28.00 ₪
בספר זה בוחן לה בּוֹאֶסי, ידידו הנערץ של מונטֶן, את תופעת העריצות, ובעיקר את השאלה כיצד קורה שמיליוני אנשים תבוניים בוחרים לוותר על חירותם ולהשתעבד לעריץ.
חיבור מהפכני זה הסעיר את דעתם של משכילים ואינטלקטואלים בכל דור ודור והוא רלוונטי לכל תחומי החיים שבהם מתקיימים יחסי שליט-נשלט המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם.
על ההשתעבדות מרצון
“בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב: יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ”[1]
כה דיבר אודיסאוס, על פי הומרוס, בנאומו בפני הציבור. אילו רק אמר: “בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב”, היה בכך די והותר. ואולם במקום שיסיק מאמירתו מסקנה הגיונית, ששלטונם של מושלים רבים אינו יכול להיות לתועלת — שהרי אפילו שלטונו של מושל יחיד, למן הרגע שבו הוא נוטל לעצמו תואר זה, הוא רע ובלתי נסבל — אודיסאוס מוסיף את ההפך מכך, ואומר: “יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ”.
אפשר אולי לסלוח לו, לאודיסאוס, על דבריו אלה, שנאמרו מתוך רצון לשכך את התמרדות הצבא, ועל כן — סבור אני — העדיף להתאים את נאומו לכורח הנסיבות יותר מאשר לאמת. אולם אם נהרהר בדבר, רעה חולה היא להיות משועבדים למושל אחד ויחיד, באשר אין בידינו כל ערובה אפשרית לגבי מידת טוּבו, ובאשר ביכולתו להרע כל אימת שיחפוץ בכך. ולגבי אפשרות הציות למושלים רבים, המשמעות היא שנאמלל עצמנו שבעתיים, כמניינם.
איני יכול לדון לפי שעה בשאלה זו שעוררה מחלוקות סוערות כה רבות, קרי: “האם צורות ממשל מדיניות אחרות טובות מן המלוכה?”[2] אילו היה עלי לדון בה, הרי לפני שהייתי מבקש לדעת איזה מקום ראוי לה למלוכה בשורת האופנים השונים לניהול עניינו של הציבור, הייתי שואל אם ראויה היא כלל למקום כלשהו, שכן קשה לשער שיש ולוּ משהו מעניינו של הציבור בשיטת ממשל זו שבה הכול שייך לאחד. אך הבה נדחה למועד אחר את השאלה הזאת, הראויה כל כך לדיון נפרד, ואשר תעורר מחלוקות פוליטיות מכל הסוגים.
לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות — מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת — ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו — לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו — שהרי אחד הוא — ואף לא לאהוב אותו — שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד — כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים[3] — אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר.
נבראנו כך שחובת הידידוּת המשותפת לנו תופסת חלק נכבד מחיינו. מן התבונה הוא לאהוב את המידות הטובות, להעריך את המעשים הטובים, להכיר טובה על החסדים בהם זכינו, ולעתים תכופות אף להפחית מרווחתנו כדי להעצים את כבודם ותועלתם של מי שאנו מוקירים והראויים לאהבתנו. לפיכך, אם תושביה של ארץ כלשהי מוצאים בקרבם את אחד מאותם אנשים נדירים, מי שסיפק לידיהם הוכחות בדבר דאגתו הגדולה לשמור על קיומם, עוז רוחו להגן עליהם, תבונתו הרבה למשול בהם, ואם הם מִתרגלים לציית לו זמן ממושך ולהיסמך עליו עד כדי שהם מייחסים לו עליונות מסוימת עליהם — על פניו נראה שאך טבעי הדבר להכיר טובה למי שהיטיב עִמנו ולא לחשוש מפני כל רעה העלולה לצמוח ממנו. אף איני יודע אם מן התבונה הוא להרחיקו מן העמדה בה היטיב לעשות ולהעבירו למקום בו יוכל להרע.
ואולם, אלוהים הטוב! מהו כל הדבר הזה? כיצד נוכל לכנות את האסון הזה? מהו אותו פגם, אותו ליקוי נורא ואיום, שבעטיו מספר אינסופי של בני אדם לא רק שהם מצייתים אלא הם משרתים; לא נמשלים אלא נתונים לעוּלהּ של עריצות, והם משוללי רכוש ונכסים, והורים ובני משפחה וילדים, ואין הם אדונים עוד אפילו לחייהם שלהם? לראותם סובלים מגֶזל וביזה, חמדנות ואכזריות — ולא מצד צבא כלשהו או ממעשה ידיו של המון ברברי, שנגדם היה על כל אחד מהם להגן על בני עמו ועל חייו — אלא מידיו של אדם בודד! לא הרקולס או שִׁמשון הוא, אלא יצור אנוש, ולעתים תכופות אף מוג לב ורכרוכי משאר בני עמו, איש שלא הריח מעולם ריח אבק שריפה ורגליו לא התפלשו בחול זירת תחרויות האבירים, אדם שלא רק שאינו מתאים לפקד על בני אדם אלא אף לספֵּק את העלובה בנקֵבוֹת לא יִצלַח! וכי במורך לב מדובר? האם נכנה בזויים ופחדנים את האנשים הכנועים הללו? אילו היו רק שניים, שלושה או ארבעה אנשים נכנעים לאדם אחד, היה הדבר מוזר אך אפשרי, וניתן היה אולי לומר אז, ובצדק, שמדובר במורך לב. אך כאשר מאה איש, כאשר אלף בני אדם, סובלים דיכוי של אדם אחד — האם ניתן עדיין לומר שאין הם מעזים להתנגד לו, או שמא הם אינם חפצים בכך, ושבמקרה זה לא מדובר רק במורך לב, אלא יותר מכך באדישות וברפיון?
לבסוף, כאשר מדובר לא במאה ולא באלף איש, אלא במאה ארצות, באלף ערים, במיליון בני אדם שאינם קובלים על זה הנוהֵג בהם כולם כפי שנוהגים בעבדים ובשפחות, כיצד נכנה אז את הדבר? האם זו פחדנות? והלא לכל המידות הרעות יש גבולות שאותם הן אינן יכולות לעבור. שני אנשים, אפילו עשרה, יכולים בהחלט לחשוש מפני אדם בודד; אבל כאשר אלף איש, מיליון, אלף ערים, אינם מתגוננים מפני אדם בודד, לא מדובר במוֹרך לב: הדבר אינו מגיע כדי כך, כפי שאומץ לב אין פירושו שאדם בודד נדרש לפשוט לבדו על יעד מבוצר, לתקוף צבא שלם או לכבוש ממלכה. ואיזו מידה רעה ומפלצתית היא זאת שאינה ראויה אפילו לתואר פחדנות, שלא נמצא לה שֵם מכוער דַיו, שהטבע דוחה אותה בשאט נפש והלשון מסרבת לכנותה בשם?…
נניח כי יוצבו זה מול זה בשדה הקרב שני מחנות, חמש רבבות גברים מזוינים, ויילחמו זה בזה. חלקם, בני חורין, יֵצאו לקרב למען חירותם, ואילו האחרים יילחמו על מנת לגזול מהם את חירותם זו. למי, לדעתכם, יהיה הניצחון? מי מהם יֵצא לקרב בחירוף נפש גדול יותר: אלה הרואים גמול ראוי בשמירה על חירותם, או הללו ששכרם היחיד עבור המכות שהם מכים או שבהן הם מוכים אינו אלא שעבודו של הזולת? אל מול עיני הראשונים ניצבים תמיד נועם חייהם בעבר והציפייה לזכות באושר דומה גם בעתיד. הם חושבים פחות על הסבל שהוא מנת חלקם בעת הקרב מאשר על מה שיתייסרו בו הם, ילדיהם וכל צאצאיהם במקרה שיובסו. האחרים, חוד החנית היחידה בידיהם הוא פגיון חמדנותם המתקהה לפתע מול פני הסכנה, כזה שלהטוֹ כָּבֶה בדם פציעתם הראשונה. לקרבות הנודעים כל כך של מילטִיאַדוֹס, לֵיאוֹנידַס ותֶמִיסטוֹקלֶס[4] מלאו כבר אלפיים שנה, אך זִכרם רענן עדיין בספרים ובזיכרונם של בני האדם, כאילו התרחשו אך אתמול ביוון למען רווחת היוונים וכמופת לעולם כולו. מה העניק למִספר כה זעום של יוונים לא את הכוח אלא את האומץ לעמוד מול כוחן של ספינות כה רבות שאפילו הים כבר לא הכילן, ולנצח עמים שצבאותיהם היו כה גדולים עד אשר כל חיילי יוון שנאספו יחדיו לא היה בם די כדי להשתוות ולוּ רק לשורות הקצינים ששירתו בצבאות האויב? באותם ימים עטורי תהילה, היה זה אמנם קרב בין יוונים ובין פרסים, אבל יותר מכך היה זה ניצחונה של החירות על השתַלטנוּת, של השחרור על החמדנוּת.
אכן יוצאי דופן הם סיפורי האומץ והעוז שהחירות יוצקת בלב המגִנים עליה! אך מי היה מאמין למתרחש תמיד ובכל מקום — שאדם בודד מדכא עשר רבבות ומונע מהם את חירותם — אילו רק שמע על כך בסיפורים ולא נוכח בדבר במו עיניו? ואילו היה הדבר מתרחש רק בארצות זרות, בקצווי תבל, והיו מספרים לנו שכך הוא, מי לא היה מאמין כי אין הסיפור הזה אלא בדיה טהורה?
הרודן הבודד הזה, אין אפילו כל צורך להילחם בו או למגר אותו. הוא מובס מעצמו בתנאי שהארץ איננה משלימה עם שעבודהּ לו. אין מדובר בנטילת דבר–מה ממנו, אלא בכך שאין לתת לו ולא–כלום. אין כלל צורך שהארץ תתאמץ לעשות משהו למען עצמה, ובלבד שלא תעשה דבר–מה נגד עצמה. העמים עצמם הם אלה המניחים שיציקו להם — או, ליתר דיוק, הם עצמם גורמים למצוקתם — שהרי יכלו להיות חופשיים אילו רק הפסיקו לציית. העם הוא זה המשעבד את עצמו ומשסף את גרונו שלו; העם, שכאשר ניתָן לו לבחור בין חופש לשעבוד, דוחה מעל פניו את החירות ומניח את העול על צווארו; העם המשלים עם אסונו, שלא לומר המבקש להביא אותו על עצמו… אילו היה עליו לשלם מחיר כלשהו על מנת להשיב לעצמו את חירותו, לא הייתי משדלו לכך, גם אם סבורני שהדבר שצריך להיות יקר ללבו יותר מכל דבר אחר הוא להחזיר לידיו את זכויותיו הטבעיות, כלומר, להפוך מבהמה לבן אנוש. ואולם אינני מצפה ממנו כלל לתעוזה כה גדולה. מוסכם עלי שהוא מעדיף איזשהו מין ביטחון בחיים עלובים על פני תקווה מוטלת בספק לחיים נאותים כפי שהיה רוצה לחיות. אלא מה! אולם אם על מנת להשיג את החירות די בהשתוקקות לה, אם לא מדובר אלא במשאלה פשוטה, האם מצויה בעולם כולו אומה הסבורה שהבעת רצון פשוט הנה מחיר יקר מדי תמורת חירות? וכי מי יתחרט על רצונו להחזיר לידיו נכס שהשגתו הייתה כרוכה במחיר דמים, ואשר אובדנו הופך את חייו של כל איש כבוד למרירים ואת מותו לגמילת חסד? אמנם כן, כפי שניצוץ קטן גדל ומתחזק וככל שהוא מוצא לו עץ לבעירה כך הוא טורף ממנו יותר, אך בה–במידה הוא גם מתכלה ומסיים את חייו וכבה מעצמו כאשר מפסיקים להזין אותו — כך גם הרודנים: ככל שהם שודדים ובוזזים יותר, כך גדֵלות דרישותיהם; ככל שהם גורמים להרס ולחורבן גדולים יותר, כך מספקים להם יותר את מבוקשם ומשרתים אותם. הם מתבצרים עוד ועוד בעמדותיהם, והופכים לנמרצים יותר בתאוותם להשמיד ולאבד הכול. ואולם, אם אין מספקים להם ולא–כלום, אם לא מצייתים להם — אף מבלי לגלות התנגדות או להכות בהם — הם נותרים עירומים ומובסים והופכים ללא–כלום, בדומה לענף העץ שבהעדר לחלוחית ולֶשֶד בשורשיו הוא קמל ומת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות