ברומן ביכורים סוחף מציג אמיר אור-לי ארבעה דורות של משפחה דתית-לאומית, שאבותיה היו חלוצים, מייסדי קיבוץ בהרי יהודה, ואילו הדור […]
פרק רביעי
“תקופת ההמתנה”, שבעה עשר במאי עד חמישה ביוני 1967
הארץ התכוננה למלחמה. הרחובות התרוקנו מגברים. הממשלה הודיעה על גיוס מילואים כללי, הצבא נפרש לאורך הגבולות, ובערים, בכפרים ובקיבוצים נשארו נשים ובני נוער לנהל את העורף. מאז יום העצמאות התגברו במדינות ערב קולות הקוראים להשמדת ישראל. בכיכרות קהיר התאספו מאות אלפי מצרים וקראו קריאות קצובות: ׳אטבח! אטבח! אטבח! אטבח! אטבח! אטבח! אטבח׳! שחט! שחט! שחט!… בשידורי התעמולה בעברית של רדיו ״קול הרעם מקהיר״ שידר הקריין המצרי דברי רהב במבטא גרוני כבד: ׳לאן תנוסו אתם הסיונים? היכן תתחבאו? נרדוף אתכם! נמסא אתכם! נשמיד אתכם! נטחן אתכם עד דק!’
זיכרון המצור שהטילו הערבים על ירושלים העברית במלחמת השחרור הדיר שינה מעיני קברניטי העיר, שבהסתמך על ניסיון העבר חששו שהירדנים ינסו שוב לבודד את ירושלים. מפקדת הג״א, ראשי התיבות של ״הגנה אזרחית״, גייסה את בני הנוער להכין את השכונה למלחמה הצפויה. הם חולקו לחוליות, שעליהן פיקדו חיילי מילואים קשישים, שעברו את גיל השירות הקרבי וגויסו לכוחות הגנת העורף. בית ספרם נבחר כמפקדה השכונתית. יוסף חיים צוות לקבוצה שהכשירה את אולם ההתעמלות כבית חולים חירום, לשם נפרקו אלונקות, חומרי חיטוי וחבישה ואפילו ציוד לניתוחי חירום. חוליות אחדות הצטוו להצטייד בניירות דבק רחבים, לעבור בבתים ולהדביק פסי שתי וערב על הזגוגיות, כדי שלא יעופו מהן נתזים בזמן ההפצצות.
דניאלה גויסה ל״חיל החפרים״. המפקדים מהג״א חילקו מעדרים, קלשונים ואתים, ויחד עם חבריה וחברותיה חפרו לפני כל כניסה לבניין שוחה עמוקה. אמנם בכל שכונה היו מקלטים ציבוריים, אבל לא היה מובטח שבמקרה של הפצצת פתע יצליחו השכנים לרוץ אליהם במהירות מספקת. את האדמה שחפרו מילאו לתוך שקים קטנים וסידרו כנזר סביב השוחות, על מנת להגביה את שוליהן ולספק הגנה טובה יותר לחוסים בהן.
הבנים הבוגרים הכינו וציידו בבית הספר מחסני חירום למזון ולתרופות. מדי יום הגיעו לשכונה משאיות עמוסות בשקי סוכר, אורז, תפוחי אדמה, קופסאות שימורים, בלוני גז, סירים לבישול, מיכלי מים, תרופות וחומרי חבישה. על כמה מהבנים הוטל לפרוק את השקים הכבדים. כל שני נערים נשאו ביחד שק וגררו אותו אל המערום ההולך וגובהַּ. אורי צוות עם ידידו אמיר. הם הלכו הלוך ושוב, גוררים שק ושבים אל המשאית בריצה להעמיס שק נוסף, מנסים לעמוד בקצב, מתחרים עם שאר הצוותים, צועקים זה לזה מילות קנטור וזירוז.
שבע שנים לאחר מכן, כאשר ישתתף כקצין בקורס המ”כים של הנח״ל בפינוי הראשון של מתנחלי סבסטיה, יחזור ויצוף המעמד הזה בזיכרונו של אורי, כשיגרור את חניכיו לשעבר מבני עקיבא אל האוטובוסים.
יום שני כ”ו באייר תשכ”ז; חמישה ביוני 1967
רבקה
בבוקרו של החמישה ביוני הגיעו אל קיצם שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים. בשעה שמונה ועשר דקות שודרה בקול ישראל הודעתו הלקונית של דובר צה״ל: ׳משעות הבוקר המוקדמות מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם׳.
רבקה הרגישה כאילו יד ענקים מכה בבטנה. עיניה התרחבו באימה. ׳אין לי כוח לעוד מלחמות׳, אמרה לרחל. ׳אני רק מקווה שירדן לא תחבור למצרים, ולפחות הגבול המזרחי יישאר שקט׳.
׳גם אני מקווה׳, ענתה רחל, בטון שממנו השתמע שהיא מטילה ספק רב בכך.
ואכן, בשעה אחת עשרה בבוקר הושמו תקוותיהן לאל. מכיוון הגבול החלו להישמע קולות נפץ. כשהשקיפה מבעד לחלון לעבר הגבעות בצפון ראתה רבקה את פטריות העשן שעלו מלועי התותחים הירדנים שעל ״גבעת הרדאר״, ושניות לאחר מכן שמעה את הנפילות מכיוון בית החולים הדסה. בהלתה עוד התעצמה, כאשר לפתע החריד את האוויר רעם מנועים מחריש אוזניים, ומעליה חלפו בטיסה נמוכה רביעיית סילוני קרב. רבקה לא ידעה לזהות אם לנו הם או לצרינו. ׳מהר, אמא׳, זירזה את רחל, ושתיהן יצאו בריצה מהבית וזינקו אל השוחה שנחפרה בקדמתו מבעוד מועד.
׳את מדממת׳, נחרדה רחל, כשחלפה הסכנה והן עלו מן הבור.
׳מה? איפה׳? נבהלה רבקה.
׳כאן ברגל׳, הצביעה רחל על כתם דם גדול שהתפשט על שמלתה. רבקה הפשילה את השמלה. עכשיו גם חשה בכאב. קודם, כשקפצה אל השוחה, לא הבחינה במעדר שמישהו השאיר שם. אחר כך עוד סבלה מכאבים וצלעה במשך כמה ימים.
מיד לאחר מכן הגיעו יוסף ודניאלה. ׳הלימודים בוטלו׳, סיפרו לאמם ולסבתם המודאגות.
השעות הבאות היו סיוט. ברדיו הישראלי שודרו רק שירים, ואילו ברדיו המצרי שודרו דיווחים מתלהמים על ניצחונות של צבאות ערב והתקדמותם לעבר תל-אביב:
׳אזרחי ישראל׳, התלהב הקריין המצרי בהתנסחות פתטית. ׳לא יואילו לכם כזב שליטיכם, הגיעה שעת החשבון. אבוי למחרחרי המלחמה! קרבות עזים מתנהלים עכשיו בכל החזיתות, בדרום ובמזרח ובצפון. כוחותיו של משה דיין נסוגים בבהלה תחת לחץ כוחות המחץ הערביים. תבוסת דיין ביום הראשון לקרבות הייתה משפילה. הוא הפקיר חטיבת רגלים בחזית כונתילה, ובכך איבד את כל החטיבה. תושבי ישראל, היום אתם משלמים את המחיר על פשעי שליטיכם ועל דברי הרהב של אשכול ודיין ורבין, סוכני האימפריאליזם, שוחרי המלחמה. המוות לכם ולעצמם. הם עתה מקבלים מה שמגיע להם, ואתם משלמים את המחיר. מטוסינו מפציצים ברגעים אלה את עריכם. כוחותינו מתקדמים בכל החזיות. באמתחותינו עוד הפתעות רבות. כוחות ערבים נוספים נמצאים בדרכם לחזית. תושבי ישראל, המוות לכם בבוקר ובערב, ואם יבוא בלילה, הוא ילביש אתכם את השמלה השחורה שלו ויזנק המוות אליכם מכל מקום…׳
בזיכרונה של רבקה נעורו מראות ליל פינוי כפר עציון והפרידה החפוזה מאביה. בעיני רוחה היא רואה את רגעי הכניעה ואת הטבח שערכו חיילי הלגיון במגיניו, את אביה עומד מול החיילים הירדנים בראש שפוף, במבט מושפל ובידיים מורמות, מנופף במטפחת לבנה כאות לכניעה, את החייל הירדני דורך את המקלע ולוחץ על ההדק, את אביה נופל על האדמה מתבוסס בדמו, פניו שונו, המוות נשקף מעיניו והוא אינו נושם…
׳עכשיו הגיע תורנו׳, היא מהרהרת באימה, כשהיא יורדת עם אמהּ וילדיה אל המקלט השכונתי.
דניאלה
העיניים…
עוד שנים רבות תזכור דניאלה את העיניים המבוהלות של שכנותיה, כשנכנסה עם סבתה, אמה ואחיה אל המקלט.
נורה בודדה ניסתה ללא הועיל לגרש את החשכה ששררה בפנים, שעה שמבחוץ נשמעו רעמי ההפגזות ההולכות וקרבות. היא לא זכרה מתי נרדמה, אבל היא ידעה ששנתה הייתה טרופה ורצופה בחלומות זוועה. הדבר הראשון ששמה לב אליו כאשר התעוררה לפנות בוקר, היו תחתוניה הרטובים. כנראה שהרטיבה בשנתה. הדבר השני היה החיוך…
היא לא זכרה מתי ראתה לאחרונה את אמהּ מחייכת. בדרך כלל הייתה רבקה מתהלכת בבית שקטה ומהורהרת. אבל הבוקר היה שונה. פניה של רבקה הזדהרו, עיניה נצצו, ועל שפתיה היה נסוך חיוך ענקי. כשתהתה על מה השמחה סיפרה לה רבקה, כי לפנות בוקר שודרה הודעתו של דובר צה״ל, אלוף חיים הרצוג, שסיפר על הצלחות היום הקודם: הוא דיווח על השמדת חילות האוויר הערביים, ועל הניצחונות הישראלים ביום הראשון לקרבות. בחוץ אמנם נשמעו עדיין הדי יריות, אבל הן היו חלשות ורחוקות.
רבקה
הם יצאו מחשכת המקלט אל אור שמש בהיר של חודש יוני.
“קמע בשבילך ונשיקה קטנה לאמא, החזיקי לנו אצבעות…” קידם את פניהם כשנכנסו הביתה קולו של רן אלירן, באחד מעשרות ״שירי הכוננות״ שנכתבו בשבועות ההמתנה שקדמו למלחמה. כנראה שכחו לכבות את הרדיו כשירדו אתמול למקלט. היא הגבירה את הרדיו, מנסה לקלוט כל פיסת מידע, אבל הידיעות ששודרו היו מקוטעות ולא מעודכנות.
שיטת הדיווח הייתה מסורבלת: הכתבים בשטח הקליטו את דיווחיהם במכשירי הקלטה שנשאו איתם, ושלחו את הסלילים בדרכים שונות ומשונות לאולפני הרדיו בירושלים, שם נערכו ושודרו שעות רבות לאחר האירועים עצמם. מכל מקום, נראה היה שכוחותינו נוחלים הצלחות. בצהריים התחילו להגיע שמועות לא מבוססות על כניסת כוחותינו לעיר העתיקה, אבל ברדיו רק ניגנו שירים מעודדים, וביניהם חזרו שוב ושוב על הודעת דובר צה”ל מהבוקר. היא הגבירה עוד את המַקְלט, מקווה שהקול הרועם יזרז את הדיווחים.
לקראת השעה ארבע, כשהגיעה שולי נתן בפעם המי יודע כמה למילות הקינה על בורות המים שיבשו וכיכר השוק הריקה, הופסקה לפתע השמעת השיר. לרגע השתררה בבית דומיה. אור חזק שבא מבחוץ הציף את הדירה. רבקה נעצרה נטועה במקומה, מופתעת מהדממה ומהאור המסנוור. רוח לא נשבה, עלה לא זע, השמש זהרה מעל נבי סמואל בואך גבעון, והירח דמם הרחק מעל משטרת לטרון שבעמק איילון. אחרי כל רוחות הקרב, אחרי רַעַשׁ המלחמה, אחר הָאֵשׁ, הזכירה לה הדממה המהפנטת את התיאור בספר מלכים על ה״דְּמָמָה הַדַקָּה” שאפפה את אליהו, כשהתגלה לו אלוהים בסיני. היא ניגשה אל החלון, הליטה את פניה באדרתה מפני האור המסנוור, ואז נשמע הקול…
‘כאן תלמיד. הר הבית בידינו, אני אומר שנית, הר הבית בידינו׳… רבקה נצמדה עם אמה וילדיה לרדיו, ויחד עם כל עם ישראל שמעו את קולו של מוטה גור, מח״ט הצנחנים, מודיע על כניסת כוחותינו לרחבה המקודשת. אחר כך עבר הכתב לתאר את ריצת החיילים בסמטאות העיר העתיקה. המלחמה כאילו נעצרה. רק דבר אחד היה חשוב: איפה הכותל?
ואז זה הגיע…
׳ברגע זה׳, השתנק קולו של הכתב, ׳ברגע זה ממש, אני יורד במדרגות אל הכותל המערבי. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ו א נ י נ ו ג ע ב א ב נ י ה כ ו ת ל ה מ ע ר ב י׳. אחר כך השתתק. כבר לא היה יכול לדבר. רק המיקרופון הפתוח קלט את שירת החיילים: “ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור, לכל שירייך אני כינור”, ואת יבבותיו של חייל בודד שלא הצליח לכבוש את התרגשותו, כשניסה למלט מפיו את מילות הקדיש: “בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותה ויקרב משיחיה”. בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויקרב משיחו.
׳המשיח כבר כאן׳, התלהב יוסף חיים, כשנשמעה מהכותל תקיעת השופר. זאת לא רק ה״אתחלתא דגאולה״, זאת הגאולה עצמה. בקרוב, אולי אפילו היום, ייכנס המשיח לעירו, יסלק את השיקוץ המשומם שמטמא את ההר הקדוש ויבנה במקומו את בית המקדש!’
׳אל תהיה כל כך בטוח׳, ניסתה רחל להרגיע את נכדהּ.
אבל הוא לא שעה אליה.
בערב הופיעה נעמי שמר בפני חיילים. כמה שעות קודם לכן שמעה יחד עם כל עם ישראל את השידור מהכותל, וכשעלתה לבמה שינתה את מילות הקינה: “איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה” ושרה: “חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה”…
את ההתרגשות של החיילים ומחיאות הכפיים האין סופיות שמעה רבקה ברדיו למחרת. במשך דקות ארוכות לא אפשרו החיילים לנעמי להמשיך בהופעה. היא ניסתה להגיד רק עוד משפט אחד. לבסוף, כשנרגעו מעט התשואות, אמרה בהתרגשות: ׳חבובים, זו אני שצריכה למחוא לכם כף, כי לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר’…
אין עדיין תגובות