מה ביקשתי לבטא ביצירה הזו? אין למוצאו, דתו, צבעו או מעמדו של אדם לקבוע את היחס אליו, כפי שפותח המשפט הראשון במגילת הזכויות האמריקאית: "כל בני האדם נולדו חופשיים, שווים ועומדים ברשות עצמם".
עשיית הטוב והרע היא עניין של בחירה ויש לה מחיר: בת הברון, הברונית הצעירה שהתאהבה באסופי וילדה לו בן נאבקת עם עצמה ומשלמת את המחיר. גם אביו האסופי משלם מחיר בכך שהחליט לא להינשא כדי שלבנו לא תהיה אם חורגת. וד"ר הרברט עצמו, בן האסופי, מוצא את עצמו מבודד לאחר שנישא לאישה יהודייה מומרת כשהוא מבריח אותה ואת אימה לפולין. הוא יודע את הסכנה אך מוכן לשלם את המחיר וזוכה בשלמות הנפש שבאה מתוך עשיית הדבר הנכון. כשהוא סוטה מצו ליבו ולא מצטרף אל אשתו הצעירה במסעה לארץ ישראל ומחליט להישאר בגרמניה בין "אחיו הגרמנים", הוא משלם את מלוא המחיר על בחירתו השגויה וסובל ממנה כל ימי חייו.
ורעייתו – בכוחות על-אנושיים היא עוברת מטמורפוזה והופכת ממרי גברהרדט המתבוללת למרים היהודייה ולמירי גבעתי הקיבוצניקית, האחות של הקיבוץ. החלטתה להמשיך בקשרים עם בעלה האהוב מאמללת את חייה. צעיר שמציע לה אהבה ואף מוצא חן בעיניה נדחה בגלל אהבתה לבעלה שבמרחקים הנמצא בשירות השטן. הדבר עולה לה בסופו של דבר בחייה.
מיכאל בנה היחיד גדל בקיבוץ בו נולד, הופך לקצין צנחנים ולמהנדס מוצלח אבל נכשל במבחן הנאמנות ומשלם על כך בהרס משפחתו. על שיבתו לקיבוץ, התמסרותו לגידול ילדי בתו החד הורית ועל שמירת ערכי החברה בקיבוץ הוא מתוגמל בתחושת הסיפוק מעשיית הדבר הנכון ושלוות הנפש הנובעת מכך.
החיים הם מאבק מתמיד בין הטוב והרע – לא רק בין מדינות, ציבורים ואנשים אלא בעיקר בתוככי נפש האדם פנימה.
לנמצאים במצוקה – תמיד תהיה תקווה.
קטגוריות: אהבה ותשוקה, ארץ ישראל, טיולים מסעות ושפות, סיפורת עברית
49.00 ₪
מקט: 4-575-647
פרק ראשון
בקיץ 1880 נמצא עולל בן יומו על מדרגות הכניסה לבית היתומים הלותרני בדרזדן אשר בגרמניה. החיתולים והשמיכות שהיה עטור בהם יכלו אולי לרמוז משהו על מוצא נכבד אך לא יכלו להוביל לזהות הוריו. על אחת השמיכות נמצאו אותיות רקומות י.ו.ג. הכמרים השתמשו באותיות האלה כדי לתת שם לאסופי הפעוט: יואכים וולף גברהרדט.
יואכים גדל, הכמרים נוכחו כי הנער לא מצא עניין בלימוד הדת והוא נשלח לעבודה אצל מתקין פיגומים לבתי מידות. הוא הורשה ללון באחד ממחסני בית היתומים.
בהגיעו לגיל שמונה עשרה חלה עליו חובת הגיוס בת השנתיים שהייתה נהוגה בגרמניה והוא חויל.
הופעתו החיצונית לא תאמה את היותו אסופי דל וחסר כול: הוא היה עלם יפה תואר, גבוה, תמיר, בהיר שיער, כחול עיניים, פניו היו מעוצבות כאילו בידי פסל, אפו ישר, שפתיו חטובות וגומה באמצע סנטרו. הפיזיות שלו הייתה אסתטית אך לא היה באופיו שמץ של אלימות. הוא היה טוב מזג ונוח לבריות, היות שלמד קריאה וכתיבה בבית היתומים קרא בכל ספר שיכול להניח עליו את ידו. במיוחד הרבה לקרוא בברית הישנה באותם הדפים שלא עסקו במצוות אלא בנפשות. סיפור דוד ובת שבע ומשל כבשת הרש, המפגש בין יהודה ותמר שבו את ליבו בלקח המוסר העולה מהם.
יואכים וולף גברהרדט נשלח אחרי תקופת האימון הבסיסית שהייתה נהוגה בצבא הגרמני הקיסרי למושבת גרמניה באפריקה. היה זה רק המזל או הגורל שהובילו, שכן באותה מידה יכול היה להישלח לגבול הצרפתי או הרוסי וכל מהלך חייו היה משתנה מן הקצה אל הקצה.
באפריקה שירת יואכים כרץ של הקפיטן שלו. הכוח הצבאי במושבה היה מורכב מסגל קצינים גרמני ומגרעין של חיילים גרמנים ששימשו בעיקר כמאבטחי מפקדות, מפעילי מכונות ירייה ותותחנים. החי”ר היה מורכב מחיילים שחורים שהיו בתחתית הסולם.
יואכים, בגלל רגליו הארוכות וכושרו הגופני, נחשב בעיני מפקדו כמתאים לתפקיד הרץ הפלוגתי. הם ציפו שיישאר בצבא בשירות קבע ויעלה בסולם המש”קים.
הגורל רצה אחרת – בשנה השנייה לשירותו נפצע יואכים בברכו באחת התגרות עם בני שבטים סוררים. הפציעה לא הייתה אנושה אך בעייתית – פגיעת חץ במפרק הברך. לאחר שנותח לא הצליח להתגבר על הצליעה שלא הרפתה ממנו.
יואכים סלד מהאבטלה הממושכת בבית החולים אך נהנה מדבר אחד: מספרי קריאה למכביר. עד מהרה נודע בבית החולים כ”יואכים הקורא”.
אליסיה, בתו של הגנרל, מפקד הצבא הגרמני במושבה, ראתה בבית החולים את אחד מעיסוקיה הציבוריים והייתה מבקרת בו תדיר: מביאה ואוספת דואר, כותבת עבור אלה שפציעתם לא אפשרה כתיבה, מחלקת עוגות, מגדנות וממתקים ואף אומרת מילות עידוד היכן שנדרשו. אליסיה הייתה משהו כמו קצינת ת”ש במושגים של ימינו.
פניו היפות של החייל (הצעיר ממנה בשש שנים) שצלע על ירכו נשאו חן בעיניה של בת הגנרל שאביה התייחס למשפחתו של הברון פון ביסמרק המיתולוגי.
האחות הראשית בבית החולים, רווקה מבוגרת ומרירה, הדליפה לאימה של אליסיה “…לפחות אילו היה נמנה על הקצינים…”
הברונית גרטה באיירן פון ביסמרק לא איחרה לנזוף קשות בבתה ואף שוחחה על כך עם בעלה, שהגיע בעקבות זאת לביקור פתע בבית החולים. הוא מסר לרופא הקשיש של בית החולים כי יקצר מאוד בביקורו המיועד: “רק להכרחי”.
לאחר שהרופא – ד”ר קוק, מסר דו”ח מצבה על המטופלים, מצבם וצפי שחרורם, הודה לו הגנרל על שירותו המסור – ד”ר קוק עמד לסיים את שירותו באפריקה ובצבא הקייזר ולהפליג חזרה לגרמניה בסוף אותו שבוע. מחליפו קצין, רופא במדים, מזרוע הרפואה של צבא הקייזר כבר הגיע ועבד בחפיפה עימו.
“אדאג לכך כי תקבל מסמך הוקרה בחתימתי על שירותך המסור”, הבטיח לו הגנרל בלוגמו את הקפה שהוגש לו. כחכח מעט בגרונו ושאל כבדרך אגב: “מה עם החייל מהפלוגה המצטיינת שנפצע לפני שבועיים בברכו בתקרית עם הילידים?”
“אה, יואכים גברהרדט?” שאל הרופא בהפתעת מה, כאילו איך הגנרל אמור לדעת או לזכור את הפצוע,
“הבחור מחלים אך נראה כי צליעתו עקב הפציעה במפרק הברך תלווה אותו כל חייו למרבה הצער”.
התעניינותו של הגנרל הייתה מסיבות שונות מאשר הד”ר קוק הוותיק יכול היה לשער.
“אם כך יש לשלוח אותו לגרמניה: לשחררו מן הצבא ולהחזיר אותו כבר באונייה הבאה – האונייה שתישא אותך הביתה”.
“כן הר גנרל”, הנהן הרופא.
“עוד היום אחתום על המסמכים הדרושים, דאג כעת להכין חוות דעת רפואית שתאפשר את שחרורו המיידי”.
“בהחלט אדוני הגנרל”.
אחרי הביקור החפוז הזה שהחיילים לא הבינו את פשרו שכן נערך בדילוג על כל קטע טקסי אפשרי – הודיעה אחת האחיות ליואכים כי עליו לגשת לחדר הרופא.
במשרדו של הדוקטור התבשר יואכים על סיום שירותו הצבאי ובעודו תוהה מה יעשה בחייו האזרחיים עם מומו פנה אליו הרופא:
“בדעתי להציע לך משהו לגבי המשך חייך בעתיד”.
“האומנם?” תהה יואכים.
“קיבלתי משרת רופא בעיירת כורים קטנה בקרבת דרזדן, ראום שמה. אני אזדקק לחובש במכרה, אדם שאכשיר אותו שיטפל בפצוע, יחבוש אותו, יוציא אותו מהמכרה ויביאנו למרפאה שלי”.
“והיכן אלון, היכן יהיה ביתי”, שאל יואכים ומיד התנצל, “באמת הר דוקטור…”
“אין דבר, אל דאגה אני מבין את חששותיך, חברת המכרות מספקת מגורים בתנאים טובים לעובדים. הם מעוניינים שהכורים יגורו בסמוך למכרה כדי לקצר את זמן ההגעה לעבודה…” גיחך הרופא הזקן.
“ומתי כל זה עומד להתרחש?”
“באופן מיידי”. ד”ר קוק הסביר את החלטת הגנרל על רקע צליעתו שאינה מאפשרת את המשך שירותו הצבאי.
למחרת כאשר אליסיה באה לבקר במקום מסר לה יואכים את החדשות. הדבר היה כשיצאו לטייל בגן שהקיף את בית החולים.
יואכים נשען על אחד מעמודי הפרגולה שהקיפה את מבנה בית החולים כאשר נשמעה קריאה חדה בקול אישה:
“אלזי”, הקוראת הייתה מטרוניתה, לבושה הדר, שניצבה במקום בו הפרגולה מתחברת לאכסדרת הכניסה לבית החולים.
אליסיה נפנפה בידה אך לא פנתה לכיוון אימה. זו ניתקה עצמה פתאום בהחלטיות ממקומה וטפפה בצעדים מהירים על המדרכה הכבושה ישירות אליהם. בהתקרבה יכול היה יואכים להתרשם מדמיונה הרב של הבת לאימה, מהופעתה המרשימה של האם בחליפה קיצית לבנה מחויטת אשר שוליה הגיעו כאופנת הימים ההם עד לעקביה. מתחת למקטורנה לבשה חולצה ורודה עם קיפולים ועיצוב גזרתי שכמותו לא ראה יואכים מעודו.
כאשר ניצבה לידם לא ידע יואכים כיצד ינהג ולבסוף קד מולה מעין קידה כשהוא נשען על מקלו.
הברונית הביטה דרכו כאילו היה שקוף ואמרה לבתה בנימה חדה נוזפת: “אלזי עלינו לשוחח. אני ממתינה לך בבית”.
האם סבה על עקבותיה ופנתה בצעדים נמרצים ליציאה מבית החולים בהותירה שובל ניחוחות בושם ותחושה של השפלה אצל יואכים.
מאוחר יותר התקיים המפגש בין אליסיה עם אימה בסלון משכנם המפואר. הברונית שלפה את ציפורניה ללא רחמים. הביטויים “לא יעלה על הדעת”, “בן בלי שם” ו”התנהגותך הילדותית” חזרו כצליפות שוט.
“ואת מצפה שאנשא למי שתכתיבי לי?” שאלה אליסיה בהפוגה קצרצרה של תוכחת אימה.
“לא, בתי המתחכמת, את תמצאי את חתנך בעצמך – מן המעמד המתאים לך”.
אליסיה נוכחה שאין טעם להמשיך בשיחה, אימה פירשה בטעות את שתיקת בתה כאילו המסר הובן. בנוסף ידעה שבעלה כבר דאג כי עוד מספר ימים גורם המחלוקת בינה לבין בתה כבר יהיה הרחק בים.
הברונית התפנתה להכנותיה לקראת התמרונים השנתיים שעמדו להתחיל בפיקוד בעלה ביום השני הקרוב. בשונה מהנהוג בגרמניה הותר במושבה האפריקנית לנשות הקצינים הבכירים להילוות לבעליהן בשבועיים של התמרונים השנתיים.
כבודתה של הברונית לתמרונים השנתיים כללה שלושה קרונות רתומים כל אחד לשמונה פרדות: קרון אחד לשינה לה ולבעלה הגנרל, קרון שני למלבושיה – מעין חדר ארונות נייד. הקרון השלישי כלל אמבט ושירותים וכן את כל תמרוקיה וסבוניה הריחניים שאוחסנו בארונית שליד הכיור. קרון המלבושים כלל חליפות רכיבה מחויטות עם מגפיים ומגבעות תואמות בצבעים. ובנוסף צורפה לשיירת הקרונות עגלה קלה ובה שלושת האמות השחורות שנועדו לשירות הברונית. בקדמת העגלה ישב גבר שחור עור שנהג בסוסים ונועד לשמש כמלצר בהגשת האוכל ולידו סוכנת הבית שטיפלה בלבוש הברונית.
לנשות המפקדים הכפופים לבעלה הייתה כבודה יותר צנועה אך שיירת הכבודה של הברונית והקצינים השתרעה לאורך חצי קילומטר.
ביום שבו החלו התמרונים השכימו הגנרל ורעייתו קום כבר בשש בבוקר ויצאו, רכובים שניהם, בראש שיירת הטור הצבאי הססגוני. מאחורי הטור התארכה שיירת הכבודה.
שעתיים אחרי צאתם – יצאה כרכרתה של אליסיה לכיוון אחר, לעבר הנמל. הונחו בכרכרה שתי מזוודות מסע גדולות וגדושות.
“יש לך נוסעת”, הפתיעה אליסיה את סוכן חברת האוניות במשרדו בנמל. האיש כמעט נפל מכיסאו. “הברונית אליסיה, לא נאמר לי שהוזמנה נסיעה עבורך…” התנצל.
“אימא הייתה עסוקה, תכין לי כרטיס ואני מבקשת תא טוב”, חייכה.
“הברונית אליסיה, האונייה ‘דורה’ צנועה מדי לרמתך אבל נקצה לך את התא הטוב ביותר. את יודעת שהגעת ברגע האחרון”.
“האם כולם…” אליסיה עצרה, כיצד תשאל אם יואכים נמצא על הסיפון.
“כל הנוסעים עלו כולל ד”ר קוק מבית החולים הצבאי וקצינים החוזרים למולדת”.
“יש גם חיילים על האונייה”, הרהיבה אליסיה עוד לשאול שאלה שלא הייתה אמורה לשאול.
“חיילים – אל דאגה אנו דואגים להפרדה גמורה בין החיילים והנוסעים הפשוטים לקצינים והנוסעים המכובדים”, השיב הסוכן שהבין כי שאלת אליסיה מכוונת להפרדה המעמדות המתבקשת.
אליסיה לא איתרה את יואכים על הסיפון – הוא לא היה אמור להימצא שם. מתנת כסף קטנה לרב המלחים הביאה את יואכים לסיפון העליון.
“אליסיה…” יואכים כמעט השתנק מהפתעה. היא נתלתה על צווארו. בגלל צליעתו איבד את שיווי משקלו ודידה כמה צעדים לאחור עד שנשען על הדופן הסמוכה.
“סלח לי יקירי, שכחתי מהרגל שלך…”
בצהריים כבר הייתה האונייה בלב ים. אליסיה ביקשה רשות לשוחח עם הקפטן שנמצא על גשר הפיקוד של האונייה.
הקפטן ידע מי המבקשת ונעתר לה אך הופתע מבן לווייתה חסר המעמד.
“כקברניט האונייה בסמכותך להשיא גבר ואישה”.
“אמת, גברתי הברונית”.
אותו הערב התקיים בחדר האוכל של הקצינים והמכובדים טקס הנישואין של הברונית אליסיה פון ביסמרק עם יואכים וולף גברהרדט. הרופא שהיה על האונייה כפי שמסר ליואכים לפני כן השאיל לו את אחת מחליפותיו. הנוכחים תהו מיהו החתן ולמה הברונית נישאת על סיפון אונייה קטנה כשהיא יכולה להינשא בפאר רב במושבה או בגרמניה. רק הרופא ד”ר קוק ידע את האמת אך העדיף לשתוק וכמותו כמובן גם החתן. יתר הנוסעים סברו שהחתן הוא אולי מישהו צעיר רם דרג המתחפש לאלמוני כדי להיות בעילום שם, מי יודע נפשם של המעמדות הגבוהים.
אותו הלילה ידע יואכים אישה בפעם הראשונה בחייו. גם בהזיותיו הפרועות ביותר לא תיאר לעצמו זוגיות עם ברונית יפהפייה.
גם לאליסיה הייתה זו התעלסות ראשונה. בעת ההיא נשים לא היו רוכשות ניסיון מיני כרווקות. אליסיה הייתה מאוהבת ביואכים יפה התואר עד לאוזניה. היותו צעיר ממנה בשש שנים לא הפריע לה.
היותו חסר מעמד ואמצעים לא גרע מאהבתה אך הדאיג אותה לגבי העתיד. היא הייתה מבוהלת מתעוזתה שלה עצמה אך גם שלמה עם החלטתה.
את חוויית ההפלגה שלהם אפופת אוויר הים הנפלא במרחבי אין סוף של כחול ותכלת ביום ותחת שמיים זרועי כוכבים בלילות נצרו עימהם יואכים ואליסיה כל יתר שנותיהם. מדירתם הקטנה בצריף בשכונת הכורים בעיירה ראום שליד דרזדן כתבה אליסיה לאימה: “אני מצטערת שהיה עליי לעשות מה שעשיתי כדי לזכות בבחיר ליבי. בעתיד תוכלי להיווכח שעשיתי נכון כי ילדיי ייוולדו מאיש שאני אוהבת”.
את התשובה קיבלה אליסיה רק אחרי הולדת בנה: “לצערי אינך מבינה כי מה שעשית אינו בר כפרה. את מנודה מכל זכויותייך במשפחתנו: לא תזכי בכל מענק או קצבה. זכויות הירושה נשללו ממך באמצעות עורך הדין של משפחתנו”.
אכן, בפני אליסיה הוצג המחיר שיהיה עליה לשלם על בחירתה ביואכים האסופי, “בן בלי שם”.
חיי הנישואין של יואכים ואליסיה בשכונת הכורים בראום היו מוזרים ככל שיכולים להיות חיים זוגיים של עובד במכרה פחם וברונית.
אליסיה הביאה לביתם המשותף פסנתר: ביתם היה היחידי בשכונה שעלו ממנו צלילי מוזיקה – זה היה בימים שלפני הרדיו והטלוויזיה. אליסיה לא כיבסה וגיהצה ולא הדיחה כלים. הכול עשתה עוזרת שהגיעה חמש פעמים בשבוע. אליסיה מימנה את העוזרת ממכירת תכשיטיה בדרזדן.
יואכים ראה ושתק. וכי מה יכול היה לומר.
בינתיים חלפו להם הימים בזה אחר זה במהירות מדהימה. כאשר קיבלה אליסיה צירים הובהל לביתם לא אחר מאשר הד”ר קוק, רופא המכרה למרות שלא היה רופא מיילד, זה היה הרופא שהיה. אליסיה לא אבתה להסתפק במיילדת, מה גם שהד”ר קוק נענה בנפש חפצה.
הרברט קראו יואכים ואליסיה לבנם: הרברט גבריאל גברהרדט. הזיכרון הראשון של הרברט מחייו היה קטר קיטור דחוף קרונות. הדבר היה במסוף הטענת הפחם של ראום כאשר שב עם אימו מנסיעה לדרזדן: הקטר עם זרועות ההנעה שלו, האדים הלבנים שיצאו ממנו – כל אלה ריתקו את הילד הקטן בן השנתיים שצעד עם אימו מתחנת הנוסעים בראום אל שכונת הכורים.
הילד היה טוב רואי, גבוה לגילו – הוא ירש את רגליו הארוכות של אביו וכן את שערו הבלונדיני הצפוף. להוריו היו עיניים כחולות אבל עיני אימו היו בכחול מודגש יותר ועם ריסים ארוכים יותר וכן ירש את שערה הגלי מעט אך עם צבע הבלונד של אבא, כפי שאליסיה התבטאה, “הוא לקח מאיתנו את הדברים היפים”.
הנסיעה הזו שבסיומה החל זיכרונו של הרברט הייתה אחת מאלה שנועדו למשכן את תכשיטיה של אליסיה כד לממן את חייהם. עדיין נותרו בידיה תכשיטים אחרים אך מנסיעה לנסיעה ידעה שיום אחד מקור הכסף הזה יאזל.
מדי פעם הייתה נזכרת מחדש בתגובתה של אימה למכתב בו בישרה לה בתה על הולדת הילד ועל תמונת התינוק שצורפה אליו:
“השאירי את תמונת הממזר לעצמך: הביתה תוכלי לשוב רק לבדך”.
אם לאליסיה הייתה נחוצה הוכחה שאימה התכוונה לכל מילה במכתבה הקודם בדבר הנידוי המשפטי והכלכלי שלה מן המשפחה בא מכתב התגובה על תמונת הנכד שלה והציב את עמדתה באור שאין בהיר וברור ממנו.
אליסיה ידעה מאז ומתמיד שאימה קשוחה אך שני המכתבים שקיבלה הציבו את האם הזו במקום אחר, אולי הייתה זו אם שדאגה לספק את כל מחסורה ולחנך אותה אבל מה שהשתמע מתוך המכתבים האלה היה שאימה כנראה אינה האדם שחשבה.
עולמו של הרברט הקטן מיום שעמד על דעתו היו הוריו, הדירה הקטנה בשכונת הכורים שהייתה “הבית” והפארק, שהיה הגן הציבורי של העיירה ראום והיה מעבר לשלוחת מסילת הפחם. הייתה גם הכנסייה בה ביקרו בחגים, החנות הקטנה בשכונת הכורים והשוק של העיירה, שהיה בעיני הרברט מין תצוגת קבע מופלאה של מוצרי מזון.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גבעת התקווה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות