רֶבֵּקָה ריינולדס היא אישה צעירה ורגילה מכל בחינה, פרט לאחת: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא מצליחה למנוע את רגשותיה […]
1
האישה שלא ידעה לשמור את הרגשות שלה לעצמה
הלימוזינה שהסיעה את רבקה ריינולדס ולואיס טיילור להלוויה כבתה באמצע צומת. המכונית השחורה הארוכה נתקעה בפנייה מערבה ברחוב קְווין, מזדקרת משני צדיה של שדרת בְּרוֹדוְויוּ בחלק המזרחי של טורונטו, אוֹנטריוֹ, קנדה. רבקה ולואיס ישבו בשני קצותיו המרוחקים של המושב הרחב, ואיש לא ישב ביניהם.
אף ששניהם התאבלו על מותה של ליסה טיילור — אחותה הקטנה של רבקה ואשתו של לואיס — כמעט לא היו קווי דמיון אחרים ביניהם. לואיס היה נמוך יחסית. החליפה שלבש והתספורת שלו היו אופנתיות שתיהן. רבקה היתה גבוהה למדי, עם שיער חום טבעי שנגזר ישר בין האוזן לסנטר עד גובה הכתפיים, ולבשה שמלה שחורה פשוטה. אבל כשהנהג סובב שוב ושוב את המפתח במתג ההצתה, לטשו שניהם עיניים החוצה, איש מחלונו, כמו בתמונת מראה.
רבקה תהתה בעצלתיים אם יש בעיה במנוע או שפשוט נגמר להם הדלק. היא העבירה את ידיה על חצאית השמלה עד שהאריג היה חלק מקמטים. פתאום הבינה שהפינה הזאת קרובה אל “א”ז אחסנה בשירות עצמי”, היכן ששכרה את יחידה 207. היא שיחקה בארנק הערב שלה, פתחה וסגרה את האבזם. אז הביטה מטה ברצפה המכוסה בשטיח ונזכרה שהיא נמצאת בלימוזינה ונוסעת להלוויה של אחותה. האבל, העצב ורגשי האשמה חזרו.
בזמן שרבקה הרגישה את כל אלה, גם לואיס הוצף בהם. האבל, העצב ורגשי האשמה היו כבדים וכואבים. עברו שלושה ימים ואחת־עשרה שעות מאז גילה את גופתה של אשתו, אבל עד לרגע זה לואיס לא הרגיש כלום. תחושת הקלה שטפה אותו. אז נזכר שהוא יושב על יד רבקה ושהרגשות האלה אינם שלו, אלא שלה.
“אה,” אמר לואיס.
“כן,” השיבה רבקה.
“כן,” חזר לואיס. האבל שגיסתו הקרינה רק חיזק את מודעותו של לואיס לכישלונו שלו וליכולתה המהממת של רבקה לדחוף את רגשותיה אל תוך העולם בבִטחה דומה לזו שבה דחקו ריאותיה החוצה את האוויר שנשמה.
לרבקה היתה היכולת להשליך את רגשותיה מיום היוולדה, כשהכול היה חשוך ואז התבהר פתאום והיו צבעים. רבקה לא ידעה לאן היא מגיעה. היא לא ידעה אז שיש מקומות להגיע אליהם. זה כאב, ולא היתה דרך להתנגד. היא לא יכלה למקד את עיניה, לא ידעה שיש לה עיניים, ולא ידעה שהאור והצבעים מגיעים מבעד להן.
בפעם הראשונה שידיים נגעו בה, רבקה לא ידעה מה הן ידיים, מה הוא עור, מה הוא מגע. רק שלא היה עוד תַבּ־תַבּ. היה חושך, והיה תַבּ־תַבּ, והם היו קבועים ומרגיעים, ועכשיו שניהם לא היו עוד. רבקה הרכּה היתה במצוקה ניכרת. תחושות של חרדה עמוקה ופחד גדול חלפו בה ולא עצרו שם. הן מילאו את החדר. הן מילאו את כולם. הרופא עצר ולטש מבט בתינוקת שבידיו. האחיות נפנו ממגש פלדת האל־חלד ולטשו מבטים זו בזו בחוסר אונים. זמזום המכונות נשמע בבירור.
“מה לא בסדר אצלה? מה לא בסדר?” שאלה אמה של רבקה.
הרופא לא ידע מה לא בסדר, ולכן עשה מה שעשה בדרך כלל. לאחר שחתך את חבל הטבור, הוא הניח את התינוקת לרוחב החזה של אמה. רבקה שמעה את התַבּ־תַבּ. היא עצמה את עיניה, והחושך חזר. היא החלה להרגיש רגועה ובטוחה, והיא שידרה את הרגשות האלה לכל מי שהיה בחדר. הרופא והאחיות נאנחו. האֵם שמה את ידיה על התינוקת. חדר הלידה דמם ושָקַט, ורבקה נרדמה.
לא כל אחד מהרגשות של רבקה עבר מרחק זהה — ככל שהרגש היה עז יותר, כך עבר מרחק רב יותר. כדי לחוש באושר שלה על שמצאה את התוכנית החביבה עליה בטלוויזיה, היה עליך להיות קרוב מאוד אל ראשה, כמעט לגעת בו. אבל כשהתאהבה, אנשים ידעו גם במרחק רחוב שלם ממנה. זה עורר בעיות רבות, שכן הדברים שרבקה הכי רצתה לשמור לעצמה היו אלה ששידרה למרחק הרב ביותר.
הלימוזינה עדיין היתה תקועה באמצע הצומת כשרבקה הביטה החוצה מהחלון שלה והבחינה בהונדה סיוויק לבנה מתקרבת במהירות. היא לא האטה.
“המכונית הזאת עומדת להיכנס בנו,” היא אמרה בשקט.
לואיס, שחש בחרדה של רבקה, כבר הפנה את ראשו. כשההונדה סיוויק הלבנה היתה במרחק של פחות מחצי רחוב ועדיין לא גילתה שום כוונה לעצור, לואיס ורבקה הבחינו בדבר־מה מוזר.
“את רואה את זה?” שאל לואיס.
“כן,” השיבה רבקה.
נראָה שלנוהֵג בהונדה סיוויק יש עור ירוק. ממש כשהבחינו בכך, היצור לחץ סוף־סוף על הבלמים. הגלגלים האחוריים ננעלו, הצמיגים צווחו, היה ריח חריף של גומי שרוף, אבל ההונדה סיוויק הלבנה המשיכה לגלוש לעבר הלימוזינה. סנטימטרים ספורים נותרו בין הפגוש הקדמי שלה ובין הדלת האחורית של הלימוזינה בצד של רבקה, ורק אז עצרה המכונית לבסוף. במשך עשר שניות ישבו הנוסעים בשני כלי הרכב בלי תנועה ולטשו עיניהם זה בזה מבעד לשני משטחי הזכוכית שחצצו ביניהם. לואיס ורבקה היו ממוקדים כל כך באישה ירוקת העור עד שאיש מהם לא שמע את הנהג מתניע שוב. הלימוֹ היטלטלה לפנים והדפה אותם לאחור אל מושביהם. עצירה פתאומית נוספת, רגע לאחר מכן, השליכה אותם אל הרצפה.
פניה של רבקה נלחצו אל השטיח, שהדיף ריח של חומר מלבין ושמפניה. היא יצאה מהלימוזינה בזחילה על ארבע. היא היתה להוטה כל כך להעיף עוד מבט בנהגת ההונדה סיוויק הלבנה, שלא רכנה להרים את תכולת הארנק שלה שנשפכה על הכביש. רבקה יצאה מהלימוזינה, ולואיס הצטרף אליה בן רגע, וכמוהו גם נהג הלימוֹ. שלושתם עמדו באמצע הצומת. המכונית המשיכה דרומה בבְּרוֹדוְויוּ, האיצה ופנתה ברחוב הראשון שמאלה בלי לאותת, ורבקה הבחינה שיש לה לוחיות רישוי של נוֹבָה סְקוֹשָה.
“זה היה קרוב,” אמר הנהג. רבקה הינהנה בהסכמה. לואיס הרים את ידיו והתחיל להתרחק לאחור. הוא היה סמוך ובטוח שהאבל שרצה נואשות להרגיש יגיע בקרוב. אבל עכשיו, לאחר שכמעט נהרג בידי אישה בעלת עור ירוק, היה קל להאמין שדברים מוזרים אף יותר עשויים לקרות, ושהאבל שלו עלול לא להתחיל לעולם. בידיים מורמות, מתעלם מצופרי המכוניות שחסם את דרכן, המשיך לואיס להתרחק לאחור מהלימוזינה.
“לואיס? לאן אתה הולך?” שאלה רבקה, שהשליכה את הבלבול שחשה למרחק שני נתיבים.
“אני לא יכול ללכת להלוויה.”
“למה לא?”
“כי היא תהיה שם. היא תראה אותי. היא תדע.”
“תדע מה?”
“אני כל כך מצטער.”
לואיס החווה בידו הימנית למונית שנעצרה לפניו. “אתה תתחרט על זה,” צעקה רבקה. כעסהּ הגיע אל הולכי רגל בעברו המרוחק של הרחוב והניע כמה מהם לעצור וללטוש מבטים, בעוד אחרים נחפזו לדרכם. לואיס נכנס למונית וסגר את הדלת. הוא הביט היישר לפניו, אבל המשיך לחוש בכעסהּ של רבקה בבירור כמו היה שלו עצמו.
אין עדיין תגובות