החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מדרש לילית

מאת:
הוצאה: | 2011 | 480 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לילית, נסיכת הגיהינום וגבירת השדים, נעלמת יום אחד מהשמים ומופיעה בעולמם של בני התמותה. אלוהים פותח במצוד בן מאות שנים אחריה, אך לשווא. כשלילית חוזרת לארצות הגיהינום עם הבטחה להביא את המשיח ואת סוף העולם, שדים ושאר יצורים אנושיים ואנושיים־פחות נענים לקריאתה, ופורץ מרד נגד שלטון הרקיע. בינתיים, בעולמם של בני האדם, אגודה סודית ועתיקה מגלה את דבר החורבן הצפוי ונרתמת להצלת היקום. כשהשאפתנות האנושית חוברת לכוחות הרקיע, נרקמת מזימה שלילית והצבא הססגוני שהיא מצליחה ללקט סביבה לא היו יכולים להעלות בדעתם. כך או כך, מה שבני התמותה אינם יודעים ולא ברור אם יצליחו לקלוט, למרות מה שנגלה לעיניהם, זה שהעולם הוא לא בדיוק מה שחשבו שהוא, העולם הבא שונה אפילו יותר, וסיפור בריאת העולם הוא בסך הכול הגרסה הרשמית של ההיסטוריה כפי שמספרים אותה המנצחים.

מקט: 15100500
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ויהי ערב ויהי בוקר

(לפני הרבה הרבה שנים)

גיבור־הציִד והחלילן הביטו מטה על בקתת האבן של גבירת השדים.

אי שם במזרח השמש הרחוקה הגיעה במסעה אל מעל עדן, אבל מעט מדי מאורה הגיע אל הרי החושך, ומתחתם העמק היה אפל. מבעד לעלטה שזחלה בין שורשי ההרים ניתן היה לראות במעומעם את הגדות הירוקות של הנחל ששלח לכל עבר ניצוצות של זהב שחור ממימיו הקודרים. ההרים שמסביב, כהים ואפורים ומנוקדים בכתמי שלג, זינקו ללא ניע אל השמים הנקיים מענן.

"מכאן אני ממשיך לבד," אמר נמרוד, גיבור־הציִד.

החלילן לא התווכח איתו ואפילו לא ניסה להיראות מאוכזב מכך שמשאירים אותו מאחור. תפוס מרחק משלוש סחורות, המבריחים הוותיקים היו אומרים שוב ושוב לכל מבריח ירוק ואם לא היה אחד כזה בסביבה אז זה באוזני זה, צדק בעדן, חוק בגיהינום ובשורות רעות בכל מקום. החלילן אמנם מאס כבר מזמן בפניני החוכמה של הזקנים ממנו, אך גם בגילו הצעיר יחסית הוא כבר למד שלעתים יש מן האמת בקלישאות המאוסות ביותר. הוא יניח לגיבור־הציד למסור לבדו את הבשורות הרעות שהם הביאו איתם מארצות המתים. הוא התיישב בגבו לסלע, התעטף היטב בגלימה המרופטת שלו שאולי היתה פעם מפוספסת והניח לקרני השמש הרחוקה לחמם אותו. עיניו עקבו אחרי גיבור־הציד המזוקן וגדול הגוף שירד לאט בשביל שהוביל אל הבוסתן שבעמק ואל ביתה של לילית.

החלילן היה יכול ללכת משם ולעזוב מאחוריו את בן־התמותה, אבל במשך מסעם הוא למד לחבב את גיבור־הציד ורצה לראות כיצד יסתיים הסיפור. הוא הוביל את נמרוד במסע הארוך מארצות האדם אל השמים והסקרנות שלו עוד לא באה על סיפוקה. חוץ מזה, אף אחד לא חיכה לו בשום מקום ואולי יהיה לו מה לספר כשהוא ישב בפעם הבאה בפונדק כלשהו וינסה לשעשע את המאזינים בסיפורי המסעות שלו, כדי שהם יזמינו עבורו עוד קנקן של שיכר לענה.

מסעם של גיבור־הציד והחלילן החל בארצות האדם שכונו גם ארצות המתים — העולם שבו המוות איננו בחירה אלא גזרה. יעדו של המסע היה ארצות החיים, השמים, שבהם אלים, מלאכים, שדים, תְמוּתָאים ושאר יצורים יכולים ליהנות מחיי נצח, עד כמה שניתן להחשיב חיי נצח כהנאה. מטרתו של המסע היתה להביא את נמרוד לעדן, כדי שיכרע ברך לפני אלוהים בארמונו שברקיע. החלילן, משרת נאמן שכמותו, התנדב להיות מורה הדרך של הגיבור המובס.

לפני ההשפלה שציפתה לו ברקיע, גיבור־הציד התכוון לבקר את גבירת השדים ולמסור לה את הבשורה הרעה — מעין מנה עיקרית מרה לפני הקינוח הגרוע לא פחות. במסעם הארוך הם חצו את השמים ממזרח למערב. לפי החוק האלוהי החדש היה על נמרוד להתייצב מיד ברקיע, אך בעדן השתוללה מלחמת אזרחים בין תומכיו של רב־המלאכים גבריאל לתומכיו של מֶטַטרוֹן, בן־התמותה לשעבר, כך שלאיש לא היה באמת אכפת מגיבור־הציד שבא מארצות האדם.

כיוון שנודע להם שרב־המלאכים גבריאל מרכז את צבאו בְּתופת שבארצות הגיהינום הצפוניות, הנחרכות בחומה של השמש הצעירה, החלילן בחר לעבור בארצות הגיהינום הדרומיות והקפואות. לאחר שירדו מהרי השאול הם עזבו את דרך העולים שמובילה היישר לעדן, פנו דרומה וחצו את ביצות אופל שבארצות הגיהינום. כמעט שלושה ירחים וחמש מאות פרסאות לאחר מכן, החלילן וגיבור־הציד הגיעו לקצהו המערבי של יער דוּמָה. כשעצרו לנוח בכפר קפוא של דייגי־בוץ על גדות נהר החושך, נודע להם על ניצחונו של מטטרון, אבל נמרוד בחר להמשיך במעלה הנהר אל הרי החושך לפני שיפנה ויחזור אל הרקיע. "בסופו של דבר יהיה עלי לכרוע ברך ולהתחנן לסליחתו של אלוהים," הוא אמר לחלילן, "אבל אני לא ממש ממהר." אז הם המשיכו בדרכם אל ביתה של גבירת השדים. כשהוא נגלה לעיניהם, כבר התחלפו ארבעה ירחים בשמי השמים מאז היום שבו נכנסו אל ארצות החיים.

השביל שבו צעד כעת נמרוד התפתל בין סלעים שהיו גבוהים ממנו אבל נדמה היה שהם מתכווצים לרגע כשהוא עובר לידם, עוצרים את נשימתם עד שהוא מתרחק מהם ואז מתיישרים בחזרה באנחת רווחה. הוא עצר במקום שבו השביל פגש את חומת הבוסתן. החומה נבנתה מסלעים אפורים ושחורים וגובהה היה מעט יותר משלוש אמות. נמרוד השקיף מעליה על העצים הירוקים שכמה מהם הוא הכיר: התאנה והזית, התמר והגפן. היו שם גם עצים שלא היו מוכרים לו, אף על פי שהוא נדד יותר מכל בן־תמותה אחר לפניו. את עיניו משכו עצים שעליהם דקים כמו קוצים וכחולים כמו דיו של דיונון, ושיחים חסרי עלים שהענפים האדומים שלהם היו מכוסים באלפי פרחים זעירים בגוונים של כסף ונחושת.

כשנמרוד והחלילן חצו את ארצות הגיהינום בדרכם מהרי השאול אל הרי החושך, הם שמעו יותר מפעם אחת על הגנים שפרחו בהרים שפעם היו שוממים. "לילית הביאה את האביב אל הרי החושך", סיפר להם שדון נלהב בבית מרזח בעיר־המגדל עזאזל, "אם־כל־חי הביאה חיים אל הסלעים המתים". הגיהינום היה מלא בסיפורים על הבוסתנים שצצו בעמקים האפלים, על העצים העמוסים בפירות ועל הכנעתו של נהר החושך. "המכשפה הגדולה בוראת גן־עדן בהרים", אמר השדון, "גן־עדן יותר יפה מזה שאלוהים מסתיר בהרים שלו". תושבי הגיהינום היו מפורסמים בנטייתם להגזמה ובכל מקרה גם נמרוד, שרק עלה לשמים, וגם החלילן, שנדד הרבה אבל מעמדו העלוב לא התיר לו לבקר בגן־עדן, לא זכו להיכנס אל ההרים שבמרכזה של עדן ולראות את העמקים המפורסמים ביופיים. אבל כשצמד הנוסעים נכנס אל הרי החושך, הם הסכימו שאם גן־עדן היה יפה יותר מהמחזה שנגלה לעיניהם, הרי הוא בהחלט מקום שראוי לבקר בו.

סכרים אדירים נבנו כדי לחסום את מי התהום האפלים שזרמו בנקיקים והעניקו להרים את שמם, ובעמקים הקודרים תפסו עצים ירוקים את מקומם של מימי החושך. אמות מים אדירות נמתחו מעל קניונים, חצו הרים והוליכו מים זכים מנהר החידקל ומאגם עדן אל ברֵכות עמוקות בין סלעים וצוקים. נחלים מאולפים השקו את הבוסתנים שפערו תהומות של צבע בתוך הדממה הכהה ופרחים פרחו באפֵלה המתמעטת והולכת.

והבוסתן של לילית היה יפה מכל הבוסתנים שהם ראו עד עתה. ריחות התעופפו ורקדו באוויר כמו פרפרים מאושרים שלא שמעו על מותם הקרוב, צבעים התחרו זה בזה בשירה עליזה ורמה וצורות מתנגנות טיילו בין העצים והשיחים, מברכות זו את זו לשלום או שקועות בשיחה שלווה. הוא היה שמח להישען על החומה וליהנות מהמראות, הקולות והריחות, אבל היתה לו הודעה למסור למכשפה הגדולה, אם־כל־חי.

השביל המשיך כעת בדרכו לצד החומה, ונמרוד הלך בו, מקלל את היום שבו פגש את סמאל. כשהוא היה ילד, סבתא שלו הזהירה אותו שהאלים אוהבים רק את הקרובים והשכנים שלהם (שלרוב היו גם זה וגם זה) ושהוא צריך להתרחק מזרים, בעיקר מנוודים. אבל הוא לא הקשיב לה והתחבר עם זר נודד שמאוחר יותר התגלה כאל, והסקרנות שלו הביאה עליו יותר צרות ממה שרצה באמת. הוא נדד ולחם לצדו של אדון הספק, אהב את אם־כל־חי, מרד באלוהים ואיבד את כל מה שהיה לו. כעת הוא הכיר את האלים בצורה שסבתו לא היתה מסוגלת להבין וידע עליהם יותר מכל בני־התמותה, או לפחות כמעט מכולם. הוא ידע את מי האלים אוהבים, את מי הם שונאים וממי פשוט לא אכפת להם.

קול צעדיו הכבדים העיר באחת את שלושת כלבי הגיהינום הלבנים שנימנמו בפתחה של הבקתה. הם היו גבוהים כמו עץ צעיר ודקים כמו ענפיו, הפרווה הקצרה שכיסתה את גופם היתה כמעט שקופה והעיניים שעקבו אחריו היו בהירות וחשדניות. הכלבים זינקו על רגליהם בגמישות מאיימת וניגשו להריח את ההלך שהתקרב לעברם כשהם נוהמים חרש בין שיניהם החדות והחשופות. הוא עמד ללא פחד בעודם מרחרחים אותו. למרות גודלם, הכלבים התגמדו לידו ולאחר מבט קצר ורחרוח קל הם הפסיקו את נהמת האיום ונתנו לו לעבור. ייתכן ששמץ מריחה של לילית עדיין דבק בו מאותו לילה רחוק, אף על פי שחלפו מאז שנים רבות.

נמרוד הגיע אל פתח הבקתה ועצר. הוא העביר בעצבנות את ידו בזקן הסבוך ולפתע נראה מפוחד. השמש הרחוקה הטילה צללים מעורפלים שרקדו על עורו הכהה כשהוא הרים באיטיות את ידו ונקש על הדלת. כתפיו שחו ומבטו נמשך אל העפר.

הדלת נפתחה ולילית עמדה מולו. גבירת השדים היתה גבוהה ממנו במעט ודקה ממנו בהרבה. השיער שלה התלקח בגוון לוהט של נחושת בוערת ובעיניה נאבקו השחור והלבן במערבולות איטיות. כמו כל האלים גם היא אימצה לעצמה את דמותם של בני האדם, אך היא עדיין התקשתה לחייך. לנמרוד היה נדמה שבמקום חיוך נדלק בעיניה אור קטן שהאיר את פניה ואת ההרים הקשים שמסביב.

"נמרוד," היא אמרה וקולה היה עמוס בזיכרונות. אלא שאז היא ראתה משהו בעיניו שלו והאור הדל התעמעם עוד יותר בגלל העננים שהופיעו לפתע בשמים. כלבי הגיהינום שצפו בהם ממרחק בטוח החלו לנהום שוב, אולם הפעם עלה מגרונם צליל של פחד, והם החלו לסגת מהבקתה בצעדים זהירים וחרישיים.

"מה קרה, נמרוד?" קולה שבר את השקט שנדחק ביניהם ונשמע כהד לקולם המפוחד של הכלבים. "איבדת את יכולת הדיבור מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך בארצות המתים? באת אל ארצות החיים כדי שנרפא אותך מהאילמות שקפצה עליך?"

"סמאל," הוא הצליח לומר אחרי מאמץ דומה לזה שנדרש מהאלים הבוראים, "סמאל," הוא אמר שוב ולא הוסיף. הוא אף פעם לא היה חזק בדיבורים.

הדממה התעבתה כאילו כמה דממות התקבצו כדי לשתוק ביחד. לילית הסתכלה מעבר לכתפו של נמרוד. אולי היא ציפתה לראות שם את סמאל, כמו בימים שבהם אדון הספק וגיבור־הציד נדדו ביחד בארצות המתים. בימים ההם, כשהדרקונים שטרם הובסו הטילו את חיתתם על בני אדם ועל אלים, נמרוד וסמאל נראו תמיד יחד — צדים דרקונים, מגזימים בשתייה, מחפשים מפלצות, מתווכחים; אבל הדבר היחיד שהיא ראתה מאחורי נמרוד היה כלבי הגיהינום הלבנים שהתרחקו בזהירות מהבקתה, מריחים סכנה בחושיהם החדים.

"למה הוא נשאר שם?" היא שאלה, מסרבת להבין. "הכול תם ונשלם ואנחנו נכשלנו. המבול חלף, הדרקונים נכלאו בשאול, אלוהים ניצח והשלטון שלו. למה הוא לא משאיר לאלוהים את האדם ואת המלוכה וחוזר אלי לכאן? האם הוא גאה יותר ממני? האם הוא לא יכול לכרוע ברך כפי שאני עשיתי?" הכלבים נעלמו בריצה חרישית מאחורי הסלעים שביניהם ניצנץ הנחל, ורק ענן אבק זעיר נותר במקום שבו הם עברו.

"הוא לא יחזור," נמרוד הצליח לומר, ולא היה צריך יותר.

לילית נאנחה.

לילית נאנחה והאור התעמעם כמו שקורה לפעמים כשעשן של שרפה גדולה עולה אל השמים ומסתיר את השמש. האוויר התכווץ מסביבה ואד ערפילי כהה החל לעלות מהקרקע, מסתלסל לאט מסביב לגופה. האד התעבה יותר ויותר עד שהפך לערפל שחור והתרחק ממנה במעגלים, כמו אדוות גלים שמתפשטות מפגיעת אבן במים. הוא גלש אל הנחל שיבש ממגעו. הוא זחל בין הצמחים שקמלו ונעלמו, על כל פרחיהם הזעירים, כאילו לא היו קיימים מעולם.

מהאופק ענתה ללילית אנחה. צליל רחוק של אבן נסדקת נשמע ואז רעש עמום של מפולת סלעים, ונמרוד נזכר בסכר האדיר שהוא והחלילן ראו בקצה העמק ובמים האפלים שנכלאו מאחוריו. הערפל השחור המשיך להתפשט וכיסה במהירות את העמק ואת ההרים הרועדים מפני בואו, מותיר בדרכו רק שממה חרוכה ללא חיים. החלילן, שצפה במחזה ממקום מושבו, ראה את הערפל מתקרב אליו, והוא צרח ועצם את עיניו. הוא קיווה שנמרוד יצליח לברוח מהשיטפון הכהה שחגג את חורבנו של הסכר הארור ואת חירותו שלו.

לאחר זמן קצר שבה הדממה אל הרי החושך, והגיהינום החל להמתין ליום הדין.

ובינתיים בארצות המתים, האדון התעורר לאחר שינה שארכה הפעם עשרים ואחת שנים, שבעה חודשים ושישה ימים, כמעט.

בדיוק ברגע שנכנסתי, המשרת אמר לעצמו בהתרגשות, הוא רצה לתת לי אות שנאמנותי רצויה לו.

כאילו שהמשרת היה צריך עוד אות מלבד חיי הנצח שבהם הוא זכה.

תן לי את נאמנותך, אמר לו האדון כשהוא פגש אותו לראשונה לפני — כמה זמן חלף מאז שהוא פגש אותו? ואני אתן לך חיי נצח. וחיי נצח הוא אכן קיבל; חיים שעברו בהמתנה לפעמים הנדירות שבהן התעורר האדון משנתו הארוכה, בלמידה, בצבירה. והיה כל כך הרבה ללמוד: כיצד להסתיר את חייו הארוכים יותר מכל בן אנוש אחר, כיצד לנצל אותם להשגת כוח, כיצד לאסוף את הידע שהיה כה חשוב לו ואת המידע שהיה כה חשוב לאדון ברגעים הנדירים שבהם הוא התעורר.

בקרוב הוא יתעורר שוב, אמר לעצמו המשרת ברגעים הקשים שבהם היה עליו להתמודד עם החשדנות המסוכנת של שכניו ושל פקידי השלטון, עם משברי אמונה ומשברים כלכליים, עם המלחמות וחילופי השלטון ועם השנים החולפות בזו אחר זו. בקרוב הוא יתעורר והפעם לנצח ואז נגשים את התוכנית שלו וביחד נביא את סוף העולם.

וכעת האדון התעורר שוב.

"אני רעב," הוא פיהק. "כמה זמן ישנתי הפעם?"

המשרת אמר לו.

"פחות מהפעם הקודמת, טוב מאוד, המצב שלי משתפר." האדון התמתח וגירד את אפו. הוא הסתכל מסביב על החדר שמעט אור חדר אליו מבעד לווילונות הכבדים שכיסו את החלונות הגדולים. התקרה הגבוהה, הקירות והרצפה קושטו בפרוות ובעורות מעובדים שעליהם צוירו תמונות של ציד, קרבות וסיפורים עתיקים. על שולחן נמוך נחו לוחות חרס מכוסים בכתב יתדות וכמה פפירוסים שבהם נהג המשרת לעיין בעוד הוא ממתין שהאדון יתעורר.

"האם האדון ישן טוב?" שאל המשרת בהרכנת ראש. "האם החדר הולם את רצונו?"

"נדמה לי שאמרתי לך כבר כמה פעמים שאני מתעב את צורת הדיבור הזאת. האם האדון ישן טוב?" האדון חיקה אותו בצורה מעוותת ומזלזלת. "ולא, לא ישנתי טוב. היו לי שוב סיוטים על דרקונים שרודפים אחרי ולועגים לי, וגם זה רק במקרים שבהם הם החליטו שלא לטרוף את דעתי."

"יום אחד האדון… יום אחד אתה תנקום בהם ובכל מי שהעז לפגוע בך," אמר המשרת באדיקות. המבט בעיניו של האדון הזכיר לו שהוא עדיין מדבר בצורה מרגיזה.

מכל המבחנים שבהם עומדת אמונתי, הרגע הראשון שלאחר ההתעוררות, כשאני נזכר איך הוא מתנהג באמת — זהו המבחן הגדול ביותר. למה הוא לא יכול להתנהג כמו האלים בסיפורים שסיפרו לי הזקנים?

"היום הזה עוד רחוק," קבע האדון. "אולי הוא לא יבוא לעולם."

כדי שיוכל להתעלם מדברי הכפירה של האדון, המשרת יצא במהירות מהחדר לחפש אוכל ברחבי הארמון. לאדון היה תמיד תיאבון בריא לאחר היקיצה. הנבערים חושבים שהאלים הם כל־יכולים אבל אני יודע את האמת, הוא חשב לעצמו. האלים בראו את עולמם וכעת הם כבולים בחוקים שאותם הם יצרו. כשהם רוצים לשבור את החוקים הם צריכים לשלם מחיר, כמו כולם. לפעמים הוא הרגיש שהוא היה מעדיף שלא לדעת את האמת. האלים בסיפורים הרבה יותר פשוטים מאל שיום אחד עובר לגור בבית שלך.

הוא הזכיר לעצמו שהאדון לא עבר לגור איתו אלא הוא בעצמו נשא אותו על כתפיו אל ביתו לאחר שאלוהים בגד בהם. מהבית ההוא לא נותר יותר מגל אבנים, ופרסאות רבות הפרידו כעת בין הארמון הזה וביתו הישן. גם האדון, כמוני, רחוק מהבית. הוא לכוד בארצות המתים ואינו יכול לחזור אל ביתו שבארצות החיים.

המשרת מצא כיכר לחם, שני עופות שנצלו לסעודת הערב, בשר מיובש, כמה חריצי גבינה, ירקות טריים, תופיני דבש ושלושה קנקני שיכר.

זה יספיק בתור התחלה.

הוא הורה לעבדים להביא מיד את האוכל אל החדר האסור — שאליו איש לא נכנס בלעדיו. עבדים אחרים הצטוו לשחוט כמה כבשים ואת אחת מהפרות ולאפות במהירות עוד כיכרות לחם. העבדים מיהרו למלא את פקודותיו.

הם קוראים לי המכשף ומפחדים ממני. הם לא יודעים שאני אינני אלא משרת, בדיוק כמותם.

בזמן שהאדון שבר את רעבונו, המשרת סיפר לו את כל מה שהתרחש ברחבי העולם בשנים שבהן הוא ישן. הוא בחר לקבוע את מקום מושבו ומקום המסתור של האדון בעיר הנמל הזאת, כיוון שאין מקום שאליו מגיעות יותר חדשות מאשר עיר נמל. ספינות המשוטים שהובילו עצים דרומה למצרים שבו עם זהב וחדשות, והשיירות שבאו ממזרח נשאו עמן מלבד תבלינים גם סיפורים על המתרחש בערים הגדולות שליד הנהרות האדירים. אך היו גם חדשות מקומיות יותר שלא נגעו לפירמידות או למלחמות על השלטון במזרח, והמשרת החל לדווח עליהן.

"האספסוף ניסה להעלות את הבית באש לפני יותר מעשר שנים. עוד אחת מהפעמים האלה שפתאום אני הופך מבעל־האוב האדיר למכשף מרושע או להפך. הם האשימו אותי שהבאתי את מגפת הכיבים השחורים." המשרת השתדל להעלים כל אות לפחד הנורא שאחז בו באותו לילה כשמאות לפידים זועמים הקיפו את הבית הגדול — לפני עשר שנים הוא עוד לא היה ממש ארמון.

"השתמשת בידע שהענקתי לך," האדון נשמע כמעט משועמם. "אני מנחש זאת כיוון שאני עדיין חי ולא אפר נישא ברוח." הוא כנראה הבחין בסימן השאלה שעל פניו של המשרת.

הוא בטח חושב שאני אידיוט. למה לא חשבתי על זה לבד? לא צריך להיות מכשף כדי לנחש את זה. הוא בטח גם מנחש במה עלה לי השימוש בידע, כמו שהוא קורא לזה.

"כמובן," הוא מיהר לומר כאילו הוא בכלל לא הופתע מיכולתו של האדון לדעת את הבלתי ידוע. "נאלצתי גם להשתמש בו לפני שש שנים כששבט של נוודים שירדו מההרים החליטו לכבוש את העיר כדי להעביר בה את החורף. מאז התושבים בעיר מעריצים אותי."

עיניו פגשו לרגע את עיני האדון שהפסיק לרגע ללעוס, והוא חשב שראה שם ניצוץ של קנאה. אני צריך לחשוב טוב יותר לפני שאני מפטפט ופוגע בו. לאדון שפעם היה נערץ על ידי המונים נותר כעת רק מעריץ אחד בודד. אני זוכה לכבוד מהנבערים שלא יודעים שכל כוחי נובע רק מקרבתי לאדון. הוא כמעט התחנן לסליחת האדון, אבל כשנזכר מה עלולה להיות התגובה שלו, התעשת במהירות והמשיך לדבר.

"הכתב מתפשט באזור ואני יכול עכשיו לכתוב בגלוי מבלי להיות מואשם בכישוף שחור. כעת יהיה לי קל יותר לכתוב את הדברים שתלמד אותי. אתה תלמד אותי עוד, נכון? אם טוב הדבר בעיניך, כמובן." הוא הרכין את ראשו במהירות. האדון אמנם ציפה ממנו לדבר אליו כשווה אל שווה, אבל אולי הוא הגזים.

"בטח, בטח," ענה האדון בפיזור נפש כאילו מדובר בהזמנה נימוסית למשקה של אחר הצהריים. "מה עם החלילן? הוא בא לראות מה שלומי?" אף על פי שהאדון שמר על נימה אגבית, המשרת ידע שהחדשות שבאמת עניינו אותו היו אלה שבאו מעולם החיים ולא מעולמם של בני האדם שבו הוא היה לכוד.

"החלילן ממשיך לבוא לפה כל שנתיים או שלוש כפי שציווית עליו." המשרת תיעב את השד המרופט והיה שמח לוותר על כל מגע איתו. זה חלק מהמחיר שאני משלם תמורת חיי הנצח שקיבלתי מהאדון, הזכיר לעצמו המשרת בכל פעם שהשד היה בא אליו עם חדשות ומנצל עד תום והרבה מעבר לכך את הכנסת האורחים של המשרת. כדי להתגבר על חוקי הטבע צריך לשלם מחיר, והחלילן הוא חלק מהמחיר. "בפעם האחרונה הוא סיפר לי שהוא מוביל את נמרוד אל לילית עם הבשורה המרה. הכול בדיוק לפי התוכנית שלך."

"הוא בוודאי מאושר." האדון כבר גמר לטרוף את אחד העופות וכעת הוא הקדיש את תשומת לבו לשיכר. "החלילן אוהב לשרת וכעת הוא יכול לשרת את גבירת השדים עצמה. אתה מצליח לספק את תאוות השירות שלך בנאמנות לאדון אחד, אבל לשד הקטן יש תיאבון גדול בהרבה. שני אדונים, חשובים ככל שהם, מספקים בקושי את תאוות השירות שלו."

אני צריך להיעלב? הוא החליט שלא. מי שבוחר לשרת אלים לא יכול להתלונן אם הם מדברים אליו כדרכם של אלים.

בכוחות מחודשים הפנה האדון את תשומת לבו לעוף הצלוי השני. "בפעם הבאה שתראה אותו, תגיד לו להישאר עם הגבירה. בקרוב היא תחליט לבוא לפה. אני רוצה שהוא ידאג לה וישמור עליה."

אל תשאל, אל תשאל. התשובה בטח כל כך פשוטה שאתה תיראה אידיוט.

"איך אתה יודע?" הוא שאל בכל זאת וכעס על חולשתו.

"אני מכיר אותה היטב." לא נראה שהאדון חושב ששאלתו מטופשת והמשרת נשם לרווחה, בסתר כמובן. "החדשות המעציבות שהביא לה נמרוד הן כמו שריקת השוט לאוזניו של השור המסורס. העגלה כבר החלה לנוע והדרך נפרשת לפניה. היא תלך אל הרי השאול ותחפש דרך אל ארצות המתים כדי לחפש לה פה משיח. אחר כך סוף העולם יבוא ואני אשוב ואהיה אל."

הוא ממשיל את גבירת השדים לשור מסורס? חילול הקודש האופייני לאדון עדיין הפתיע, גם אחרי מאות שנים, את המשרת. אחרי כל מה שהוא סיפר לי על אם־כל־חי הוא מדמה אותה לבהמת משא?

האדון השליך את עצם העוף הצלוי על מגש העץ, גיהק ארוכות, והתמתח בשביעות רצון כשהוא מנגב את ידיו השומניות על אחת השמיכות. "בשם רהב הארורה, אני מרגיש יותר טוב," הוא אמר בקול רם ושמח וקם להסתובב בחדר ולהציץ מבעד לחלון. "עוד כמה תנומות כאלה והאדון יהיה רענן ומלא מרץ כמו ביום שבו הוא ילד את עצמו מתוך התוהו־ובוהו!"

כשהאלים מדברים על עצמם בגוף שלישי, המשרת גילה זאת מזמן, איכשהו זה נשמע נכון.

האדון הסתובב בחדר ובחן אותו. "לא רע," הוא פסק. "קצת מפואר מדי ורועש מדי, אבל לא רע." הוא מישש את הווילונות שהיו ירוקים כמו עלים של אלון לפנות ערב. "איך ידעת שאני אוהב את הצבע הזה?"

"אני שמח שביתי הדל מוצא חן בעיני האדון." המילים יצאו מפיו לפני שהוא הספיק לעצור בעצמו.

"בית דל אתה אומר," חייך האדון. "ראיתי בתים דלים מזה." הוא חשב לרגע בזמן שבחן פרווה מפוארת של נמר הרים מפוספס שנחה על הרצפה. "אתה צדת אותו?" למראה הפרצוף הנבוך של המשרת הוא פרץ בצחוק. "לא נורא, תירגע, כולנו צריכים ללמוד להאציל סמכויות." הוא שב להשקיף מהחלון על העיר שנראתה מודעת לקיומו כמו שהרוכל מודע לידו של הכייס המיומן. "בקרוב, כשאני אשוב לאיתני, אנחנו נמצא לעצמנו בית אחר, צנוע יותר, שלא ימשוך תשומת לב. אבל עד אז, כל עוד אני ישן, אתה חופשי לנהוג כפי שנראה לך לנכון."

"ומה נעשה כשכוחותיך ישובו אליך ותהיה חזק כמו שהיית פעם?" המשרת השתדל להטביע את צליל האכזבה שבקולו במנגינה של התלהבות וציפייה לבאות. למה צנוע יותר? האם יהיה עלי לוותר על כל הפרוות והעבדים?

"לא אמרתי שכוחותי ישובו אלי או שאני אהיה חזק כמו בעבר." היה עצב בקולו של האדון ושום סימן לכך שהוא הבחין באכזבתו של המשרת. הוא חושב שהוא איבד משהו לנצח, הבין המשרת. הוא מעניק לי חיי נצח אבל הוא לא יכול להשיב לעצמו את מה שהוא איבד.

"אבל למי בכלל אכפת מהעבר כשהנצח כולו לפנינו?" העליזות שבה לקולו של האדון והוא חייך אל המשרת ששכח באחת את כל הספקות שלו. "אני אגיד לך מה נעשה: רוץ להביא לוח וחרט או מה שזה לא יהיה שמשתמשים בו עכשיו לכתיבה. אנחנו ננצל את שעות העֵרות שנותרו לי הפעם כדי ללמד אותך עוד כמה מסודות התוהו והבריאה."

המשרת מיהר אל הדלת לעשות בשמחה כמצוותו של האדון. רגע לפני שהוא יצא מהחדר הוא הספיק לשמוע את האדון שחזר להשקיף מהחלון.

"בקרוב אני אתעורר ואז נחכה. נִצפה, נעקוב ונחכה."

"למה נחכה, האדון?" שאל המשרת שעצר ליד הדלת.

"נחכה לאם־כל־חי." החיוך של האדון היה מפחיד יותר מלהקת זאבים בלילה בהרים. "נחכה לגבירה שתחריב את הרקיע, תהפוך את העולם ותביא את יום הדין."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מדרש לילית”