החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

משהו שרציתי לספר לך

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2015-10 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אסופת סיפורים מרהיבה חדשה של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות.

“לא משנה כמו מה זה נראה,
בסופו של דבר יתברר שמדובר במשהו אחר.”
אליס מונרו

“אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים.”
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

“ביכולת שאין שנייה לה לכתוב את מהות החיים בסיפורים שהם אמנם קצרים ועם זאת אל־זמניים, אליס מונרו מאירה רגעי מפנה בחיים, פניית גורל שמסיטה את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו להוויה חדשה לחלוטין.”
מנימוקי השופטים, פרס טריליום 2013

“אליס מונרו מביאה בכל סיפור שלה כל כך הרבה עומק, תבונה ודיוק בה במידה שרוב הסופרים מביאים לחיים שלמים של יצירה… לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם לכן.”
מנימוקי השופטים, פרס בוקר 2009

מקט: 14000028
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אסופת סיפורים מרהיבה חדשה של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות. “לא משנה כמו מה זה נראה, בסופו של דבר […]

משהו שרציתי לספר לך

“בכל מקרה, הוא יודע לרתק את הנשים,” אמרה אֶט לשָׁר. היא לא ידעה אם שָׁר החווירה עוד יותר כששמעה את זה, כי שָׁר היתה חיוורת כסיד ממילא. היא נראתה כמו רוח רפאים עכשיו משהלבין שערה. אבל עדיין יפה, את זה לא יכלה לאבד.

“לא אכפת לו הגיל או הגודל,” המשיכה אֶט. “אני מניחה שבשבילו זה טבעי כמו לנשום. אני רק מקווה שהמסכנות לא מתפתות לו.”

“אני לא הייתי דואגת,” אמרה שָׁר.

יום קודם לכן נענתה אֶט להזמנה של בּלייקי נוֹבְּל להצטרף אליו לאחד הסיורים ולשמוע את הגיגיו. הוא הזמין גם את שָׁר, אבל היא, כמובן, לא באה. בלייקי נובל נהג באוטובוס. חלקו התחתון היה צבוע אדום והעליון מפוספס, כך שנראה כמו סוכך. על צדו האחד היה כתוב: לֵייקשוֹר טוּרס, קברי אינדיאנים, גן סלעי הגיר, אחוזה של מיליונר, בּלייקי נובּל, נהג, מדריך. לבלייקי היה חדר במלון והוא אף שימש בו גנן, בלוויית עוזר אחד, מכסח את הדשא וגוזם גדרות שיחים וחופר ערוגות תיחום. איזו נפילה, אמרה אֶט בראשית הקיץ, כשהן גילו לראשונה שהוא חזר. היא ושָׁר הכירו אותו בנעוריהן.

וכך אֶט מצאה את עצמה מצטופפת באוטובוס שלו בחברת הרבה זרות, אף שעוד לפני רדת הערב הספיקה להתיידד עם כמה מהן, וכבר הבטיחה להרחיב שני ז’קטים, כאילו ידיה אינן מלאות ממילא. אבל לא לשם כך הצטרפה, אלא כדי לבחון את בלייקי.

ומה היה לו להראות? כמה תִּלים זרועי עשב שאינדיאנים מתים קבורים תחתם, חלקה של סלעי גיר לבנים־אפרפרים מדכדכים למראה בצורות משונות — חיקויים דחוּקים לצמחים (זה היה יכול להיות בית קברות, אם רצית) — ובית ישן מחריד שנבנה בכספי אלכוהול. הוא הפיק את המיטב מכל אלה. הסבר היסטורי על האינדיאנים, אחר כך הסבר מדעי על סלעי גיר. לאֶט לא היה מושג כמה מכל זה נכון. ארתור היה יודע. אבל ארתור לא היה שם; לא היו שם אלא נשים פתיות שקיוו לפסוע לצד בלייקי אל האתרים ומהם, לקשקש איתו מעל כוסות התה בביתן סלעי הגיר, ולצפות בכיליון עיניים לרגע שבו ידו החזקה תאחז בהן תחת המרפק והשנייה תתחכך באזור המותניים כשיסייע להן לרדת מהאוטובוס (“אני לא תיירת,” לחשה אֶט בחדות, כשניסה עליה את התרגיל הזה).

הוא סיפר להן שהבית רדוף רוחות. הפעם הראשונה שאֶט שמעה על זה, אף שהתגוררה במרחק חמישה־עשר קילומטרים משם כל חייה. אישה הרגה את בעלה, בנו של מיליונר, או לפחות מאמינים שהרגה אותו.

“איך?” קראה איזו גברת שתבונתה הסתלקה מרוב התרגשות.

“אה, נשים תמיד רוצות לדעת איך,” אמר בלייקי, קולו כמו שמנת, לגלגני ואוהב. “זה היה מוות איטי — רעל. או כך אומרים. הכול שמועות, הכול רכילות מקומית.” (בטח מקומית, אמרה אֶט לעצמה.) “לא מצאו חן בעיניה כל הידידות שלו. בעיני אשתו, הכוונה.”

הוא סיפר להן שהרוח פסעה הלוך ושוב בגינה בין שתי שורות של אשוחיות כחולות. לא הבעל הנרצח פסע, אלא האישה, בחרטה. בלייקי חייך נוגות אל יושבות האוטובוס. אֶט חשבה תחילה שגינוני האבּירוּת שלו מעושים, פלרטטנות שיווקית פשוטה כדי שיצאו מרוצות. אך אט־אט השתנתה תחושתה. הוא רכן אל כל אישה שדיבר איתה — שמנה או כחושה או פתיה ככל שתהיה — כאילו יש בה דבר מה שהוא מבקש למצוא. מבטו היה רך ומשועשע אבל בכללו של דבר רציני, עורג (האם זה אחרי ככלות הכול המבט שיש לגברים כשהם עושים אהבה, המבט שאֶט לעולם לא תזכה לראות?) ששיווה לו מראה של מי שרוצה להיות אמודאי ולצלול מטה־מטה, דרך כל הריקנות והקור והחורבן, כדי לגלות את הדבר האחד שגמר אומר לגלות, משהו קטן ולא יסולא בפז, שקשה לאתרו, כמו אבן אודם אולי על קרקעית האוקיינוס. היא היתה רוצה לתאר את המבט הזה לשָׁר. שָׁר בלי ספק ראתה אותו. אבל האם ידעה באיזו נדיבות הוא הופץ?

שָׁר וארתור תיכננו אותו קיץ טיול לפארק ילוסטון ולגראנד קניון, אבל לא נסעו. ארתור סבל משורה של התקפי סחרחורת ממש בסוף שנת הלימודים, והרופא הורה לו להישאר במיטה. היו לו כמה בעיות. הוא היה אנמי, היה לו דופק לא סדיר, היתה לו בעיה בתפקודי הכליות. אֶט חששה מלוקמיה. היא התעוררה בלילה בדאגה.

“שטויות,” אמרה לה שָׁר בשלווה, “הוא רק תשוש.”

ארתור קם בערבים וישב בחלוק הבית שלו. בלייקי נובל בא לבקר. הוא אמר שהחדר שלו במלון הוא חור מעל המטבח, שהם מנסים לאדות אותו. הוא העריך אפוא את הקרירות במרפסת. הם שיחקו במשחקים שארתור אהב, משחקים של מורה. הם שיחקו במשחק גיאוגרפיה וניסו לראות מי מהם ימציא הכי הרבה מילים מהשם Beethoven. ארתור ניצח. הוא מצא שלושים וארבע. זה שימח אותו מאוד.

“אפשר לחשוב שמצאת את הגביע הקדוש,” אמרה שָׁר.

הם שיחקו “מי אני?” כל אחד מהם בתורו בחר להיות דמות מסוימת — אמיתית או דמיונית, חיה או מתה, בן אדם או בעל חיים — והאחרים היו צריכים לנחש מי הדמות בעשרים שאלות. אֶט גילתה מיהו ארתור בשאלה השלוש־עשרה. סר גָלָהאד.

“לא חשבתי שתגלי כל כך מהר.”

“חשבתי על זה ששָׁר הזכירה קודם את הגביע הקדוש.”

“רב כוחי כשל עשרה גברים,” אמר בלייקי נובל, “כי לבי טהור.1 לא ידעתי שאני זוכר את זה.”

1 אלפרד טניסון, Sir Galahad, 1842

“היית צריך להיות המלך ארתור,” אמרה אֶט. “יש לכם אותו שם.”

“הייתי צריך. המלך ארתור היה נשוי לאישה הכי יפה בעולם.”

“הא,” אמרה אֶט. “וכולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר.”

שָׁר נכנסה לחדר המגורים וניגנה בפסנתר בחשכה.

לפרחים שמלבלבים באביב, טרה־לה,

אין שום קשר למקרה…

כשאֶט הגיעה קצרת נשימה ביוני שעבר ואמרה, “לא תאמיני את מי ראיתי עכשיו ברחוב?” שָׁר — שכרעה על ברכיה וקטפה תותים — אמרה, “בלייקי נובל.”

“ראיתְּ אותו.”

“לא,” אמרה שָׁר. “סתם ידעתי. אני חושבת שלפי הקול שלך.”

שֵם שהן לא הזכירו זה שלושים שנה. אֶט היתה אז נרעשת מכדי לחשוב על ההסבר שעלה בדעתה אחר כך. למה בעצם הניחה ששָׁר תופתע? היה שירות דואר במדינה הזאת, תמיד היה.

“שאלתי אותו על אשתו,” היא אמרה. “זאת עם הבובות.” (כאילו ששָׁר יכולה לשכוח.) “הוא אמר שהיא מתה מזמן. לא רק זה. הוא התחתן עם מישהי אחרת, וגם היא מתה. אף אחת מהן בטח לא היתה עשירה. ואיפה כל הכסף של משפחת נובל, מבית המלון?”

“לעולם לא נדע,” אמרה שָׁר ואכלה תות.

המלון נפתח מחדש רק לאחרונה. משפחת נובל מכרה אותו בשנות העשרים, והעיירה הפעילה אותו זמן מה כבית חולים. עכשיו כמה אנשים מטורונטו קנו אותו, שיפצו את חדר האוכל, בנו טרקלין קוקטיילים, שיקמו את המדשאות והגינה, אף שנראָה שלמגרש הטניס אין עוד תקנה. הם שבו והוציאו את ערכת הקרוקט. אנשים באו לנפוש בו בקיץ, אבל הם לא היו מסוג האנשים שהתארחו בו בעבר. זוגות בפנסיה. הרבה אלמנות ונשים פנויות. איש לא היה הולך אפילו רחוב אחד כדי לראות אותם יורדים מהספינה, חשבה אֶט. לא שהיתה שם ספינה עכשיו.

בפעם הראשונה שפגשה את בלייקי נובל ברחוב היא הקפידה שלא להסגיר את הפתעתה. הוא לבש חליפה בצבע קרם, והשיער שלו, שתמיד היה בהיר משמש, היה בהיר עכשיו אחת ולתמיד, לבן.

“בלייקי. הנחתי שזה או אתה או גביע של גלידה וניל. בטח אין לך מושג מי אני.”

“אַת אֶט דזמונד, והדבר היחיד שהשתנה בך הוא שגזרת את הצמות שלך.” הוא נשק למצחה, חצוף כתמיד.

“אז במקרה עברת בסביבה,” אמרה אֶט, תוהה מי חשב שזה יקרה.

“לא במקרה, באופן קבוע.” הוא סיפר לה ששמע שהמלון נפתח מחדש, ושזה מה שהוא עושה עכשיו, מסיע תיירים באוטובוס לכל מיני מקומות בפלורידה ובבּאנְף. וכששאלה, הוא סיפר לה על שתי הנשים שלו. הוא לא שאל אם היא נשואה, רק הניח כמובן מאליו שלא. הוא לא שאל אם שָׁר נשואה, עד שהיא אמרה לו.

אֶט זכרה את הפעם הראשונה שהתחוור לה ששָׁר יפה. היא הסתכלה בתמונה שלהם, שלה ושל שָׁר ושל אחיהן שטבע. אֶט היתה בת עשר בתמונה, שָׁר בת ארבע־עשרה וסנדי בן שבע, רק שבועות אחדים לפני כל מה שיזכה להיות. אֶט יושבת בכיסא נטול משענות יד, ושָׁר עומדת מאחוריה בזרועות שלובות על מסעד הגב, וסנדי בחליפת המלחים שלו יושב בשיכול רגליים על הרצפה — או באכסדרת שיש, אפשר היה לחשוב מהרושם שהותירה מה שלא היתה אלא רשת מאובקת מצהיבה, אבל בתמונה נראתה כמו עמוד שיש וּוילונות משתלשלים, וצפצפות ומזרקות מיטשטשות ברקע. שָׁר אספה בסיכה את המחצית הקדמית של שערה לכבוד הצילום ולבשה שמלת משי תכולה באורך הקרסול — הצבע לא ניכר, כמובן — עם גימורי קטיפה שחורה מורכבים. היא חייכה קלות באיפוק רב. היא בקלות יכלה להיות בת שמונה־עשרה, בת עשרים ושתיים. היופי שלה לא היה מהסוג השמנמן המבויש שהתנוסס תכופות על לוחות שנה ותיבות סיגרים מהתקופה, אלא חד ומעודן, קצר רוח, מאתגר.

אֶט הביטה בתמונה ארוכות ואחר כך הלכה להביט בשָׁר, שהיתה במטבח. זה היה יום הכביסה. האישה שבאה לעזור העבירה בגדים במתקן הסחיטה, ואמא שלהן ישבה ונחה ובהתה מבעד לדלת הרשת (היא מעולם לא התגברה על מה שקרה לסנדי, ואיש לא ציפה שתתגבר). שָׁר עימלנה את חולצות הצווארון של אביהן. היתה לו חנות טבק וממתקים בכיכר, והוא לבש חולצת צווארון נקייה מדי יום. אֶט ציפתה לגלות שהתחוללה איזו מטמורפוזה, כמו עם הרקע בתמונה, אך התבדתה. בפניה הממשיים של שָׁר שרכנה מעל לגיגית העמילן, שקטה וממורמרת (היא שנאה ימי כביסה, את החום והאדים והסדינים המתנופפים וקולות היניקה הרועשים של המתקן — למעשה היא לא אהבה מטלות בית משום סוג), ניכרה אותה הרמוניה רווית בוז כמעט כמו בתמונה. ואֶט הבינה באיזו דרך לא לגמרי משמחת, שהחומרים שמהם עשויה אגדה הם ממשיים, שהם נחשפים ברגעים ובמקומות שאת הכי פחות מצפה להם. היא כמעט הגיעה למסקנה שנשים יפות הן המצאה בדיונית. היא ושָׁר היו יורדות למטה בימי ראשון כדי לראות את האנשים יורדים מספינת הנופש והולכים ברגל לבית המלון. כל כך הרבה לבן שהכאיב בעיניים, השמלות והשמשיות של הגבירות וחליפות הקיץ וכובעי הפנמה של הגברים, וזאת מבלי להזכיר את השמש המתנוצצת על המים ואת נגינת התזמורת. אך כשהביטה בגבירות האלה מקרוב, אֶט מצאה בהן דופי. עור מחוספס או ישבן גדול או צוואר מדולדל או קִני שיער דהויים, מנופחים במכוּון מן הסתם. דבר לא נעלם מעינה הבוחנת של אֶט בצעירותה. בבית הספר כיבדו אותה על קור רוחה ועל לשונה החריפה. היא זאת שאמרה לךְ אם עמדת מול הלוח עם חור בגרבונים או עם מכפלת קרועה. היא זאת שחיקתה (אבל תמיד בפינה בטוחה בחצר בית הספר, הרחק מטווח שמיעה) את המורה מקריאה את “קבורתו של סר ג’ון מור”.2

2 The Burial of Sir John Moore after Corunna מאת צ’רלס וולף, 1817.

אף על פי כן היא היתה מעדיפה לגלות שאחת הנשים האלה יפה, ולא שָׁר. זה היה הולם יותר. ראוי יותר משָׁר בסינרה הרטוב והבעתה הזעופה, גוהרת מעל גיגית עמילן. אֶט לא אהבה סתירות, לא אהבה דברים שאינם במקומם, לא אהבה תעלומות או קיצוניוּת.

היא לא אהבה את הפרסום הקודר שזכתה לו כששמה נקשר לטביעה של סנדי, לא אהבה את הזיכרון הזה שנחקק אצל אנשים, של אביה נושא את גופתו מהחוף. אפשר היה למצוא אותה לעת ערב במכנסי הספורט שלה עושה גלגלונים על מדשאת הבית הלום הצער. היא עיקמה פרצוף, באין רואים, יום אחד בפארק כששָׁר אמרה, “זה אחי הקטן שטבע.”

הפארק השקיף אל החוף. הן עמדו שם עם בלייקי נובל, בנו של בעל המלון, שאמר, “הגלים האלה יכולים להיות מסוכנים. לפני שלוש או ארבע שנים איזה ילד טבע.”

ושָׁר אמרה — לזכותה ייאמר שלא בטון טראגי, אלא כמעט בשעשוע שהוא יודע מעט כל כך על תושבי מוֹק היל — “זה אחי הקטן שטבע.”

בלייקי נובל לא היה מבוגר משָׁר — אחרת היה נשלח לצרפת להילחם — אבל הוא לא נאלץ לחיות כל חייו במוֹק היל. הוא לא הכיר את תושביה האמיתיים כפי שהכיר את הלקוחות הקבועים בבית המלון של אביו. מדי חורף נסע עם הוריו לקליפורניה ברכבת. הוא ראה את הגלים הנשברים על חופי האוקיינוס השקט. הוא נשבע אמונים לדגל שלהם. הגינונים שלו היו דמוקרטיים, העור שלו שזוף. זה היה בתקופה שבה אנשים בדרך כלל לא היו שזופים ממנוחה, אלא מעבודה. שערו היה צרוב שמש. יופיו צד את העין כמעט כמו יופיה של שָׁר, אך שלא כמותה, היה נגוע בקסם אישי.

אלה היו הימים הטובים של מוק היל ושל כל יתר העיירות ששכנו לשפת האגמים, של כל בתי המלון שלימים ייהפכו לאתרי מחנות קיץ לילדי העיר, לבתי החלמה לחולי שחפת, לבסיסי אימון לטייסים בחיל האוויר המלכותי בזמן מלחמת העולם השנייה. בית המלון נצבע מחדש בלבן מדי אביב, בולי עץ חלולים גדושי פרחים הוצבו על המעקים, ועציצים התנודדו משרשראות מעליהם. ערכות קרוקט ונדנדות עץ היו פזורות על המדשאות, מגרש הטניס היה מטופח. מי שלא יכלו להרשות לעצמם להתאכסן במלון — פועלים צעירים, זבנים ופועלות ממפעלים בעיר — שהו בשורה של בקתות קטנות מוקפות סבכה, שהסתירה מעין את פחי האשפה שלהן ואת בתי השימוש החיצוניים המשותפים לכל אורך החוף. על הבנות ממוק היל נאסר להסתובב שם, אם היו להן אימהות שאמרו להן מה לעשות. איש לא אמר לשָׁר מה לעשות, אז היא פסעה בטיילת מולן בשעות אחר הצהריים הלוהטות ולקחה איתה את אֶט לחברה. בחלונות הבקתות לא היו שמשות, רק תריסי עץ פתוחים שנסגרו בלילה. פעם או פעמיים בקעה מהפתחים הכהים הזמנה רפה בקול שיכור או עצוב, לא יותר. המראה והסגנון של שָׁר לא משכו גברים, אולי הרתיעו אותם. בכל שנות התיכון במוק היל לא היה לה אפילו חבר אחד. בלייקי נובל היה הראשון, אם אכן זה מה שהוא היה.

ובמה הסתכם הרומן של שָׁר ובלייקי נובל בקיץ 1918? אֶט לא ידעה לבטח. הוא לא בא אליה הביתה, אלא פעם או פעמיים לכל היותר. הוא היה עסוק בעבודה בבית המלון. מדי יום אחר הצהריים הוא נהג בכרכרת טיולים פתוחה עטורת סוכך לאורך הדרך שלחוף האגמים, מסיע אנשים לתייר בקברי האינדיאנים ובגן סלעי הגיר ולהציץ מבעד לעצים באחוזת האבן הגותית שבנה בעל בית זיקוק מטורונטו ונודעה בפי תושבי המקום בשם טירת גְרוֹג. הוא גם היה ממונה על מופע הצדקה שערך בית המלון פעם בשבוע וכלל אי־אלו כישרונות מקומיים, אורחים שנרתמו עבורו וזמרים וקומיקאים שהובאו לשמו במיוחד.

נראה ששעות הבוקר המאוחרות היו הזמן שנותר לו ולשָׁר. “נו קדימה,” שָׁר היתה אומרת, “אני צריכה ללכת העירה.” והיא באמת היתה אוספת את הדואר ועושה חלק מהדרך סביב הכיכר לפני שסטתה אל הפארק. עד מהרה בלייקי נובל היה מגיח מדלת צדדית של המלון ומדלג לקראתה בשביל התלול. לפעמים אפילו לא טרח ללכת בשביל, אלא קפץ מעל הגדר האחורית כדי לעורר בהן התפעלות. הוא דילג או קפץ כמו נער מתיכון מוק היל, בגמלוניות אך בטבעיות. בלייקי נובל התנהג כמו גבר שמחקה נער; הוא צחק על עצמו אבל בחינניות, כמו שחקן.

“הוא לא חושב את עצמו?” אמרה אֶט לשָׁר כשראתה אותו. העמדה שנקטה לגביו למן ההתחלה היתה שהוא אינו מוצא חן בעיניה.

“נו ברור,” אמרה שָׁר.

היא אמרה לבלייקי, “אֶט אומרת שאתה חושב את עצמך.”

“ומה אמרת לה?”

“אמרתי שאין לך ברירה, שאף אחד אחר לא חושב אותך.”

לבלייקי לא היה אכפת. הוא נקט בעמדה שאֶט מוצאת חן בעיניו. במשיכה זריזה הוא היה מתיר ומחרב את כל תסרוקת הצמות האסופה שלה. הוא סיפר להן דברים על האמנים במופע. הוא סיפר להן שזמר הבלדות הסקוטי היה שיכור ולבש מחוכים, שהבחור שחיקה נשים לבש כתונת לילה כחולה עם נוצות אפילו בחדר שלו במלון, שהפיתום דיברה לבובות שלה — קראו להן אלפונס ואלישה — כאילו הן אנשים אמיתיים, והיא הושיבה אותן במיטה שלה, אחת מכל צד.

“איך אתה יודע?” שאלה שָׁר.

“הבאתי לה את ארוחת הבוקר לחדר.”

“חשבתי שיש לכם חדרניות בשביל זה.”

“בבוקר שאחרי המופע אני עושה את זה. אז אני גם נותן להם את המעטפה עם התשלום ומבקש מהם לעזוב. כמה מהם היו נשארים כל השבוע אם לא ביקשת. היא יושבת במיטה ומנסה להאכיל אותן חתיכות קטנות של בייקון ומדברת איתן ועושה כאילו הן עונות לה, היית משתגעת אם היית רואה את זה.”

“בטח מטורפת,” אמרה שָׁר בשלווה.

ערב אחד באותו קיץ אֶט התעוררה ונזכרה ששכחה על החבל את שמלת האורגנדי הוורודה שלה, אחרי שכיבסה אותה ביד. היה נדמה לה שהיא שומעת גשם, רק כמה טיפות ראשונות. היא טעתה, רק עלים מרשרשים, אך היתה מבולבלת משום היקיצה הפתאומית. היה נדמה לה גם שהשעה מאוחרת מאוד, אך כשחשבה על זה אחר כך, הגיעה למסקנה שקרוב לוודאי זה היה רק סביב חצות. היא קמה וירדה במדרגות, הדליקה את האור במטבח העורפי, יצאה מהדלת האחורית, נעמדה על המדרגה ומשכה אליה את חבל הכביסה. ולפתע, תחת רגליה כמעט, מהדשא שליד המדרגה, שם ניצב שיח לילך גדול שצמח והתפשט פרא עד כדי גודלו של עץ, שתי דמויות התרוממו, לא נעמדו או התיישבו אפילו, אלא רק הרימו את ראשן כמו ממיטה, עדיין אחוזות זו בזו בדרך כלשהי. האור מהמטבח העורפי לא הוטל החוצה ישירות, אבל האיר את החצר די הצורך לראות את פניהן. בלייקי ושָׁר.

היא לא באמת שמה לב מה מצב הבגדים שלהם כדי לדעת עד כמה הרחיקו או התכוונו להרחיק. היא גם לא רצתה. לראות את הפנים שלהם הספיק לה בהחלט. פיותיהם היו גדולים ונפוחים, לחייהם משוטחות ומחוספסות, עיניהם פעורות. אֶט הניחה לשמלה שלה, נמלטה משם פנימה ואל המיטה שלה, ושם הפתיעה את עצמה והצליחה להירדם. שָׁר לא אמרה לה מילה בעניין למחרת. היא רק אמרה, “הכנסתי את השמלה שלך, אֶט. חשבתי שעלול לרדת גשם.” כאילו לא ראתה שם את אֶט מושכת את חבל הכביסה. אֶט תהתה. היא ידעה שאם תגיד “ראית אותי”, שָׁר בטח תגיד לה שזה היה חלום. היא הניחה לשָׁר לחשוב שהצליחה לשַטות בה שרק חלמה, אם זה מה שבאמת חשבה. וכך, למעשה, שמרה לעצמה את עמדת היתרון; היא ידעה איך שָׁר נראית כשהיא מאבדת מכוחה, יורדת מגדולתה. אפילו סנדי כשטבע, ואיזה חומר ירוק גדש את נחיריו, לא נראה אבוד יותר.

לפני חג המולד הגיעה למוק היל הבשורה שבלייקי נובל התחתן. הוא התחתן עם הפיתום, זאת עם אלפונס ואלישה. הבובות האלה עם בגדי הערב והתסרוקות האלגנטיות נוסח וֶרנוֹן ואיירין קאסל היו בלי ספק זכורות אף יותר מהגברת עצמה. הדבר היחיד שאנשים זכרו בוודאות בנוגע לה הוא שלא יכלה להיות בת פחות מארבעים. נער בן תשע־עשרה. זה מפני שלא גדל כמו כל הילדים והרשו לו לנהל את המלון ולקחו אותו לקליפורניה והניחו לו להתרועע עם כל מיני טיפוסים. מוסר לקוי הוא התוצאה, וזה היה צפוי.

שָׁר שתתה רעל. או לפחות כך חשבה. למעשה היא שתתה מים כחולים לכביסה. הדבר הראשון שהצליחה להוריד מהמדף במטבח העורפי. אֶט חזרה הביתה אחרי הלימודים — היא שמעה את החדשות כבר בצהריים משָׁר עצמה, שצחקה ואמרה, “זה לא הורג אותך?” — ומצאה את שָׁר מקיאה לאסלה. “לכי תביאי את ‘מדריך הרפואה’,” אמרה לה שָׁר. גניחה לא רצונית מחרידה בקעה מגרונה. “תקראי מה כתוב שם על רעל.” אבל אֶט הלכה במקום זאת להתקשר לרופא. שָׁר יצאה מהשירותים מתנודדת ובידה בקבוק המלבין שעמד דרך קבע מאחורי האמבטיה. “אם לא תנתקי, אני שותה את כל הבקבוק,” היא אמרה בלחישה חורקנית. אמא שלהן ישנה באותה עת מאחורי דלת סגורה, כפי הנראה.

אֶט נאלצה לנתק את הטלפון ולבדוק בספר הישן המכוער, שפעם קראה בו על לידה ועל סימנים למוות ולמדה ממנו לקרֵב ראי לפֶּה. היא חשבה ששָׁר שתתה מבקבוק המלבין, אז היא קראה כל מה שהיה כתוב על זה. אחר כך היא גילתה שזה היה מים כחולים. לא נכתב כלום על מים כחולים, אבל נראָה שהפתרון הטוב ביותר הוא לעודד הקאה, כפי שהמליץ הספר לגבי רוב הרעלים — ושָׁר כבר הקיאה, היא לא היתה זקוקה לשום עידוד — ואחר כך לשתות ליטר חלב. כששָׁר סיימה את החלב היא שוב נתקפה בחילה.

“זה לא בגלל בלייקי נובל,” היא אמרה בין השתנקויות. “שלא תעזי לחשוב ככה. אני לא עד כדי כך טיפשה. סוטה שכמותו. עשיתי את זה כי נמאס לי לחיות.”

“ממה נמאס לך בדיוק?” שאלה אֶט בתבונה, כששָׁר מחתה את פניה.

“נמאס לי מהעיירה הזאת ומכל האנשים הטיפשים בה ומאמא והבצקות שלה ומלנקות את הבית ומלכבס סדינים כל יום. אני לא חושבת שאני אקיא יותר. אני חושבת שאני יכולה לשתות קצת קפה. כתוב קפה.”

אֶט הכינה קנקן, ושָׁר הוציאה שניים מהספלים הטובים ביותר. הן ישבו וציחקקו בזמן ששתו.

“נמאס לי מלטינית,” אמרה אֶט. “נמאס לי מאלגברה. אני חושבת שאני אשתה מים כחולים.”

“החיים הם עול,” אמרה שָׁר. “איֵה עוקצכם, חיים?”

“מוות. איֵה עוקצך, מוות?”3

3 ?O death, where is thy sting, האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, 15, 55.

“אמרתי חיים? התכוונתי מוות. איה עוקצך, מוות? סליחה.”

יום אחד אחר הצהריים אֶט נשארה עם ארתור בזמן ששָׁר יצאה לקניות ולהחליף ספרים בספרייה. היא רצתה להכין לו ליקר ביצים והלכה לחפש אגוז מוסקט בארון של שָׁר. בארון ליד תמציות הווניל, השקדים והרום היא מצאה בקבוק קטן של נוזל משונה. אבץ פוספיד. היא קראה את התווית והפכה אותו בידיה. מדביר מכרסמים. זה בטח אומר, רעל עכברים. היא לא ידעה שלשָׁר ולארתור יש בעיה של עכברים. היה להם חתול זקן, שכעת ישן לרגליו של ארתור. היא פתחה את המכסה וריחרחה אותו. חסר ריח. כמובן. בטח גם טעם אין לו, אחרת לא ישטה בעכברים.

היא הניחה אותו בחזרה במקומו. היא הכינה לארתור את ליקר הביצים שלו והגישה לו והביטה בו בזמן ששתה. רעל איטי. היא זכרה את זה מהסיפור הטיפשי של בלייקי. ארתור שתה בלהיטות קולנית, כמו ילד, יותר כדי לשמח אותה, היא חשבה, מאשר מרוב הנאה. הוא היה שותה כל דבר שהגשת לו. מן הסתם.

“איך אתה מרגיש בימים אלה, ארתור?”

“אה, אֶט. לפעמים טוב יותר, ואז נראה שהמצב מידרדר. זה לוקח זמן.”

אבל נראה שלא חסרה טיפה, הבקבוק נראה מלא. איזו מחשבה מטופשת. כמו משהו שקוראים עליו בספרים, אגתה כריסטי. היא תשאל את שָׁר, ושָׁר תסביר לה.

“אתה רוצה שאני אקריא לך?” היא שאלה את ארתור, והוא אמר שכן. היא ישבה ליד המיטה והקריאה לו מספר על הדוכס מוולינגטון. הוא קרא בו בעצמו, אבל הידיים שלו התעייפו מלהחזיק אותו. כל הקרבות והמלחמות והדברים האיומים האלה, מה כבר ארתור יודע על דברים ממין זה? למה זה מעניין אותו כל כך? הוא לא ידע שום דבר. הוא לא ידע למה דברים קורים, למה אנשים אינם מסוגלים להתנהג בתבונה. הוא היה טוב מדי. הוא ידע היסטוריה, אבל לא היה לו צל של מושג אשר למה שהתרחש מול העיניים שלו, בבית שלו, בשום מקום. שלא כמו ארתור, אֶט ידעה שמשהו מתרחש, אם כי לא הבינה למה; שלא כמוהו היא ידעה שיש אנשים שאי־אפשר לבטוח בהם.

בסופו של דבר היא לא אמרה שום דבר לשָׁר. בכל פעם שהיתה בבית, היא מצאה איזה תירוץ להימצא לבד במטבח, כדי שתוכל לפתוח את הארון ולעמוד על קצות האצבעות ולהציץ פנימה, לראות אותו מבצבץ מאחורי שאר הבקבוקים, לראות שהוא עדיין מלא. היא כן חשבה שאולי היא נהיית קצת מוזרה, כדרכן של נשים זקנות; הפחד הזה שלה דמה לפחדים המגוחכים והבלתי מזיקים שיש לפעמים לצעירות, שהן יקפצו מחלון או יחנקו תינוק בעגלתו. הגם שלא ממעשיה שלה היא פחדה.

אֶט הביטה בשָׁר ובבלייקי ובארתור שישבו במרפסת וניסו להחליט אם בא להם להיכנס ולהדליק את האור ולשחק קלפים. היא רצתה לשכנע את עצמה שזאת סתם טיפשות מצדה. שֹערה של שָׁר, וכן שׂערו של בלייקי, הבהיקו בחשכה. ארתור היה קירח כליל כמעט עכשיו, ושערה של אֶט עצמה היה דליל וכהה. שָׁר ובלייקי נראו בעיניה בני זן אחד — גבוהים, בהירים, חזקים ושופעי חן במידה מסוכנת. הם ישבו לחוד אבל זרחו יחד. מאהבים. לא מילה רכה כמו שנדמה לאנשים אלא אכזרית ופוצעת. ארתור ישב בכיסא הנדנדה ושמיכה על ברכיו, מטופש כמו משהו שלא הצמיח לעצמו את שכבת העור האחרונה וההכרחית ביותר. ואף על פי כן, במובן מסוים אנשים מסוגו של ארתור היו בעייתיים יותר מכולם.

“אני אוהבת את אהובי באות ר’ כי הוא רחמן. קוראים לו רקס, והוא גר ב — ריבוע.”

“אני אוהבת את אהובי באות א’, כי הוא אבוד. קוראים לו ארתור, והוא גר באשפה.”

“בחיי, אֶט,” אמר ארתור. “בחיים לא הייתי חושד. אבל אני לא בטוח שמוצא חן בעיני כל עניין האשפה.”

“אפשר לחשוב שאנחנו בני שתים־עשרה,” אמרה שָׁר.

אחרי תקרית המים הכחולים שָׁר צברה פופולאריות. היא השתתפה בהפקות של אגודת תיאטרון החובבים ואגודת האורטוריה, אף שמעולם לא היתה שחקנית או זמרת מוכשרת במיוחד. היא תמיד היתה הגיבורה הקרה והיפה במחזות, או אשת החברה השברירית והענוגה. היא למדה לעשן, כי היתה צריכה לעשות את זה על הבמה. במחזה אחד, אֶט מעולם לא שכחה, היא היתה פֶּסל. או ליתר דיוק שיחקה תפקיד של נערה שעליה להעמיד פני פסל, ועלם צעיר התאהב בה ואחר כך גילה, לתדהמתו ואולי לאכזבתו, שהיא רק בת אדם. שָׁר היתה צריכה לעמוד על הבמה במשך שמונה דקות בלי לזוז, עטופה קרפ לבן, ולהציג לקהל את צדודיתה המעודנת האדישה. כולם התפעלו מאוד מהביצוע שלה.

הרוח החיה מאחורי אגודת תיאטרון החובבים ואגודת האורטוריה היה מורה בתיכון שלא מכבר עבר למוק היל בשם ארתור קוֹמבֶּר. הוא לימד את אֶט היסטוריה בשנתה האחרונה. כולם אמרו שהוא נתן לה מאיות כי הוא מאוהב באחותה, אבל אֶט ידעה שזה משום שהשתדלה יותר מאי־פעם; היא למדה את ההיסטוריה של צפון אמריקה כמו שלא למדה שום דבר אחר בחייה. פשרת מיזורי. מקנזי מגיע לאוקיינוס השקט, 1793 — היא אף פעם לא שכחה.

ארתור קומבר היה בן שלושים לערך, עם מצח גבוה, פנים אדמומיים (שבשלב מאוחר יותר החווירו) אף שלא שתה, וגינוני התלהבות מגושמים. הוא הפיל בקבוק דיו מהמכתבה שלו והכתים לנצח את רצפת הכיתה להיסטוריה. “אוי לא, אוי לא,” הוא אמר וכרע אל הכתם המתפשט, טופח עליו במטפחתו. אֶט חיקתה אותו. “אוי לא, אוי לא!” “אוי אלוהים אדירים!” כל קריאות המבוכה והתנועות המסורבלות שלו. אחר כך, כשמסרה לו את העבודה שלה בפתח הכיתה ופניו האדמומיים זרחו בלהיטות, מקבלים את העבודה שלה ואותה בחמימות כה רבה, נכמרו רחמיה. וזאת הסיבה שהשתדלה כל כך לדעתה, כדי לפצות אותו על שלעגה לו.

היתה לו גלימת מורים שחורה שהוא לבש מעל החליפה בשיעורים. אֶט יכלה לראות אותה עליו גם כשלא לבש אותה. כשמיהר ברחוב אל אחת המחויבויות הרבות שלקח על עצמו בשמחה, נופף בידיו מול זמרי האורטוריה, קפץ על הבמה — עד שהרצפה כולה רעדה — כדי להדגים משהו לשחקנים במחזה, היא דימתה שיש לו כנפי עורב ארוכות מגוחכות שמתנפנפות אחריו, שהוא שונה מיתר הגברים, אבסורדי אך מסקרן כמו הכומר מכנסיית הולי קרוס. שָׁר הכריחה אותו לזנוח את הגלימה כליל אחרי שנישאו. היא שמעה שהוא מעד עליה כשרץ במעלה מדרגות הכניסה לבית הספר. הוא השתטח על הקרקע. וזה היה הסוף, היא קרעה אותה.

“פחדתי שיום אחד אתה עלול להיפצע ממש.”

אבל ארתור אמר, “חשבת שנראיתי כמו אידיוט.”

שָׁר לא הכחישה, וזאת אף שעיניו הנעוצות בה, חיוכו הרחב, התחננו שתכחיש. פיה התעקם בזוויות חרף רצונה. בוז. זעם. אֶט ראתה, שניהם ראו, גל גדול של בוז שטף אותה לפני שהצליחה לחייך אליו ולומר, “אל תדבר שטויות.” אחר כך החיוך והמבט שלה ניסו להיאחז בו, להיצמד לטוּב שבו (שכמו כולם גם היא ראתה, אך בסופו של דבר רק עורר את זעמה, לדעתה של אֶט, כמו כל דבר אחר בו, כמו המצח המיוזע שלו והאופטימיות העולצת), לפני שיספיק הגל הגואה לשוב ולסחוף אותה כליל.

שָׁר עברה הפלה בשנה הראשונה לנישואיה והיתה חולה זמן רב אחר כך. היא לא הרתה שוב. בשלב הזה אֶט כבר לא גרה בבית; היתה לה דירה משלה בכיכר, אבל היא באה פעם בשבוע ביום הכביסה כדי לעזור לשָׁר להוריד את הסדינים מהחבל. ההורים שלהן כבר לא היו בחיים אז — אמא שלהן מתה לפני החתונה ואבא שלהן אחריה — אבל להערכתה של אֶט היו שם די סדינים לשתי מיטות.

“בגלל זה יש לך הרבה כביסה.”

“בגלל מה?”

“אַת כל הזמן מחליפה סדינים.”

אֶט באה לשם לעתים קרובות בערבים ושיחקה רמי עם ארתור בזמן ששָׁר, בחדר השני, ניגנה בפסנתר בחשכה. או שהיא ושָׁר דיברו וקראו ספרי ספרייה בזמן שארתור בדק עבודות. ארתור ליווה אותה הביתה. “בשביל מה בכלל היית צריכה ללכת לגור לבד?” הוא נזף בה. “את צריכה לחזור לגור איתנו.”

“שלושה זה צפוף מדי.”

“זה לא יהיה להרבה זמן. יום אחד מישהו יבוא ויחטוף אותך.”

“אם הוא מספיק אידיוט כדי להתאהב בי, אין סיכוי שאתאהב בו, כך שזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה.”

“אני הייתי אידיוט שהתאהב בשָׁר, ובסופו של דבר היא קיבלה אותי.”

רק מהדרך שביטא את שמה היה ברור ששָׁר מעל הכול, מחוץ לכל שיקול רגיל — פלא, תעלומה. איש אינו יכול לקוות לפתור אותה, עליהם להגיד תודה שהם רשאים בכלל להגות בה. אֶט עמדה לומר, “היא שתתה מים כחולים פעם בגלל גבר שלא רצה אותה,” אבל היא חשבה לעצמה מה הטעם, שָׁר רק תיראה בעיניו נהדרת יותר, כמו גיבורה שייקספירית. הוא לחץ את מותנה של אֶט כמו כדי להדגיש את הפליאה המשותפת שלהם, את ההתבטלות הלא רצונית בפני אחותה. אחר כך היא חשה את הלחץ הגבשושי של אצבעותיו כאילו הותירו שקעים ממש מעל לקו החצאית שלה. כמו מי שבפיזור דעת מנסה לנגן בפסנתר.

אֶט נכנסה לעסקי תפירת שמלות. היה לה חדר ארוך וצר בכיכר, חנות לשעבר, ושם מדדה ותפרה וגזרה וגיהצה, ומאחורי הווילון ישנה ובישלה. היא יכלה לשכב במיטה ולהביט בריבועי הפח המעוטרים על התקרה שלה, בדוגמת הפרחים שלהם, והכול שלה. בעיני ארתור זה לא מצא חן שהיא בחרה לעסוק בתפירה, כי הוא חשב שהיא חכמה מדי לזה. אחרי כל ההשקעה שלה בהיסטוריה היתה לו הערכה מופרזת לחריפות שכלה. “חוץ מזה,” היא אמרה לו, “צריך יותר שכל כדי לגזור ולמדוד, אם עושים את זה נכון, מאשר בשביל ללמד אנשים על מלחמת 1812. כי ברגע שלמדת את זה — למדת את זה, וזה לא ישנה אותך. ולעומת זאת כל בגד שאתה מכין הוא אמירה חדשה לחלוטין.”

“ובכל זאת זה מפתיע,” אמר ארתור, “לראות את החיים שבנית לעצמך.”

זה הפתיע את כולם אבל לא את אֶט עצמה. היא עשתה את השינוי בקלות, מנערה שעושה גלגלונים למוסד מקומי. היא חיסלה את עסקי המתחרות שלה. הן היו יצורים שפלי רוח וחסרי חשיבות בכל מקרה, שעברו מבית לבית, תפרו בחדרים אחוריים ושמחו כשנתנו להן לאכול. רק יריבה רצינית אחת קמה לה בכל שנותיה של אֶט, וזאת היתה אישה פינית שקראה לעצמה מעצבת. כמה נשים ניסו אותה, כי נשים אף פעם לא מרוצות, אבל עד מהרה יצא לה שם של בעלת סגנון אמנם, אך כזאת שלא יודעת לקחת מידות. אֶט לא אמרה עליה מילה. היא הניחה לאנשים לגלות בעצמם; אבל לימים, כשהאישה עזבה את העיירה ועברה לטורונטו — שם, ממה שאֶט ראתה ברחובות, איש לא ידע מדידה ראויה מהי — אֶט לא יכלה עוד להתאפק. היא היתה אומרת ללקוחה שלקחה לה מידות, “אני רואה שאת עדיין לובשת את שמלת הטוויל שחברתי הנוכרייה תפרה לך. ראיתי אותך ברחוב.”

“כן, נכון,” היתה האישה אומרת. “אבל אני בכל זאת צריכה ללבוש אותה.”

“טוב את ממילא לא יכולה לראות את עצמך מאחור, אז מה זה משנה.”

לקוחות קיבלו בהכנעה הערות כאלה מאֶט, אפילו למדו לצפות להן. היא אֵימה מהלכת, הן אמרו עליה, אֶט היא אימה מהלכת. הן היו נתונות לחסדיה. היא החזיקה אותן בתחתוניות ובמחוכים. גברות שנראו תקיפות ואמיצות למדי בחוץ, היו משותקות כאן, דיברו בהתנצלות בעודן חושפות ירכיים רוטטות וכנועות שלחוצות במחוכים, חריצי שדיים כה ארוכים ועצובים, בטנים נפוחות וקרועות מלידות וניתוחים.

אֶט תמיד הגיפה היטב את הווילונות בחזית והידקה אותם זה לזה בסיכה.

“כדי שגברים לא יוכלו להציץ.”

הגברות צחקו בעצבנות.

“כדי שג’ימי סונדרס לא יצלע הנה לשטוף את העיניים.”

ג’ימי סונדרס היה ותיק מלחמת העולם הראשונה, בעל חנות קטנה לרתמות ומוצרי עור בסמוך לאֶט.

“באמת, אֶט, לג’ימי סונדרס יש רגל מעץ.”

“אין לו עיניים מעץ. או שום דבר אחר מעץ, למיטב ידיעתי.”

“אֶט את איומה.”

שָׁר היטיבה להתלבש הודות לאֶט. שתי הביקורות הקבועות על שָׁר במוק היל היו שהיא מתלבשת בהידור רב מדי ושהיא מעשנת. ובשל היותה אשת מורה, היה עליה להימנע משני הדברים, אבל ארתור, כמובן, הניח לה לעשות כל מה שרצתה, ואפילו קנה לה קְנֵה עישון כדי שתוכל להיראות כמו הגברות במגזינים. היא עישנה בנשף של התיכון ולבשה שמלת סאטן חשופת גו ורקדה עם נער שהכניס להיריון את אחת התלמידות, ולארתור לא היה אכפת. הוא לא זכה להיות מנהל. ועדת המינויים של בית הספר פסחה עליו פעמיים והביאה מישהו מבחוץ, וכשסוף־סוף ניאותו לתת לו את התפקיד ב־1942, זה היה רק מינוי זמני, ורק משום שמורים רבים כל כך גויסו למלחמה.

שָׁר נאבקה מרות כל השנים האלה לשמור על הגזרה. פרט לאֶט ולארתור איש לא ידע שזה עלה לה בבריאות ממש. ופרט לאֶט איש לא ידע הכול. ההורים שלהן היו שניהם כבדי גוף, ושָׁר ירשה את הנטייה, אם כי אֶט תמיד היתה רזה כמו מקל. שָׁר התעמלה ושתתה כוס מים חמים לפני כל ארוחה. אבל לפעמים היתה נתקפת בולמוסי אכילה. אֶט כבר ראתה אותה אוכלת תריסר פחזניות בזו אחר זו, חצי קילוגרם עוגיות בוטנים או פאי מרנג לימון שלם. אחר כך, חיוורת ומבועתת, היתה בולעת מלח אפסום במינון גדול פי שלושה או ארבעה או חמישה מן המומלץ. משך יומיים או שלושה היא היתה חשה ברע, מיובשת, מיטהרת מחטאיה, בלשונה של אֶט. בתקופות האלה לא היתה מסוגלת אפילו להסתכל על אוכל. אֶט היתה באה ומכינה לארתור ארוחת ערב. ארתור לא ידע על הפאי או עוגיות הבוטנים או מה שזה לא היה, ולא על מלח האפסום. הוא חשב שהיא עלתה קילו או שניים ולכן גזרה על עצמה דיאטה קפדנית. הוא דאג לה.

“מה ההבדל, מה זה משנה?” הוא היה אומר לאֶט. “היא עדיין תהיה יפה.”

“היא לא תפגע בעצמה,” אמרה אֶט, נהנית מהאוכל שלה ושמחה לראות שהדאגה לא העכירה את הנאתו משלו. היא תמיד הכינה לו ארוחות ערב טובות.

זה קרה בשבוע שלפני הלייבור דיי. בלייקי נסע לטורונטו ליום־יומיים, לדבריו.

“שקט בלעדיו,” אמר ארתור.

“לא שמתי לב שהוא כזה איש שיחה דגול,” אמרה אֶט.

“אני מתכוון רק במובן הזה שמתרגלים למישהו.”

“אולי אנחנו צריכים להיפטר מההרגל,” אמרה אֶט.

ארתור היה אומלל. הוא לא יחזור לבית הספר. הוא לקח חופשה ללא תשלום עד אחרי חג המולד. איש לא האמין שהוא יחזור אז.

“אני מניח שיש לו תוכניות משלו לחורף,” הוא אמר.

“ייתכן שיש לו תוכניות משלו לעכשיו. אתה יודע שיש לי לקוחות מהמלון. יש לי חברות. מאז שיצאתי לסיור ההוא אני שומעת כל מיני דברים.”

היא לא ידעה מנין שאבה את ההשראה לומר מה שאמרה, מאיפה זה צץ. היא לא תיכננה את זה, ואף על פי כן זה בא לה בקלות, באופן משכנע.

“שמעתי שהוא מתראה עם איזו אישה אמידה מהמלון.”

ארתור הוא זה שגילה עניין, לא שָׁר.

“אלמנה?”

“פעמיים, שמעתי. כמוהו. ויש לה כסף משני הבעלים. כבר כמה זמן חושדים בזה, והיא דיברה על זה בגלוי. אבל הוא לא אמר שום דבר. הוא לא אמר לך שום דבר, נכון, שָׁר?”

“לא,” אמרה שָׁר.

“שמעתי היום שהוא נסע, וגם היא נסעה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה. אני ושָׁר זוכרות.”

אחר כך ארתור רצה לדעת לְמה היא מתכוונת, והיא סיפרה לו את הסיפור על הפיתום, וזכרה אפילו את שמות הבובות, אף שכמובן השמיטה את החלק על שָׁר. שָׁר ישבה במשך כל הזמן הזה ואפילו תרמה משלה.

“אולי הם יחזרו, אבל אני חושבת שהם יהיו נבוכים. הוא יהיה נבוך. הוא יהיה נבוך לבוא לכאן, בכל מקרה.”

“למה?” שאל ארתור, שהתעודד מעט במהלך הסיפור על הפיתום. “אין לנו איזה חוק שאוסר על בן אדם להתחתן.”

שָׁר קמה ונכנסה אל הבית. כעבור זמן מה הם שמעו את צליל הפסנתר.

השאלה ניקרה תכופות במוחה של אֶט בשנים שאחר כך — מה היא התכוונה לעשות עם הסיפור הזה כשבלייקי יחזור? כי לא היתה לה כל סיבה להאמין שלא יחזור. התשובה היא שלא תיכננה דבר. לא היתה לה תוכנית. היא הניחה שאולי רצתה לקלקל את היחסים בינו לבין שָׁר — לדרבן את שָׁר לריב איתו, לעורר בה חשדות גם אם לא נפוצו שמועות, להראות לה מה הוא עלול לעשות שוב לאור מה שכבר עשה. היא לא ידעה מה רצתה. רק לחולל מהומה, כי היא האמינה אז שמישהו צריך לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.

ארתור החלים עד כמה שמצופה מאדם בגילו, הוא חזר ללמד היסטוריה בכיתות הגבוהות ועבד בחצי משרה עד שהגיע זמנו לפרוש. אֶט המשיכה לנהל את העסק שלה בכיכר והשתדלה גם לקום ולבשל ולנקות קצת לארתור. אחרי שפרש היא חזרה לגור בבית ושמרה על הדירה שלה רק לצרכים עסקיים. “שאנשים ידברו כמה שהם רוצים,” היא אמרה, “בגילנו.”

ארתור שרד עוד שנים ארוכות, אף שהיה שברירי ואיטי. הוא צעד ברגל לכיכר פעם ביום, קפץ לבקר את אֶט, הלך לשבת בפארק. המלון נסגר ונמכר שוב. הסתובבה שמועה שהוא ייפתח שוב וישמש מרכז גמילה למכורים לסמים, אבל תושבי העיירה אירגנו עצומה והתוכנית בוטלה. בסוף הוא נהרס.

הראייה של אֶט כבר לא היתה טובה כמו פעם, היה עליה להאט את הקצב. היה עליה לדחות לקוחות. ובכל זאת היא המשיכה לעבוד, מדי יום. בערבים ארתור צפה בטלוויזיה או קרא, אבל היא ישבה במרפסת בחוץ כשהיה חמים או בחדר האוכל בחורף, מתנדנדת בכיסא ונותנת מנוחה לעיניים. היא באה וצפתה איתו בחדשות והכינה לו משהו חם לשתות, קקאו או תה.

לא היה כל זכר לבקבוק. אֶט ניגשה ובדקה בארון בהזדמנות הראשונה — אחרי שרצה אל הבית בתגובה לטלפון מארתור השכם בבוקר וראתה את הרופא, מקליין הזקן, מגיע בו בזמן. היא רצה החוצה לבדוק בפח האשפה אבל לא מצאה אותו. הייתכן ששָׁר הספיקה עוד לקבור אותו? היא שכבה במיטה במלוא ובמיטב בגדיה, שׂערה אסוף על קודקודה. לא היתה כל בדיקה יסודית של סיבת המוות כמו בסיפורים. היא התלוננה באוזני ארתור על חולשה בערב שלפני כן אחרי שאֶט הלכה, היא אמרה שנדמה לה שחטפה שפעת. אז הרופא הזקן אמר שזה הלב והניח לעניין. ואֶט גם לא יכלה לדעת. האם החומר שבבקבוק יכול להותיר גוף ללא נזק כפי שהיה גופה של שָׁר? אולי הבקבוק הכיל משהו שונה ממה שנכתב עליו. היא אפילו לא היתה בטוחה שהוא היה שם בערב האחרון, היא נסחפה מדי בדבריה ולא הלכה לבדוק כדרכה. אולי הוא נזרק עוד קודם, ושָׁר בלעה משהו אחר, גלולות אולי. אולי זה באמת היה הלב שלה. כל ההיטהרות הזאת באמת היתה יכולה להחליש את לבו של כל אחד.

הלוויה שלה נערכה בלייבור דיי, ובלייקי נובל הגיע אחרי שקטע באמצע את הסיור שערך. ארתור ביגונו שכח מהסיפור של אֶט ולא הופתע לראות אותו שם. הוא חזר למוק היל ביום ששָׁר נמצאה. כמה שעות מאוחר מדי, כמו באיזה סיפור. אֶט — בבלבולה המובן מאליו — לא זכרה איזה. “רומיאו ויוליה”, היא נזכרה אחר כך. אבל בלייקי לא שלח יד בנפשו אחרי כן, הוא חזר לטורונטו. משך שנה או שנתיים הוא שלח כרטיסי ברכה בחג המולד, ואחר כך הם לא שמעו ממנו עוד. אֶט לא תופתע לגלות אם הסיפור שלה שהוא התחתן לא התממש בסוף. רק העיתוי שלה היה מוטעה.

לפעמים אֶט רצתה מאוד לומר לארתור, “יש משהו שרציתי לספר לך.” היא לא האמינה שתניח לו למות מבלי שידע. אסור שזה יקרה. הוא החזיק תמונה של שָׁר על שולחן הכתיבה שלו. התמונה שהיא מצולמת בה לבושה למחזה ששיחקה בו נערה־פסל. אבל אֶט דחתה את העניין מיום ליום. היא וארתור עדיין שיחקו רמי וטיפחו חלקת גינה קטנה וכמה שתילי פטל. אילו היו נשואים, אנשים היו אומרים שהם מאושרים מאוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משהו שרציתי לספר לך”