מה קורה לגבר, אזרח במדינת ישראל, שבת זוגו מתלוננת עליו כאשר הוא נפגש עם המשטרה, שרות בתי הסוהר, בתי המשפט […]
פרק 1. תלונה ראשונה – השעה היתה שתיים לפנות בוקר כאשר צלצל הטלפון והעיר אותי משנתי. על הקו היה גבר שהציג את עצמו כשוטר, והתלונן על כך שהוא עומד בפתח הבית מזה זמן רב, דופק על הדלת, מצלצל בפעמון – ואינו מבין מדוע אינני פותח. התנצלתי, אמרתי לו שדלת החדר היתה סגורה, אני ישנתי, ולכן לא שמעתי את הדפיקות.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת; בחוץ עמדו שני שוטרים במדים, והביטו בי במבט חמור סבר. הם נכנסו פנימה והודיעו לי שהגיעו אל הבית בעקבות תלונה שהוגשה נגדי על איומים.
התלונה הוגשה על ידי בת זוגי דאז, בעקבות ריב סוער שהיה בינינו באותו ערב. ריב אחד מני רבים באותה תקופה, שבסיומו היא עזבה בזעם את הבית. וכפי שהתברר לי באותו רגע – פנתה לתחנת המשטרה, והגישה נגדי תלונה. פרטי אותו ריב, או יחסינו לפני כן, אינם מעניינו של ספר זה ובעצם אינם מעניינו של איש מלבד שנינו. עם זאת, אציין בכותרת כי נפרדנו כמה חודשים לפני אותו ערב, ומסיבות שאותן אפרט בהמשך, באותו זמן עדיין גרנו באותו בית.
השוטר הודיע לי שאני “מעוכב לחקירה”, ודרש ממני להתלוות אליו לתחנת המשטרה. הוא הסביר לי באריכות שיש הבדלים בין עיכוב לבין מעצר, ואמר שאני צריך לשמוח שזה רק עיכוב. מה אגיד לכם, שמחה היתה הדבר האחרון שחשתי באותו רגע; שוטר פולש אל ביתי באמצע הלילה, מעיר אותי מהשינה, מספר לי שהוגשה נגדי תלונה, ומכריח אותי להקשיב להרצאות מלומדות על ההבדלים שבין עיכוב ובין מעצר. הייתי מבוהל מכל מה שמתרחש סביבי ובאופן טבעי, לא ממש הקשבתי לו. הדבר היחידי שזכרתי מכל המלל שלו, הוא שאם הייתי מוגדר כעצור, הוא היה כופת אותי באזיקים.
ובכן, השוטר דרש ממני להתלבש ואף הלך אחרי לחדר השינה. הסתכלתי עליו בתדהמה וביקשתי ממנו להמתין בסלון, אך הוא הודיע לי שהוא חייב להיות איתי בקשר-עין כל הזמן. אני תוהה מה הוא חשב שיקרה. אולי הוא חשב שאברח דרך החלון, על אף העובדה שאני גר בקומה גבוהה? אולי הוא חשב שאתאבד? בכל אופן, האיש נכנס אחרי לחדר השינה. עמדתי שם נבוך מאוד ולא ידעתי מה לעשות. הוא מצדו הודיע לי ש”אין לו זמן לעמוד שם כל הלילה”, ואמר לי להתפשט. הוא עמד והסתכל עלי בשעה שהורדתי מעלי את בגדי השינה והתלבשתי, ואפילו לא טרח להסיט את מבטו כדי לאפשר לי מעט פרטיות. נו מילא, כבר הייתי בעבר במלתחות ציבוריות של גברים, אז באמת מה כבר העניין הגדול בגבר נוסף שראה אותי במערומיי?… יחסית למה שקרה בהמשך, בכל אופן, התנהגותו זו של אותו שוטר בטלה בששים.
במהלך הדין ודברים הזה התעורר בני הצעיר שהיה אז בן עשר בערך; הוא יצא מחדרו, ראה שוטרים בבית, ונבהל. בזמן שהשתדלתי להרגיעו, אמרתי לשוטר שאצטרך לקחת אותו אתי לתחנת המשטרה כי אינני יכול להשאירו לבד בבית. השוטר סירב, התקשר לתחנת המשטרה, סיפר להם על המצב, וביקש מהם שיתקשרו אל האישה ויודיעו לה שתחזור הביתה לקחת אחריות על הילד. הם אכן עשו זאת, וכעבור כחמש דקות היא הגיעה. אני יכול רק להניח שלאחר שהגישה את התלונה, הורו לה השוטרים שלא לשוב הביתה עד אשר יודיעו לה שהם ניקו את הבית מנוכחותי. בדיעבד נודע לי כי היא אכן ישבה אצל חברה וחיכתה לטלפון. ברגע שהיא חזרה הביתה הובלתי אחר כבוד אל הניידת, ונסענו לתחנת המשטרה.
בתחנת המשטרה הושיבו אותי בפני שוטרת שגבתה ממני עדות על אודות השתלשלות האירועים; היא הודיעה לי שאני חשוד בכך שאיימתי על האישה באמצעות כיסא. אני הכחשתי את הדברים נמרצות, וטענתי שלא איימתי כלל. היא שאלה שאלות נוספות בעניין מערכת היחסים שלי ושל זוגתי דאז, ואני השבתי כמיטב יכולתי.
במהלך הדברים הללו, הרגשתי שהשוטרת היתה מאוד עוינת; טון הדיבור שלה, השאלות ששאלה, הערותיה על תשובותיי – כל אלה היו רוויים בוז ולגלוג, והבהירו לי שאינה מאמינה לאף מילה שלי. כפי הנראה, הייתי בעיניה פשוט “עוד גבר אלים שאינו מודה במעשיו”, אחד מני רבים שהיא פוגשת כל הזמן. בשבילי, החוויה כולה היתה חדשה לחלוטין – שלא לומר תלושה ומזעזעת, אבל בעבורה, שרגילה במצבים מעין אלה – יש להניח שהייתי עוד גבר עלוב, “גיבור על נשים חלשות, ומבוהל עד מוות כאשר הוא נעצר על ידי המשטרה”. בהחלט יכול להיות שזו פרשנות שלי, ואותה שוטרת סתם היתה אדישה ועייפה, ופשוט עשתה את עבודתה.
בשלב מסוים אמרתי לה בתסכול רב שכל החקירה מיותרת, משום שהיא ממילא אינה מקשיבה לדברים שאני אומר. כבר אז, מבלי לדעת עד כמה דבריי נכונים, טענתי בפניה ששמעתי המון סיפורים כאלה, על כך שתלונות האישה מתקבלות אוטומטית, ועל כך שהמשטרה מתייחסת לגברים באופן מחפיר, שלא לומר – כאילו שהם חסרי ערך לחלוטין. השוטרת השיבה לי שזה בכלל לא נכון; שהם מתייחסים לכל מקרה לגופו, בודקים אותו ביסודיות, וחתמה בהצהרה ש”אין שום העדפה לאישה על פני גבר”. לא האמנתי לה.
כאשר הסתיימה החקירה, היא הורתה לי לצאת מהחדר ולחכות במסדרון, וציינה כי עליה להעביר את ממצאי החקירה לקצין, והוא זה שמחליט מה יש לעשות הלאה. כעבור דקות ספורות היא חזרה עם החלטתו: נדרש ממני שלא לשוב הביתה, ולא ליצור כל קשר עם האישה בכל דרך שהיא, למשך חמישה ימים. בנוסף, נדרשתי להזעיק אדם קרוב אלי, שיסכים שאגור אצלו במשך חמשת הימים הללו. באופן פורמלי הוחתמתי על “כתב ערובה” שאעמוד בתנאים הללו, כך שבפועל בעצם לא הוצא נגדי שום צו, ואני עשיתי את הכול מרצוני החופשי, כביכול. “רצוני החופשי” באותו זמן הונע בעיקר מן העובדה שהובהר לי בעל פה, באופן חד-משמעי, שאם אסרב לחתום על הנייר – אשלח למעצר.
ביקשתי שיאפשרו לי לישון במקום אחר. העדפתי לישון על הרצפה במשרדי, אולם בקשתי זו נדחתה על הסף בטענה שאני מסוכן, ועל כן מישהו חייב להשגיח עלי כדי שלא אטריד את האישה. שוב מצאתי את עצמי תוהה באשר להיגיון המשטרתי המובע בטענה זו – כיוון שהדרישה היחידה היתה שאלון אצל מישהו בבית, בעוד שבמהלך היום הורשיתי ללכת לעבודה ולעשות כל דבר אחר שאחפוץ בו – מלבד יצירת קשר עם האישה. העדפתי לחתום. הזעקתי את אחי והוא אכן הגיע. השעה היתה בין שלוש לארבע בבוקר. הוא חתם על הערבות, ולאחר מכן הורשינו ללכת.
הרושם שלי היה, שכל ההליך הזה קבוע מראש. תמיד. שהוא אינו מותנה במהות התלונה או בחומרתה; יש כאן מילה של הגבר מול מילתה של האישה, וההנחה היא שהגבר אשם. לא נעשתה שום פעולה נוספת לחקירת העניין, אף על פי שהיו דברים רבים שהמשטרה היתה יכולה לעשות אילו רק היה לה עניין כלשהו לברר מה קרה באמת.
למשל, יכלו לערוך עימות ביני לבין המתלוננת. אני סבור כי גביית העדות ממני לא נעשתה לצורך קבלת ההחלטה אם תהיה הרחקה או שלא תהיה, אלא לצורך הטיפול המשפטי בתיק, בהמשך. הדברים שלמדתי לאחר מכן הביאו אותי להבין כי ככל הנראה, קיים נוהל קבוע במקרים מסוג זה, שאינו כולל את ההוראה המכוננת “כל אדם זכאי עד אשר הוכחה אשמתו” – ולכן היו מרחיקים אותי מהבית בכל מקרה. השוטרת העבירה את התיק לקצין לעיון, משום שגם זה כלול בנוהל. חשוב לציין כי עוד לפני שידעתי את הדברים שאני יודע כיום, הרגשתי באופן ברור באותה סיטואציה, שכל הנוגעים בדבר “עושים פוזה” של שיקול דעת, כדי להסתיר את השרירותיות שבפעילותם.
בנוסף, שאלתי את עצמי מדוע הם התאמצו כל כך לגבות ממני עדות בשעה שלוש לפנות בוקר. הם יכלו בשקט להודיע לי שהם “מצטערים אבל המשרד סגור כעת, והוא ייפתח בשמונה בבוקר”. “שב במסדרון ותמתין”. אולי הם נהגו כך מפני שהוגדרתי “מעוכב”, ועל פי החוק – כך גיליתי מאוחר יותר – אי אפשר לעכב אדם מעבר לשלוש שעות. בדיעבד, אני חושב שהייתי מעדיף לחכות לבוקר. כך לפחות לא היה עלי להטריד את אחי בשעה שלוש לפנות בוקר, להעיר אותו משנתו, ולאלץ אותו לקום ולרוץ לתחנת המשטרה בעבורי.
***
כעבור כמה ימים פגשתי שלושה מחבריי הקרובים והתחלתי לספר את קורותיי באותו לילה; עוד לפני שסיימתי, קפץ משה ממקומו ואמר “אתה רוצה לומר שהיית בבית לבד עם הילד הקטן שלך במשך כמה שעות?” כאשר הנהנתי בראשי הוא הוסיף ש”זו ממש שערורייה וחוסר אחריות מצד המשטרה”; “אם הם חושבים שאתה מסוכן ושחייבים להרחיק אותך מהבית, הרי שהם הפקירו את הילד. הם היו צריכים לשלוח ניידת באופן מיידי”. שמעון החרה החזיק אחריו ואמר בציניות שאולי צריך היה לשלוח כמה ניידות, וגם להפעיל סירנות. מוטי אמר לשניהם שיפסיקו להיות ציניים כי הנושא רציני מדי. “סליחה,” אמר שמעון ברצינות תהומית “אם משטרת ישראל טוענת שהחשוד מסוכן, לא יתכן שהם יישבו בשאננות ולא יעשו כלום במשך שעות, כאילו אין שום סיכון”. מוטי ניסה להרגיע אותו ואמר “אתה צודק, אבל אפשר להגיד את זה בשקט ולא לצרוח”. שמעון התעצבן עוד יותר ואמר “כן, אולי אני אגיד משהו מתרפס בסגנון: ‘אויש, משטרת ישראל, זה לא פייר, אתם לא כל כך בסדר, אין התאמה בין מה שכתבתם למה שעשיתם’.” משה חיזק אותו, ואמר בנחרצות שזה בדיוק מה שצריך להגיד, וכנראה שבמשטרה חשבו שבעצם אין שום סיכון ממשי, וזו שערורייה שמרחיקים אדם מביתו שלו בתירוץ שהוא מסוכן, למרות שלפי ההתנהגות שלהם הם לא חשבו כך.
בשלב הזה השתררה שתיקה, עד שלבסוף מוטי שבר אותה, החליף נושא ואמר שהוא מרחם על האישה ש”התייבשה אצל החברה שלה עד שתיים לפנות בוקר, עד שהמשטרה הואילה בטובה לבוא”. משה אמר שמי שמסכנה היא החברה, שהיתה צריכה לארח אותה ולא ללכת לישון עד שתיים לפנות בוקר. ושמעון ענה לו, שלדעתו היא לא מסכנה בכלל והיא בטח נהנתה מכל ה”אקשן”, ויכלה “להזיל דמעות תנין על מצבה האומלל של המשפחה שמתרסקת לרסיסים…”
***
לאחר שתמו חמשת ימי ההרחקה, שבתי לגור בבית.
כיום, כאשר אני שואל את עצמי מה פתאום חזרתי לשם, ובכלל – מדוע לא עזבתי את הבית מיד בהתחלה – אני מודה שאני מתקשה להיכנס שוב לנעליה של הדמות שהייתי אז, ולנתח מה הניע אותי בזמני לבחור את צעדיי כפי שבחרתי.
עם זאת, אני יכול להיזכר בכמה דברים שהניעו אז את האדם שהייתי; ראשית, היתה בי עדיין תקווה לשיקום הקשר. קיוויתי שהמשפחה לא תתפרק. הייתי בטוח שאם אעזוב את הבית לא תהיה דרך חזרה, ועדיין קיוויתי שהמגורים המשותפים עם האישה יובילו להידברות, ושאני ובת זוגי דאז נמצא את הדרך ליישר את ההדורים, לפתוח דף חדש ולשקם את הקשר. בנוסף, לא רציתי להיפרד משום שלא רציתי להישאר לבד, וגם לא רציתי לעבור לגור במקום אחר. רציתי להישאר במקום המוכר והידוע, למרות כל המריבות והכעסים. נדמה לי שהאמירה הממצה ביותר את המקום שבו הייתי אז – היא שפחדתי לקום וללכת אל הלא נודע.
היתה גם הבעיה הכספית; הייתי משוכנע שנפסיד המון כסף במכירת הרכוש, ונוסף על כך, הייתי בטוח שאני עצמי לא אוכל להמשיך ולקיים את העסק שלי ולעבוד כפי שעבדתי בעבר, כיוון שאצטרך להפנות משאבים רבים להליך הפרידה. חששתי שהליך זה יהפוך למלחמת כל בכול. היום, לצערי, אני יודע שצדקתי בעניין הזה.
אבל היו דברים נוספים, מסוג אחר; לא רציתי “לברוח” ו”לוותר על המקום שלי”. כך ראיתי את זה. רציתי שנמכור את הבית אם לא נצליח לשקם את הקשר. רציתי ששנינו נעזוב, ושכל אחד ילך לדרכו החדשה. לא רציתי להעניק לה את היתרון הקיים בהישארות במקום המוכר והידוע, בעוד שאני איאלץ לעבור לגור במקום אחר ולהוציא כסף רב – שלא היה לי – על שכירת מקום חדש. לא רציתי להשאיר לה את כל הרכוש שהיה בבית וללכת לקנות הכול מחדש. מעבר לכל הפרשנויות שלי, מבחינה טכנית זה מה שידעתי שיקרה אם לא אחזור הביתה אחרי התלונה הראשונה. ואז, עוד לא הייתי מוכן לוותר מראש על הדברים הללו.
רובד נוסף שחשוב להבין, רובד קריטי לסיפור הזה, הוא העובדה שהיתה בי אמונה חזקה ומושרשת מאוד במדינה ובמוסדותיה; היה לי ברור שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ושהיא מבוססת על שוויון ועל צדק. היה לי ברור שאין אפליה בין גברים ונשים – שכולם שווים בפני החוק. היה לי ברור שאנחנו נעמוד בפני בית המשפט, והוא יסייע לנו למצוא את הדרך הטובה וההוגנת ביותר, שלא לומר – הדרך ההגונה ביותר – לפירוק הקשר. כך חשבתי לתומי.
ודאי, אני חי במדינה הזאת ושמעתי על קיומם של צווי הרחקה, אלא שהייתי משוכנע שהם ניתנים רק כאשר יש אלימות. הייתי משוכנע שגם אם האישה מתלוננת נגדי, בית המשפט יבחן את הדברים לעומק ויברר את האמת. ומאחר ואינני אדם אלים ואין לי היסטוריה של אלימות, הרי שלא יופעלו נגדי צווי הרחקה. לא זו בלבד, הייתי אף משוכנע שגם היא יודעת את זה, ועל כן היא לא תגיש סתם כך בקשות שאינן מבוססות על דבר.
אמנם, שמעתי סיפורים על קיומן של עלילות שווא, אבל הייתי בטוח שאלה דיבורי סרק. הייתי בטוח שמי שטוען שהעלילו עליו עלילות, לבטח עשה משהו – כי לא יתכן שמערכת המשפט פגעה בו סתם, שהרי אין עשן בלי אש. הייתי בטוח שאצלי זה יהיה אחרת. הייתי גם משוכנע ביכולת השליטה העצמית שלי; “אני לא אגרר לפרובוקציות”, “אני אשמור מרחק ממנה ולא יקרה כלום”, “התקופה הלא נעימה של המגורים המשותפים תעבור במהרה”… משפטים כגון אלה חלפו בתוכי באותה תקופה. מה גם שהסתמכתי על דבריו של עורך הדין שלי, שטען שהבית יימכר בתוך שנה לכל היותר (אינני יודע על סמך מה הוא טען כך. בפועל, חלפו כמעט שלוש שנים עד אשר פינתה בת זוגי דאז את הבית).
לעומת הטיעונים שהצגתי לעיל לתמיכה בבחירתי לשוב הביתה, קיימים טיעונים חזקים וטובים לאין ערוך בזכות הבחירה שלא לשוב הביתה. אפרט בהמשך את הטיעונים הטובים הללו, אך באותו שלב – פשוט לא הייתי מסוגל לשמוע אותם; לא רציתי לראות את הכתובת על הקיר. פירשתי את המציאות באור הרצוי לי. אומרים, שכאשר אדם חושב על נושא מסוים, ברוב המקרים הוא פשוט חוזר וממחזר שוב ושוב את דעותיו הקדומות, וכך בדיוק קרה אצלי באותו זמן. לא רציתי לעזוב את הבית – ולכן פירשתי את המצב ואת ההרחקה השרירותית לחמישה ימים, שבוצעה כלאחר יד וללא שום בדיקה – בדיוק כפי שרציתי לפרשם. הבהלה שככה, נדמה היה שהסיכונים הלכו והתגמדו לאט לאט במשך חמשת ימי ההרחקה, והם הפכו בעיני רוחי לסיכונים מחושבים שאני מוכן לקחת על עצמי כדי להשיג את המטרות שעמדו לנגד עיני נכון לאותו זמן. לכן חזרתי הביתה.
בזמן ההוא, האור שראיתי לפני היה אור של קצה המנהרה. לא עלה על דעתי שבעצם זוהי רכבת דוהרת. על כן, כאשר אירעה ההתנגשות היתה זו הפתעה מוחלטת, ועוצמת הפגיעה היתה אדירה.
אין עדיין תגובות