החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מזל עורב

מאת:
הוצאה: | 2013 | 240 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

האישה שהוא אוהב עזבה אותו. שותפיו לעבודה השליכו אותו מחברת ההיי־טק שהוא עצמו הקים. כבר שנתיים הוא שקוע במאבק מגוחך לשמור את סודותיו מפני הפסיכולוג שלו, שאליו הוא הולך באדיקות, ושום דבר לא זז. אבל באחד הימים, כשהוא נתקל בפרשת היעלמה של נערה מצפון הארץ ששמה ליראוחיון — הוא נדלק מחדש. הוא מחליט להשתתף בחיפושים אחריה, ואין לו שמץ מושג עד כמה סיפורה של הנערה שיצאה מביתה בכובע אדום ולא שבה עתיד לפתל ולסבך את סיפורו שלו.

מזל עורב, ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד, הוא סיפור רב־תפניות ומופלא בדקויותיו על שנה בחייו של איש מוזר ומצחיק ועצוב, המתגורר במדינת ישראל המוזרה, המצחיקה והעצובה של ימינו. ספריו הקודמים של גוטפרוינד, שואה שלנו (זוכה פרס בוכמן 2001), אחוזות החוף (זוכה פרס ספיר 2003), העולם, קצת אחר כך ורב־המכר עטור השבחים בשבילה גיבורים עפים, מיקמו אותו בין המרתקים והחשובים בדור החדש של סופרי ישראל.

מקט: 15100163
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
האישה שהוא אוהב עזבה אותו. שותפיו לעבודה השליכו אותו מחברת ההיי־טק שהוא עצמו הקים. כבר שנתיים הוא שקוע במאבק מגוחך […]

1

מושיבים אותו. השולחן קטן, מרוחק מלב המסעדה, אולי כדי שלא יפריע לזוגות האוהבים וללקוחות האחרים שמוסיפים נוי לחלל החמים. מלצר מבוגר ניגש אליו בזהירות, כמי שנשלח לשאת ולתת עם שודד בנק המחזיק בבני ערובה. עיני המלצר נושאות שאלה, “הכול בסדר?” אבל הוא משיב בחיוך סתמי, במבט שלא מפרש את פשר כניסתו לכאן כך, מתנשף, באימונית ספוגת זיעה ושיער סתור. המלצר מפקיד בידיו את התפריט ומבקש להניח לו לעיין בו זמן־מה, אבל הוא מזמין מיד, בפסקנות: מרק היום למנה ראשונה, מנת היום לעיקרית, גלידה לקינוח.

המלצר מופתע אך מבליג. “אדוני ירצה יין?”

“לא, תודה.”

ואף על פי שהוא מחייך אל המלצר, מקולו עולה כי אין לו עניין בהמשך השיחה. המלצר נסוג בצעדים מהוסים.

הוא מוחה זיעה מעורפו וסוקר את המקום. נעלי ההתעמלות לוחצות על רגליו. חבל שאי אפשר לחלוץ אותן. גבר ואישה בשולחן לימינו מביטים בו לרגע, ואז שומטים את מבטם ומשתדלים שלא להבחין בו עוד. מלצר צעיר יותר, אחראי על שולחנות סמוכים, סוקר אותו במבט נוקשה בכל פעם שהוא חולף בטווח ראייתו. אם יתעורר צורך בהתערבות פיזית — המשימה תוטל על כתפי המלצר הזה.

הוא מסיים את המרק ללא התנהגות חריגה והמלצר המבוגר ניגש אליו, נוטל כמה כלים משולחנו ושואל אם ירצה עכשיו את המנה העיקרית. הוא מהנהן בכובד ראש. כעבור זמן קצר שב המלצר, מניח על שולחנו קדירה לבנה גדולה ומניף את המכסה בתנועה ראוותנית — וְוּאָללה!

אדים סמיכים פורצים מעלה בפראות.

לרגע הוא חש כילד שאל שולחנו הובאה עוגת יום הולדת עם זיקוק.

“בתיאבון,” אומר המלצר, והפעם מרשה לעצמו להפגין אדיבות השמורה ללקוחות תקינים: “זאת מנה מצוינת.”

“תודה.”

המלצר ממתין עוד רגע, ומסתלק.

מקומו הדחוק בקצה המסעדה מזכה אותו בחלון קטן, שמבעד לו נשקף רחוב חיפני רגיל. בתים נמוכים, גינות היביסקוס ופחי זבל, דוּמָם בכפור העז של פברואר.

השנה כבר זכתה לתואר שנת בצורת, וגם כעת, כשהכול תלו ציפיות למעט גשם, עמדו בשמים מדי יום עננים חסרי תוחלת, לנוי בלבד, כאילו הסתרת השמש היא כשלעצמה הישג מספק. הימים היו קרים והלילות קפואים. דיברו על תנאים לשלג בפסגות הגבוהות, ומומחי הבצורת באו לאולפני הטלוויזיה, שמחו בחלקם וקוננו, מה יהיה על הכינרת?

עליו לנצל את הישיבה במסעדה הזו, הוא חייב לחשוב.

מבעד לחלון חולפת אישה, מגפיה גבוהים עד ירכיה וידיה אוחזות בחוזקה בכנפות מעילה. לרגע היא מסבה את ראשה, ומבטם נפגש במעוּוַת מבעד לזגוגית העבה.

הוא מניח את כלי האוכל בשולי הצלחת והמלצר ניגש אליו שוב. כעת נראה המלצר רגוע יותר, שאנן. שלושים דקות חלפו מאז נכנס לכאן — ושום התפתחות חריגה מן הניצן הגלום באדם מתנשף באימונית הנכנס אל חללה של המסעדה הצרפתית שלו.

“אדוני מעוניין בַּקינוח?”

הנהון שלֵו.

הוא סוקר לרגע את המלצר. איך זה, אפילו בחיפה, כשפותחים מסעדה צרפתית, מיד משיגים מלצרים ותיקים כל כך, מתאימים כל כך?

המלצר נראה כמי שמצפה להתקרבות. הסועד המוזר יצחקק כעת בהתנצלות ויסביר בשמץ מבוכה את פשר הופעתו המשונה. הכול יתברר. אז יוכל המלצר לבטל בכף ידו את חשיבות העניין ויפטיר משפט אוהד של מלצרים שכבר ראו הכול.

אבל הסועד מפנה את מבטו שוב לחלון.

המלצר נותר לעמוד והוא מסב אליו שוב את ראשו. מה?

מבט שקט, דו־משמעי, עולה על פני המלצר: חכה חכה, אולי אין לך בכלל ארנק.

הזיעה בגרביו מציקה לו, והוא שולח יד לפרום בחשאי אחד משרוכי נעליו, רק להקל מעט את הלחץ. מבטו נמשך אל עמקי המסעדה המוארים באורה של נברשת אליפטית — הוא נרעש כשהוא מבחין כי לא הרחק ממנו יושב זוג מוכר, צמד מבוגר שנוהג להגיע שעה אחריו לטיפול אצל הפסיכולוג שלו. מוזר לו לראותם כאן, במסעדה שנראית למעלה מאמצעיהם. השניים תמיד מגיעים חמש דקות בדיוק לפני המועד, והוא רואה אותם בצאתו. האישה, נמוכה מאוד, תמיד יושבת בקצה הספה, רגליה הקצרות מושטות קדימה. בעלה הגבוה נשען אל הקיר, מבטו נצמד אל פוסטר החמניות של ואן גוך, סוקר אותו בדבקות, כאילו בכל פעם מחדש הוא מתלבט בעניין רכישתו. בינו לבינו הוא מכנה אותם “שתי אותיות מאוזן” ו”שש אותיות מאונך”, ולא פעם שאל את עצמו שאלות לגבי חייהם. והנה הם כאן, לפניו, יַק ובומרנג. הגבר מתעמק בתפריט, האישה נועצת את עיניה בחלל. מה הם עושים כאן?

בראשית הערב, לפני שהחליט לצאת לריצה ברחובות חיפה הקפואים, ביקר אצל הפסיכולוג, המפגש השבועי הרגיל. זה היה ביקור רע, בינוני לכל הפחות, ובמהלכו הודיע פעמיים על כוונתו לעזוב. כשהוציא לבסוף את ארנקו לא התאפק והטיח, “אתה יודע מה היה אפשר לעשות בכל הכסף ששילמתי לך עד היום?” והמטיר עוד התחכמות, ומיד התחרט — שטף כזה לא הרשה לעצמו אף פעם בשעת הטיפול, מבול פתאומי שכזה בלי ספק ייחשב ל”שיתוף פעולה”.

ד”ר יורם בראשי נשא אליו עיניים שקטות, ועוד בטרם דיבר ידע מה ישיב.

נדבר־על־זה־בפגישה־הבאה, בסדר?

בכל פגישה — תמיד אותו דבר.

האישה שאתה אוהב עזבה אותך. שותפיך לחברה שהקמת סילקו אותך. אתה חייב להתמודד.

זה קרה לפני שנתיים. אתה חייב להתמודד.

הוא שמח לצאת משם, וירד בזריזות במדרגות, שתיים־שתיים, אך בחוץ, בכפור, נתלשה ממנו כל שמחתו. המתין לו ערב חופשי, והיה עליו לצלוח אותו.

שוב הליכה נואשת אל הפאב שלו־ושל־דנה, שוב צפייה מתמכרת בטלוויזיה, עוד כמה דפים בספר שכבר חודשים שוכן לצד מיטתו. ספר חשוב, של סופר חשוב, כולם התלהבו ממנו, רק הוא לא הבין איך צועדים בשממת הסלעים הזו.

הוא נכנס אל מכוניתו, התניע, הפעיל את החימום, הדליק את הרדיו. בעוד שתי דקות תשודר מהדורת חדשות, אולי קרה משהו בזמן שטיפל בנפשו?

“אבל לא הספקנו לדבר על הכיבוש…” הצטער קול נשי.

“צר לי, ציפי, זמננו תם…” קבע המנחה.

“אבל הכיבוש משחית כל…”

“כן… לא תם הדיון גם אם תם הזמן… תודה שהייתם עמנו, ומקווים שתהיו עמנו גם בשבוע הבא, באותה שעה, ‘עניין של כולנו’, ואחרינו — הפרסומות…”

הוא ישב שקט ברכבו, אחד ובודד בדממה הקרה שעטפה את השכונה. בחוץ אפס קול, אפס תנועה, ובמכוניתו, אי שם, מרחפות הפרסומות. לבסוף — פִּיפְּ פִּיפְּ, החדשות.

מהדורה שקטה, אין סיכוי לשינוי במזג האוויר. ולסיום הודיע הקריין: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתורה של ליר אוחיון, בת שבע־עשרה, נעדרת מביתה מאז מוצאי שבת. והרי תיאורה. הציבור מתבקש.

הוא לא אהב את העניין הזה של נעדרים. הדוד שלו, אליהו, נעלם באפריקה.

הוא לא אהב שהמשטרה “מבקשת”.

הוא כיבה את הרדיו, כיבה את המנוע. בחסות החשכה החליף ברכבו את בגדיו לאימונית ולנעלי ספורט. הוא יֵצא לרוץ.

כעבור כמה דקות ריצה החלה חמימות מתוקה פושטת בשריריו. הוא הצטער מעט על התקרית בסיום הפגישה עם ד”ר בראשי. שנה וחצי מאז החל בפגישות הטיפוליות — וטרם החמיץ אפילו אחת. למה שוב איים לעזוב? למה שוב התחכם? גם המטופלים האחרים מתנהגים ככה? רובם ודאי מודים לַדוקטור בנימוס בסיום כל פגישה. הוא חשב על המטופלים האחרים שהכיר, הגודשים את מרפאתו המבוקשת של הדוקטור. האלמנה הדקיקה עם הכובע והשפתונים האדומים. הענק הטיפש עם נעלי ה”נייקי” ששרוכיהן תמיד נראים עומדים להתפקע. הנערה החיוורת עם תיק הציורים. הגרושה הכחושה רחל שניר. כולם מנומסים, צייתנים, מתמודדים.

לפגישות עם הדוקטור תמיד הקדים — לפעמים שעה, לפעמים יותר. זה נראה בעיניו פראי מדי, בלתי אפשרי, להיכנס בפשטות אל הקליניקה ומיד להתחיל לדבר על נפשו. את זמן ההמתנה בילה בישיבה במכוניתו, משקיף על הבית ועל המטופלים האחרים — אופן הילוכם בבואם ובצאתם, המבע שעל פניהם. לעתים חיבר בראשו את סיפור חייהם; לעתים בכל זאת נכנס אל חדר ההמתנה והעסיק עצמו במלאכה כפוית הטובה של השלמת תשבצים מותחלים, כפקיד ותיק וסלחני הממלא הגדרות מיותמות שהן למעלה מכוחו של האדם הסביר. “נרגיל” תמורת אגוז קוקוס, “נשדור” תמורת אמוניאק. אחר כך קופלו העיתונים בחזרה והתשבצים נשלחו למנוחתם האחרונה.

למה היה לו קשה כל כך להיעזר בַּדוקטור?

הוא רץ במעלה רחובות הכרמל הקפואים, חלף על פני אנשים מכורבלים במעיליהם כדובים שדרכם אבדה בשלג. פסולת רחוב קיפצה לפניו, וכשעלה לרגע נחשול רוחות מן המפרץ והטיס את צמרות העצים פנה אל רחוב קטן, פנימי, שם חצה את דרכו זוג אוהבים נחפזים. הגבר פתח דלת מסעדה שנחבאה תחת פנס עמום, והמתין באבירות בעוד בת זוגו נמלטת אל החמימות שבפנים. הוא חלף על פניהם, מתנשף, מיוזע, ורק כעבור עשרים צעדים החל לחוש את רצונו לשוב על עקבותיו, להיכנס לשם גם הוא.

הוא המשיך לרוץ. המחשבה הזאת, כמו רבות אחרות, עלתה ונדחפה אל אבדון המחשבות.

אבל כעבור עוד דקה או שתיים, בצומת הרחובות הבא, בחר בפנייה הנכונה ומסלולו שב לאחור. הוא יסעד ארוחה שיש בה לפחות שלוש מנות.

***

כדי לצוד את הרעיון שיחזיר אותו בסערה לעולם ההיי־טק היה מתיישב בבתי קפה קטנים, לא אופנתיים, או יוצא לצעדות ארוכות, מוגזמות, לחשוב במהלכן. המסעדה הזאת, צרפתית על אף חיפאיותה, עוררה בו תקוות.

תְּני לי מחשבה מדהימה, תְּני לי פריצת דרך דרמטית.

הוא חשב על הנערה ליר אוחיון, בת שבע־עשרה, נעדרת מאז מוצאי שבת…

מה הסיכויים שלה לחיות?

זמן־מה קודם לכן, באחד הלילות, כששב מעוד ביקור נוגה בפאב שלו־ושל־דנה, ראה בדרכו נערה צעירה לצד הכביש, ידה מורמת לטרמפ. הוא נדהם, לאיזה זאב היא מחכה?

הוא זכר את הסיפורים של דנה.

גם אל הפאב שלו־ושל־דנה היה הולך כדי לחשוב. פעם, כשהיה הולך לשם עם דנה, היו הלקוחות האחרים בתפקיד של ברווזי מטווח, יעד לבדיחות שלחשו זה באוזני זה, ויכוחים שהסתבכו בינו ובינה, אילו סיפורי חיים להעניק לַאלמונים סביב?

אבל דנה עזבה, וביקוריו בפאב שלהם מעוררי רחמים בעצם, כאילו נעקר ממקום של כרטיסים משובחים באולם ונשלח אל פינת היציע.

הוא סיים את הקינוח והציץ ביַק ובומרנג, שעדיין ניקרו בצמד מנות ראשונות ושלחו מפעם לפעם יד אטית אל צלחתו של בן הזוג. האישה הביטה בו לרגע, וכשהינהן לעברה כבשה מיד את מבטה בצלחתה.

המלצר ניגש אליו. קפה?

“סליחה?”

“הפוך? אולי אספרסו?”

הוא הזמין חשבון והוציא באטיות את ארנקו מכיס פנימי באימונית שלו. הוא ידע שמביטים בו ממרחק — מה בדיוק הוא שולף? הוא שילם במזומן, וגם השאיר טיפ, הגון אך לא חריג, שום סימן להודאה בנחיתותו. הוא התרומם מכיסאו. המלצר התקרב אליו, נעמד זקוף מאחוריו, וכשפסע אל היציאה גם ליווה אותו אליה בצעד בודד, סמלי.

“תודה. להתראות. לילה טוב.”

עכשיו יהיה עליו לרוץ יותר משלושה קילומטר עד המקום שבו הותיר את מכוניתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מזל עורב”