יותר. אינני אומר זאת במרירות כלל וכלל, אלא כאמת פשוטה על הרֵעות. בסופו של דבר הבסיס לכל רעות, בין שבנישואים ובין שבידידות, הוא השיחה, ולשיחה צריך להיות בסיס משותף; ובין שני אנשים שהתרבות שלהם שונה בתכלית, הבסיס המשותף היחידי שייתכן הוא הרמה הנמוכה ביותר. יש קסם בהבל – במחשבה ובמעשה. בשעתי הפכתי אותו לאבן היסוד של משנה מבריקה ביותר, שהוצגה במחזות ובפרדוקסים. אך הקצף והגבבה של חיינו היו לי תכופות מייגעים עד מאוד; נפגשנו רק ברפש; ואף על פי שהנושא האחד שעליו נסבה כל שיחתך היה מרתק, מרתק נורא, בסופו של דבר הוא היה לי חד־גוני למדי. לעיתים קרובות השתעממתי עד מוות, וקיבלתי את זה כשם שקיבלתי את תשוקתך למופעי בידור, או את השיגעון שלך למותרות מגוחכים באוכל ובמשקה, או כל אחת מהתכונות שלך שהיו מושכות פחות לדידי – כלומר, כדבר שפשוט צריך להשלים איתו, חלק מהמחיר הגבוה שצריך לשלם על ההיכרות איתך. כאשר עזבתי את גורינג ונסעתי לשבועיים לדינַרְד כעסת עלי מאוד משום שלא לקחתי אותך איתי, ולפני צאתי לשם עשית כמה סצנות מאוד לא נעימות במלון אוֹלְבֶּמארל, ושלחת לי כמה מברקים לא נעימים באותה מידה לאחוזה שבה התארחתי למשך כמה ימים. אמרתי לך, אני זוכר, שלדעתי עליך לבלות זמן מה עם המשפחה שלך, לאחר שהעברת את כל העונה[32] עם אחרים. אך למעשה, אם לנהוג בגילוי לב גמור, לא יכולתי להרשות לך להיות איתי בשום פנים ואופן. בילינו יחד כבר שנים־עשר שבועות כמעט. הייתי זקוק למנוחה וחופש מהמתח הנורא הכרוך בחברתך. היה נחוץ לי קצת זמן בגפי. נחוץ מבחינה אינטלקטואלית. ולכן אני מודה שראיתי במכתב שלך, שממנו ציטטתי, הזדמנות טובה מאוד לשים קץ לידידות הרת האסון שצמחה בינינו, ולשים לה קץ בלי מרירות, כפי שניסיתי לעשות כבר באותו בוקר יוני בהיר בגורינג, שלושה חודשים קודם לכן. ואולם הובהר לי – למעשה מפי אחד מחבריי שלי, שאליו פנית בצרתך – שאתה תיפגע מאוד, אולי תושפל אפילו, אם עבודתך תשלח לך חזרה כמו תרגיל של תלמיד בית־ספר; שאני מצפה ממך להרבה יותר מדי מבחינה אינטלקטואלית; ושבלי קשר למה שאתה כותב ועושה, אתה מסור לי באופן שלם ומוחלט. לא רציתי להיות הראשון שיעצור אותך או ירפה את ידיך בראשית דרכך הספרותית. ידעתי יפה ששום תרגום, למעט תרגום של משורר, לא יוכל לייצג את הצבע והקצב של יצירתי במידה כלשהי של סבירות: והמסירות נראתה לי, נראית לי עדיין, דבר מופלא שאין לבטל כלאחר יד: לכן קיבלתי בחזרה את התרגום וגם אותך. כעבור שלושה חודשים בדיוק, לאחר סדרת סצנות ששיאה באחת מבחילה עוד יותר מהרגיל, כשבאת אלי באחד מערבי שני מלווה בשניים מחבריך, מצאתי את עצמי נס לחו"ל למחרת היום כדי לברוח ממך, מציג למשפחתי איזו סיבה מגוחכת לנסיעה הפתאומית ומותיר למשרת שלי כתובת בדויה מחשש שתבוא בעקבותיי ברכבת הבאה. ואני זוכר שבאותו יום, בקרון הרכבת שאץ לו לפריז, חשבתי לאיזה מצב בלתי אפשרי, נורא, משובש לחלוטין הגיעו חיי, אם אני, אדם ששמו הולך לפניו ברחבי העולם, נאלץ לנוס מאנגליה כדי לנסות להיפטר מידידות שהיתה הרסנית לגמרי לכל מה שנעלה בי, מבחינה אינטלקטואלית ואתית: והאדם שמפניו נסתי לא היה איזה יצור נורא שהגיח לחיים המודרניים מן הביב או הרפש, שאיתו סיבכתי את ימי, אלא אתה – צעיר מהמעמד ומהחוג החברתי שלי, שלמד בקולג' שלי באוקספורד והיה אורח של קבע בביתי. מברקי התחינה והחרטה הקבועים הגיעו בהמשך. התעלמתי מהם. לבסוף איימת שאם לא איאות להיפגש איתך, לא תיאות בשום פנים ואופן לצאת למצרים. והרי אני התחננתי בפני אמך, בידיעתך ובהסכמתך, שתשלח אותך מאנגליה למצרים כי בלונדון אתה הורס את חייך. ידעתי שאם לא תיסע היא תתאכזב נורא, ולמענה פגשתי אותך בכל זאת; ותחת השפעתה של התרגשות גדולה, שאפילו אתה בוודאי לא שכחת, מחלתי על העבר; אם כי לא אמרתי כלום על העתיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ממעמקים”