החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
הספר זמין לקריאה במכשירים:

19.80

רכשו ספר זה:

מעולם לא קצרה הקַבָּלה הצלחה כה רבה. בארצות הברית היא מפעילה את קסמיה על כוכבי קולנוע וכוכבי פופ, המחפשים אמונה ומשמעות. בישראל ישיבות מקובלים נפתחות חדשות לבקרים, ובבתי הכנסת ספר הזוהר מתחרה בספר התורה. התרחבות החצרות החסידיות תורמת להפצת משנָיוֹת, לעיתים מופלאות ולעיתים הזויות. תנועות קבלה מצליחות להעיר באמצע הלילה מפורסמים כדי לשמוע שיעורים שאפילו בשעות רגילות קשה לעקוב אחריהם. החוגים ליהדות באוניברסיטאות נכבשו על ידי הקבלה, ונדמה לפעמים שהמקובלים החרוצים ביותר נמנים עם חוקריה. כולם רואים את התסיסה הקבלית הפושטת בארץ, אך איש אינו יכול לִצְפּות מה היא תניב בתחתונים ובעליונים.
הקבלה אפילו מצאה את דרכה לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שנחשבת לאכסניה המכובדת ביותר עבור פרופסורים המצטיינים בתחומם. איש לא היה שומע על המוסד היוקרתי אלמלא איימה שערורייה קבלית על שִגרת יומה. המספֵּר, סוֹפר-צללים המועסק על ידי חברה לייעוץ אסטרטגי, מתבקש להסיר את האיום הנורא.
כדרכו, אָמי בּוּגנים משלב מחקר ופיקציה, דמויות אמיתיות ודמיוניות, ותוהה אם הקבלה משעשעת או משבשת את השׂכל של לומדיה וחוקריה.

מקט: 978-965-925-149-0
מעולם לא קצרה הקַבָּלה הצלחה כה רבה. בארצות הברית היא מפעילה את קסמיה על כוכבי קולנוע וכוכבי פופ, המחפשים אמונה […]

. 1 .

כאשר אדי התקשר אליי אחרי חמש שנים, לא הופתעתי כלל. בעבור המשחקים האסטרטגיים שלו הוא היה דורך על אימו, שעל שמה קרא את החֶברָה שלו, ומכניס בין סוגריים את אלוהים, שבו הוא האמין מתוך הדר בית"רי. הוא לא עסק באסטרטגיה, הוא היה מכור לה. כמו שאחרים מכורים למחקרים על עכברים, לתככים פוליטיים, לחיבור ספרים תפלים וללימוד קבלה. אם הוא התקשר מחדש, זה היה סימן שהוא היה צריך אותי לעוד מערכה אסטרטגית, מגוּנה עוד יותר משלוש המערכות הקודמות. הוא נחשב בעיניי למלך היועצים האסטרטגיים, הרבה מעל כל השאר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא ידע מה זאת אסטרטגיה. הוא למד פילוסופיה בעבָרו, המשיך לקרוא בה, ובאחת משיחות העקיצות בינינו התוודה שאת כל מה שהוא יודע הוא חב לאפלטון, למקיאוולי ולקונפוציוס. לקח לי זמן להבין לְמה הוא התכוון בפילוסופיה. כי אתם מתארים לעצמכם שפּילוסופיה – עם פ"א דגושה, בפי ישראלי שחושב את עצמו לאסטרטג, ולא רק בגלל עברו הצבאי – רחוקה מלהיות פילוסופיה בַּמשמעות היוונית, הלטינית, האנגלית או הצרפתית של המילה, שלא לדבר על הגרמנית. בלי להיכנס להשקפתו על הפילוסופיה, אומר רק שהוא חשב את היועצים האסטרטגיים לגדולי השרלטנים, ושכדי לבצר את אמינותו המקצועית הוא נמנע מלעסוק בפוליטיקה, לא ברמה הארצית ולא ברמה המקומית, אלא התביית על חברות פרטיות ועל תאגידים, שמעמדם לא היה ברור לא לקברניטיהם ולא לציבור הרחב. הוא ליווה אותם להתחדשות או לפירוק, ובתהליך הליווי, שארך שנים ספורות, גרף הון תועפות על ההפסדים או הרווחים שלהם. בין שהחברה או התאגיד עלו על דרך המלך ובין שהתפרקו – לרוב בניגוד לתחזיותיו – הוא הרוויח.

 

חמש שנים לפני שיחת הטלפון שלו נפרדנו ברוגז – מדומה אצלו, אמיתי אצלי. אם הייתי מרוקאי גזעי הייתי מצטייד בסכין מושחזת ו/או רעילה וחותך אותו לגזרים. הוא הבטיח לשלש את החצי השני של שׂכרי אם אתלווה אליו לפגישתו המכרעת עם הנהלת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואציג במקומו את ההמלצות. כדרכו, הוא שאף לקבל תקציב לשם השלמת מחקר, שהייתה מאפשרת לו להמשיך בהתקשרות עם המוסד ואף להטמיע בו את השינויים שהוא וצוותו גיבשו. הפעם קיבל פיק ברכיים, על אף הפילוסופיה שלו, והחליט שאני אציג טוב יותר ממנו. כאשר שאלתי אותו מדוע הוא מותיר לי את הכבוד המפוקפק הזה, ענה:

"כי הם יודעים שאני בעל החברה ושאתה סתם חוקר."

"אני לא חוקר, מעולם לא עסקתי במחקר ולעולם לא אעסוק במחקר. הסתפקתי בעריכת הדוח הסופי על בסיס הטיוטות של החוקרים שלך."

"הם מתייחסים אליך כאל המוח של החברה, הם לא יקשו עליך, והסיכויים לקבל תקציב להשלמת מחקר גדולים יותר."

 

בסבב הקודם פיתחתי יחסים טובים עם כמה פרופסורים, שלא היה להם מה לעשות חוץ מלשכתב בפעם החמישית או השביעית את מאמריהם, לאגדם לספרים, להרחיב מהדורות של ספרים קודמים. עבורם, פנסיה נועדה כולה לעריכת הביבליוגרפיה שלהם. מאוד היו רוצים לכתוב ביוגרפיה אבל מקצתם היו באמת ענווים, אחרים חיכו להצעה מסוֹפר צללים מתנדב-מתאבד. כולם התקשו לשרש את ההתניות שההרגלים המחקריים נטעו בהם ולספר לעצמם את סיפור חייהם בלי להכביר הערות שוליים. עם אלה שהתפנו לפגישה איתי ניהלתי שיחות מרתקות על זכות קיומה של האקדמיה, על החופש האקדמי שלהם ועל חופש היצירה שלי, על עליית קרנה של הקבלה. גם על הקשיים שלי להבין את הסיפורים שהם סיפרו, אם במדעי הרוח ואם במדעי הטבע. הקשבתי להם בהתפעמות, מנסה להתחקות אחרי המניעים שריתקו אותם מאחורי סורגי מעבדותיהם או ספריותיהם, חוזרים על אותם ניסויים אלפי פעמים, מחטטים בכתבי יד עבשים. זה היה לפני שהמחשב השתלט על המחקר ושינה כליל את שיטותיו. עכשיו כבר קורסים תחת גיבובי המובאות שלוקטו בעזרת מנוע חיפוש זה או אחר, או מקבלים סחרחורת מההדמיות של מחולות הגלקסיות סביב חורים שחורים.

 

חוקרי קבלה הִילכו עליי קסמים. כולם ידעו את "ספר הזוהר", שאבי ז"ל שקד עליו קרוב לחמישים שנה בלי להשתעמם לרגע. הם נכנסו לפרדס ונִשבּו בו להנאתם. לפחות כך נראה על פניו. קינאתי בהם, הם הגשימו את חלומו של אבי, וכנגד כל התחזיות הם נראו שפויים. לעומתם אני אפילו לא חציתי את "פתח החוק", "שנועד רק לי", וכל מי שהכיר אותי מקרוב או מרחוק העיד עד כמה הייתי מעורער בנפשי ועד כמה לקיתי בכתיבתי. יורשיו וממשיכיו של גרשֹם שלום, המייסד האגדי של חקר הקבלה במאה העשרים, היו לגדולי החוקרים בירושלים, לגדולי המומחים, לגדולי כל-מה-שאפשר-לדעת, למפצחי סודות ולמגלי עתידות. גם אם הצטמצמה מלכותם לגבולותיה של שכונת רחביה, הם זהרו באיני-יודע-איזה רקיע. הם נעשו למקַדמי התורה העילאית ביותר שירושלים יכלה להציע לעולם. קבלה ועוד קבלה. רק בפיתוחה אנחנו באמת מעצמה עולמית. כי רק אצלנו היא נחשבת למדע אלוהי. לא הסינים ולא ההודים חושדים בקיומה. לא המוסלמים יודעים. ואפילו אצל הנוצרים, רק קומץ של מקובלי אומות העולם ירדו למכמניה. היינו מעצמה אזוטרית, ולא ידעתי עד כמה אזוטרית עד שנכנסתי, בחסותו של אדי, לאקדמיה. עד אז חשבתי לתומי שאבי מצא בספר הזוהר מדרשֵי הרדמה כפי שאימי מצאה בספר תהילים פסוקי הרגעה. גיליתי עד כמה כיליתי את ימיי ואת לילותיי בכתיבת סרק, בעוד שיכולתי להיות חבר בחבורה הקדושה שעסקה בקבלה סביב שלום, שנשמת רשב"י ונשמת רמד"ל לפחות התגלגלו בו ובתלמידיו. חוקרי הקבלה הללו, אילנות גדולים, חכמי לב, בוצינא קדישא לפחות, ראו בתיקון מאמריהם את התיקון העילאי ביותר.

על אף הקמע שסביב צווארי, רק לקראת סיום שליחותי הקדושה באקדמיה נזכרתי בערגה בר' פנחס ממוגאדור, אחרון מקובליה של עיר הרוחות. הוא התגורר עם אשתו פְרִיחה ברחוב הכי חשוך ומסתורי בקסבה הישנה. הרחוב היה גם החם ביותר, כי שכַן בו תנור הפחמים ששירת את הרובע; גם האפל ביותר, כי בו היה ממוקם בית הכלא הראשון בעיר; וגם רדוף הרוחות ביותר, כי הוא שימש את מקובלי העיר שקדמו לר' פנחס. אור יום לא נכנס לרחוב, ואפילו בשני קצותיו הוא עצר מהר כאילו חשש לקבל כוויות חום, או להישאר כלוא בתוכו, או נרתע מהשדים ומהמחולות שלהם. פריחה, שהייתה חשוכת ילדים, גידלה בחדווה ובהשלמה ילדי אחרים בחצר. התפריט שלה לא היה עשיר במיוחד, אבל לכל יום הייתה חביתה משלו. ביצים מעורבבות בתפוחי אדמה, בפלפלים קלויים, בפלחי לימונים מתוקים, ברסק עגבניות, בחלקי סרדינים, באיברֵי ארבה. את המים דלתה פריחה ישירות מבאר. המנה האחרונה הייתה קבועה: קיבלנו תאנה יבשה מידי הרב עצמו, וטעמה נדבק לקבלתו. כעבור כמעט שבעים שנה התברר לי שנגינת קולו דיברה אליי יותר מקולו הסמיך של בצרי, גדול מגרשי השדים היהודים, או קולו הסובייטי של לייטמן, ראש אדמו"רי "קבלה לעם", עם הזקן הפרוידיאני שלו והבּוֹלֵרוֹ של מלצרי פריז.

 

להוציא שעה קטנה שהקדיש הרב לתינוקות כדי ללמדם את האלף-בית בהגייה ארמית, הוא היה שקוע כל כולו בזוהרו. כאשר הייתה רוחו נוחה עליו, הוא הקדיש רבע שעה נוספת ללמד אותנו לשיר. תמיד אותו שיר, משובש למדי, בקול צרוד מרוב קדוּשה. הוא שר בית אחר בית, וכולנו חזרנו אחריו. הרוחות נרגעו, או לכל הפחות לא נשמעו. לא פלא שכל יהודי העיר קיבלו את השבת עם שיר של "הכתם פז" לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, שאותו למדו או בחדר או אצל ר' פנחס. חבורתו הורכבה דווקא מרווקים. הם התכנסו בחדרו אחרי שהתינוקות הלכו לבתיהם. בעודם לומדים, פריחה הכינה להם את תבשיליה. הם שילמו לה עבור קניית המצרכים ועבור הבישול, וכל אחד עזב לרווקוּתו-בדידותו עם קדֵרה. מצאתי חמישה מהם, נותר לי לגלות את הארבעה הנותרים כדי לכתוב מאמר על חוג המקובלים היקר לי מכולם. כל אחד היה ממונה על רוח אחת, וכולם ביחד קלעו את רוחותיהם לרוח אלוהים. אינני חושב שר' פנחס השאיר כְּתבים. אחרת הייתי מקבל אותם לידי, חוקר בהם, מגולל את קבלת הרוח שלו וזוכה למינוי לאקדמיה בתור מקובל חדש. הרי הוא היה דוֹד של אבא, ולפי כל המחקרים הגנאלוגיים שערכתי אני יכול לטעון לכתר יורשו. קרוב לשנתיים ביליתי בחצרו, וכל יום קיבלתי את זוהרו עם אותיותיו וברכותיו. ספגתי את מנגינות קבלתו, שנָשבה מכל הכיוונים. מתקרת הזכוכית הזעירה למעלה, מהמדרגות למטה, מחדר הרב שהיה בו חלון שנפתח אל גגות חשוכים.

באקדמיה גיליתי עוד שרוחם של חוקרי מדעי הרוח הייתה נכאה והם לא ידעו מה לעשות. הם לא חדלו לבכות על מצבם. הירידה במספר הסטודנטים, שערקו למקצועות מעשיים יותר, וסגירת חוגים הדאיגו אותם מאוד. הם לא חסכו מאמצים כדי לאסוף את השברים וללקט את הניצוצות. הִרצו בקרונות הרכבת כדי ליצור עניין, ורק פגעו בחוויית הנסיעה של הנוסעים; הִרצו גם בפּאבּים, ופגעו בטעם הבירה. והם דרשו משאבים בלי לדעת מה לעשות איתם. אך המצב העגום לא פגע בתדמית האישית של עמיתֵי האקדמיה המהוללת. הם היו כה מרוצים מעצמם, מפיקים כה הרבה כותרים ועבור כל כותר כה הרבה מהדורות, בכל הלשונות, בהוצאות לאור היוקרתיות ביותר בתבל, עד ששאלתי את עצמי איך יכולתי לחיות בלי לשמוע על חוקר זה או אחר ועל פרסומיו, בין שעסק בתרגום השבעים ובין שעסק בשפינוזה או ניטשה. כאילו שהיו טמונות בפרסומיהם חדשות מרעישות. עד כמה שהתרשמתי כולם היו גדולי הדור, כולם היו פורצי דרך, כולם הובילו בתחומם בעולם. אלא שהם לא היו מאלה שרצים לעיתונות עם כל תגלית, אחרת היו כובשים את הכותרות פעם בשבוע לפחות. התקשיתי לזהות את התחום שלהם ולחשוב באמת ששינויים בנוסחי כתבים עתיקים משנים משהו להבנת העולם ולהבנת האדם העלוב והשברירי העוסק במחקר. היה אפילו אחד שדיבר על לא פחות מאשר שלושים ושלושה קבצים של איני-יודע-איזה כתב עת שהוקדש למגילות הגנוזות, כשמשקלו של כל אחד מהקבצים יותר מקילו. איני יודע אם המגילות היו נגישות בספרים אלה יותר מאשר במערות שלהן. הרהורי כפירה לא הפסיקו להתרוצץ בראשי. לא ממש האמנתי שאלוהים מסתתר בהבדלי נוסחים, וחשד נורא ומכביד התגנב לליבי כי מדובר בדקדקנות מדעית, שיותר מאשר היא מעשירה את האקדמיה היא זורָה חול בעיני הסובבים אותה ומעוורת את השוהים בתוכה. הרבה מחלקות היו צריכות להיסגר כדי להפנות את משאבי הרוח ליצירה ולמאבק נגד האיומים האקולוגיים, המאיימים להכחיד את האנושות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מקובלי האקדמיה”