במשך שבע שנים, שלוש פעמים בשבוע, הגיעה מארי קרדינאל אל בית השוכן בסמטה ללא מוצא, לטיפול פסיכואנליטי. שם, על גבי […]
1
הסמטה ללא מוצא הייתה מרוצפת ריצוף משובש, זרועה בורות ומהמורות, והמדרכות הצרות משני צידיה היו הרוסות בחלקן. היא נתחבה כמו אצבע סדוקה בין וילות קטנות בנות קומה אחת או שתיים, שהיו לחוצות זו כנגד זו. בקצה נתקלה בשני שערים מסורגים מכוסים בירק דליל.
החלונות לא הסגירו שום אינטימיות, שום פעילות. לכאורה היה נדמה לך שאתה בעיר שדה, ואף על פי כן נמצאת בלב ליבה של פריז, ברובע ה־14. הדלות לא שררה פה, אבל גם לא העושר. כאן חיה הבורגנות הזעירה, המסתירה את החסכונות היקרים לה מאחורי חגווי קירות, תריסים פגומי חווקים, מרזבים מחלידים וכתלים מתקלפים לוחות־לוחות. אבל הדלתות היו חזקות, וסורגים יציבים הגנו על החלונות של קומות הקרקע.
פִּרצה שקטה זו בעיר נוצרה ודאי לפני כחמישים שנה, כיוון שנדף ריח של מוֹדֶרן־סטייל מן האדריכלות המגוונת של בתי המגורים האלה. מי גר שם? אי־אלה גגוני זכוכית, אי־אלה מקושי דלתות ואי־אלה שרידי עיטורים העלו על הדעת אמנים בגמלאות, שסיימו את הקריירה שלהם מאחורי החזיתות האלה, שוליות־ציירים מזדקנים, זמרות מזדקנות, וירטואוזים ותיקים של קרשי הבמה.
במשך שבע שנים, שלוש פעמים בשבוע, הייתי הולכת לאורך הסמטה הזאת עד סופה, עד לגדר שמשמאל. אני יודעת איך יורד פה הגשם, ואיך התושבים מתגוננים פה מפני הקור. אני יודעת איך משתררים בה בקיץ חיים כפריים, עם עציצי גרניום וחתולים מתנמנמים בשמש. אני יודעת איך הסמטה נראית ביום ובלילה. אני יודעת שהיא ריקה תמיד. היא ריקה אפילו כשהולך רגל נחפז אל אחת הדלתות, או כשבעל רכב מוציא את מכוניתו מן המוסך.
אני כבר לא זוכרת מה הייתה השעה כשעברתי בשער בפעם הראשונה. האם ראיתי רק את הצמחים המוזנחים שבגינה? האם חשתי באבני החצץ של השביל הדק? האם מניתי את שבע המדרגות הצרות שבפתח הבית? האם הסתכלתי בקיר האבן כשחיכיתי לפתיחת דלת הכניסה?
אני לא חושבת.
לעומת זאת ראיתי את האיש הקטן ושחום השיער שהושיט לי את ידו. ראיתי שהוא צנום מאוד, מקפיד מאוד על לבושו ומרוחק מאוד. ראיתי את עיניו השחורות, החלקות כראשי מסמרים, צייתי לו כשהזמין אותי להמתין בחדר שחשף על ידי הפשלת וילון. זה היה חדר אוכל נוסח אַנרי השני, שמערכת הרהיטים המושלמת שבו — שולחן, כיסאות, מזנון, שולחן תה — פלשה לכל מרחבו וכפתה עליי, החדשה, את העץ המגולף שפוסלו בו ננסים וענפי קיסוס, את העמודים הקטנים והמתפתלים, את מגשי הנחושת ואת כלי החרסינה הסיניים. הכיעור הזה לא היה אכפת לי, היה אכפת לי השקט. חיכיתי, דרוכה ומתוחה, עד ששמעתי קול דלת שנפתחה מימין לווילון, אחר כך תנועה שהתחככה קלות בווילון — תנועה של שני אנשים — אחריה פתיחת דלת הכניסה, קול שמלמל: "להתראות, דוקטור," לא נשמעה תשובה, והדלת נסגרה. עוד תנועה חרישית לעבר הדלת הראשונה, כמה שניות נוספות, רצפת העץ שחרקה מתחת לשטיח, סימן שהדלת נשארה פתוחה, תנועות בלתי מובנות. לבסוף הופשל הווילון, והאיש הקטן הזמין אותי למשרדו.
עכשיו אני יושבת על כיסא לפני שולחן כתיבה. האיש שקוע בכורסה שחורה ליד השולחן, ואני נאלצת להטות את גופי כדי להביט בו. על הקיר ממולי יש ארון גדוש ספרים, בתוך הארון קבועה ספה חומה ועליה כר דמוי גליל וכרית קטנה. ברור לי שהוא מצפה לדבריי.
"דוקטור, אני חולה כבר הרבה זמן. ברחתי מקליניקה אחת כדי לבוא אליך. אני כבר לא יכולה לחיות יותר."
הוא רמז לי בעיניו שהוא מקשיב לי בתשומת לב, שעליי להמשיך.
מדוכאת כפי שהייתי, מסוגרת בתוך עולמי, איך יכולתי למצוא את המילים שיעברו ממני אליו? איך לגשר בין הגאות לשלווה, בין הברור לסתום, מעל לביב השופכין, מעל אותו נהר רוחש חומרים מתפוררים, אותו זרם זדוני של פחד, שהפריד בין הרופא לביני, בין שאר בני האדם לביני?
יכולתי לספר סיפורים. דברים של מה בכך. אבל איך יכולתי לדבר על אותו משהו שהשתכן בתוכי, על 'הַדָּבָר', על הציר הזה של ישותי, הסגור ומסוגר, המלא שְחוֹר מתנועע? הוא היה סמיך, מעובה, אחוז בו־בזמן עוויתות והתנשפויות, ותנועות איטיות כמו של מצולות הים. עיניי חדלו להיות חלונות. אף על פי שהיו פקוחות, ידעתי שלמעשה עצמתי אותן, שאין הן אלא שני גלגלי זגוגית אופטית.
התביישתי במה שהתרחש בתוכי, באותה המולה, באותו אי סדר, באותה תסיסה, והיה אסור שמישהו יביט פנימה, היה אסור שמישהו יֵדע, אפילו לא הרופא. התביישתי בטירוף. היה נדמה לי שכל צורת חיים אחרת עדיפה על הטירוף. הפלגתי בלי הרף במים הרי סכנות, מלאי מפלים, אשדים, שברים טרופים, מערבולות, ובכל זאת היה עליי להעמיד פנים שאני מחליקה על פני אגם, בקלות, כברבור. כדי להיטיב להסתתר סתמתי את כל היציאות: את העיניים, את האף, את האוזניים, את הפה, את הנרתיק, את פי הטבעת, את נקבוביות העור, את שלפוחית השתן. כדי להיטיב לאטום את הפתחים האלה ייצר גופי בשפע את החומרים המתאימים, שחלקם התעבה עד שלא יכול יותר לעבור, עד שיצר גוש, בעוד שחלק אחר זב בלי הרף ומנע כניסה של כל דבר שהוא.
"את יכולה לספר לי על הטיפולים שקיבלת? על המומחים שהתייעצת איתם?"
"כן."
על זה יכולתי לספר. יכולתי למנות את הרופאים ואת התרופות. יכולתי לדבר על הדם, על נוכחותו הרכה והתמימה בין ירכיי מזה שלוש שנים, על שתי הגרידות שעשו לי כדי לעצור את שטפו.
הזרימה הזאת, על סדריה השונים, הייתה מוכרת לי. האנומליה הזאת הייתה מרגיעה, כי הייתה נראית לעין, ניתנת למדידה, לבדיקה, אהבתי להעמיד אותה במרכז מחלתי, ולראות בה את הסיבה למחלה. ובאמת, איך אפשר שלא להיבהל מן הנזילה הקבועה הזאת? איזו אישה לא הייתה נחרדת למראה דליפה כזאת של לשַדָהּ? איך אפשר שלא להיות סחוטה בגלל ההשגחה המתמדת על המעיין האינטימי הזה, המטריד, הגלוי לעין, המביש? איך אפשר שלא לתרץ בדם הזה את העובדה שלא יכולתי לחיות עם שאר בני האדם? הכתמתי כורסאות כה רבות, דרגשים כה רבים, ספות כה רבות, שטיחים כה רבים, מיטות כה רבות! השארתי שלוליות גדולות וקטנות, טיפות גדולות וקטנות כה רבות בחדרי אורחים, בחדרי אוכל, בחדרי כניסה, במסדרונות, בבריכות, באוטובוסים ובמקומות אחרים כה רבים! שוב לא יכולתי לצאת.
איך אפשר שלא לדבר על שמחתי בימים שהזרם היה פוסק לכאורה, ומתגלה רק בכתמים שחומים, אחר כך צהובים־חומים ואחר כך צהבהבים. באותם ימים לא הייתי חולה, יכולתי לנוע, אפילו לצאת מתוך עצמי. סוף סוף התכנס הדם לתוך הכיס הרך והחמים, והלך לנוח שם עשרים ושלושה יום, כמו קודם. הייתי משתעשעת בתקווה הזאת ומשתדלת לחסוך במאמצים. נזהרתי על כל צעד ושעל: לא לשאת את הסלים מן השוק, לא לעמוד זמן רב מדי לפני התנור, לא להדיח את הכלים, לא לנקות את השמשות. לאט לאט, בנחת, כדי שהדם ייעלם, כדי שיחדל לקלוח. הייתי משתרעת עם סריגה ביד בלי לגרוע עין משלושת הילדים. בגנבה, בתנועת זרוע שההרגל עשה אותה מהירה מאוד, זריזה מאוד, הייתי בודקת בלי הרף את המצב. הייתי מסוגלת לבצע את הבדיקה הזאת בכל תנוחה שהיא, בלי שאיש ישים לב לכך. לפי הנסיבות הייתה ידי גולשת מלפנים על שער ערוותי הנוקשה והמקורזל, עד שהייתה נתקלת במקום החם, הרך והלח של איבר המין, ונסוגה בחטף. או שהייתה עוברת בקלות בשקע שבין העכוז והירך, צוללת בבת אחת בחור העגול והעמוק, וחוזרת ממנו במהירות. לא הייתי מסתכלת בקצות האצבעות מייד, הייתי מכינה לעצמי הפתעה. אולי לא אמצא שום דבר? לפעמים מצאתי משהו כה זעום, שהייתי צריכה לגרד את עור האצבע והאמה בציפורן האגודל כדי להעלות סימן דהוי צבע. אז היה משתלט עליי כעין אושר: 'אם לא אזוז בכלל, זה ייפסק לגמרי.' הייתי קופאת במקומי, כרדומה, מקווה בכל מאודי להיות שוב נורמלית, להיות כמו כולם. הייתי חוזרת ועורכת בלי סוף את אותם חישובים שהנשים בקיאות בהם: 'אם הווסת תיפסק היום, הבאה תגיע ב… רגע, החודש יש שלושים או שלושים ואחד יום?' הייתי שקועה בחישוביי, בשמחתי, בחלומותיי. עד שהייתה מקפיצה אותי לטיפה חזקה וברורה, חשאית מאוד, רכה מאוד, של גוש דם נסחף. לַבָּה סמיכה ונחפזת הפורצת מן הלוע, פולשת לשקעים, גולשת, חמה, והלב כבר הולם שוב, והחרדה חוזרת ומשתלטת, והתקווה נגוזה שעה שהייתי רצה לעבר חדר האמבטיה. הדם כבר היה מספיק להגיע עד ברכיי או אפילו עד כפות רגליי, בזרזיפים דקים בצבע אדום חי, יפה. כל כך הרבה שנים חייתי בציפייה המתמדת, בסיוט של הדם הזה.
אני כבר לא יודעת אצל כמה רופאי נשים ביקרתי. ידעתי עד כדי דיוק של מילימטר איך להזיז את אחוריי עד קצה שולחן הבדיקה אחרי שהייתי קובעת את רגליי הפשוקות על הכַּנים המוגבהים. קרביי גלויים ומופקרים לחום המנורה, לעיני הרופא, לאצבעות המכוסות כפפות מגומי עדין, למכשירי הפלדה היפים והמפחידים. הייתי עוצמת את עיניי, או נועצת את מבטי בתקרה, בזמן שבתוך תוכי נערכו חיפושים מדוקדקים, חיטוטים בלתי צנועים, משמושים ידעניים. אונס.
כל העניין הזה הצדיק — כך חשבתי — את הבלבול שלי, עשה אותו סביר יותר, פחות מפוקפק. לא מאשפזים אישה במוסד בגלל דימום, ומשום שהדימום מפחיד אותה. כל זמן שאדבר רק על הדם, יראו רק אותו, לא יראו את מה שהוא מסווה.
ישבתי לי, אם כן, ליד הרופא, בתוך שלוות אותו בית משונה, בקצה הסמטה השקטה, צייתנית וחביבה, כמו שהיה צריך להיות הדם בחלל בטני. לא ידעתי אז שאותו מקום ואותו איש יהיו ראשית הכול.
נהניתי לתאר לו ביקור אצל מומחה ידוע לרפואת נשים, כמה שבועות קודם לכן.
המומחה, לבוש לבן — מקטורן ומכנסיים בסגנון אמריקאי, תחב את ידו הימנית לתוכי ובשמאלית לחץ על הבטן, בצד אחד, בצד השני, באמצע, דחף את קרביי כלפי מטה, לכיוון המקום שמיששו אצבעותיו העטויות כפפות. בערך כמו עקרת בית המתכוננת לרוקן את העוף בבת אחת. ציפיתי שמעיי יתחילו להשמיע קולות שכשוך עמומים כמו 'פּלוּף־פּלוּף־פּלוּף'. התקרה הייתה לבנה כמו שקר. לבן עצום כדי שיאבדו בו הנרתיקים מעוּותי הצורה והבלויים, לבן עמוק כדי להטביע בו את המראות המבחילים של דמיוני.
אחרי הבדיקה הממושכת הזדקף הרופא, הסיר את הכפפה, ועוד לפני ששיניתי את תנוחתי, כשרגליי פשוקות על שולחן הבדיקה, הכריז: "בינתיים יש לך רק גידול קטן ברחם, אבל אני מציע לך להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. אם לא, יהיו לך צרות, והרבה יותר מהר ממה שנדמה לך. נקבע תאריך לניתוח. את תראי, אחר כך הכול יסתדר… אין מה להסס. אני מנתח אותך בשבוע הבא… בשבוע הבא… איזה יום את מעדיפה? שני או שלישי?" אמרתי "שלישי." הוא הסביר לי מה צריך לעשות כדי לערוך את הבדיקות המוקדמות וכדי להתקבל לקליניקה. שילמתי, הודיתי ויצאתי.
הייתי כבת שלושים. לא רציתי שייקחו ממני את הכיס הזה ואת שני הכדורים. אמנם לא רציתי שהדם יזרום משם, אבל רציתי שהחבילה הזאת תישאר בבטני. 'הדבר' התרוצץ בראשי, התרוצץ. גלשתי במורד חדר מדרגות השיש, עם העמודים, עם השטיח, עם פסיסי הנחושת, עם המראות בכל קומה. נמצאתי בחוץ על המדרכה האפורה והרחבה של הרבעים המהודרים. רצתי, מיהרתי למטרו, ושם תפס אותי הדבר, כשהוא נאחז הפעם בגידול שלי. גידול. איזו מילה! מערה מרופדת אצות־דם. חור נפוח נפיחות מפלצתית. קרפדה משולבקת. תמנון.
לחולי הנפש נדמה שלמילים וגם לחפצים יש נשמה, בדיוק כמו לבני אדם ולבעלי חיים. המילים פועמות, נחלשות או מתעצמות. מעבר בין המילים הוא כמו הליכה בתוך המון. נשארים פרצופים, צלליות הנמחקות במהרה מן הזיכרון או ננעצות בו לפעמים, בלי שום סיבה ברורה. בשבילי, באותה תקופה, מילה אחת, המבודדת מכל שאר המילים, הייתה מתחילה להתקיים, נעשית משהו חשוב, אולי הדבר החשוב ביותר, שהיה משתכן בתוכי, מענה אותי, לא עוזב אותי לרגע, חוזר ומופיע בלילות ומצפה לי בשעת היקיצה.
הייתי פוקחת את עיניי לאט, נחלצת מתוך תרדמה עמוקה, כימית, בצקית, שהעניקו לי סמי ההרגעה. קודם הייתי חשה את גופי השלם. אחר כך את השעה, את השמש, הכול בסדר. הייתי צפה אל פני התודעה. שנייה אחת, שתי שניות, אולי שלוש, ואז גידוּל! טראח! מרוח כמו כתם צבע גדול ושמן על קיר בהיר. מייד היו מופיעות הצמרמורות בלוויית תיפוף הלב וזיעת הפחד. בוקר חדש.
אני צריכה לזכור, לזכור ולהוציא לאור את האישה הנשכחת. יותר מנשכחת, מותכת. היא צעדה, היא דיברה, היא ישנה. כשאני חושבת שעיניה הביטו, שאוזניה שמעו, שעורה חש, אני מתרגשת. האישה הזאת הייתה עם העיניים שלי, האוזניים שלי, העור שלי, הלב שלי. אני מביטה בידיי: אותן הידיים, אותן הציפורניים, אותה הטבעת. היא ואני. אני — היא. המטורפת ואני התחלנו בחיים חדשים לגמרי, מלאי תקווה, חיים שלא ייתכן שיהיו גרועים. אני הגנתי עליה, והיא העניקה לי את חוש ההמצאה, את החופש.
כדי שאוכל לספר על המעבר, על הלידה, אני צריכה להרחיק את המטורפת ממני, להכפיל את עצמי. אני רואה אותה בתוך רחוב, ממהרת. אני יודעת איזה מאמץ היא עושה כדי להיראות נורמלית, כדי לעצור את הפחד מאחורי מבטה. אני זוכרת אותה עומדת, הראש נעוץ בכתפיים, עצובה, מנסה להשתלט בו בזמן על התסיסה העולה בתוכה ועל קביעת השריון לפני עיניה. שלא יראו שום דבר! רק לא ליפול ברחוב, לא להיתפס בידי האחרים, לא להיות מובלת לבית חולים. המחשבה שלא תוכל לדכא את הטירוף, שהזרם הגואה שלו עלול לפרוץ יום אחד את הסכרים ולהציף את הכול, העבירה בה צמרמורת.
מסלוליה בחוץ התקצרו והלכו, ויום אחד היא לא יצאה יותר העירה. אחר כך נאלצה להצר את המרחב בתוך הבית. המכשולים התרבו. בחודשים האחרונים, לפני שהוסגרה לידי הרופאים, יכלה לחיות אך ורק בחדר הרחצה. חדר לבן מרוצף חרסינה. חדר אפל, מואר בדוחק על ידי חרך דמוי חצי סהר, חסום כמעט לגמרי בענפי אשוח גדול, ששרטו את הזגוגית בימי רוח. חדר נקי שנדף בו ריח של חומרי חיטוי וסבון. לא היה אבק בפינות. האצבעות גלשו על החרסינה כמו על קרח. לא הייתה התפוררות, לא הייתה תסיסה. רק חומר שאינו נרקב, או נרקב כל כך לאט, שמושג הריקבון אינו יכול להתקשר אליו.
בין הבּידֶה והאמבטיה, זה היה מקום החביב עליה כשלא הצליחה להשתלט על הדבר שבפנים. שם הסתתרה וחיכתה שהתרופות ישפיעו. מצונפת, העקבים צמודים לישבן, הזרועות מהדקות בכוח את הברכיים אל החזה, הציפורניים ננעצות בכפות הידיים עד כדי פציעתן, הראש מתנועע קדימה, אחורה או לצדדים, כבד מדי, הדם והזיעה ניגרים. הדבר – שהתבטא כלפי פנים ברחישה מפלצתית של תמונות, של צלילים ושל ריחות הנהדפים לכל עבר על ידי דחף הרסני, ההופך כל שיקול דעת לבלתי סביר, כל הסבר לאבסורדי וכל ניסיון להכניס סדר לחסר תועלת — התבטא כלפי חוץ בצמרמורות חזקות ובזיעה מבחילה.
נדמה לי שבפעם הראשונה שהלכתי להיפגש עם הפסיכואנליטיקאי זו הייתה שעת ערב. או אולי שמרתי בליבי בגעגועים את אחת מאותן פגישות מאוחרות בקצה הסמטה, מוגנת מפני הקור, מפני האחרים, מפני המטורפת, מפני הלילה. אחת מאותן פגישות שבהן ידעתי שאני מבשילה והולכת, נולדת והולכת. פתחים גדולים נוצרו, השביל התרחב, אני הבנתי. המטורפת כבר לא הייתה אותה אישה שהסתירה את רעידותיה בחדרי השירותים של בתי קפה, שנמלטה מפני אויב עלום שם, שדיממה על המדרכות, שהזיעה מרוב אימה בחדר הרחצה, אותה חולה שלא רצתה שייגעו בה, שיסתכלו עליה, שידברו איתה. המטורפת הלכה ונעשתה יצור רך, רגיש, עשיר. התחלתי להשלים עם המטורפת. לאהוב אותה.
בהתחלה באתי לסמטה בתקווה שבמשך כמה זמן יטפל בי רופא שלא יאשפז אותי (ידעתי שהפסיכואנליטיקאים אינם מכניסים את הפונים אליהם לבית חולים). פחדתי מן האשפוז כמו שפחדתי מן הניתוח שהיה עלול להטיל מום בבטני. הסתלקתי מקליניקה כדי לבוא לסמטה, אבל חששתי שהגעתי מאוחר מדי ושאצטרך לחזור לבית חולים פסיכיאטרי. חשבתי שלא יהיה מנוס מן האשפוז, בעיקר מאז שאותו דבר שבי זכה לתוספת בצורת הזיה. החלטתי החלטה נחושה שלא לספר לרופא על הסיוט הזה. חשבתי שאם אדבר, הוא לא יוכל לטפל בי וישלח אותי מייד למקום שממנו באתי. לפרקים הייתה עין חיה מביטה בי. עין הקיימת הלכה למעשה, אבל רק בשבילי (את זה ידעתי). התופעה הזאת נראתה לי כסימן לשיגעון ממשי, למחלה חשׂוכת מרפא.
הייתי בת שלושים, הייתי בריאה מאוד בגופי, הייתי עלולה להיכלא לחמישים שנה, וייתכן שלולא ילדיי הייתי נכנעת. ייתכן שבלעדיהם הייתי מפסיקה את המאבק. שכן ההתמודדות עם הדבר הייתה מתישה, והתרופות, שהשקיעו אותי בתוך חלל צמיגי, פיתו אותי יותר ויותר. בילדיי רציתי בכל מאודי. הם לא נולדו במקרה. מאז ימי ילדותי הייתי אומרת לעצמי: 'יום אחד יהיו לי ילדים ואני אצור איתם ולמענם חיי חום, חיבה, תשומת לב, שמחה.' כל מה שחלמתי עליו כשאני הייתי ילדה. הם יצאו לאוויר העולם טעוני חייהם הרעננים, חסונים, שונים מאוד זה מזה. אהבתי את צחוקם, אהבתי לשיר להם שירים.
אחר כך התחיל הבלבול: הדבר הופיע, חזר והופיע, ושוב לא עזב אותי. הוא העסיק אותי עד כדי כך שלא עשיתי שום דבר אחר. הייתה תקופה, בהתחלה, שחשבתי שאוכל לחיות עם הדבר, כמו שאחרים חיים רק עם עין אחת, רגל אחת, עם מחלת קיבה או כליות. תרופות מסוימות הצליחו לדחוק אותו לפינה שממנה לא היה זז. אז יכולתי להקשיב, לדבר, ללכת. יכולתי לצאת לטיול עם ילדיי, לערוך קניות, להכין להם מנות אחרונות ולהצחיק אותם בסיפורים. אחר כך התחילו השפעות הסמים להתקצר, הייתי לוקחת מנה כפולה, מנה משולשת. ויום בהיר אחד התעוררתי אסירה בידי הדבר. פניתי לעשרות רופאים. הדם התחיל לזרום ללא הרף. מדי פעם הייתה ראייתי נחלשת. הייתי בתוך ערפל, הכול היה מטושטש ומסוכן. ראשי התכנס לתוך כתפיי, אגרופיי נקמצו לתנוחת התגוננות. ליבי פעם במהירות של 130, 140 פעימות לדקה, ימים תמימים, כאילו הוא עומד לבקוע מבית החזה ולהתפרץ, הולם, לעיני כול. הקצב הקדחתני שלו התיש אותי. היה נדמה לי שהאחרים שומעים את פעימותיו, והתביישתי.
אין עדיין תגובות