מדברת בגובה הלב הוא ספר מרגש, סוחף ומעורר השראה המתעד למעלה משלושה עשורים של עבודת שליחות בחינוך. דרך סיפורים אותנטיים […]
סיפור 1
“כמיהה לצעד חיובי קטן”
הוא נכנס כרוח סערה לכיתה. שנה ראשונה שלי בהוראת תלמידים עם לקויות למידה משמעותיות בשילוב של קשיים סוציואקונומיים. הוא צורף לכיתתי באמצע שנה, לאחר שלא התאקלם ונשר מהמסגרות השונות – והוא רק בכיתה ג’.
דלת כיתתי נפתחת, ובליוויה של מנהלת בית הספר, הוא נכנס. לאחר שהכנתי את הכיתה לקבלת פנים, מבעוד מועד, הוא קם, לקח מטאטא מפינת הכיתה, דימה אותו למקל מעופף ושר בקול גבוה את מילות שיר הפרסומת דאז “רעננה עם קרפרי…”
הלם.
בחצי השנה הראשונה בניתי שגרת יום שפויה, שכללה הרגלים, חוקים, תוכניות למידה אישיות, תוכנית כיתתית ותוכנית “עיצוב התנהגות” (שעתית, יומית ושבועית). כל אלו בניתי בעבודה סיזיפית בליווי מדריכה ורוח גבית של צוות טיפולי. ברגע זה הרגשתי שהכול קורס.
חלק מהתלמידים היו המומים, חלקם צחקו, ואשתף אתכן במה שעובר בראשי ברגע זה:
“ארבע שנים למדתי חינוך מיוחד, שכלל קורס מרתק בטיפול בבעיות התנהגות. אז מה עושים? כל התאוריות הפסיכולוגיות מתערבבות בראשי ברגעים אלו. מה לומר? להתעלם? להגיב? לחכות לרגע שאראה פעולה חיובית ואחזק מייד? הכיתה מתפרקת בינתיים, לצעוק עליו? לקרוא למנהלת?״
מוכר לכן?
חודשים ראשונים שלי במערכת החינוך, ומחשבות רבות מתרוצצות בראשי. התאפסתי, התעלמתי, נשמתי עמוק ואז גמלה בי ההחלטה: “ילדים חמודים, מ. מתרגש מאוד ושמח להיות איתנו, עוד מעט הוא יירגע. אנחנו נמשיך בפעילות שלנו.”
תוך כדי זיכיתי בטבלת עיצוב ההתנהגות – על גיליון גדול של בריסטול המודבק על הלוח – כל תלמיד ששמר על קור רוח, קשב והתעלם ממ. זאת בשילוב המללת החשיבה שלי.
השתוקקתי לרגע שבו יעשה צעד חיובי, ולו הקטן ביותר, כדי להעניק לו רגע של חיזוק חיובי – וזה קרה!
נהגתי לכתוב כל יום, בכתב ידי, “פתקים של נחת” ודרך התלמידים לשלוח להורים. זאת בנוסף לשניים עד שלושה ביקורי בית בשנה. כל התנהגות או מעשה שנחשב לחיובי מבחינתי זוהה על ידי, והתלמיד זכה למכתב – כל יום. זאת כחלק מתוכנית גדולה של “עיצוב התנהגות” שיצרתי.
מ. זכה לפתק נחת עבור רגע זה.
לקראת סוף השנה ערכתי ביקור בית שני אצל כל התלמידים, וכך גם אצל מ’. הוא הגיע ממשפחה קשת יום – להורים גרושים. באותה תקופה הוא חי עם אביו, אסיר משוחרר, ביחד עם אחיו. התקבלתי בסבר פנים יפות. ישבנו בתוך חדר ששימש סלון, ועל השולחן היה מונח אגרטל קטן וצבעוני. בתוכו – גלילי דפים קשורים בסרט. “תראי איזה פרחים יפים אני שם באגרטל,” אמר לי האב. חייכתי והרהרתי לעצמי. “כל פעם שמ’ מקבל ממך ‘פתק של נחת’, אני קושר בסרט ומכניס לאגרטל.” לא ציפיתי. התרגשתי מאוד.
עוד הוסיף: “הילד הזה אף פעם לא קיבל מילה טובה מאף אחד. מודה שגם ממני כמעט ולא. אני קורא לזה ‘אגרטל הנחת’. אולי אביא את זה לאחד הדיונים שיש לי בבית המשפט.” נדהמתי. רגע זה לימד אותי, שחיזוק חיובי עקבי אינו משפיע רק על הילד עצמו – הוא משפיע על כל המעגל המשפחתי. כאשר התוכנית מותאמת אישית ונעשית בעקביות, היא יוצרת גלי שינוי שמגיעים גם הביתה. אב שמחפש מילים טובות על בנו ושומר אותן ב׳אגרטל הנחת׳ – זו הוכחה חיה לכוח של אמונה בילד ולהעברת המסר הזה גם להורים.
אין עדיין תגובות