החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מטרה לילית

מאת:
הוצאה: | 2012 | 220 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

ארגנטינה של שנות השבעים. עיר שדה קטנה בלב הפאמפס. חוקר משטרה קשיש ועיתונאי מבואנוס איירס יוצאים לחקור פרשיית רצח מוזרה ומוצאים עצמם מול מניעים שונים ונקודות מבט משתנות, שמהם עולים סיפור משפחתי נפתל ושחיתות מקומית חובקת כל. צירוף לא שכיח של מותחן קולח ויצירה ספרותית איכותית. פיגליה, נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הספרדית.

מקט: 4-497-1172
מסת"ב: 978-965-13-2305-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
ארגנטינה של שנות השבעים. עיר שדה קטנה בלב הפאמפס. חוקר משטרה קשיש ועיתונאי מבואנוס איירס יוצאים לחקור פרשיית רצח מוזרה […]

1

טוני דוּראן היה הרפתקן ומהמר מקצועי, וכשנתקל באחיות בֶּלָדוֹנָה זיהה הזדמנות לקחת את כל הקופה. המֶנאז’-א-טְרוּאָה הזה זעזע את העיירה ועמד במשך חודשים במוקד תשומת הלב הכללית. שוב ושוב הופיע עם אחת מהן בחדר האוכל של מלון פְּלאסָה, אבל איש לא יכול לדעת מי מהן איתו כי התאומות היו זהות עד כדי כך שאפילו כתב היד שלהן היה זהה. טוני לא הופיע כמעט מעולם עם שתיהן יחד, את זה שמר למצבים אינטימיים, ומה שהכי הרשים את כולם הייתה המחשבה שהתאומות שוכבות יחד. לאו דווקא העובדה שהן חולקות ביניהן את הגבר, אלא שהן חולקות זו את זו.

עד מהרה התחלפו המלמולים בסיפורים ובהשערות, ואיש כבר לא דיבר על שום דבר אחר – בבתים או בקלוּב סוֹסיאל או במזנון של האחים מָדַריאגה הפרטים זרמו כל הזמן, כאילו מדובר בתחזית מזג האוויר.

בעיירה הזאת, כמו בכל העיירות בנפת בואנוס איירס, קרו יותר דברים חדשים ביום אחד מאשר בשבוע שלם בכל עיר גדולה, והפער בין החדשות האזוריות לחדשות הכלל־ארציות היה תהומי כל־כך שהתושבים יכלו להשלות את עצמם שחייהם מעניינים. דוראן בא להעשיר את המיתולוגיה הזאת ודמותו נסקה לגבהים אגדתיים זמן רב לפני שעת מותו.

אפשר היה לשרטט תרשים המציג את כל תנועותיו של טוני בעיירה, שיטוטיו המנומנמים על המדרכות הגבוהות, טיוליו אל אזור המפעל הנטוש והשדות השוממים. די מהר הוא תפס את הסדר וההיררכיות במקום. הבתים ואזורי המגורים התחלקו באופן ברור לשכבות חברתיות, כאילו איזה קרטוגרף סנוב תיכנן את השטח: התושבים החשובים במעלה הגבעות; אחר־כך, ברצועה של שמונה בלוקים בערך, מה שנקרא המרכז ההיסטורי1 ובו הכיכר, בית העירייה, הכנסייה, וגם הרחוב הראשי ובו החנויות והבתים בני שתי הקומות; ולבסוף, מעבר למסילת הברזל, השכונות התחתיות שם חיה ומתה המחצית הכהה יותר של האוכלוסייה.

הפופולריות של טוני והקנאה שעורר בקרב הגברים עשויות היו להוביל אותו רחוק, אבל הגורל הכניע אותו, אותו גורל שהביא אותו לכאן מלכתחילה. היה מדהים לראות מוּלאטי הדוּר כל־כך בעיירה הזאת של צאצאי באסקים ושל גאוצ’וס שמוצאם בפיימונטה שבאיטליה, גבר שדיבר במבטא קריבי אך נראה כאילו בא מנפת קוֹרייֶנטֶס או מפרגוואי, זר מסתורי שהלך לאיבוד במקום אבוד בפאמפס.

“הוא תמיד היה מרוצה,” אמר מדריאגה והביט במראה בגבר שהסתובב עצבני ליד דלפק המשקאות של המזנון ושוט בידו. “ואתה, קומיסאריו, תשתה איזה ג’ין קטן?”

“גְראפָּה, אם כבר, אבל אני לא שותה כשאני בתפקיד,” השיב קומיסאריו קרוֹצֶ’ה.

קרוצ’ה, גבר גבוה שגילו לא מוגדר ופניו סמוקות, בעל שפם אפור ושיער אפור, לעס סיגר אוואנטי בארשת מהורהרת, צעד כה וכה והצליף ברגלי הכיסאות בשוט שלו, כאילו הוא מבהיל את מחשבותיו שלו, המזדחלות על הרצפה.

“איך יכול להיות שאף אחד לא ראה את דוּראן ביום ההוא,” אמר, והנוכחים הביטו בו דוממים ואשמים.

אחר־כך אמר שהוא יודע שכולם יודעים אבל אף אחד לא מדבר, והם מסתובבים להם וממציאים כל מיני שטויות סתם כי בא להם לחפור בזה בלי סוף, לחפש חתול עם חמש רגליים.

“מאיפה בא הביטוי הזה,” אמר והרהר בו לרגע, מסוקרן, תועה בין פיתולי מחשבותיו שנדלקו וכבו כמו גחליליות בלילה. הוא חייך והתחיל להסתובב שוב במזנון. “בדיוק כמו טוני,” אמר, ונזכר שוב בסיפורו. “ינקי שלא נראה ינקי ובכל זאת היה ינקי.”

טוני דוראן נולד בסן חואן דה פורטו ריקו והוריו עברו לטְרֶנְטוֹן כשהיה בן חמש ולכן גדל כצפון־אמריקאי מניו ג’רזי. מימיו באי זכר רק את סבא שלו, שגידל תרנגולי קרב והיה לוקח אותו לקרבות בימי ראשון, ואת הגברים שכיסו את המכנסיים בניירות עיתון כדי שדמם השותת של התרנגולים לא יכתים את בגדיהם.

כשבא לכאן ונתקל בקרבות המחתרתיים בפּילָה וראה את הפועלים בנעלי בד ואת התרנגולים הננסיים מתרברבים בזירה, התחיל לצחוק ואמר שלא כך נוהגים בארצו. אבל לבסוף התלהב מגבורתו האובדנית של תרנגול מנומר אחד, שהשתמש בדורבנותיו כמו מתאגרף שמאלי במשקל נוצה שמשתמש בידיו כדי לחמוק במהלומות מהלפיתות – מהיר, קטלני, חסר רחמים, מבקש רק את מותו של היריב, את חורבנו, את סופו – וכשראה אותו דוראן התחיל להמר ולהתלהב מהקרב, כאילו הוא כבר אחד משלנו (וואן אוֹף אָס, אם לומר זאת במילים של טוני).

“אבל הוא לא היה אחד משלנו, הוא היה שונה. אבל לא בגלל זה הרגו אותו, אלא משום שהיה דומה למה שאנחנו חשבנו שהוא צריך להיות,” אמר הקומיסאריו, חידתי כתמיד, וכמו תמיד קצת מרחף. “הוא היה סימפטי,” הוסיף והשקיף על השדה. “אני אהבתי אותו,” אמר הקומיסאריו ונתקע שם ליד החלון, שקוע במחשבותיו, וגבו שעון על הסורגים.

בשעות אחר הצהריים, בבר של מלון פלאסָה, נהג דוראן לספר שברי זיכרונות מילדותו בטרנטון: תחנת הדלק של המשפחה ליד כביש מספר אחת, אביו שנאלץ לקום עם שחר לתדלק כשצפרה לו איזו מכונית שסטתה מהכביש וקולות צחוק ומוזיקת ג’ז נשמעו מהרדיו. וטוני היה נצמד לחלון, רדום למחצה, רואה את המכוניות המהירות, היקרות כל־כך, את הבלונדיניות העליזות במושב האחורי עטופות במעילי הפרווה שלהן – התגלות מוארת באמצע הלילה, שבזיכרונו נמהלה בקטעים של סרט שחור־לבן. המראות היו סודיים ופרטיים ולא היו שייכים לאיש. הוא לא זכר אפילו אם הזיכרונות האלה בכלל שלו, וגם לקרוצ’ה קרה לפעמים אותו דבר.

“אני מכאן,” אמר פתאום הקומיסאריו, כאילו התעורר, “ואני יודע יפה מאוד איך נראים חתולים, ואף פעם לא ראיתי חתול עם חמש רגליים. אבל אני יכול לתאר לעצמי בדיוק את החיים של הבחור הזה. הוא נראה כאילו בא ממקום אחר,” אמר קרוצ’ה בשלווה, “אבל אין מקום אחר.” הוא הביט בעוזר שלו, המפקח הצעיר סלדיאס, שהלך אחריו לכל מקום ואישר תמיד את מסקנותיו. “אין מקום אחר, כולנו באותו סל.”

כיוון שהיה אלגנטי ושאפתן והפליא לרקוד את מחול הפְּלֶנָה בסלונים הדומיניקניים של הארלם ההיספנית במנהטן, דוראן הצטרף כרקדן מוביל ל’פֶּלוּסָה דנסינג’, בר־ריקודים בצד המזרחי של רחוב 122. זה היה באמצע שנות השישים, כשרק מלאו לו עשרים. הוא התקדם במהירות כי היה מהיר, כי היה משעשע, כי היה תמיד מוכן ומזומן ונאמן. כעבור זמן קצר התחיל לעבוד בבתי הקזינו של לונג איילנד ואטלנטיק סיטי.

כולם בעיירה זכרו עד כמה הפליאו אותם הסיפורים שסיפר חרש, כממתיק סוד, על חייו בבר של הוטל פלאזה, כשהוא שותה ג’ין־אנד־טוניק ואוכל בוטנים. איש לא היה בטוח אם הסיפורים נכונים, אבל הפרט הזה לא העלה ולא הוריד, והם הקשיבו לו אסירי תודה על שחשף את ליבו בפני אנשים פרובינציאלים שחיים באותו מקום שבו נולדו ושבו נולדו הוריהם וסביהם, שמכירים את אורח החיים של טיפוסים כמו דוראן רק ממה שראו בסדרה המשטרתית עם טֶלי סָבאלַס ששידרו בטלוויזיה בשבתות בערב. הוא לא הבין למה הם רוצים לשמוע את סיפור חייו, שזהה, כך נהג לומר, לסיפור של כל אחד אחר. “בסופו של דבר אין כל־כך הרבה הבדלים,” נהג לומר דוראן, “רק האויבים שונים.”

אחרי איזה זמן בקזינו הרחיב דוראן את אופקיו בכיבושי נשים. הוא פיתח חוש שישי, שבזכותו ידע לאמוד את הונן של הגבירות ולהבחין בינן לבין ההרפתקניות שבאו לשם לתפוס איזה בחור עם כסף. פרטים קטנים משכו את תשומת ליבו: מידה של זהירות בהימורים, המבט המפוזר במתכוון, רישול מסוים בלבוש ובשפה שמייד התקשרו אצלו לשפע. כמה שיותר כסף, ככה הן יותר שתקניות – זאת הייתה מסקנתו. היו לו הסגנון והמיומנות הנחוצים כדי לפתות אותן. תמיד סתר את דבריהן והקניט אותן, אבל בה בעת נהג בהן באבירות קולוניאלית שלמד מאבותיו הספרדים. עד שערב אחד באטלנטיק סיטי, בתחילת דצמבר 1971, הכיר את התאומות הארגנטינאיות.

האחיות בֶּלָדוֹנָה היו בנות ונכדות של מייסדי העיירה, מהגרים שצברו את הונם בתום המלחמה נגד האינדיאנים, בעלי אדמות באזור קָרוּאֶה. סבא שלהן, קולונל בּרוּנוֹ בלדונה, הגיע יחד עם הרכבת וקנה את האדמות שכעת נוהלו על ידי חברה צפון־אמריקאית, ואבא שלהן, המהנדס קָזֶ’טָאנוֹ בלדונה, חי בפרישות בבית המידות של המשפחה וסבל ממחלה משונה שמנעה ממנו לצאת אך לא מנעה ממנו לשלוט בפוליטיקה של העיירה ושל המפלגה. הוא היה גבר אומלל שרחש אהבה רק לשתי בנותיו ממין נקבה (עדה וסופיה), ונקלע לסכסוך קשה עם שני בניו ממין זכר (לוּסִיוֹ ולוּקָה), שאותם מחק מחייו כאילו לא נולדו מעולם. ההבדל בין המינים הוא המפתח לכל הטרגדיות, חשב בלדונה הזקן כל פעם שהשתכר. הנשים והגברים הם מינים שונים, כמו חתולים ונשרים, איזה מין רעיון זה להכריח אותם לחיות יחד? הבחורים רוצים להרוג אותך ולהרוג זה את זה, והנשים רוצות להיכנס למיטה שלך, ואם אי אפשר, להיכנס יחד בשעת הסייסטה לאיזו מיטה שלא תהיה – כך הזה במעורפל בלדונה הזקן.

הוא התחתן פעמיים. את התאומות ילדה לו אשתו השנייה, מטילדה איבַּרְגוּרֶן, איזה מיוחסת מוֶנאדוֹ טוּאֶרְטוֹ, משוגעת על כל הראש, ואת הבנים ילדה אירית ג’ינג’ית ירוקת עיניים שלא סבלה את החיים בכפר וברחה קודם כל לרוֹסריוֹ ואחר־כך לדבלין. למרבה הפלא, הבנים ירשו את האופי המטורף של אמם החורגת ואילו הבנות דמו לאירלנדית, ג’ינג’יות עליזות שהפיצו אור באשר הלכו. גורלות מצטלבים, קרא לזה קרוצ’ה, הילדים יורשים טרגדיות מצטלבות של ההורים. וסַלדיאס הרשם תיעד בקפידה את הערות הקומיסאריו, בניסיון ללמוד את ההרגלים והנוהגים במקום שירותו החדש. סלדיאס הועבר לעיירה רק לאחרונה, לבקשת התביעה שרצתה לפקח על הקומיסאריו המרדן, והוא העריץ את קרוצ’ה כאילו הוא הסמוי החשוב בתולדות ארגנטינה והתייחס בכובד ראש לכל מה שאמר לו הקומיסאריו, שלפעמים, בצחוק, קרא לו פשוט ווטסון.

בכל אופן, הסיפורים על עדה וסופיה מצד אחד ועל לוסיו ולוקה מן הצד האחר היו מנותקים זה מזה שנים, כאילו השתייכו לשבטים שונים, והם התחברו רק כשהתגלתה גופתו של טוני דוראן. הייתה שם איזו עיסקה מפוקפקת, נראה שבלדונה הזקן היה קשור איכשהו להעברת כספים כלשהם. הזקן נסע מדי חודש לקֶקֶן לפקח על משלוחי הדגנים שייצא, שתמורתם קיבל מהמדינה תשלום בדולרים, כדי לשמור כביכול על יציבות המחירים. את הקוד המוסרי שלו הנחיל גם לבנותיו, הוא הניח להן לעשות מה שרצו וגידל אותן כאילו היו בניו הזכרים היחידים.

כבר בילדותן היו האחיות בלדונה מרדניות ונועזות, ונהגו להתחרות ביניהן בלי הרף, בעיקשות ובשמחה, לא כדי להתבדל זו מזו אלא כדי לחדד את הסימטריה ולדעת עד כמה הן זהות באמת. הן היו יוצאות לציד ויסקאצ’ות על גב סוס בלילות, בחורף, בשדות המכוסים כפור; היו נכנסות למרבצי הסרטנים על גדת הנהר, רוחצות בעירום באגם הפראי שעל שמו נקראה העיירה וצדות ברווזים ברובה הדו־קני שקנה להן אביהן כשמלאו להן שלוש־עשרה. הן היו, כמו שאומרים, מפותחות מכפי גילן, ולכן איש לא התפלא כאשר בן יום כמעט חדלו לצוד ולרכוב על סוס ולשחק כדורגל עם הפועלים והפכו לשתי עלמות מהחברה הטובה שהזמינו בגדים זהים בחנות אנגלית בבירה. בבוא העת יצאו ללמוד אגרונומיה בלָה פְּלָטָה, על־פי משאלתו של אביהן, שרצה למסור להן בקרוב את ניהול אדמותיו. אמרו שהן תמיד ביחד, שהן עוברות את המבחנים בקלות כי הן מכירות את האדמה טוב יותר מהמורים שלהן, שהן מחליפות ביניהן חברים וכותבות מכתבים לאמא שלהן כדי להמליץ לה על ספרים ולבקש ממנה כסף.

באותם ימים אירעה התאונה שהותירה את האב משותק למחצה, והן עזבו את הלימודים וחזרו לגור בעיירה. הסיפורים על מה שקרה לזקן היו מגוונים: שהסוס העיף אותו כשנחיל ארבה שבא מצפון הפתיע אותו, והוא נשאר מוטל כל הלילה בלב השדה, כשרגליהם דמויות המסורים של החרקים על פניו וידיו; שהוא חטף התקף כשהזדיין עם איזו פרגוואית בבית־הזונות בביסְקָה, ושהבחורה הצילה את חייו כי כמעט בלי לשים לב המשיכה להנשים אותו מפה אל פה; או לחלופין, כך סיפרו, שערב אחד גילה שמישהו קרוב אליו מאוד – הוא לא רצה לחשוב שזה אחד מבניו הזכרים – מרעיל אותו במינון נמוך של נוזל להשמדת קרציות מעורבב בוויסקי שנהג לשתות עם רדת הערב במרפסת ביתו השופעת פרחים. עד ששמו לב לרעל הוא כנראה כבר עשה חלק מהעבודה, וכעבור זמן קצר בלדונה לא היה מסוגל עוד ללכת. דבר אחד ברור: תוך זמן קצר הפסיקו לראות אותם בעיירה (את האחיות ואת האב), אותו כי הוא נכנס לבית ובקושי יצא ממנו, ואותן כי לאחר ששמרו עליו כמה חודשים השתעממו מההסתגרות בבית והחליטו לצאת למסע בחוץ לארץ.

בניגוד לכל חברותיהן, הן לא נסעו לאירופה אלא לצפון־אמריקה. זמן־מה שהו בקליפורניה ואחר־כך חצו את היבשת ברכבת במסע שארך כמה שבועות עם עצירות ממושכות בערים שבדרך, עד שבתחילת החורף הצפוני הגיעו למזרח. את המסע הקדישו בעיקר למשחק בבתי הקזינו של המלונות הגדולים ולחיי הוללות, משחקות אותה יורשות דרום־אמריקאיות שמחפשות הרפתקאות בארץ הנובורישים תאבי הגדוּלה של העולם.

אלה היו הידיעות שהגיעו לעיירה בעניין האחיות בלדונה. החדשות הגיעו ברכבת הדואר של הלילה, שהשאירה את המכתבים בשקי יוטה גדולים שהושלכו על רציף התחנה, וסוֹסָה, הממונה על הדואר, הוא זה ששיחזר את מסלולן של הבחורות לפי החותמות על המעטפות שהופנו לאביהן. לכך נוספו הדיווחים המפורטים של הסוכנים הנוסעים והסוחרים שהצטרפו ליושבי הבר במלון, וסיפרו על השמועות שהתהלכו על התאומות בקרב חברותיהן לספסל הלימודים בלה פלטה, שבאוזניהן התרברבו לכאורה ממרחקים, בטלפון, בכיבושים ובגילויים שלהן בצפון־אמריקה.

עד שבשלהי 1971 הגיעו האחיות לאזור ניו יורק, וכעבור זמן קצר, בקזינו באטלנטיק סיטי, הכירו את הצעיר החביב ונעים ההליכות שמוצאו לא ברור, שדיבר ספרדית שנשמעה כמו סדרת טלוויזיה מדובבת. תחילה התרועע טוני דוראן עם שתיהן במחשבה שהן בחורה אחת ויחידה. זו הייתה דרכן של האחיות להשתעשע מאז ומתמיד. כאילו יש לך כפילה שעושה בשבילך את המטלות הלא נעימות (וגם את הנעימות). הן חילקו ביניהן את כל הדברים בחיים, ובפועל, כך אמרו בעיירה, עשתה כל אחת חצי מהלימודים, חצי מלימודי הדת ואפילו חצי מהחניכה המינית שלהן. תמיד הגרילו מי משתיהן תעשה מה שצריך לעשות. זו את או אחותך? הייתה השאלה התכופה ביותר בעיירה בכל פעם שאחת מהן הופיעה בנשף או במסעדה של הקלוב סוֹסיאל. אִמן, דוֹניה מטילדה, נדרשה לאשר לעיתים קרובות מי מהן סופיה ומי עדה. או להיפך. כי אמן הייתה היחידה שהצליחה להבחין ביניהן. לפי צורת הנשימה, אמרה.

חיבתן העזה של התאומות להימורים הייתה הדבר הראשון שמשך את דוראן. האחיות היו רגילות להמר זו נגד זו והוא היה חלק מהמשחק הזה. מרגע זה הקדיש את כל מאמציו לפתות אותן – ואולי התאמצו הן לפתות אותו – והם הסתובב תמיד יחד, הלכו לרקוד, לאכול ארוחת ערב, לשמוע מוזיקה, עד שאחת מהשתיים התעקשה להישאר עוד קצת לשתות משהו בבר של הקזינו והאחרת התנצלה והלכה לישון. הוא נשאר אז עם סופיה, או עם זו שאמרה לו שהיא סופיה, והעניינים התקדמו יפה מאוד במשך כמה ימים.

אבל לילה אחד, כשהיה במיטה עם סופיה, נכנסה עדה והתחילה להתפשט. וכך התחיל השבוע הסוער שהעבירו במוטלים הסמוכים לחוף לונג איילנד, בחורף הקפוא, שלושתם יחד שכבו ונסעו ובילו בברים ובבתי הקזינו הקטנים שהיו ריקים כמעט מאדם כי העונה כבר נגמרה. המשחק בשלושה קשה ואכזרי, והכי קשה לשאת את הציניות: האבדון והרוע מוסיפים אמנם שמחה לחיים, אך בהדרגה נוצרים עימותים. האחיות קשרו יחד נגדו וגרמו לו לדבר יתר על המידה, והוא מצידו קָשר קֶשר עם כל אחת מהנשים נגד האחרת. החלשה או הרגישה בין השתיים הייתה סופיה, והיא הראשונה שנסוגה. לילה אחד עזבה את המלון וחזרה לבואנוס איירס. דוראן המשיך את המסע עם עדה והם עברו באותם מלונות ובאותם בתי קזינו שכבר ביקרו בהם, עד שערב אחד החליטו שהם חוזרים לארגנטינה. דוראן שלח אותה ראשונה וכעבור זמן קצר בא בעקבותיה.

“אבל האם בא בגללן? אני לא חושב. והוא גם לא בא בגלל הכסף של המשפחה,” אמר הקומיסאריו. הוא עצר ולקח לעצמו סיגָרילו ונשען על הדלפק, ומדריאגה שטף בינתיים את הכוסות. “הוא בא כי תמיד היה חסר מנוחה, כי לא היה מסוגל לשבת בשקט, כי חיפש מקום שבו לא יתייחסו אליו בתור אזרח סוג ב’. בשביל זה הוא בא, ועכשיו הוא מת. בזמנים שלי המצב היה שונה.” הוא הביט בכולם ואיש לא אמר דבר. “זה בדיוק מה שהיה חסר, ינקי מזויף, חצי לטיני, חצי מולאטי, כדי לסבך את החיים לקומיסאריו כפרי מסכן כמוני.”

קרוצ’ה נולד וגדל בסביבה, הצטרף למשטרה בתקופת הנשיאות הראשונה של פֶּרון ומאז כיהן בתפקיד – למעט תקופת הביניים אחרי המהפכה של גנרל ואז’ה ב־1956. בימים שלפני ההפיכה המריד קרוצ’ה את תחנות המשטרה באזור, אבל כאשר נודע לו שהמרד נכשל הוא הסתובב בשדות כמו מת, דיבר עם עצמו ולא ישן, ועד שמצאו אותו כבר היה לאדם אחר. השׂיבה זרקה בשׂערו של הקומיסאריו בן לילה אחרי שנודע לו שאנשי הצבא הוציאו להורג את הפועלים שהתקוממו בדרישה להחזיר את פרון. בשׂערו האפור, בראש מסובב לגמרי, הסתגר בביתו ולא יצא ממנו חודשים. בפעם ההיא איבד את התפקיד, אבל החזירו אותו בימי הנשיאות של פְרוֹנְדיסי ב־1958 ומאז נשאר בו, למרות כל התהפוכות הפוליטיות. בלדונה הזקן תמך בו והגן עליו תמיד, כך אמרו, למרות המרחק ביניהם.

“הם רוצים לתפוס אותי בשקר,” אמר קרוצ’ה וחייך, “והם שׂמים עלי עין. אבל לא ילך להם, כי אני לא אתן להם מספיק זמן.”

הוא היה גבר אגדי, אהוב מאוד על כולם, מין יועץ כללי. בעיירה חשבו שקומיסאריו קרוצ’ה קצת שרוט, הוא התגלגל באופן לא צפוי ממקום למקום, שוטט בטרנטה שלו בין השדות והחוות, עצר את גנבי הסוסים ואת הבטלנים, את בני הטובים שחזרו שיכורים מיין זול ועורר לעיתים, בגלל סגנונו, שערוריות ושמועות, אבל התוצאות שהשיג היו מרשימות עד כדי כך שבסוף כולם הגיעו למסקנה שכך צריך לפעול קומיסאריו כפרי. הייתה לו אינטואיציה כל־כך יוצאת דופן, שנדמה כאילו ניחן ביכולת נבואית.

“קצת מסובב,” אמרו כולם. מסובב אולי, אבל לא כמו המשוגע קָלֶסיטָה,2 שהסתובב אנה ואנה בעיירה, לבוש תמיד בלבן, ודיבר עם עצמו בשפה חסרת פשר; לא, מסובב במובן מסוים, כמו מי ששומע מוזיקה ולא מסוגל לנגן אותה בפסנתר; אדם לא צפוי, ששגה קצת בהזיות ולא התנהל לפי שום כלל אבל תמיד צדק והיה חסר פניות.

הוא צדק לעיתים קרובות כי ראה, כך נדמה, דברים ששאר בני תמותה לא יכלו לראות. כך למשל, האשים גבר באונס בחורה כי ראה אותו יוצא פעמיים מהקולנוע שם הקרינו את הסרט ‘אלוהים יברך אותך’. והגבר אכן אנס, גם אם הפרט שגרם לקרוצ’ה להפליל אותו נראה משולל כל היגיון. פעם אחרת חשף גנב סוסים כי ראה אותו עולה עם שחר לרכבת לבּוֹליבָר. ואם הוא נוסע לבוליבר, זה כי הוא רוצה למכור את הבהמות, אמר. וכך היה.

לעיתים הזעיקו אותו לכפרים השכנים לפענח פשע בלתי אפשרי, כאילו הוא מין מרפא פשעים. הוא היה נוסע בטרנטה שלו, שומע גירסאות ועדויות וחוזר עם תיק פתור. “זה הכומר,” אמר פעם במקרה של הצתת חווֹת בדֶל ואזֶ’ה. נזיר פרנסיסקני פירומָן. הלכו לכנסייה ושם, בחצר הפנימית, בארגז, מצאו את הפתילים ומיכל נפט.

כל חייו התמסר לעבודתו, ואחרי סיפור אהבה משונה עם אשה נשואה נשאר לבדו אף־על־פי שכולם חשבו שיש לו יחסים מזדמנים עם רוסה, אלמנתו של אֶסְטֶבֶס, שניהלה את ארכיון העיירה. הוא חי בגפו בבקתה גדולה בפאתי היישוב מאחורי תחנת הרכבת, שבה שכנה גם תחנת המשטרה.

החקירות של קרוצ’ה נודעו בכל הנפה, והעוזר שלו, הרשם סלדיאס, שהתעמק בקרימינולוגיה, נשבה גם הוא בקסמו של הקומיסאריו.

“בקיצור, אף אחד לא מבין מה בדיוק טוני בא לעשות בעיירה הזאת,” אמר קרוצ’ה והביט בסלדיאס.

העוזר שלף פנקס שחור ובדק את רשימותיו.

“דוראן הגיע לכאן בינואר, בחמישה בינואר,” אמר סלדיאס. “לפני שלושה חודשים וארבעה ימים בדיוק.”

1 העיירה נמצאת בדרום נפת בואנוס איירס, מרחק 340 ק”מ מהבירה. העיירה, שהייתה מבצר ובסיס הכוחות הצבאיים בתקופת המלחמה נגד האינדיאנים, נוסדה למעשה ב־1905 כשנבנתה תחנת הרכבת, סומנו החלקות במרכז העירוני וחולקו אדמות המועצה. בשנות הארבעים כיסתה התפרצות הר געש את המישור ואת הבתים במעטה של אפר. גברים ונשים התגוננו מפני האבק האפור בחליפות של דבוראים ומסיכות לריסוס שדות [כל ההערות הן של המחבר, אלא אם כן צוין אחרת].

2 קלסיטה – קרוסלה בספרדית (המתרגמת).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מטרה לילית”