מתי הפכנו ליהודים

מבוא

התאריך המקובל שמשמש אותנו כנקודת אחיזה בקורות היהודים הוא שנת 70 לספירה. במועד זה דיכאו הרומים את המורדים והרסו את המקדש המפואר של ירושלים. תאריך זה מהווה נקודת מפנה קריטית בקורות ארץ ישראל ומאז התחיל תהליך הדרגתי במהלכו התהוו היהודים. לא עוד עם שיושב בארצו בממלכות ישראל ויהודה, לא עוד פולחן של קורבנות בבתי מקדש, אלא תהליך של גלות מרצון למוקדים חדשים באימפריה הרומית.

ספרי המקרא מתארים היסטוריה שמסתיימת בסוף התקופה הפרסית, עד מסעו של אלכסנדר הגדול לקדמת אסיה (333 לפנה’ס). עם ייסוד העיר אלכסנדריה בדלתא של הנילוס במצרים בשנת 331 לפני הספירה, החל עידן חדש בעולם ששלטו בו עד אז מצרים, אשור, בבל ופרס. המגע בין היוונים לעמים שנכבשו יצר תרבות חדשה, ששילבה את תרבות יוון עם תרבויותיהן של הארצות שנכבשו, בעיקר של פרס ומצרים. תרבות זו נקראת ‘הֶלֶניזם’, והיא שילבה במידה רבה את הישגי התרבות והמדע של תושבי האימפריה החדשה. גם תושבי ארץ ישראל נטלו חלק בתהליך זה, וכתוצאה מכך היגרו רבים למרכזי התרבות החדשים, בעיקר לאלכסנדריה, לקירני במזרח לוב ולאנטיוכיה בצפון סוריה.

מקובל לקרוא לאוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה העתיקה בשם ‘יהודאים’ — מושג שנגזר משמה של ממלכת ‘יהודה’ במקרא — ולא בשם ‘יהודים’. כך ניתן להגדיר את ההבדל בין עם שיושב בארצו, לבין קהילה דתית המפוזרת במרכזים שונים בעולם. עד שנת 70 לספירה ‘היהודאים’ בארץ ישראל דיברו בשפה אחת, חיו באזור גיאוגרפי אחד וניהלו אורח חיים משותף, המבוסס בעיקרו על פולחן קורבנות דם במקדשים. ה’יהודים’, לעומתם, הוא מושג המגדיר אוכלוסייה מחוץ לארץ ישראל בעלת דת נטולת קורבנות, שעוסקת בליטורגיה בבתי הכנסת ובקיום מצוות. לשיטתי, הדת במובנה המודרני, כלומר דת מבוססת על עיקרי אמונה או על קיום מצוות, נוצרה בעולם רק אחרי סיום עידן פולחן הקורבנות במקדשים.

קיימת ללא ספק זיקה בין בני ישראל בימי המקרא לבין היהודים שגלו מארצם, אך בולט גם הבדל מובהק ביניהם מבחינה כרונולוגית, תרבותית, פולחנית ודתית. חשוב להבחין בין עידן הקורבנות הכוהני הקדום, לבין עולם הדת במובנו המונותאיסטי. באימפריות הקדומות הפולחן שימש בעיקר אמצעי ממלכתי ליצירת מכנה משותף פוליטי ומנהלי, לביצור השלטון ולהאחדת אוכלוסיות בממלכתו, באמצעות מנהגים משותפים וסמלים אחידים. הרקע התרבותי, החברתי והפוליטי של היהודאים בעולם ההֶלֶני מהווה מרכיב הכרחי להבנת התופעות שהתרחשו באותה תקופה.

ספר זה מחולק לארבעה שערים שמתחילים עם ייסוד אלכסנדריה ומסתיימים בערך במאה ה־12 לספירה. השער הראשון, המבוא, מוקדש לחברה היהודאית בתקופה ההֶלֶנית ולאירועים שהשפיעו על האימפריה הרומית וגרמו להתהוות היהודים בעולם. שלושת השערים הנוספים מתארים את האירועים שהשפיעו על חיי היהודים ויצרו דתות חדשות. הכוונה לחיבור ספרי הברית החדשה, להיווצרותן של קהילות חסידי ישו באימפריה, להתגבשות המשנה והתלמוד, לחיבור הקוראן ולהולדת האסלאם.

***

מחקר זה עוסק ביהודים ולא בדת היהודית. הדת היהודית צמחה זמן רב אחרי עידן פולחן קורבן הדם במקדשים. המושג דת, במובן הנוצרי של המילה, אינו מתאים להגדרת זהות היהודים בראשית התהוותם. היהדות הפכה לדת רק בתקופה המודרנית על ידי הוגים באירופה, כתגובת לדת הנוצרית. המונח דת לא היה בשימוש בתקופה העתיקה. כך גם מושגים כמו זהות או לאום.

היסטוריונים רואים בחורבן ‘הבית השני’, אף יותר מן המרד הגדול, את התפנית המכרעת בתולדות היהודים. הם קושרים את החורבן עם ייסוד המרכז הרוחני של יבנה בידי יוחנן בן זכאי.1 זו גישה תֶיאוֹצֶנטרית שמתעלמת מן הרקע ההיסטורי־מדיני של העולם הרומי ומהשפעת התרבות ההֶלֶנית. לשיטתי, התפנית המשמעותית ביותר התרחשה רק אחרי מרד התפוצות בשנת 117, שבעקבותיו נוצרה ישות חדשה: ‘היהודים’. תפנית זו מחייבת כאמור להשתמש במונחים שונים: ‘יהודאים’ (Iudaïa, Judaea) הוא המושג שמתאר את הישות הממלכתית שישבה על אדמתה בארץ ישראל, לעומת ‘יהודים’ (Iudaïos, Judaeus), ישות חדשה שחיה מחוץ לארצה.2

חוקרים אחדים עדיין משתמשים במונח ‘יהודים’ ככינוי לתושבי הארץ בתקופת המקרא. הדבר נובע בעיקר מרצון ליצור המשכיות בין בני ישראל שבסיפורי האבות ליהודים היום, למרות השוני בין שני העולמות. במקביל, נוצר ההרגל לכנות את תושבי הארץ בימי המקרא בשם ‘עברים’, כדי להבדיל אותם מן ‘היהודים’, למרות שמונח זה נעלם לחלוטין בתקופת המלוכה ושימש במקרים ספציפיים שם גנאי לבני ישראל.3

חלוקת תולדות ארץ ישראל באמצעות מונחים תאולוגיים כ’תקופת בית ראשון’ או ‘תקופת בית שני’, נראית בעיני מנותקת מהקשר היסטורי־מדיני. עדיף לזנוח חלוקה קלריקלית זו ולאמץ חלוקה היסטורית על פי תקופות שלטונן של האימפריות, כגון התקופה המצרית, האשורית, הבבלית, הפרסית, היוונית, הרומית, הביזנטית, האסלאמית וכך הלאה. כמו כן, נפוץ ההרגל בקרב חוקרים ישראלים שכותבים בשפות זרות לכנות את הארץ ‘פלסטין’, כמקובל בעולם, למרות המכשלה האנכרוניסטית שטמונה במונח זה.

האקדמיה הישראלית מקיימת הפרדה מנהלית ורעיונית בין חקר המשנה והתלמוד מצד אחד, לבין תולדות התקופה היוונית־רומית־ביזנטית מצד שני, וחקר הולדת הנצרות והאסלאם מצד שלישי. היא מקיימת ארבע דיסציפלינות נפרדות, ארבעה תחומי מחקר שונים, ופוגעת באפשרות להבין תהליכים משולבים בתולדות התקופה. כך נוצר חיץ בין העולם שתיאר בכתביו יוֹסֶפוּס (יוסף בן מתתיהו) לבין העולם של חז’ל, ובין שני עולמות אלה לכתבי הברית החדשה והקוראן. במציאות, עולמות אלה היו שלובים והתרחשו בו זמנית. מטרת מחקר זה לבחון פרקים בתהליך התהוות היהודים, באופן המשלב את ארבעת תחומי המחקר האלו באופן אורגני. אין זו מונוגרפיה על קורות היהודים בארצות מושבם, אלא הפניית זרקור אל אירועים מהפכניים ששינו את ההיסטוריה האנושית, ובחינתם מחדש לאור מחקרים עדכניים.

הקהילה היהודאית מחוץ לארץ ישראל לא נוצרה בעקבות חורבן ירושלים בידי טיטוס בשנת 70 לספירה, אלא זמן רב קודם לכן, עם הקמת אלכסנדריה בשנת 331 לפנה’ס. כך נוצרה קהילה יהודאית גדולה שהפכה למוקד משיכה בזכות תרבותה ההֶלֶנית. למרכיב היהודאי הארץ ישראלי הסתפחו במשך הזמן מספר רב של הֶלֶנים פּוליתֵאיסטים שהעריצו את מנהגיהם ובעיקר את יצירתם הספרותית, שנחשבה כעתיקה וכיוקרתית ביותר בעולם.

כדי לשחזר את תהליך התהוות היהודים בעולם יש לנתח את שפע המקורות העומדים לרשותנו ולעקוב אחר תהליך התפשטות אוכלוסייה זו בחלקו המזרחי־דרומי של אגן הים התיכון, מוקד חשוב בהיווצרות ההֶלֶניזם הרב תרבותי. התקופה מאופיינת בשפע רב של מידע היסטורי ממקורות יהודאיים, יווניים, רומיים וערביים, שבאמצעותם אפשר לעקוב אחר היווצרותה של פזורה יהודית.

***

אחרי הלם שריפת המקדש והפגיעה הקשה בנפש בעקבות המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בן כּוֹסבָּה (135 לספירה), היהודאים חוו משבר תאולוגי מטלטל, דומה למשבר שפגע בממלכת יהודה אחרי כיבוש ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפנה’ס. ממרד בן כּוֹסבָּה מתחילה תקופה שנמשכת עד לימי סעדיה גאון ושרירא גאון במאה ה־10 לספירה, או אף עד למסע הצלב הראשון (1099-1096). זו התקופה בה החלו להתגבש היהודים בעולם. בין שני מועדים אלה יבש שפע המקורות ההיסטוריים שאפיין את התקופה ההֶלֶנית, וכמו נפער חור של כ־1,000 שנה בקורות היהודים. היעדר המקורות מותיר אותנו חסרי מידע היסטורי ממשי על חיי חלק גדול מן היהודים בעולם. נותרו לרשותנו רק אזכורים בודדים, בכתביהם של אבות הכנסייה ובספרות הערבית־מוסלמית שכבשה את מזרח האימפריה הביזנטית ואת צפון אפריקה. אזכורים אלה על היחס לקהילות יהודיות חשובים כשלעצמם, אבל אין ביכולתם לספק תמונה היסטורית ברורה, בעיקר סביב השאלה איך צמחו הקהילות היהודיות באירופה, בצפון צרפת ובגרמניה.

תולדותיהן של 1,000 שנה אלה התמלאו באגדות ובהשערות חסרות בסיס. לא במקרה, גם ימי ביניים אלה מכונים בהיסטוריה העולמית ‘תקופת חושך’ (dark ages), בעיקר בגלל היעדר תמונה היסטורית ברורה. בגלל המחסור במקורות ממשיים פנו חוקרים לספרות האגדה במשנה ובתלמוד, ספרות מאוחרת, שאת תכניה ביקשו להשליך על תקופות קודמות. כך המציאו את ‘תקופת המשנה והתלמוד’, הגדרה מלאכותית ממנה משתמע שההיסטוריה של היהודים במשך כ־1,000 שנה היא ההיסטוריה של תלמידי ישיבות, כפי שהיא משתקפת בדיונים ההלכתיים ובאגדות. לאמיתו של דבר ספרות חז’ל חשובה כשלעצמה, אך אין בה תיאורים תקפים על אירועים היסטוריים ממשיים. למרות זאת, אגדות המשנה והתלמוד שימשו, בנרטיב הלאומי, תחליף זמין לתיאור תקופה של כ־1,000 שנה, עד להישגי המחקר העכשווי.

***

המרידות ברומא פגעו במבנה האוכלוסייה היהודאית וטשטשו את הזרמים והכתות שאפיינו אותה קודם לכן. הסיקריים, הקנאים ומתנזרי ‘כת היחד’ נעלמו, אבל האחרונים הורישו לנו את תורתם במגילות שהשתמרו במערות מדבר יהודה. כוחם הכלכלי של כוהני המקדש נפגע אך הם זכו להערכה בקרב כלל האוכלוסייה וגם בקרב חז’ל. אפשר לומר שאחרי הלם החורבן התקיימו במקביל שלוש קהילות. הגדולה שבהן היא היהדות ההֶלֶניסטית, ולצידה התקיימו שתי קהילות קטנות: יהדות משיחית־נוצרית ויהדות רבנית. היהדות ההֶלֶניסטית כונתה לעיתים בשם ‘יהדות בית הכנסת’, בזכות זיקתה לדימויים האֵליליים שעל גבי פסיפסי בתי הכנסת בארץ ישראל. יהדות זו נקראת גם ‘יהדות כוהנית’. כוהני המקדש איבדו כאמור את משרותיהם אבל נחשבו עדיין לאצולה חברתית, מילאו תפקידי הנהגה רשמיים ושימשו נציגי הקהילה בפני השלטון הקיסרי.

אחרי המרד והחורבן, מעמד חוקי המקרא התערער והם הפכו ללא רלוונטיים. רוב האוכלוסייה אימצה אורח חיים אֵלילי, ואילו חז’ל נותרו מיעוט זניח, חסר השפעה על הכלל. אחרי המרד ירושלים לא נהרסה כליל אלא אף זכתה לפריחה מסוימת, וחיו בה יהודאים ספוגי תרבות הֶלֶנית. השוּליוּת של חכמי התלמוד, והחיים האֵליליים בקרב רוב היהודים אחרי המרד, נעדרים מן הנרטיב הלאומי המקובל כיום.

שפע העדויות על תולדות היהודאים בתקופה ההֶלֶנית־רומית פסק עם סיום מפעלו הספרותי של יוֹסֵפוּס. כדרכם של חיבורים היסטוריים בתקופות עתיקות, ניכרת בהם לפעמים מידה של הגזמה. הודות לידע שלנו על תרבויות העת העתיקה לא נתקשה לבחון באופן ביקורתי את ספרות התקופה.

***

מחקר זה עוסק בנושאים היסטוריוגרפיים ובוחן מחדש שלושה מאגרים ספרותיים ואת זיקתם ליהודים. הכוונה לספרי הברית החדשה וספיחיה, לספרות חז’ל ולקוראן. הספרות הרבנית יצרה את מה שכונה בימי הביניים ובעת החדשה ‘העם היהודי’, וכתבי הנצרות הקדומה והקוראן השפיעו על תרבותן ואמונתן של אוכלוסיות גדולות בעולם. השער השני של ספר זה יעסוק במעבר מהֶלֶניזם לנצרות והשלישי מהֶלֶניזם לאסלאם.

בשנות ה־90 של המאה ה־20 התבצעה בקרב חוקרי הנצרות תפנית ביחסם לישו ההיסטורי: ישו חזר למקורו הארץ ישראלי בכינרת ובגליל; חסידי ישו חזרו להיות יהודאים שחיים בתרבות עברית. תרם לכך בעיקר פרסום מגילות מדבר יהודה, שמשקפות את הרקע החברתי והתרבותי במועד חיבור הברית החדשה. היום כבר ברור שהנצרות לא החלה בימי ישו, גם לא בימי חיבור הברית החדשה. מחקר זה בוחן מחדש את ספרות התקופה ואת זרמיה הרעיוניים, כדי לפענח את שלבי היווצרותן של הנצרות, היהדות והאסלאם.

הספרייה המקראית מרשימה בהיקפה, בסוגותיה ובאיכותה, והשפעתה על עולם ההגות ההֶלֶני התבצעה בראש ובראשונה בזכות תרגומה ליוונית בידי יהודאי אלכסנדריה. האינטליגנציה ההֶלֶנית בקיסרות ייחסה לה חשיבות גדולה, אף יותר משייחסה לתרבויות מצרים, אכד, אשור ובבל. רצה הגורל שהצלחת הספרות המקראית כולל היצירה הבתר מקראית לא נעשתה בידי יהודים, אלא בידי משיחיים חסידי ישו שהפיצו אותה בעולם ההֶלֶני. זו תופעה ייחודית, שלא זכתה להבלטה בהיסטוריה של התרבות העולמית.4 המהפך הדמוגרפי בין המשיחיים חסידי ישו לבין הנצרות העתיקה נוצר בזכות אימוץ הספרייה המקראית בידי אבות הכנסייה. מהפכה תודעתית זו נעדרת היום מן הנרטיב הלאומי ומתוכניות הלימודים.

הטרמינולוגיה בה משתמשים היסטוריונים בחקר ספרי הברית החדשה עלולה להטעות ולעוות את הבנתנו. מדובר במונחים אנכרוניסטיים, דוגמת ‘נוצרים’ (christianos) ו’נצרות’ (Χριστιανισμός), שאינם רלוונטיים לחיי ישו ולימי חיבור ספרי הברית החדשה. השימוש במושגים אלו החל רק במחצית השנייה של המאה ה־2. בשפות זרות נפוצים המונחים ecclesia, church, église, להגדרת חבורת יהודאים נאמנים לישו, ביישובים בהם הטיף פָּאוּלוֹס. מונחים אלה מעצימים את התופעה ללא קשר למציאות ההיסטורית. ככלל יש להימנע ממינוח ששייך לימי אבות הכנסייה ולנצרות ימי הביניים כאשר מתארים את חבורת חסידי ישו בבשורות. המונחים: נצרות, כנסייה, מיניסטריון (בעלי תפקידים גבוהים בכנסייה), אפּיסקוֹפּוּס (הגמון או בישוף), פּרֶסבּיטֶרוּס (כומר), דיאקוֹן (דרגת כמורה), אוּכַּריסטיָה (סעודתו של ישו), פַּסיוֹן (האירועים שקדמו לצליבת ישו) או השימוש במונח קוֹנסיליוּם לציון פגישה בין מנהיגי קהילת חסידי ישו — אינם רלוונטיים לתקופת הברית החדשה אלא לימי הביניים. שימוש במונחים אנכרוניסטיים אלה הם בגדר כריסטיאניזציה של היהודאים חסידי ישו. עדיף להשתמש במונחים בהם השתמשו בירושלים באותם ימים.

באווירה האסכטולוגית שאפיינה את תקופת שלטון רומא בארץ ישראל, ישו לא היה היחיד שהגדיר את עצמו כמשיח. המשיחיות העסיקה חלקים רבים בעם, ואפיינה את הזרמים הרעיוניים והפוליטיים של התקופה. ההבדל בין כת נאמני ישו לבין שאר היהודאים קשור בעיקר לשאלה האם המשיח עתיד לבוא או האם כבר בא. עד למחצית המאה ה־2 לספירה קשה היה להבחין בין חסידי ישו לבין היהודים.

אפשר לסכם ולומר שהנצרות לא צמחה מתוך היהדות אלא במקביל לה, ושתי הדתות שאבו יחדיו מן המאגר המשותף שבספרייה המקראית והבתר מקראית. כמו כן, סיפורי הברית החדשה אינם אלא סוגה ספרותית יהודאית, בדומה למגילות מדבר יהודה, הספרות הגנוזה, ואגדות התלמוד.

***

השער השלישי בספר עוסק בספרות חז’ל ובעולם התורה שבעל פה. בספרות זו מרובות השאלות והתמיהות והן תופסות חלק חשוב במחקרי. דמותו הסימבולית של יוחנן בן זכאי מהווה נקודת מפנה בנרטיב הלאומי היהודי. הוא מסמל יותר מכול את סופה של התרבות העברית־הֶלֶנית ואת המעבר לעולם הישיבות של ‘יבנה וחכמיה’. הצבתו כדמות מפתח שחוללה את המהפך בין שני העולמות יצרה ניגוד חריף בין ההגות היוונית לבין עולם ההלכה הרבנית. קשה למצוא מכנה משותף בין עולם המדע והרציונליזם ההֶלֶני, לבין הפולמוס ההלכתי של ספרות חז’ל.

מחקר זה מנסה לבחון את סוגיית ההיסטוריוגרפיה של התלמוד, ואת השאלה האם ספרות חז’ל יכולה לשקף את קורות היהודים. האם אגדות התלמוד משקפות מציאות היסטורית? מה ידעו חז’ל על עברם? מה חשבו חכמי התלמוד על האגדות שיצרו? השאלה הפרימורדיאלית שצריכה להישאל היא מתי חוברה ספרות חז’ל ומי חיבר אותה. מי כתב ומי ערך? ובמילים אחרות, עד מתי התורה שבעל פה נשארה אוֹרַלית, ומתי נכתבה על מגילות קלף?

חוקרי התלמוד המעיטו לדון בשאלה האם המשנה והתלמוד הם ספרות כתובה, או תוצאה של מסורות בעל פה. הם נמנעים מן השימוש במונח כתיבה או חיבור, ומעדיפים להשתמש במונחים מעורפלים כ’עריכה’ או ‘חתימה’ ומתקשים להכריע בשאלה האם בשלב מסוים עורכים נטלו לידיהם רשימות אלה וסידרו אותן לקבצים, והאם התלמוד נשאר ‘תורה שבעל פה’ עד למועד חיבורו בכתב. נשאלת השאלה איך יצירה מונומנטלית זו היתה יכולה להישמר בזיכרון האנושי, ולעבור מפה לאוזן במשך דורות כתורה שבעל פה, עד למועד העלאתה בכתב.

לטענת חוקרים, ההיסטוריה לא ממש עניינה את חז’ל, וזו הסיבה שאין בתלמוד זכר לאירועים היסטוריים ממשיים. האם חז’ל היו באמת אדישים לקורות עברם? חוקרים רבים יצרו תחליפים לתיאור קורות העבר, באמצעות הפיכת אגדות חז’ל להיסטוריה. מחברי התלמוד, לעומתם, הזהירו את קוראיהם לא להאמין לאגדות. מחקר זה שואל את השאלות הנוקבות שחוקרי התלמוד נמנעו לפעמים לשאול. מפתיע הדבר שנושא ‘ביקורת התלמוד’ אינו מעסיק את המוסדות האקדמיים. מי שירשום במנוע חיפוש אינטרנטי את הצירוף ‘ביקורת התלמוד’ לא ימצא אפילו ערך אחד תחת שם זה. הצירוף ‘ביקורת המקרא’, לעומתו זוכה לאלפי ערכים בכל השפות.

נקטתי במחקרי באבחנות מתודולוגיות ואפיסטמולוגיות שחוקרים אחדים התעלמו מהן. כוונתי להתעלמות היסטוריונים מתורת הסוגות בספרות. כתוצאה מכך הם מתאמצים לתארך את מועדי היווצרותן של אגדות שנפוצו בעל פה. הם מתעלמים מן העובדה שלנגד עיני מחברי האגדות לא עמד הרצף ההיסטורי שמוכר לחוקר המודרני. ציר הזמן עבורם היה מאוד מעורפל. האם בפני כל חכמי התלמוד עמדו כל מגילות הספרייה המקראית? האם הכירו את כל הספרים ‘הגנוזים’, ‘החיצוניים’, ואת האוצר הספרותי שהתגלה במדבר יהודה? מצאתי לנכון להדגיש את סוגיית השימור והמסירה של מקור ספרותי, ובמיוחד את ההבדל בין מקור כתוב למסורת אוֹרַלית. ללא אבחנה ברורה בין קטגוריות אלה אנו עלולים להסיק מסקנות שגויות.

הטבע האנושי לא אוהב דפים ריקים בתולדותיו. כותבי העיתים חוששים מחלל ריק בקורות העבר. הצימאון לדעת כה גדול שמחברים לא היססו להשליך את מציאות חייהם על העבר. כך להערכתי עשו מחברי הבשורות אחרי הסתלקות ישו, וכך עשו מחברי התלמוד. בהיעדר ידע על עברם הם יצרו אותו ואכלסו בו גיבורים לרוב.

***

השער הרביעי בספר זה עוסק בממלכות היהודיות והנוצריות בדרום ערב, בערש התהוותו של הקוראן ובמידת קרבתו לאסלאם של החדית’ ולתאולוגים של שושלת בית עבאס. במקביל בודק המחקר מיתוסים על מוצא היהודים באיפריקיה5 הבֶּרבֶּרית אחרי הכיבוש הערבי־מוסלמי. תקופה זו נמשכה עד לימי הביניים, בהם שלטו שושלות המלוכה של האימַזיעְ’ן (הבֶּרבֶּרים), המוּראביטוּן והמוַּוַחידוּן.6 המחקר מפרט את ההיסטוריוגרפיה של תקופות אלה, את הדעות הנפוצות על מוצא היהודים ועל מקור הבֶּרבֶּרים, ומפריך אגדות שדבקו בהן. שאלת יהדותה של אַלכָּהינָה, מנהיגת המרד הבֶּרבֶּרי נגד הכובש הערבי־מוסלמי, מהווה סוגיה חשובה בדיון זה.

מספר זה נעדרת אירופה, ולא במקרה. יש לומר בבירור: אין אנו יודעים דבר ודאי על ראשית הופעתם המסיבית של יהודים בדרום אירופה ובצפון מזרחה, עד למסעות הצלב. מלבד המרכזים הגדולים של יהודי צפון אפריקה במצרים, בקירנאיקה ובקרתגו הרומית, יהודאים התיישבו בערים הֶלֶניות בחוף הסורי ובריכוזים באסיה הקטנה ובקפריסין. על תפוצה יהודאית זו יש להוסיף קהילות קטנות בערי יוון וברומא. בהיעדר נתונים על היווצרות יהודי אירופה פנו חוקרים לאגדת ממלכת הכוזרים, היפותזה שלא הובילה לשום תוצאה סבירה.

***

ספר זה עוסק בתולדותיה של תקופת מעבר ששינתה את פני העולם בכלל ואת עולם היהודים בפרט. חיי היהודאים היטלטלו מפולחן הקורבנות הכוהני עד לדת השולחן ערוך. הברית החדשה וספרות אבות הכנסייה שינו את פני העולם ההֶלֶני־רומי עד בלי היכר ומיקדו את התרבות העולמית בשטח גאוגרפי המשתרע בין דן לבאר שבע, אזור שאוכלוסייתו הנחילה לעולם מאגר ספרותי רב־ערך. קשה לדמיין את תרבות העולם ללא סיפורי האבות, מיתוס יציאת מצרים ופאר הסיפורת המקראית. יצירות חתרניות כקהלת, איוב, יונה ודניאל, לצד הגותם של נביאי ישראל ויהודה, מהווים מקור השראה רב־השפעה בתרבות העולמית. אוצר ספרותי זה ממשיך להזין את החברה האנושית ביתר שאת גם מחוץ לעולם המערבי. בספר זה אני מבקש להדגיש את המסקנה שהיהודאים, ואחריהם ראשוני היהודים, הנחילו לעולם את שלושת הכתבים הקאנוניים של הדתות המונותאיסטיות: התנ’ך, הברית החדשה והקוראן. אי לכך התרבות העולמית העכשווית אינה תרבות יהודית־נוצרית כמקובל, אלא תרבות מקראית־הֶלֶנית.