החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על דונדי שוורץ

דונדי שוורץ, יליד 1961, חי עם משפחתו בקיבוץ בנגב המערבי. כתבות וסיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו בעיתון 'ידיעות הקיבוץ'. ... עוד >>

משהו משל עצמו

מאת:
הוצאה: | 2012 | 248 עמ'
זמינות:

28.00

רכשו ספר זה:

 סיפוריו של דונדי שוורץ מביאים לנו את ההתרחשויות עם פיסות מהאדמה שממנה צמחו.

גיבוריו באים מן העפר, והוא דבוק להם כל העת. המציאות הנבחנת אצלו ארוגה תמיד בדמויות הנאבקות במציאות מורכבת – אנשים הסובלים מפיגור, מדיכאון או מבדידות. מבטו מצוי שם, אצל אלו המתמודדים ביודר לב עם הקשיים הכי גדולים. הוא מאיר בפנס אמפתי פינות חיים סבוכות ומחמם את הקור הנודף מהן. העלילות הקצרות מכות בנו בבוטות ומצטרפות אחת אחת לתמונה משורגת ומסקרנת. גיבורו הוא חיל פצוע שמופקר לעוף השמים, גבר שעזב את אשתו ואת ילדיו והפליג לאלסקה כדי לדוג שם או נער מפגר שנשכב על פסי הרכבת. מערכות הנישואין והאהבה שהוא מתאר אינן תמיד אידיליות. הדברים נכתבים מתוך הכאב של מי שחייו שלו אינם מושלמים והוא גונב מהם פיסות זמן כדי להרכיב על גבי הנייר את השקט מתוך הרעש של עולמו.

בספר זה ישנו לקט סיפורים קצרים ולאחריהם הנובלה 'נאור', העוסקת בגיבוש ליחידה המובחרת ביותר של צה"ל.

דונדי שוורץ, יליד 1961, חי עם משפחתו בקיבוץ בנגב המערבי. כתבות וסיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו בעיתון 'ידיעות הקיבוץ'. זהו ספרו הראשון.

מקט: 001-2140-001
מסת"ב: 978-965-565-104-1
מאמר על הספר בעיתונות

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הבלון

סלים הלך. הוא נחבט בגזע עץ וגניחת כאב בקעה מגרונו. זה היה לילה אביבי. למעשה זה היה בחצות, ממש עם כניסת הראשון בחודש. אורות הבסיס הקטן כבר נצנצו. זיעה קרה ניגרה על גבו מהפחד והמתח. משימתו היתה לשחרר את הבלון שצפה על עזה במשך חמש שנים וחצי. היה זה בלון הליום בגובה שבע מאות מטר שעליו ציוד המשרת את הצד הישראלי.

ככל שהתקרב כך שמע יותר קולות מהבסיס הקטן והמגודר. גנרטור טרטר ומישהו צעק משהו בעברית. דלת נטרקה. מכונית יצאה מהשער ומישהו סגר אותו אחריה. סלים התקרב אל הנקודה החשוכה ביותר, מקום שבו עמדו ארגז עץ ישן ושקית אשפה לבנה ומלאה. הוא בחן את השטח: מסביב היו פזורים יישובים דוממים ומאירים באורות נגב קטנטנים ושקטים, עצים צמחו במרחק ועל כביש צר נסעו מדי פעם מכוניות לכיוון יד מרדכי. תנים ניגנו את יללותיהם במרחב הנגב השטוח והחדגוני. חתול בתוך הבסיס נבר בפח אשפה.

זה היה הרגע לזוז. סלים התקרב לגדר והחל חותך אותה במגזרי תיל. הגדר נענתה לו בקלות ופרקי המרקם המתכתי השמיעו קולות פקיעה קטנים בהיחתכם בזה אחר זה. הוא הסתכל פנימה וראה את משטח הבטון המוגבה שאליו היה מחובר הכבל העבה שחיבר את הבלון הצף לעוגני מתכת. היה עמו מכשיר חיתוך אוטוגן. הוא ידע שהלהבה תעשה אור ולכן הביא גליל פוליגל שחור כדי להקיף את מקום החיתוך ולמזער את אור הלהבה. הוא הופתע למצוא את עצמו מתנשף בתוך שטח הבסיס ללא שזיהו אותו, לבו פועם בקצב מוגבר.

בריצה שפופה הגיע לבמת הבטון והסתכל מעלה. שם בשמים, הרבה מעליו, ריחף הבלון, ושני אורות קטנים ואדומים שהיו עליו הבהבו כל שנייה בשחקים השחורים זרועי הכוכבים. הוא שלף את בלון גז האצטילן הקטן שהוריד מתרמילו והציב את גליל הפוליגל סביבו. אחר כך הדליק להבה כחולה וחדה במכשיר והחל חותך את הכבל בעודו מאמין שסופו רחוק ושעוד ייהנה מגידול ילדים ויישא את זו שאהב לאישה. כשהכבל התחיל לטפטף נוזל מתכתי כתום חשב סלים שעזה היא המקום שתמיד יאהב.

רכב הסיור עבר והאיר כרגיל את הגדר בזרקור. השומר התורן הפעיל סירנה וצעק ברמקול הרכב משהו בעברית. דלתות נפתחו ואנשים יצאו מהן והחלו לרוץ ולצעוק. שני אנשים הגיעו בריצה למקום הפִּרצה ואז הופעלה אזעקה גדולה בבסיס והרעש הגיע לאוזניו של סלים כמו נשיכת זאב רשע בעקבו. סלים כבר היה בעומק הכבל ולא נותרה לו הרבה עבודה כדי לנתק את הבלון ולתת לאויב מכה איכותית מאין כמוה, כפי שאמרו לו מפקדיו.

כשזיהה מישהו את האור המהבהב החלש שעלה מגליל הפוליגל היו לסלים בערך שלושים שניות של חיתוך כדי לסיים. הוא שמע צעקות אנשים מתקרבים ומישהו צועק "הבלון!" ועוד כמה משפטים שלא הבין. מקרבת הצעקות הסיק שאם לא יעשה את מה שתכנן כאפשרות בריחה אחרונה יהיה מת או שבוי בכלא. רוב הסיכויים שימות בין כך ובין כך. הוא החזיק ביד אחת את האוטוגן שהתיך את שאריות הכבל האחרונות ובידו השנייה חיבר את טבעת הסנפלינג שהיתה מחוברת לאפוד הלחימה שלגופו לטבעת שהיתה מקובעת בכבל. הוא ידע שלא יירו לכיוונו כדי לא להסתכן בקריעת הכבל, ולכן, כשחש בבעיטה בגליל הפוליגל עדיין קדח בשארית הכבל. וכשתפשו אותו שני אנשים וצעקו "יחרב ביתכּ!" קרה הדבר במהומה שקטה ומופתית שארכה שתי שניות. סלים נמשך, נתלש מידי האנשים כלפי מעלה ותוך שניות היה בגובה חמישים מטר. החלו יריות ונותבים עשו דרכם אליו אבל החטיאו אותו במטרים ספורים. האוויר נעשה קר. קר מאוד. סלים התכווץ. נראה שסופו, גם אם הוארך, יהיה בניתוק מכדור הארץ שאותו למד לשנוא בזמן האחרון. הוא הביט בקיבוצים שהתרחקו מתחתיו ובעזה עירו, שבה שוכבת לבדה האישה שאהב וכרית תחת ראשה המגולה, היפה, שלו רעמת שיער שחור שופע.

בגובה קילומטר לערך חש שהתנופה האדירה שמשכה את גופו רחוק כל כך אל מרחבי האטמוספרה נעצרה קמעה, והוא תהה אם הנותבים שירו הישראלים לעברו פילחו גם את הבלון, שכן הם ירו המון. עדיף שהיו פוגעים בי, חשב סלים בעודו מתקשה לנשום וגופו הופך למקפא אנושי מתנדנד ששואף לשום מקום. הוא ידע שאם התהליך יימשך הוא יגיע לציפוי האטמוספרה העלי ושם ימות מחוסר חמצן או מקור וימשיך להסתובב ללא סוף ברוחות הגבוהות, היכן שמטוסים אינם מגיעים, במקום הקרוב ביותר לאלוהיו שבגד בו והפך אותו למוסלמי שאינו מאמין, מת ונרקב בארץ שום איש.

ואז נזכר שיש לו נשק.

כדורים אחר כדורים פילחו את האוויר השחור לעבר שני האורות המנצנצים שמעליו. כל כך רחוקים האורות הללו, אבל סלים הצליח לכוון במאמץ עליון אחרון. כששחרר את כל המחסניות שברשותו התעלף ממכת השחור שתוקפת אנשים הסובלים מחוסר חמצן.

בבלון ניבעו חורים. לאחר חמש דקות של צניחה אטית הוא החל להצטמצם ולהתרוקן מההליום. תוך שבע דקות נוספות הפסיק לנוע מעלה וצף זמן מה. אחר כך החל לרדת. אחרי עשר דקות כבר נראו אורות היישוב בן שמן ועוד יישובים שבסביבותיו. הבלון איבד גובה, וסלים התעורר מטושטש בחושך כשכביש תל אביב ירושלים מתוח תחתיו. הוא הקיא והתנשם וכמעט נחנק.

בשעה חמש וחצי בבוקר התפלל קומץ אנשים במסגד אל אקצה בירושלים. אל תוך המסגד פרץ איש וצעק בערבית שמשהו נוחת משמים אל רחבת התפילות. "זה משהו מאלוהים! התעוררו אחים! תצאו תצאו!" צעק האיש. מהומה קטנה התרחשה שם כשכולם עזבו את מקומותיהם ואת תנוחת הכריעה הרגילה ורצו אל הפתח הגדול ששמש החלה להאיר את זוויותיו המלאות פיתוחי נחושת ואבני אמייל כחולות. בחוץ הם חזו, כולם, כשראשיהם אל השמים, באיש שירד משם קשור לכבל ברזל עבה, מפרפר בידיו ולוחש "קר לי… קר." הקול הגיע לאוזניהם כה ברור עד שהשקט העיק והואר באור שמימי של עידן אחר. עידן של תבונה עיוורת ומוסכמות התלויות באדם שמגיע מהחלל על כבל ברזל כשמאות מטרים מעליו שאריות בלון שההליום שבו אזל כמעט לחלוטין.

כשסלים הכה בקרקע הוא שבר רגל ושתי צלעות אבל לא השמיע הגה. הוא נגרר על הרצפה המרוצפת כמה עשרות מטרים וידיו וזרועותיו נמלאו דם. אז ניתק עצמו מהכבל הנע ונותר כך, שכוב על גבו ואומר "קר לי…". המואזין החל לשאת את תפילת הבוקר כשקומץ אנשים טיפל בסלים. אחד מהם, שהיה רופא, הלך למכוניתו, הביא חיש מהר ערכת רפואה וחבש אותו. הובאו שני תנורים חשמליים, וחומם החל להפשיר את חלקי גופו המאובנים של מי שיהיה מאוחר יותר שליח האלוהים עלי אדמות לעם הפלשתיני.

"שלטונות צה"ל מחפשים אחר מחבל פלשתיני ששחרר בליל אמש לאוויר בלון צבאי בנגב הצפוני. לבלון ערך צבאי רב. המחבל נקשר לבלון ובשעת בוקר נמצאו כמה פיסות ממנו בהרי יהודה על ידי כוחותינו, ללא המחבל. צה"ל פתח בסריקות חסרות תקדים באזור והוכרזה כוננות בכמה יישובים בגוש עציון. בהיתקלות עם המחבל נורו לעברו יריות וכנראה שנהרג, אבל אין ודאות בכך, מוסרת דוברת צה"ל. נסיבות האירוע ייחקרו." צחי בן התשע מאחד הקיבוצים שבנגב המערבי התנתק מהרדיו. "אמא! באמת הבלון נעלם! אשרי, תראה, הבלון הלבן איננו!" צחי העיר בנענועים את אחיו הגדול, שלפי חישובו השקט נותרה לו לפחות עוד חצי שעה של שינה איכותית עד צאת ההסעה לבית הספר האזורי. הוא ידע שאחיו הקטן משכים קום בכל יום כחצי שעה לפניו כדי לתפוס את ההסעה לבית הספר של הקטנים המעצבנים האלה. אשרי שלח יד ארוכה ושזופה ותפש את אחיו הקטן המעצבן הזה שטוען שהבלון הצבאי איננו וחושב שהוא לא יודע, לא זוכר איזה תאריך היום. "יא מטומטם קטן, אתה חושב שאני לא יודע שאחד באפריל היום?!" אשרי משך את אחיו הקטן והחל חובט בו בכל הגוף. הוא ידע להכאיב לו בדיוק במידה שהאם החד הורית שלהם, יפית, לא תעניש אותו ותפחית משמעותית את דמי הכיס השבועיים שלו או משהו כזה. "אבל הבלון איננו!" צווח צחי כשהאם באה להפריד ביניהם כרגיל. "תן לישון כבר. ואמא, קחי אותו מפה," הסתובב אשרי וניסה לעטות על עצמו קורי שינה שנמלטו ממנו במשבר הבוקר המופרך הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משהו משל עצמו”