החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעבר לקיר.אהבה

מאת:
הוצאה: | 2017 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

היא חולמת לאהוב אך חוששת לצאת מהקונכייה שלה. הקולות מבית השכן מושכים אותה אך גם גורמים לה להרגיש בודדה יותר.
יום אחד רקפת, עיתונאית גרושה, פוגשת את אורי השכן בחדר המדרגות.
כנגד כל הסיכויים, הם מתאהבים. זה לא פשוט לה. גם לו. אחרי סערות, עליות וירידות, הם מחליטים להישאר יחד.  אורי הוא אב לילדה שאמה גוססת. מגרושה ללא ילדים היא הופכת בין לילה לבת זוג ואם במשרה מלאה.
היא מאמצת את הילדה, נעמי, אך כשהיא רוצה להיכנס להיריון בעצמה, היא מגלה שזה לא פשוט. לאחר מספר הפריות שהעמידו אותה בסכנת חיים, היא  לא מוכנה לוותר על רצונה בעוד ילד. רקפת, אורי ונעמי בתם מאמצים תינוקת מאודסה, אוקראינה.
גם האימוץ אינו תהליך פשוט, פיזית ורגשית, אך בסופו של דבר,  בסוף המסע, הם הופכים למשפחה של ארבע נפשות שצריכות ללמוד לחיות יחד.
הספר מתאר את נפתולי מערכות היחסים, ההפריות ותהליכי האימוץ.

אביבה רוזן  אימצה עם בעלה לשעבר את קרן אור, בתה האחת והיחידה, באודסה, לאחר ניסיונות הפריה קשים ומתסכלים שכמעט עלו לה בחייה.

אביבה היא עיתונאית (לשעבר גלובס), סופרת שכתבה עד כה ששה ספרים, בהם ספרי ניהול וספרי ילדים, תסריטאית ומחזאית (השד לא נורא כל כך, צוותא) וכן מאמנת אישית. עלילת הספר כוללת את ניסיונה בהתמודדות עם הפריות ואימוץ.

מקט: 4-800-1702014

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


סופה

חמש בבוקר, האור נעשה אפור, ולאט מתערבבים בו גוונים של כתום וצהוב.

החזאי בישר סופה. ניצנים של גשם עדיין אינם נראים, אך באוויר יש משהו מאיים. עוד מעט יתחילו ברקים ורעמים, בינתיים שקט.

אני מתעוררת מתוך שינה לא נוחה. שוב נרדמתי על הספה, מול הטלוויזיה. את קולה המעומעם אני שומעת בשנתי, והוא דווקא מרגיע אותי. איברי מתוחים וכואבים.

הבטחתי לעצמי ששוב לא אירדם על הספה, שכשארגיש עייפות אשתרע לי במיטה הגדולה שבחדר השינה, ולא עמדתי בהבטחתי. בינתיים התמלא הצד השני של המיטה בעיתונים וניירות שלא היה לי כוח לסלקם משם, והם כבשו את המיטה.

הקולות שאני שומעת מפעם לפעם מחדר השינה הסמוך של השכן שלי מרחיקים אותי מחדר השינה שלי. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בזרועותיו, אבל כשאני שומעת קולות וצחקוקים מדירתו אני חשה צביטה שמפוררת לי את הדמיון.

אני מרחיקה את עצמי מהקולות שמחזקים לי את בדידותי.

בהיסח הדעת אני מעבירה תחנות בטלוויזיה, מחפשת, אולי יש משהו מעניין. לשווא. כרגיל, שאריות של לילה. טראח. מחלק העיתונים שוב קלע את העיתון בזריקה מדויקת למטרה. העיתון שנגח בדלת פילח את דממת הבוקר.

אני מתיישבת, מיישרת את הגוף, ומסתכלת בשמיים שפיסה מהם אני מצליחה לראות ממקומי. עכשיו הם שחורים-אפורים-כתומים. טיפות גדולות של גשם משאירות סימנים על החלון.

אני קמה, מתמתחת, מתבוננת באצבעות נטולות הטבעות ובציפורניים הערומות מצבע.

הדירה היפה הזאת, שנצבעה ורוהטה מחדש לפני שהתחתנתי בצבעים פסטלים וחמים והרבה תשומת לב, חונקת אותי כמו כלא. לפני הנישואין סידרתי את הבית ומילאתי אותו בחפצים אהובים. אחרי הגירושין, סילקתי הרבה דברים. בכל יום שעובר, אני זורקת עוד שריד של הגבר שהסתובב בדירה הזאת במשך ארבע שנים כמעט, ובעוד יומיים תמלא שנה לעזיבתו את הבית.

אני ממלאה מים בקומקום החשמלי. כשהמים רותחים נשמעת שריקה. אני מוזגת קצת חלב לתוך הספל שלי, ומטילה פנימה כפית סוכר חום שטוחה, זאת שאני לא יכולה לוותר עליה בקפה של הבוקר, גם לטובת דיאטה שמתחילה כל בוקר ונגמרת אחר הצהריים.

בדרך חזרה לספה אני פותחת את הדלת ומציצה אל הדלת ממול, הצצה שכבר הפכה להרגל בשבועות האחרונים, ואוספת את העיתון פנימה. תוך כדי לגימת הקפה, אני מעלעלת בעיתון, מקווה למצוא היום משהו מעניין ולא מצליחה להתמקד בדבר.

כשאני שמה את כוס הקפה בכיור, אני שומעת את המים זורמים מהברז שלו. אני שומעת קולות, ומקווה שזה רק הרדיו או הטלוויזיה, שאין שם מישהי אחרת.

אני מקנאה למישהו שעדיין לא החלפתי אתו שלושה משפטים רצופים, אני חושבת. טיפשה.

מעלעלת בעיתון, כמו בכל יום, כאילו אכפת לי באמת ממה שנעשה עכשיו בארץ ובעולם. ומה היה קורה, אני שואלת את עצמי, אם הייתי מתרחצת עכשיו, מתלבשת ונוסעת לאיזה בית קפה לשתות קפה של בוקר? אבל אני נשארת בבית, מהדקת את הפוך אל גופי וחוזרת לעלעל בעיתון.

אני נזכרת במיקי ובקפה שהיינו שותים יחד, שנינו שקועים בחלקים שונים של העיתון. אני בחלק של התרבות והוא בחלק של הכלכלה. לעתים הצלחנו לא להחליף מילה עד שיצא לעבודה.

איך נדבקתי בו, במיקי, שהתגרש ממני אחרי שלוש שנות נישואין, אני שואלת את עצמי. זה גמולי על כך שמעולם לא ידעתי ללכת עם מי שבאמת רציתי. עם אלה שבכלל לא רציתי לא היה לי קשה. היה לי קל לדבר עם גברים שלא משכו אותי. היה לי קל לחייך אליהם, שמחתי להיות מחוזרת, וגמלתי להם בכך שניסיתי לדמות את עצמי מאוהבת בהם, ולפעמים אפילו הצלחתי.

אחרי הנישואין נתקפתי בפחד. הרגשתי בודדה מאי פעם. כאילו נתתי הבטחה שלא הייתי מסוגלת להגשים, וככל שחשבתי יותר איך אוכל להגשים אותה, הבנתי שזה לא לפי כוחותיי.

כבר ידעתי שזהו גורלי, להיכשל בזוגיות.

לעתים קרובות חשתי כעס. עליו, על עצמי. ככל שניסיתי לשפר ולתקן את הדברים הם נעשו מסובכים יותר, עד שהפסקתי לנסות.

כשהוא אמר שהוא הולך, ניסיתי להבטיח לו שדברים ישתנו. פחדתי להישאר לבד, אבל זה כבר לא הספיק לו. הוא אמר שהפעם הוא מאוהב באמת, באחרת, הוא יודע שזה יהיה לתמיד, ועזב.

אחרי שהלך הסתכלתי פעם באלבום התמונות מהחתונה שהשאיר לי, לפני שסילקתי אותו לפינה אפלה בבית. זה היה אלבום עם כריכת עץ מהודרת. הכיתוב נעשה באותיות ברונזה, 'רקפת ומיקי, סיפור אהבה'.

הייתי כלה יפה, עם תלתלים בהירים ושמלה לבנה הדוקה ומחמיאה, שנצמדת לגוף ואינה משאירה מקום רב לדמיון. מסוג השמלות שלא הייתי מסוגלת ללבוש ביומיום, למרות שרציתי לפעמים. חששתי להפגין את עצמי בבוטות רבה מדי.

בתמונות ראיתי שהוא היה חתן נאה. כן, הודיתי בפני עצמי, הוא היה גם איש נחמד ונדיב למדי. הוא עשה מחוות קטנות של חיבה ושל התחשבות, היה מביא לי כוס קפה למיטה, קנה לי מתנות יפות, כשנסע חזר תמיד עם בושם יקר או צעיף משי או תכשיט שלא ענדתי.

שנינו עבדנו קשה, ובכל יום, כשחזרתי מהעבודה, נעשיתי יותר בודדה. הוא עבד במשרד ייעוץ בינלאומי גדול ונסע פעם או פעמיים בחודש לחו"ל. כשלא היה פה, הייתה לי הבדידות יותר נוחה. כשהוא נסע, הבית היה כולו שלי, לא הייתי צריכה להתחלק בדבר. לא היו כוסות קפה שהושארו ברישול בסלון להתרגז עליהן, או מכסה אסלה מורם לרתוח בגללו בשקט.

מספיק עם הרחמים העצמיים, אמרתי לעצמי. הגיע הזמן להתחיל יום חדש.

במקלחת המים החמים זורמים עלי, ואני מכוונת את זרם המים כך שהם יצליפו עלי בכוח, בקילוח דק וחזק. המים החמים מעסים את גופי ומעירים אותו לחיים. הסבון הנוזלי שבחרתי הפעם מפיץ ריח עדין ולימוני. היום בלי בושם, אני אומרת לעצמי. אין צורך.

לפני חמש שנים, כשהתחלתי לעבוד במגזין הלכתי וקניתי לעצמי הרבה בגדים חדשים, שיתאימו לכתבת הרצינית ששאפתי להיות. הקפדתי ללבוש את הבגדים המתאימים. גם היום לבשתי מכנסיים מחויטים וחולצה בגוון האפרסק האהוב עלי. בגדים שקיוויתי שיאמרו עלי שאני עיתונאית רצינית ואישה נחשקת. נו טוב, לפחות את הראשון.

בחרתי את השפתון הכתום הבהיר שמקרין מין שמחה של קיץ, כהתרסה כנגד מזג האוויר.

כשנעלתי מאחורי את דלת הדירה, הוא יצא מדירתו. האם יש אתו מישהי? לא. שמחתי. הוא חייך אלי ואני ניסיתי לחייך חזרה.

'איזו סופה מחכה לנו!' הוא אמר, ואני הנהנתי. הרגשתי שהאוויר עוזב את גופי ואת מחזור הדם שלי גועש לכל אורכו. החיוך האומלל שלי התעקם עוד יותר.

שכחתי משהו בבית, למלמתי. סובבתי את המפתח חזרה, ונכנסתי הביתה. כדי לשכנע את עצמי שבאמת הייתי צריכה לחזור הביתה, חיפשתי משהו, ובכל זאת התזתי על עצמי קצת בושם לפני שיצאתי.

נו באמת, שכחתי משהו בבית. אין לך משהו קצת יותר מתוחכם לומר? כשירדתי למטה מהקומה השמינית, ראיתי שמכוניתו כבר לא נמצאת בחנייה, קצת הצטערתי וקצת רווח לי.

בדרך לעבודה חשבתי עליו, על אורי, השכן שלי.

אחרי שאני יוצאת מהבית קל לי יותר לארגן את מחשבותיי שמתפזרות ומרחפות בחלל הדירה.

הערב אני אלך אליו ואבקש משהו. קפה, סוכר, חלב. משהו. אני אתלבש יפה ואראה טוב ואחייך אליו, אולי הוא יזמין אותי להישאר, לשתות אצלו את כוס הקפה. אולי תתפתח שיחה, אולי משהו מסעיר יקרה, חשבתי.

ואז כיוונתי את מחשבותיי, בכוח, לישיבת הצוות באחת עשרה. צריך לחשוב על נושאים מעניינים לכתבות. הנושאים זורמים אלי כל הזמן. אנשי יחסי הציבור מתקשרים כל היום, וגם שולחים במייל הצעות לכתבות עטופות וארוזות יפה, אבל רובן לא מעניינות במיוחד.

הגשם מתחיל לרדת בטיפות גדולות שמתנפצות לי על החלונות. אני מפעילה את המגבים ומדליקה את האורות, ליתר בטחון.

אני מנסה לחשוב מהר, אבל כרגע, שום דבר לא עולה. אני נזכרת בכתבת השער שלי מהשבוע האחרון. יורם, העורך שלי, היה מרוצה. גם אני. שמי שוב היה מרוח על השער, לצד תמונתה של המרואיינת הראשית שלי, עדינה כץ, שחקנית במחזה חדש שמעלה תיאטרון השרון. לעדינה סיפור חיים מרתק, של ילדה שנזנחה והצליחה כנגד כל הסיכויים, ועכשיו היא המטאור החדש של התאטרון.

לא, שום דבר לא עולה כרגע במחשבתי, שחוזרת בחוסר צייתנות משווע אל חיוכו של אורי, עד שאני מחליטה להיכנע לה ומצליחה הפעם לחייך אליו חיוך מלא וכובש. חבל שהוא לא פה עכשיו, אני חושבת.

הגשם הולך ומתגבר, ואני מאיצה את מהירות תנועתם של המגבים. הפקקים בדרך לעבודה מחלישים את עצבי. מישהו מנסה לחתוך אותי וזוכה למנת קללות עסיסית שהוא לא שומע, כיוון שהחלונות סגורים ממילא. אחר כך אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי.

אני נכנסת. 'בוקר טוב, רקפת', אומרת יאירה מזכירת המערכת, 'מה שלומך הבוקר?' קולה חלוד עדיין מחוסר שימוש בשתיים עשרה השעות האחרונות. גם לה אין למי לפתוח את הפה, עד שהיא מגיעה לעבודה.

'טוב, תודה', אני משיבה, והחיוך הקבוע שלי, זה שמיועד לעולם העבודה, כבר מורכב היטב על פני. 'יש הודעות?' אני שואלת, כמו בכל בוקר. כאילו שמישהו כבר חיפש אותי בשעה מוקדמת זאת.

'יורם ביקש אתמול שתכנסי אליו בדחיפות, אבל הוא עדיין לא הגיע'. גם היא מחייכת את החיוך שלה, חיוך בוסרי של בוקר. כנראה שרק שתינו פה, אני חושבת, מנפנפת בידי לשלום ופורשת לחדרי.

אני נכנסת לחדר ובוחנת היטב את הנעשה על השולחן. לעתים קרובות נערמות עליו ערימות בלתי אפשריות, עד שאני ממיינת וזורקת לפח כמעט כל מה שהצטבר. הערימות הבוקר גבוהות כל כך, שמתחשק לי לזרוק הכול. אבל אני אדם אחראי, לכן אני פשוט דוחפת את הערימה הצידה. חלק מהדפים מוטלים לתוך מגירה ריקה.

תוך כמה דקות יש לי שלושה נושאים, ביניהם אחד שקושר בין פוליטיקה לתאטרון. יורם בוודאי יאהב את זה.

אני מביטה בשעון. יורם עדיין לא הגיע? מעניין. בדרך כלל הוא מגיע בתשע. עכשיו תשע וחצי כמעט. זמזום הטלפון הפנימי מודיע לי שהוא נכנס ברגע זה.

'הוא יקרא לך עוד מעט', מודיעה לי יאירה בחשיבותה העצמית הרגילה. פעם אתקע לה סיכה בבלון הנפוח שלה, אני חושבת לעצמי, רגע לפני שאני מרכיבה רשימה של מרואיינים אפשריים לכתבה שבחרתי.

מדוע הוא רוצה לדבר אתי לפני ישיבת המערכת? אני נזכרת ששמעתי לחשושים על קשיים כלכליים, על מספר המנויים שירד, ואתו מספר המודעות, לחששו שאולי יפטרו אנשים.

יד קרה תופשת אותי. ומה יהיה אם הוא יודיע לי פתאום שהוא מפטר אותי? לא, לא יכול להיות, אני מנסה להרגיע את עצמי. יש רשימה ארוכה של אנשים שניתן לפטר לפני. איך אני אחיה בלי העבודה הזאת? אני שואלת את עצמי. מה יהיה אם הוא יודיע לי פתאום שסוגרים את המגזין? איך אשרוד? מה נשאר לי עכשיו, מלבד העבודה?

כשהוא מזמזם ומבקש שאכנס אליו, אני מנסה להתאושש. אני נכנסת לרגע לחדר השירותים, מסתכלת על עצמי בראי, מסדרת את השיער, מורחת עוד קצת מהשפתון עם טעם הקיץ, מסדרת לי חיוך נעים, לא מוגזם ולא לחוץ.

כשנקשתי בדלת חדרו הוא שוחח בטלפון וסימן לי לשבת. כרגיל רפרפתי במבטי על פני החדר, ותמיד עצרתי באותה נקודה. התבוננתי בתמונה של יורם עם רינה, אשתו. הם חיו הרבה שנים יחד ולא נולדו להם ילדים. חשבתי שאולי זאת הסיבה לכך, שהם מטפלים זה בזו כמו בילדים. חייכתי לתמונה.

הוא סיים את השיחה וחייך אלי. 'כתבה לא רעה. קצת ארוכה מדי, נאלצתי לחתוך פה ושם, אבל בסך הכול תוצאה טובה'. החיוך שלי התרחב והעמיק. תמיד אהבתי מחמאות ויורם ידע לתת אותן, כפי שידע למתוח ביקורת.

'תודה', אמרתי, במין צניעות מזויפת. 'יש לי כמה נושאים חדשים ומעניינים', התחלתי לפרוש את דף הנייר שלפני, אבל יורם עצר אותי בתנועת ידו.

'קראתי לך לפני הישיבה כיוון שיש משהו שאני רוצה שתחשבי עליו. לדעתי את בשלה להתקדם. מה דעתך להיות עורכת המשנה שלי?' שאל יורם, כשהוא בוחן אותי היטב במבטו. לזה לא ציפיתי.

'מה עם מוטי שני?' שאלתי על עורך המשנה, שאני מכירה מיום שהתחלתי לעבוד במגזין.

'מוטי עוזב אותנו', ענה יורם בקצרה ולא הסביר. הבנתי שלא כדאי לשאול שאלות נוספות.

'אני צריכה לחשוב על זה', אמרתי אחרי הפסקה קצרה. 'אתה יודע שאני אוהבת לכתוב. הכתיבה הרבה יותר מעניינת אותי מעריכה'.

'אני יודע', אמר יורם, 'ואני רוצה שתמשיכי לכתוב. חשבתי שאולי נוכל למצוא סידור שבו תוכלי לעזור בעריכה וגם תמשיכי לכתוב. לא הייתי רוצה לוותר עלייך ככותבת. מצד שני, אני חושב שיש לך הרבה מה לתרום בצד הרעיונות'. שוב אותו מבט חקרני.

'אני תורמת גם כך, בלי תואר של עורכת'. אמרתי בלי לחשוב.

'נכון', אמר יורם, 'אבל אני רוצה שזה ייעשה בצורה מסודרת ושהראייה שלך תהייה יותר רחבה. תישני על זה כמה ימים. את יכולה להחליט שזה לא מתאים לך, אבל אני אצטער על זה מאוד'.

זאת הייתה דרכו של יורם ללחוץ עלי. הוא יודע שקשה לי לסרב לו, ובכל זאת ידעתי בתוכי שאני לא רוצה לעבור עכשיו לעריכה. שאלתי את עצמי האם ראה זאת על פני.

כשחזרתי לחדרי, שאלתי את עצמי מדוע אני נוטה לסרב.

אין לי כוחות נפשיים להתמודד עכשיו עם תפקיד חדש, אמרתי לעצמי, והעריכה לא מעניינת אותי כמו הכתיבה. אני אוהבת אתגרים עיתונאיים, אני אוהבת כשיורם מציב לי מטרות ומעלה את הרף. הייתי גם צריכה להכיר באמת הלא נעימה: חברי לעבודה לא יאהבו את זה. אני אצטרך להתמודד עם קנאה וחוסר שיתוף פעולה שלא יאפשרו לי לתפקד ויפריעו לי לישון בלילה. את זה חששתי לומר ליורם.

כדי להרגיע את עצמי, כתבתי את הטור האישי שלי, שהקדשתי הפעם לקשרים שבין אמנות לכלכלה. תורם עשיר ביקש לקרוא לאגף גדול של המוזיאון על שם אביו, איש עסקים שהסתבך בעבר בפלילים, ועולם האמנות בארץ היה כמרקחה. בסופו של דבר הנדיב לא תרם וכל הצדדים נפגעו. הרהרתי על כך, שבמקום לקבל תמיכה ממשלתית ראויה מוסדות האמנות בארץ נאלצים לחזר על הפתחים, וגם מכשירים שרצים לרוב, בתנאי שהשרצים לא מוכרים כמו האב הפלילי.

יאירה זמזמה לי כמה דקות לפני השעה אחת עשרה. 'ישיבת מערכת, רקפת'. רגע אחר כך צלצל הטלפון ואחד ממרואייני בכתבה מלפני שבועיים, אלדד אלנקווה, פוליטיקאי עולה, היה על הקו. הוא רצה לדבר אתי על הריאיון. 'אני מכיר את הדעות שלך, אבל בדרך כלל את הוגנת', הוא אמר, ואני פירשתי שהוא מרגיש שנראה טוב בראיון, אבל הרשיתי לעצמי לקבל את דבריו. אחר כך נכנסנו לוויכוח על שיטות ההתמודדות עם הטרור. סופו של הוויכוח היה ידוע מראש וניכרה עייפות מסוימת בניהולו. אלדד, שיצא לו שם של רווק הולל, שאל אם נפגש לקפה בקרוב, ואני עניתי בהחלטיות שאין לי זמן בקרוב.

כשהצלחתי לסיים את השיחה, מיהרתי לחדר הישיבות הצפוף. כיוון שנכנסתי אחרונה ובאיחור של כמה רגעים, זכיתי למבט נרגז מצד יורם, שרגיל לדייקנותי, וגם לכיסא הגרוע ביותר. את רשימת הנושאים שכחתי בחדר. לכמה רגעים הרגשתי קצת טיפשית והתנתקתי לגמרי מהעולם סביבי.

יורם דיבר על מומחה בעל שם עולמי ליחסים בינלאומיים שמגיע לארץ והסכים להתראיין למגזין. נאורה ביקשה לראיין אותו. היא הרגישה את עצמה מומחית ליחסים בינלאומיים. אני הייתי מנומנמת ולא מעוניינת.

'לא', שמעתי את יורם אומר, 'רקפת תראיין אותו'. הרמתי את ראשי, מופתעת. העדפתי שנאורה תראיין אותו. רציתי קצת שקט. ראיתי גם את המבטים של חברי לעבודה, שהביעו את אשר הרגישו, שאט נפש מחביבת העורך. רונן הביע את דעתו. 'נאורה יותר מתאימה', הוא פלט, למרות שבדרך כלל הקביעה של יורם הייתה סופית ולא היה טעם להתווכח אתו.

'רקפת תראיין אותו', חזר יורם על דבריו. 'אגב, הצעתי לרקפת להחליף את מוטי כעורכת המשנה, אני מקווה שהיא תסכים ושכולכם תשתפו אתה פעולה, לטובת המגזין'. כך בישר יורם את ההצעה ולא השאיר לי פתח לנסיגה, אבל גם המחיש לי שהוא יודע מהו המכשול האמתי לפני.

למרות זאת, לא הרגשתי שהאבן ירדה מלבי. להפך. הרגשתי את הטינה של עמיתיי לעבודה, שהצטרפה לאי הנוחות שחשתי ממילא. במשך שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שלא אכפת לי שהם לא אוהבים אותי. לפתע זה היה לי קשה.

כשהישיבה הסתיימה, כולם יצאו החוצה. רק אני נשארתי בחדר הישיבות הגדול. יורם יצא מוקף בכתבים ואני רציתי להיעזב לנפשי.

אחרי כמה דקות נכנסתי לחדרי, שפופה. כמעט גררתי את עצמי. שם חיכתה לי נורית, כתבת חדשה, שישבה ליד שולחני וחייכה אלי. נאחזתי בחיוך הגדול שלה.

'יורם שלח אותי אליך', אמרה לי. 'הוא אמר שאת תוכלי לכוון אותי קצת במערכת. אני רוצה ללמוד ממך'.

הייתי מופתעת. יורם מעולם לא שלח אלי כתבים חדשים. לרגע חשבתי שהיא רק תגזול ממני זמן שאין לי, אבל אחר כך שמחתי. 'ספרי לי קצת על עצמך ונראה במה אני יכולה לעזור', שמעתי את עצמי אומרת עוד לפני שחשבתי עד הסוף. שמחתי לבת ברית, אפילו כתבת חדשה שאין לה כוח של ממש.

כשהתיישבתי מולה נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם יורם, עורך בעל שם. הייתי אז עיתונאית מתחילה שכתבה בעיתון סטודנטים ובעיתון יומי טור קטן על סטודנטים, שהתפרסם במקרה הטוב פעם בחודש.

לפני שנכנסתי אליו, אחזה בי בחילה חזקה ורגלי כמעט רעדו. החיוך שאתו קיבל אותי עזר לי להירגע. סיפרתי לו על לימודי ועל המרצה שלי לאמנות הרנסנס, פרופ' רונן, שאהב להגיד 'רינשיימנטה דל אנטיקיטה' והתלהב כמו ילד בכל הרצאה מחדש. הוא סיפר לי שהוא מכיר אותו ושנינו חייכנו לזיכרונות המשותפים.

שקענו בשיחה על אמנות ופוליטיקה ובסופו של דבר, כשנפרדנו אחרי שעה וחצי כמעט, אמרתי לו בבהלה, שהוא לא ראיין אותי בכלל. 'לא נורא, התקבלת. את מתחילה ביום ראשון הבא', הוא אמר לי באותו חיוך שהרגיע אותי בתחילת השיחה. 'אל תשכחי להביא את הטפסים מביטוח לאומי וממס הכנסה'.

כבר בחמש הדקות הראשונות של שיחתנו הבנתי שנורית היא בחורה צעירה שאפתנית מאוד. היה לי ברור שהיא תצליח ותתקדם בתחום כלשהו. נותר רק לברר את כישוריה העיתונאיים. ככל שהיא ניסתה לפאר את מה שכבר הספיקה לעשות לפני שהגיעה למגזין, הבנתי שהיא לא עשתה דברים בעלי ערך עיתונאי רב. היא בעיקר ישבה בכיסא מולי ושידרה בטחון עצמי רב.

הסברתי לה איך אני מעלה נושאים חדשים ומרכיבה רשימת מרואיינים מתאימה. סיפרתי לה על הנושא עליו חשבתי הבוקר, ועל רשימת המרואיינים שכבר החלטתי עליה.

נורית הקשיבה קשב רב, חייכה אלי ושאלה: 'את מוכנה שאני אעזור לך בכתבה הזאת, שאהיה מין נושאת כלים שלך, ואולי תוכלי לתת לי לראיין כמה אנשים?'

הבנתי את כוונתה. היא יודעת שרוב הכתבות שלי הן כתבות שער, והיא תשמח לראות את שמה מופיע לצד שמי על שער המגזין. בכל זאת הסכמתי. אני צריכה לצבור בני ברית, אמרתי לעצמי. אצטרך למצוא את הדרך ללמד אותה, לעזור לה וגם להחזיק אותה תחת שליטה. לפני שיצאה מהחדר, הסכמתי גם לאכול אתה ארוחת צהריים במסעדה שליד המערכת.

נזכרתי שעדיין לא קיבלתי את אישורו של יורם לכתבה, וכבר אני מתחילה לעבוד עליה. 'יורם, אני יכולה להיכנס אליך?' זמזמתי לו בטלפון הפנימי. 'כן, בואי בשתיים וחצי', הוא ענה לי קצרות.

מצאתי לי זמן לסדר את ערימת הניירות שהצטברה על שולחני. לחלק מההצעות לכתבות אצטרך לענות, לשלוח מייל או להתקשר.

שלחתי מיילים בנוסח שחזר על עצמו: 'ההצעה ששלחתם מאוד מעניינת, אבל לא מתאימה לי כרגע. נסו לעניין כתב אחר. תודה, רקפת אהרוני'. מיילים, כידוע, אין צורך לתייק. הם אפילו לא תופשים מקום בפח הזבל שמתחת לשולחן.

רציתי לשמור על יחסים טובים עם אנשי יחסי הציבור, כדי שיתנו לי בלעדיות כשאבקש. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, אם לא אענה להם הם הרי יתקשרו שוב ושוב.

שמרתי שלוש הצעות מעניינות, ואת כל דפי הראיונות תייקתי בקלסר לפי נושאים. השולחן היה נקי ומסודר. בעוד שבוע הכול שוב ייערם, אבל כרגע הסדר שימח אותי.

נורית נקשה בדלת והופיעה עוד לפני שעניתי, עם חיוך גדול. 'אני כל כך שמחה שהכרתי אותך. כבר סיפרתי לאבא שלי עליך והוא ביקש להזמין אותך אלינו'.

'באמת?' שאלתי בלי עניין רב, 'ומי זה אבא שלך?' הסתבר שאביה הוא איש עסקים עשיר מאוד. היא לא התביישה לספר שבאמצעות קשריו הצליחה להגיע למקומות רבים.

הבנתי כמה היא שונה ממני. אף פעם לא הגעתי למקום כלשהו בזכות קשרים שממילא לא היו לי, ובכל זאת חיבבתי אותה. היא קצת שטחית אבל היא אדם ישר, אמרתי לעצמי.

הלכנו לאכול צהריים יחד. ישבנו ליד שולחן בכניסה, במקום שאני לא רגילה לשבת בו, המקום לראות ולהראות. היא ביקשה את השולחן הזה כשנכנסנו, והייתה קלילה וקשקשנית. היא סיפרה על חבריה ומחזריה וצחקה הרבה. הרגשתי שאני נעשית קלילה ואוורירית יחד אתה. אך כששאלה אותי על עצמי, הרגשתי את הכובד שהתרגלתי אליו חוזר אלי.

'אני יודעת שהתגרשת לא מזמן', אמרה. 'את יוצאת הרבה?' עיניה סקרו אותי ואמרו לי, נו, תני את הפרטים, אבל לא רציתי לשתף אתה פעולה בזה. מצב הרוח שלי השתנה. הרגשתי שוב את האבן הכבדה מושכת אותי יותר ויותר למטה.

'לא', עניתי בקצרה. 'אני לא יוצאת בזמן האחרון. אין לי זמן וחשק לזה'.

'קשה לך?' שאלה, והייתה אמפטיה בקולה. לא רציתי לספר על חיי העלובים, במיוחד כשחשבתי על חייה הזוהרים ועמוסי המסיבות והבילויים. לא רציתי שהיא תשאל אותי על ענייני הפרטיים ביותר. 'אין לי כרגע חשק לצאת ולבלות. אני צריכה פסק זמן', עניתי בקצרה.

היא כאילו לא שמעה. 'אני אזמין אותך, טוב? יש מסיבה ביום ששי, רוצה לבוא?'

'לא, אני לא חושבת שזה יסתדר לי', עניתי לה, וחשבתי על כך שאני לא רוצה להיות אבלה בין חתנים באיזו מסיבה של יפים ויפות.

'אני אזמין אותך שוב. תני לי את הטלפון שלך'. ומיד, בחריצות, היא תקתקה את מספר הטלפון שלי לסלולרי שלה.

כשהבטתי בשעון ראיתי בבהלה, אך גם בהקלה, שהשעה כבר שתיים ורבע. 'יש לי פגישה עם יורם בעוד רבע שעה, אני רצה', אמרתי לנורית, כשאני משאירה שטר של חמישים שקלים על השולחן. 'את מעליבה אותי', היא אמרה, ודחפה את השטר חזרה לתיקי. 'אני מזמינה הפעם'.

הלכתי למערכת עם השטר בתיקי וחשבתי לעצמי שהנה, בארוחת צהריים אחת היא מצליחה להשתלט עלי לגמרי.

יורם היה תכליתי כדרכו. 'יש לך תשובה בשבילי?' שאל. הוא חושב שכבר הספקתי לגבש החלטה, אמרתי לעצמי.

'לא עדיין לא. אגב, ברור לך שלא יהיה לי קל להשיג את שיתוף הפעולה של שאר הכתבים', חיפשתי את הדרך הנכונה להעלות את אחד הנושאים שהציקו לי.

יורם חייך. 'רקפת, אני יודע בדיוק מה קורה במערכת. אני יודע שלא כולם מפרגנים לך. הם יצטרכו להתמודד. ברגע שתכנסי לתפקיד הם יחליפו את עורם ויתחילו להתייחס אליך בכבוד רב. יש הרבה יתרונות לתפקיד'. כרגיל, יורם ידע לתמצת את הדברים.

'וגם הרבה אחריות', אמרתי, כשאני חושבת על ויכוחים עם הכתבים סביב נושאים ופסילתם, קיצור כתבות ובקשה להרחבות דקה לפני הדד־ליין. אצל יורם תמיד הכול נשמע רציונלי כל כך, והרי אני יודעת מגוף ראשון עד כמה בני אדם הם לא רציונליים.

'כן, אני חושב שאת מסוגלת לקחת על עצמך את האחריות, אחרת לא הייתי מציע'. הוא נשמע נחרץ, והחזיק בעט המוזהבת שלו, עם ההקדשה האוהבת מאשתו, כמו בסימן קריאה.

'תן לי עוד זמן לחשוב. שבוע', ניסיתי להתמקח.

'עד סוף השבוע', אמר יורם. 'את מסוגלת', אמר בנימה של ציווי.

כשיצאתי נזכרתי שעדיין לא ביקשתי אישור לכתבה. כשביקשתי הוא הסכים. 'את רואה, כשתהיי עורכת, לא תצטרכי לבקש אישורים'. הוא חייך לפרידה ואני חייכתי חזרה, וכך החזרנו את מערכת היחסים בינינו לקדמותה.

נכון, חשבתי כשיצאתי מחדרו, אולי לא אצטרך לבקש אישורים, אבל לא יהיה לי מספיק זמן לכתוב את כל הכתבות שאני רוצה. פתאום הרגשתי שוב שאני הולכת על חבל דק וחוששת ליפול, תחושה שחוזרת אלי בחודשים האחרונים.

למרות הכול, יצאתי אחר הצהריים הביתה כשאני מעודדת. ניסיתי לחשוב רק על הדברים הטובים שקרו לי היום. הצעתו של יורם חיממה אותי, ההכרות עם נורית שימחה אותי, חיוכו של אורי מהבוקר שפך על הכול אור נעים.

אמרתי לעצמי שאפילו הסערה המשתוללת לא תכניע אותי הפעם. הרגשתי שהרוח הודפת את המכונית. המכונית השאירה אחריה שובלי מים והרטיבה הולכי רגל חפים מפשע. ברכתי את עצמי על כך, שהמכונית לא שקעה במים ונאבקתי באדים שמילאו אותה מבפנים. ריח הטחב שעלה ממנה הבהיר לי שהשארתי חלון פתוח מעט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעבר לקיר.אהבה”