מה שטוב לפילים

פרולוג

למחרת, בבוקרו של יום השבת, ולא בסתם עוד ‘בוקר אחד’, לא הקיץ אבא שלי משנתו, שלא כמנהגו. מתוך חשש גדול, הצצתי לחדרו כבר מוקדם בבוקר, שעה שרגיל להתעורר בה. מוטל היה על גבו אלכסונית, כמעט נשמט מהמיטה, עיניו עצומות, אך ניכר בו שהוא שרוי בחוסר שקט יוצא מגדר הרגיל. ידיו נעות חדות וכפויות, כמעט מכניות. כך גם רגליו, רועדות ונבעטות ללא שליטה. ראשו מיטלטל בחוזקה מצד לצד, כשקול המהום, מעין נהמת נהי בלתי מובנת, נפלטת מפיו ואינה פוסקת. כל אלה הילכו עליי אימה. הייתי מוטרפת מדאגה. אולי הטראומה החמורה שעבר אמש החרידה אותו יותר ממה ששיערתי, ושוב, מחדש הוא חווה סיוטים מזוויעים מעברו הנורא. התלבטתי אם להעירו. הצמדתי את גב הכיסא למיטה שלא ייפול. חשבתי, למה שלא יישן עוד קצת, אולי שעה ויותר… אתמול, לאחר ביקורו המטלטל של יהודה, מנהל ‘בית העדות’ שבמושב, במשך שעות על שעות הוא היה כל כך נסער ואומלל… היה נורא לראותו בכך, ממש קורע לב. הוא, החסון, החזק המאופק, מזדעזע כך בכל גופו, מתענה ומתייסר בשיברון לב, כאילו נפער חור ענק בסכר ההדחקה העמוקה של כל אותן התלאות הנוראיות שעבר, ונותץ הגולל מעל כל אותן הזוועות שחווה… רק בשעות הקטנות של הלילה הוא נרגע לבסוף ונרדם. ועכשיו הוא אינו מתעורר…

קיוויתי, שבשל כל אותן הפרעות הוא מאחר לקום, למרות שאין זה מהרגלו, אפילו לא בשבת. תפילת הבוקר הרי מתחילה רק בשעה שמונה ומחצה. יש זמן… בכל הימים, אף שהיה הולך לישון בשעות הלילה המאוחרות, היה משכים, אוכל את שתי פרוסות הלחם בריבה ושותה את הקפה, ומייד מסתער על עבודת יומו ועיסוקיו השונים. כך למשל, אם החליטו אימא והוא, בעיצומו של הקיץ לפני החגים, שיש לשפץ את הבית צמוד הקרקע — לאטום בשפכטל בקעים שנוצרו בקיר עקב תזוזת האדמה, לסייד את הקירות בפוליסיד לבן, גם לצבוע את הדלתות והמשקופים, כמובן רק לאחר הניקוי בטרפנטין, ומריחה ביסוד סינתטי לעץ, ואפילו פעמיים, ולאחר שהתייבש לצבוע שתי שכבות של לקה בצבע שמנת — אז ורק אז היה מבקש חופש מ’סידור עבודה’, וזה היה עיסוקו למשך הימים הבאים. משהזדקן, וכבר יצא מ’סידור עבודה’ של המושב, גם אז לא שבת ממלאכתו, ולא בטל מעמלו.

והיום, הרי זה יום שבת, אז ברור, קפה ועוגה ולתפילה. ואבא לא מתעורר. לפיתת הפחד בגרוני התהדקה והתקשיתי לנשום. הנחתי באי שקט את הקפה ועוגת הבוקר של שבת על השולחן, ונכנסתי שוב לחדרו, מקווה שהסיוט, או מה שזה לא היה, נפסק, ואבא ישן במנוחה. אלא שלא כך היה. לא חל כל שינוי במצבו… ניסיתי פעם ועוד פעם להעירו בברכת ‘בוקר טוב’ כביכול משועשעת, אחר כך ‘שבת שלום’ קולנית ומאולצת, בנגיעות בכתפו, טלטול עקשני תוך שידול ופיתוי, ‘תפקח את העיניים, אבא. צריך כבר לקום. בוקר. שבת.’ והוא, מתקשה להתעורר כמסרב. החשש, כדרכו, הופך לחרדה ממשית, שמסלימה לאימה. כשהתעורר לבסוף — לא יצאו המילים מפיו.