אוליביה ברידג’ גדלה כבת עשירים מפונקת שהמעמד וזכויות היתר שזכתה בהם סללו את דרכה בנוחות. יופייה המהפנט והחינוך הטוב לו […]
1
אוליביה
קירותיה המושחרים של המנהרה התת־קרקעית חלפו במטושטש משני צידי הרכבת התחתית. הניחוח החריף של יותר מדי גופים שנדחסו יחד בחלל אחד נמהל בריחה המלאכותי של הרכבת התחתית — תערובת של מכונות בפעולה ופליטת גזים.
בקצה השני של הקרון פטפטה בקול רם קבוצת נערים בתלבושות אחידות. כמה גברים בגיל המעבר בחליפות נאחזו במוטות מעל ראשיהם כשעמדו ובהו בטלפונים הניידים שלהם. אישה עם שיער מאפיר ארוך נראתה עייפה ושחוקה, כאילו נסעה ברכבת התחתית במשך כל הלילה. היינו מעין תפזורת ריחנית של מגוון תרבותי ואנושי שנתקעה בקרון המתכת המחניק.
נרתעתי כשיד חמימה נגעה בזרועי. ילדה קטנה, בת חמש לכל היותר, עמדה לצידי והעבירה את אצבעה בעדינות על צמיד הפלטינה עם התליון שעיטר את מפרק ידי. זה היה צמיד של טיפאני שקיבלתי במתנה מהוריי.
“זה יפה כל כך.” היא הרימה אליי זוג עיניים חומות מהפנטות שהתרחבו כשחייכה.
“תודה,” אמרתי, וחייכתי בתשובה לחיוכה המתוק.
היא הייתה מרשימה למראה יחסית לגילה הצעיר כל כך. יפהפייה אמיתית. אך כשבחנתי אותה מקרוב ראיתי שיש לכלוך מתחת לציפורניה וששולי בגדיה חומים מזוהמה. תיארתי לעצמי שהאישה שישבה לצידה היא אימה. רשת של קמטי גיל וניסיון חיים נפרשה כקורי עכביש בעורה השזוף. היא העבירה את מבטה ביני ובין בתה ואז דיברה אליה בשפה שלא זיהיתי, רצף של צלילים נוזפים וגערות עולות ויורדות. ידה של הילדה נשמטה מהר והיא נעצה את מבטה ברצפה.
איש לא אמר לי זאת מעולם, אבל המעמד וזכויות היתר פשוט נטפו ממני. ידעתי את זה. האופן שבו גדלתי וחונכתי דבק בי בכל מקום שהלכתי. המציאות הזאת עשתה את ניו יורק למקום הכי טוב והכי גרוע שיכולתי לקרוא לו בית. עושר קיצוני ועוני קיצוני נפגשו ברחובות העיר הזאת בכל יום. ניסיתי להלך בשביל הביניים, אבל הייתי רגילה מאז ומעולם לחיים מסוג אחד בלבד.
ירדתי בתחנה שלי ויצאתי מהתחנה ההומה אל הרחוב הסואן. פלטתי את אוויר הקרון המשותף שנשמתי במשך עשר הדקות האחרונות. רוח הבוקר הקרירה נשבה מבעד לחולצתי הדקיקה. ניסיתי להדק סביבי את הז’קט, אבל הוא עוצב כך שאי אפשר לרכוס אותו מלפנים.
עברתי את פינת הרחוב והבניין נגלה לעיניי. רק רחוב אחד מתחנת הרכבת התחתית. ובפיסת הנדל”ן האיכותית הזאת ישכון מכון הכושר החדש שלנו — הפרויקט שאחיי ואני תכננו במשך חודשים ארוכים.
האחים שלי, קמרון ודארן, עדכנו אותי שהשבוע תחל בניית הקירות הפנימיים. אתרי בנייה לא היו ממש הצד החזק שלי, אבל מאחר שהייתי מעורבת בתכנון ובעיצוב הסניף השני שלנו, רציתי להעיף מבט ולבדוק איך מתקדמים השיפוצים.
עצרתי מול פתח הבניין. שלט זמני הוברג מעל הדלת ונכתב בו משכנו העתידי של ברידג’ פיטנס, נכס בבעלות דונובן. גל של גאווה הציף אותי כשחשבתי על כל ההישגים שהיו לאחים שלי ביוזמה הזאת, ללא התמיכה הכלכלית של הוריי. קמרון ודארן הצליחו לעשות זאת בכוחות עצמם, אף שהוננו המשפחתי סיפק להם תירוץ מושלם לנהוג אחרת.
צעדתי צעד אחד פנימה, וגאווה מסוג שונה גרמה לגבי להזדקף. בניית הקירות אכן הייתה בעיצומה. ממש מעבר לפתח ראיתי שורה של קורות עץ שפוזרו במרווחים שווים ויצרו הפרדה בין חלל הכניסה ובין שאר המכון. ביליתי שעות עם האדריכל בעיון קפדני בשרטוטים, והקיר הזה לא היה אמור להיות שם. למרות זאת, אחד הפועלים עמד ודפק מסמר אחר מסמר למסגרת העץ.
“הקיר הזה לא שייך לכאן,” אמרתי, והצבעתי על הקורות הסוררות.
הפועל הסתובב אליי והחווה בידו לעבר שני גברים ששוחחו בקצה השני של החדר. “הבוס שם אם את רוצה לדבר איתו על זה.”
ניגשתי אל הגבר בלי לבזבז שנייה. “סליחה,” אמרתי בתקיפות, בקושי הצלחתי לרסן את הרוגז.
שניהם הסתובבו אליי. לגבר המבוגר יותר היו שיער אפור קצוץ ועיניים חומות רכות. הגבר הצעיר קפא במקומו כשראה אותי. המבט בעיניו הכחולות שוטט באיטיות על גופי, מכף רגל ועד ראש. הידקתי שוב את הז’קט שלי. לרוע המזל גרמה צינת הבוקר לפטמות שלי להתקשות לשלגונים זעירים ועכשיו כל אחד עם זוג עיניים בראשו היה יכול לראות את זה.
כחכחתי בגרוני והתכוננתי לכסח אותו. “יש לנו בעיה.”
“מה הבעיה, מיס?” הגבר המבוגר יותר קימט את מצחו.
“קודם כול, זה אמור להיות קיר זכוכית. אתה צריך להגיד לו להפסיק. אתה מבזבז כוח אדם וחומרים. זה לא מה שמצוין בתוכניות.”
הגבר הצעיר התערב. “ומי את?”
הטיתי את ראשי כשעיניו הצטמצמו קלות. המבט הכחול העז קדח לתוכי באינטנסיביות שגרמה לעורי לסמור.
“אני אוליביה ברידג’.” לא טרחתי ללחוץ את ידו. קיוויתי שהשם יישמע לו מוכר.
זקפתי את גבי, אף שלא יכולתי להתחרות בגובהו של הגבר רחב הכתפיים שמולי. מהצוואר ומעלה הוא נראה כמו דוגמן שנשלף מקטלוג אופנה. עצמות לחיים מסותתות ולסת חזקה, שיער שטני פרוע שנפל על מצחו ושפתיים מלאות ומשורטטות.
אבל הבחור הזה היה פועל בניין. לא הטיפוס שלי. כלל לא. נראה שמתחת לבד הכותנה של חולצת הטריקו הלבנה הפשוטה שלו מסתתר גוף שרירי. מכנסי הג’ינס היו צמודים וחבקו את ירכיו. ניכרה תפיחה היכן שידיו מילאו את הכיסים ובעוד מקום אחד בולט. מיהרתי להסב את מבטי והתעמקתי באבק הלבן שכיסה את הג’ינס באזור הברכיים.
נזפתי בעצמי חרש על כך שבחנתי אותו ככה. וניכר שאין לו נימוסים כי עברו כבר עשר שניות ומבטו עדיין לא זז מהשדיים שלי.
כחכחתי בגרוני והשגתי שוב את תשומת ליבו. “זה הפרויקט שלי. אני עבדתי על התוכניות האלה.”
הבעתו נותרה ללא שינוי ונדמה שאדישותו ליבתה את כעסי בכל שנייה שחלפה.
גלגלתי עיניים ונאנחתי. “אולי אני לא צריכה לדבר איתך. מי האחראי כאן?”
זוויות פיו התרוממו, והוא הפנה את מבטו הבוחן אל האדון המבוגר יותר. “טום, אתה רוצה לטפל בזה?” הוא הצביע עליי מלמעלה עד למטה, כאילו אני הבעיה שצריך להתמודד איתה. “אני הולך לבדוק איך מתקדם למעלה.”
“אין בעיה.” טום שפשף את מצחו כשהוליך אותי משם. “אז זה הקיר שהתכוונת אליו?”
“כן, הייתה אמורה להיות פה זכוכית. לכל האורך. אנחנו רוצים שאנשים ייכנסו ויראו את המכון ואת כל מה שיש לנו להציע, לא קיר גבס. אתם צריכים לפרק את הקורות האלה מייד.”
“בסדר.” הוא זעף. “היה כנראה שינוי בתוכניות.”
הרמתי גבה. “יש לכם שרטוטים. למה שתשנו את התוכניות?”
“זה קיר תומך, אז נראה לי שבמקום להוסיף חיזוקים, ויל שינה את התוכניות בהתאם.”
“למה שהוא יעשה את זה?”
הוא פלט גיחוך שקט. “טוב, קודם כול, זה זול הרבה יותר.”
זעפתי. “לא מעניין אותי כמה זה עולה.” קולי עלה באוקטבה שלמה. “זה לא מה שסיכמנו עליו.”
הוא נאנח. “נראה לי שאני אצטרך להתייעץ עם ויל.”
“מי זה ויל? חשבתי שאתה הבוס.”
הוא צחק ושפשף שוב את מצחו. “לא, אני רק הקבלן הראשי. ויל דונובן הוא הבוס. הרגע פגשת אותו. הוא הבעלים של הבניין, אז מה שהוא אומר קובע.”
“אה.”
חרא. הגבר שחשבתי בטעות שהוא פועל בניין נאה באופן יוצא דופן היה ויל דונובן, המשקיע ויזם הנדל”ן שהאחים שלי דיברו עליו לעיתים קרובות. לא פגשתי אותו אף פעם, אבל ידעתי עליו מספיק כדי להבין שכנראה עצבנתי אותו. חבל, בעיה שלו. אני לא אפסיק עד שזה ייעשה כמו שאני רוצה.
הנחתי את ידי על המותן וסקרתי בזריזות את החלל הריק והחשוף. היה עדיף שארפה מהעניין, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. קמרון ודארן, כולנו, עבדנו קשה מדי וזה לא הזמן להתחיל לעגל פינות. “כנראה כדאי שתערוך היכרות מחודשת ביני ובין ויל.”
“מכאן,” הוא אמר ועיווה את פניו לפני שהוביל אותי דרך מסדרון ארוך לא גמור ואז במעלה המדרגות לקומה השנייה.
ויל היה רכון על האי במטבח והסתכל על שרטוטים פרושים שכיסו כמעט את כל המשטח. הוא הזדקף כשנכנסנו. הוא וטום החליפו מבט זריז, ולא הצלחתי להבין אם ויל משועשע או קצר רוח. אבל גובהו והביטחון שהפגין בהליכתו כשניגש אלינו עוררו בי ספקות.
“מיס ברידג’. חזרת.”
“נכון,” אמרתי בפשטות ושלטתי בנימת קולי הפעם כי ידעתי עם מי אני מדברת.
הוא הנהן אל טום. “אתה יכול לחזור לעבודה. אני אטפל בזה.” הוא החזיר את מבטו אליי. “איך אני יכול לעזור לך?”
“טום הסביר לי את העניין המבני, אבל אני מודאגת כי זה לא העיצוב שאנחנו אישרנו.”
“קמרון נתן לי יד חופשית.” הוא שילב ידיים, והתנועה הציגה לראווה את שרירי זרועותיו המוצקים. הסחת דעת קלה בזמן שניסיתי לעבד את מילותיו האחרונות.
“הוא נתן לך.” זאת הייתה הצהרה. בעצם, הצהרה מלאה באי אמון. לא יכול להיות שקמרון עשה את זה. “אני לא מבינה.”
“ההשקעה שלי כוללת גם את עלות השיפוץ. ואם אני אצטרך לעשות כמה התאמות כדי שלא נחרוג מהתקציב, אעשה את זה.”
“אתה מסכן את העיצוב ואת המותג שלנו. איך אתה מצפה שנחזיר לך את החוב אם אתה הורס לנו את העיצוב?”
“נראה לי שאת דרמטית מדי בקשר לקיר, מיס ברידג’.”
העפתי מבט בקומה שעוצבה כחלל אחד פתוח ועקפתי את ויל במהירות בדרכי פנימה. עצרתי מתחת לקשת רחבה ששימשה כמפתן מפואר בין שני אזורים ששיערתי שיהיו המטבח והסלון של דירת היוקרה שתיבנה פה בסופו של דבר.
פניתי אליו והצבעתי על הקשת. “זה היה פעם קיר תומך?”
“כן.”
“ואני מבינה שהצלחת למצוא לזה פתרון?”
זוויות פיו התרוממו קמעה. “מן הסתם.”
“כדי לא לחסום את הנוף?” הרמתי גבה בקריאת תיגר.
“זה נוף ששווה מיליוני דולרים, מיס ברידג’. וכך גם החדר שמשקיף אליו. מיותר לציין שהתקציב מאפשר דברים כאלה.”
“מרכזי הכושר שלנו הם לא סתם מכונים לשרירנים מיוזעים. הם נאים למראה. הם מסבירי פנים למנויים ומעוררים בהם השראה לנהל אורח חיים בריא. אנחנו רוצים שלקוחות יחוו את זה ברגע שהם נכנסים.”
“תצאי איתי לארוחת ערב.”
שפתיי נפשקו אבל לא הוצאתי הגה. לא ציפיתי לתפנית כזאת בשיחה. “סליחה?”
הוא הטה את לסתו ותקע את לשונו בפנים הלחי כאילו הוא חוכך בדעתו. “נוכל לעבור על התוכניות. אני מעריך את התשוקה שלך לאסתטיקה. אני בטוח שנצליח להגיע להסכמה.”
“אנחנו יכולים להגיע להסכמה כאן ועכשיו. אני אומרת לך—”
“אני המשקיע היחיד שלכם בפרויקט הזה, ואת מערערת על הבחירות שלי. אז את יכולה להמשיך לעצבן אותי, או שנצא לארוחת ערב ונמשיך לדון בזה.”
דם הציף את לחיי כשהוא הלך לכיווני. הצעדים האיטיים ומלאי הביטחון הצליחו להסיח את דעתי יותר ויותר. הוא עצר במרחק חצי מטר בלבד ממני. האנרגיה והעליונות שקרנו ממנו כמעט גרמו לי לסגת לאחור, אבל עמדתי על שלי.
“אולי עדיף שאני אדבר על זה עם קמרון,” אמרתי, אבל האיום המוסווה יצא רועד קצת יותר משהתכוונתי.
“תעדכני אותי איך זה עבד,” הוא אמר ביובש.
זקרתי את סנטרי ושקלתי את דבריו האחרונים. בשיחת טלפון אחת מנוסחת בקפידה לקמרון יוכל ויל לוודא שכף רגלי לא תדרוך במקום עד טקס הפתיחה. גוננתי בלהט על העיצוב, אבל ידעתי שקמרון לא יעשה משהו שעלול לעכב את לוח הזמנים. ואם אשיג את מבוקשי תמורת ערב אחד שממילא הייתי מבלה בצפייה בשידורים חוזרים, ניחא. הרי לא הגעתי רחוק עם שיטת הפעולה הנוכחית.
“והקיר?” שילבתי ידיים, תסכול וסקרנות נאבקו על השליטה ברגשותיי.
עיניו נצצו בשעשוע. אולי בגלל ההתמדה העיקשת שלי. אולי כי ידע שאני עומדת להיענות להזמנה שלו.
“אני אגיד לטום לעצור את הבנייה בינתיים. אם תבריזי לי, אני אדאג שיקום שם קיר גבס עד הבוקר.”
חרקתי שיניים ובלעתי את כל הגידופים שרציתי להטיח בו. “בסדר.”
הוא חייך וחשף טור מושלם של שיניים צחורות ישרות. “אני אשלח מכונית לקחת אותך בשמונה.”
ויל
הייתה לי חולשה לבנות עשירות. אולי כי הקדשתי בערך מחצית מחיי להמצאת שיטות חדשות ויצירתיות להשכיב אותן. אבל מעבר לכך, נהניתי מהרבדים העמוקים שלהן. או מהיעדרם, תלוי בבחורה. היה לי משחק עם עצמי, ניסיתי לנחש בדיוק במה עובדים האבות שלהן, באיזה רובע הן גדלו, איפה הן למדו. כלפי חוץ העמדתי פנים שאכפת לי מכל הדברים האלה, אבל זה היה אמצעי לגרום להן לצאת נגד החינוך הקפדני שקיבלו ולתת לי לזיין להן את הצורה.
עם הזמן גיליתי שבתוך כל בחורה עשירה שפגשתי מסתתרת בחורה עם ראש מלוכלך, והיא רק מחכה לבחור הנכון שיזמין אותה לצאת ולשחק. וזה אני. אני הבחור הזה.
תכננתי לקחת את אוליביה מהבית המשותף שלה בברוקלין ואז לזיין אותה במבטים במשך כל הנסיעה לארוחה. זאת תהיה רק הקדמה לכל הדברים המטונפים שהתכוונתי לעשות לה — בהסכמתה, כמובן. אבל אבי התקשר שוב, אז היא נסעה לבדה ואני הייתי תקוע בדירה שלי וצעדתי בעצבנות במשך שיחה שלא רציתי לנהל מלכתחילה. התחמקתי משיחות עם אבי במשך כל השבוע, אבל לא יכולתי להתעלם ממנו לנצח.
“מה שלומך? לא שמעתי ממך כבר כמה זמן.” המאמץ להפגין חיבה מאולצת ניכר בקולו.
גלגלתי את עיניי והחנקתי אנחה קולנית. ביל דונובן בזבז זמן על גינוני נימוסין לעיתים נדירות, ומכך הסקתי שהוא כבר נואש שאטה לו אוזן.
“דבר ישר ולעניין, אבא. מה אתה רוצה?”
הוא שתק לרגע. “אני רוצה לדבר איתך על התרחישים שעומדים בפנינו אם החקירה הזו תסלים.”
נענעתי בראשי, כעסתי שוב על הבלגן שהוא הסתבך בו. בלגן שחלחל במהרה לענייניי שלי, אף שכל השנים הקפדתי לוודא שהעסקים שלנו יצטלבו לעיתים רחוקות ככל האפשר.
“אתה חושב שזה יקרה?”
קולו היה נמוך ושקט. “אני לא יודע לומר בוודאות. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשכור את הצוות המשפטי הטוב ביותר, אבל אם יוגש כתב אישום אנחנו גמורים.”
העסקאות המפוקפקות שלו ושל שותפיו העסקיים היו תחת חקירה כבר חודשים, אחרי שהתגלה שהלבינו מיליונים דרך ארגון צדקה מקומי. היו כל מיני לחשושים, אבל עד כה הם לא נאלצו להתמודד עם שום האשמות. אם זה יקרה ויפסקו שהוא אשם, הוא צפוי לשלם פיצויים ועלול לרצות עונש מאסר באחד מאתרי הנופש בצפון המדינה, אלה שמכונים “כלא” ומיועדים לאסירי צווארון לבן כמוהו וכמו חבר מרעיו.
וחמור מכך, הנזק שייגרם למוניטין שלו בעולם הפיננסים יהיה חסר תקנה.
“זה ארגון צדקה שתומך באמנות של בני נוער מעוטי יכולת, למען השם. לא יכולת לבחור קורבן אחר להונאה הכספית שלך?”
הוא השמיע צליל לא ברור מעבר לקו. “לא התקשרתי לדבר על זה, ויל. אם מישהו מאיתנו יואשם, העסק יסבול מזה. כל המשקיעים ינטשו. אני צריך שתחזור לזירה עד שהמצב יתייצב.”
הוא ניסה למשוך אותי לקחת חלק בקרן הגידור שהוא ניהל עם דיוויד ריילי עוד מיום הקמתה, מוקדם יותר השנה. הסכמתי להפגין נוכחות בכמה מסיבות קוקטייל וארוחות צהריים עם משקיעים, אבל העולם הזה לא עניין אותי. היו לי פרויקטים משלי לטפח.
“אין אנשים שאתה משלם להם כדי לנהל את העסק שלך? אתה לא צריך אותי.”
“אני סומך רק עליך. בייחוד בנסיבות הנוכחיות. ומעבר לכך, זה גם הכסף שלך.”
“הכסף לא מעניין אותי.”
“אתה חושב שכסף לא מעניין אותך כי לא נאלצת לעבור אפילו יום בחייך בלעדיו. אני דאגתי לזה היטב, לעזאזל.” מילותיו הצליפו בי מבעד לטלפון, ניכרו בהן אמת חותכת וכובד השנים הרבות של מאמץ בלתי נלאה שהושקע בבניית חיי מותרות.
מערכת היחסים בינינו הייתה תמיד עניינית והתבססה על עובדות. העובדות על הדרך הבדוקה להצלחה. העובדות על כסף ועסקים. העובדות על נשים, שלמעשה היו דעותיו האישיות המסולפות על בנות המין היפה ועל התועלת שלהן בכל הקשור לסיפוק תאבונו המיני של אדם. הוא היה מלא בעובדות ונטול רגשות, וככה גדלתי.
לפי החוקים שלו, עדיף לי להיגמל ממנו כמו מהרגל מגונה ופשוט להמשיך בחיי. חיפשתי בתוכי חמלה, אבל הצלחתי לגייס רק דאגה קלה ומנה הגונה של רוגז על כך שהוא היה חסר אחריות מספיק כדי להסתכן בהיתפסות. כעת אני עלול להילכד בסבך העסקים שלו כשאני מחויב בתוקף לעסקיי שלי. הדבר האחרון שרציתי היה לקבל בירושה את הבעיות שלו או את קרן הגידור שלו.
“אני לא רוצה להיות מעורב בזה,” אמרתי לבסוף.
“הדברים שקרו בתוך מיזם האמנות לנוער הם עניין נפרד. הכסף בקרן נקי. אני מבטיח לך. אני אצליח לחזור לעניינים אחרי כל זה, אבל לא בלי עזרתך. רק תפגוש אותי. אני אסביר לך את הכול, ותבין מה מוטל על הכף.”
היססתי. הוא היה שקוע בצרות, ועד כמה שחלקתי על אמות המידה המוסריות שלו, הוא עדיין אבא שלי ואני יכול לפחות לשמוע מה יש לו להגיד — גם אם אינני מוכן לסכן את עצמי כדי להגן על הכסף שלו. הכסף שלנו, בהתחשב בכך שאני היורש היחיד שלו והוא יעדיף לשרוף כל דולר מאשר לתת מטבע שחוק נוסף לאימי.
“אני באמצע שיפוץ גדול. אין לי הרבה זמן כרגע.”
“אני אקפוץ לאתר הבנייה השבוע. זה יהיה קצר.”
לא רציתי שהוא יתקרב בכלל לפרויקט שלי. “אני מעדיף שלא. בוא נצא לארוחת צהריים. אני אשלח לך הודעה עם הזמן והמקום.”
“בסדר. תודה.”
שמץ הפגיעות בקולו הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. ייאוש במקום שבו הייתה פעם מסירות צדקנית ללא חת לעבודתו.
ניתקתי ובהיתי בקו הרקיע מחוץ לחלון. עוד נוף ששווה מיליוני דולרים. היה לי המון, ואבא שלי צדק. לא הכרתי חיים ללא הביטחון שמקנה העושר — עושר שהוא צבר בכל אמצעי חסר רחמים שעמד לרשותו, מתברר. לקחתי את הנתח שלי והשקעתי אותו במיזמי הנדל”ן השונים שלי. אבל לעולם לא אלך בדרכו — העברת כספים בין חשבונות, מדינות ואפיקי השקעה. אופציות ותשואות ונוסחאות שרק רודפי בצע כמו אבי מצאו בהן היגיון.
וכשאני אחליט סוף־סוף לשבת איתו, זה בדיוק מה שהוא ינסה למכור לי. חיים שמעולם לא רציתי.
הצצתי בשעון והתקדמתי לדלת. איחרתי, הייתי מעוצבן ורציתי רק להוציא את התסכול הזה על הילדה המפונקת היפהפייה ששמה אוליביה ברידג’.
אין עדיין תגובות