רומן חדש, סוחף, מותח ורומנטי להפליא מאת סופרת רבי־המכר של New York Times, מיה שרידן, מחברת ״קולו של ארצ’ר.״ […]
פרולוג
האם תמות היום? אולי מחר?
השאלה הדהדה במוחו של ג׳ק, עמוקה ואיטית, כאילו הוא שומע אותה מתחת לבריכת מים עמוקה. האם תמות היום? הד המילים שצעק האיש לפני כמה שניות, גרמו לפחד להתפשט לאורך עמוד השדרה של ג'ק, אבל הכול היה… כמו בחלום, לא… אמיתי. הוא לא הצליח לראות. הוא בקושי הצליח לשמוע. הוא הרגיש כי ראשו מעורפל… ומוזר.
אני חולם?
הוא לכוד בתוך סיוט? האם באקה תנער ותעיר אותו בכל רגע, תגיד לו להיות בשקט בקולה החד ועיניה הרכות? הדבר האחרון שזכר היה שהוא נרדם במיטה שלו ואז… זה.
הוא חיבק את עצמו, שיניו משמיעות קולות נקישה, כשהן מתנגשות זו בזו.
לא, לא חלום. חלומות אף פעם לא קרים כל כך.
לפתע, משהו הוסר מפניו, והוא פלט צעקה קצרה כשהבין שמשהו כיסה את ראשו. הוא מצמץ לתוך החושך, כשאור הכוכבים תופס את מבטו, כתמי אור זרועים בשמיים הכחולים־כהים. הירח המלא האיר בצהוב, גדול, עגול ובהיר.
הוא הסב את ראשו, ועננים לבנים נפלטו מבין שפתיו. שלג. שלג בכל מקום. עצים. והוא — צעק, מועד לאחור ממה שהתברר לו עכשיו כקצה של צוק, שהיה ממש לפניו. גבו פגע בשלג, ידיו החשופות שוקעות לתוך האבקה הקפואה כמעט עד מרפקיו.
קצב ליבו הואץ, והערפל בראשו הלך והתפוגג בזמן שהפחד הציף את גופו.
'קום.'
ראשו של ג'ק סב לאחור, והוא בהה בגבר גבוה, שפניו הוסתרו באמצעות הכובע של מעילו. 'קום,' הוא חזר ואמר, רק שעכשיו זו הייתה נהמה נמוכה. ג'ק הקים את עצמו הכי מהר שהיה מסוגל, כשהוא קולט תנועה משמאלו. עכשיו, כשעיניו הסתגלו לחשכה, הוא שם לב ששלושה ילדים נוספים עמדו על ראש הצוק, במרחק צעדים ספורים זה מזה. שני בנים כהי שיער, אחד קטן עם עיניים גדולות מדי ביחס לפניו, שהיו מלאות בבלבול ופחד, אחד גבוה ורזה, וילד בלונדיני, שרעד אפילו יותר מג'ק.
למה? מי? מה זה? איפה באקה?
'האם תמות היום?' האיש חזר על דבריו מאחוריהם. 'אולי מחר? בשבוע הבא? אולי שנים רבות מעכשיו כלוחם מהולל? מפורסם?' ג'ק לא הכיר את כל המילים האלה ולא ידע על מה האיש מדבר, וכשהחל להסב את ראשו, האיש עצר אותו ואמר בטון מרושע 'פנים קדימה.' הרעד שלו התגבר, הוא היה מפוחד כל כך, ובקושי הצליח לעמוד, מחשבותיו נערמות זו על זו, אבל לאט, לאט מדי. הוא לא הצליח לחשוב. למה הראש שלי כל כך מוזר?
'אתה תמות. או תשרוד. אבל זה תלוי בך. הכול תלוי ברצון שלך לחיות.' האיש הניח פתאום את ידיו עטויות הכפפות על צד ראשו של הבלונדיני וגהר אליו, כצל שחור ואפל. 'אתה רוצה לשרוד? להילחם על חייך? בשיניים ובציפורניים? בלב ובנשמה?'
הבלונדיני הנהן בראשו בתזזיתיות. 'כ־כן,' הוא אמר, אבל דמעות זלגו על לחייו, ויבבה נשמעה בעקבות המילה. ידיו של ג'ק נקפצו. הוא היה מפוחד, כל כך מפוחד, אבל הוא רצה לעשות משהו. לגרום לזה להפסיק. הוא הביט בילד בעל העיניים הגדולות שלידו, והילד הזה בהה באגרופיו הקפוצים של ג'ק. הוא הרים את מבטו, פוגש את עיניו של ג'ק לרגע לפני שהסיט אותן הצידה.
האיש הרע הרפה מפניו של הבלונדיני הבוכה. 'מצוין.' ג'ק שמע שלג נמעך מתחת לרגלי האיש, כשהוא צעד רחוק יותר מאחוריהם. 'עכשיו, עוד רגע אני אספר לכם מה קורה. אחרי זה, הכלל היחיד הוא לשרוד.' הוא השתהה. 'לשרוד או למות.'
למה הוא מתכוון? מה עומד לקרות? ענן לבן פתאומי מילא את האוויר מול פניו של ג'ק, בעודו נושם נשימה מבוהלת. הבלונדיני בכה שוב, והילד בעל השיער הכהה והעיניים הגדולות נע על רגליו, בזמן שידו הושטה אל כיס מעילו. ג'ק הסיט במהירות את מבטו כדי לא להפנות את עיני האיש אל מעשיו של הילד הקטן משמאלו.
הוא הרגיש טפיחה בידו, והילד החליק משהו קשה וקר לתוך כף ידו. ג'ק לקח אותו, שומט אותו במהירות לתוך כיסו. ליבו הלם בעוצמה רבה כל כך עד שהוא הרגיש כאילו ליבו עלול לקפוץ היישר מהחזה שלו, אך ההרגשה הזאת של להיות מתחת למים המשיכה. מוחו ניסה להיאחז במשהו כדי להשקיט את מחשבותיו.
אני לא מצליח לחשוב. אני לא מצליח לחשוב. למה אני לא מצליח לחשוב? באקה שלו אמרה לו שהוא 'חכם מדי לטובתו הוא,' והיא אמרה את זה בפנים זועפות, אך בדרך שגרמה לו לחשוב שלמרות זאת היא אוהבת אותו. אבל הוא לא הרגיש חכם עכשיו. הוא הרגיש… מבוהל להחריד.
ג'ק העיף מבט מהיר מעל הצוק וראה שעל אף שלא היה מדובר בנפילה ישירה, היה מרחק רב עד התחתית למטה. ממש, ממש רחוק למטה. הוא לא ידע לתאר את זה במספרים, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לדעת שאם הוא יקפוץ בניסיון לברוח, הוא ימות. החוק היחיד הוא לשרוד. או למות.
למה? למה? למה? זה לא יכול להיות אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי.
רעש של התפצחות התפוצץ סביבם, גורם לג'ק לזעוק בהלם ובאימה. אבל לפני שהספיק לתהות מהיכן מגיע הרעש, הוא הרגיש משב אוויר קר, ואז האדמה התחילה לזוז. להחליק. השלג נעלם מתחת לרגליו, והוא החליק קדימה, מנסה לתפוס את האוויר הריק כדי להיאחז במשהו. אבל לא היה כלום.
הוא שמע את האיש הרע צועק משהו, ואז גם הוא צעק, יחד עם הצרחות של הבנים האחרים, כשכולם החליקו מעל הקצה בפיצוץ של אבקה לבנה.
מחשבותיו היו עדיין איטיות. הכול היה איטי… אבל אז הוא היה ער לפתע. הוא שמע כל פעימה מהירה של ליבו. הוא הרגיש את הרוח הצורבת שפגעה בפניו, והוא יכול היה להריח משהו ירוק, שהוא לא הצליח לנסח במילה מוצלחת יותר.
מישהו תפס את ידו. הילד הקטן שלידו. עיניהם הצטלבו לשנייה אחת מהירה, כשמבטו של הילד כהה השיער התמלא באותו פחד, שכנראה ניבט גם מפניו. במאמץ קולני, הוא סובב את גופו כאשר העולם נעלם מתחתיהם, אוחז במפרק כף ידו של הילד האחר ומחזיק בו חזק כך שהם נפלו יחד.
הם הסתחררו והתגלגלו ופגעו במשהו מוצק — פיסת קרקע — עם אנקה קולנית וצעקה קצרה. כאב התפוצץ בגופו של ג'ק. הוא הרגיש איך אחיזתו של הילד השני מתרופפת, אז הוא אחז בו חזק יותר, והם המשיכו ליפול למטה, עדיין נאחזים זה בזה.
מועדים, מתגלגלים, נופלים, פוגעים. כאב.
מהר כל כך. הם עפו מהר כל כך. הוא לא הצליח להיאחז במשהו, ידו הפנויה מושטת קדימה, מנסה לתפוס ומחליקה.
חבטה. שניהם צרחו כשהם נחתו על זיז סלע קטן, ומייד התהפכו, כשידיהם הפנויות מושטות החוצה ותופסות את קצה הזיז.
יש לך רצון לשרוד?
כן!
אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים לעשות את זה.
הם בהו זה בזה, כשדמעות זולגות על לחיי הילד הקטן יותר, והאוויר נפלט משניהם בהתנשמויות חדות. שני הנערים האחרים חלפו על פניהם במהירות, כשהצרחות שלהם מהדהדות אל הריק האפל שמתחת.
ריאותיו של ג'ק כאבו עם כל נשימה, וגופו צרח מכאבים. האימה הציפה אותו. כל הרגשות שלו פתאום היו אמיתיים. הוא הרגיש אמיתי, כבר לא מתחת למים, לא חצי ישן, וזו הייתה התעוררות נוראה, מבהילה.
כשהוא עדיין אוחז בידו של הילד השני, הוא הרים את שניהם, תופס את הצד של זיז הסלע כך שכל אחד מהם נאחז בו בשתי ידיים. במבט חטוף הוא ראה שזיז הסלע קטן מדי לשני ילדים, אבל לידו היה גזע עץ דק, שנראה כאילו עשוי להוביל לקרקע יציבה יותר. סיכוי. סיכוי קטנטן.
באור הירח הקלוש, ג'ק ראה שעיניו הגדולות של הילד מתחילות להיסגר. דם זרם מאפו, פניו היו חבולות ומדממות, וראשו היטלטל על צווארו כאילו הוא עלול להירדם. זרועותיו רעדו, קצות אצבעותיו כהות מהאחיזה. אוי אלוהים.
אל תשתמש בשם אלוהים לשווא. איפה שמעת את הביטוי הזה? מהדוור השמן והמסריח הזה?
הקול של באקה בראשו הצית בו פרץ כוח קטן, והוא נאחז חזק יותר, בידיעה שהוא יכול למשוך את עצמו מעלה אם ינסה. אבל הסלע היה גדול מספיק רק לאחד מהם. עיניו הסגורות למחצה של הילד פגשו את עיניו, כשפיו נפתח מעט ודם נפלט ממנו.
הוא עמד להרפות.
אם ג'ק עמד להרים את עצמו על זיז הסלע ולהזדחל לאורך הגזע כמו נחש, כפי שעשה בחצר האחורית בבית כשהיה מלך היער — אזור היער שבו שיחק רוב היום, כי באקה שלו האמינה שילדים לא צריכים להפריע, הם תמיד מפריעים — הוא יצטרך לעשות את זה עכשיו. או… שהוא יכול להציל את הילד השני ולהסתכן בנפילה שלו.
המחשבות האלה חלפו במוחו במהירות, ופתאום קיבל גופו הודעה שהוא לא ידע שהוא שלח, בזמן שהזיז את ידיו ותפס את מותני הילד השני, בדיוק כשידיו החליקו והוא צעק.
'תטפס עליי,' הוא נאנק, משתמש בשרידי כוחותיו כדי למנוע משניהם ליפול. 'עכשיו!' הוא ציווה. הילד שהיה קל משקל בהרבה מג'ק, תפס שוב את הזיז תוך כדי צעקה חדה והניח כף רגל על כתפו של ג'ק, בזמן שג'ק הסיר יד אחת והשתמש בה כדי לדחוף את הילד אל פיסת האדמה הקטנה והמוצקה.
ידו השנייה של ג'ק החליקה. 'תחיה!' צעק ג'ק, דורש זאת עם הנשימה האחרונה בריאותיו, כשהוא נופל במהירות אל הלא נודע שלמטה.
אין עדיין תגובות