בלה רוזנבאום, מי שהייתה "האישה הכי יפה באוּלָם" – זמרת אופֶּרה ידועה ואישיות צבעונית בחיי תל אביב הקטנה – מתחילה […]
תכף הם ייכנסו.
“מִי פֶּה?” היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. “מִי פֶּה?” והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך ‘מאדאם באטרפליי’ של פוצ’יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.
אחר כך תשאל שוב: “מִי פֶּה?”
תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.
אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.
החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: “היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר”. כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.
תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. “אנחנו כל הזמן שוכחים”. או “בזמן האחרון כואב לנו הראש”. יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. “תעשי שיישאר כאן כמה שיותר”, התחננה, “אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי”. כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: “מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?”
אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.
בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.
תכף הם ייכנסו.
לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.
תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.
אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.
היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.
העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל’ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: “תחזירי לי את בלה”. הוא כמעט צעק.
לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.
עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.
תכף הם ייכנסו.
לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל’ה?
האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?
אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.
אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?
קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.
כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.
מי עדיף להיות, בלה או יענקל’ה?
יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.
ד”ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: “ד”ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!”
בלה
“מִי פֶּה?” אני שואלת.
האיש שמתכופף אליי תמיד אומר שהוא יענקל’ה שלי. זה לא יענקל’ה.
“מִי פֶּה?” אני מתעקשת. “אנחנו מכירים?” למה הוא מתקרב אליי כל כך. יש לו גבות שנראות כמו מחושים.
מי זאת האישה שחיה עם איש כזה? איך היא לא מטפלת לו בשׂערות הארוכות האלה. כשיענקל’ה הגיע לגיל שישים והתחילו לגדול לו כל מיני שערות מוזרות בנחיריים, ולאורך תנוכי האוזניים הגדולות שלו, והכי גרוע, שערות ארוכות מעל העיניים, הודעתי לו שאצלי תהיה אפס סובלנות למופעים של חוסר אסתטיקה. “הבעל של בלה רוזנבאום לא יכול להסתובב עם שערות מתנפנפות בגבות. אתה רוצה להיראות כמו הבעל הניאנדרטלי של יוטי קרקוביץ’?” בשבתות אני רודפת אחריו עם פינצטה, מושיבה אותו על שרפרף במרפסת, באור של אחר־הצהריים אני תולשת לו שערה־שערה. שיהיה ייצוגי! אם לא, שיישאר בבית.
יענקל’ה תמיד היה גבר גדול ומגושם, כמו דוב מסרטים מצוירים, רך וטוב לב. באולמות, כשאני מופיעה, אני מזהה אותו ממרחקים, המבט שלו תמיד עליי, הוא יודע לזהות את מה שאני צריכה. יוטי ושושה צוחקות כשאני אומרת ליענקל’ה, “תביא לי את הזה”, כי לא תמיד מתחשק לי להתאמץ עם המשפטים עד הסוף, ויענקל’ה ממילא יודע למה אני מתכוונת. “איך הוא יודע מה זה ה’זה’ שהתכוונת אליו?” זה משגע את שושה, ואני עונה לה תמיד אותה תשובה: “איך את לא יודעת מה זה ‘זה’?”
שתתפוצץ!
יענקל’ה לא מבקש שום דבר לעצמו, רק אותי. ידיים טובות יש לו, איך הוא מסרק אותי כל בוקר, קולע לי את הצמה, אף ספָּרית לא יודעת איך אני אוהבת את הצמה שלי, רק יענקל’ה יודע. אני צריכה לישון טוב, לשמור על הקול שלי. אסור לי להיות חולה או אפילו מצוננת. בערב הוא מכין לי תה עם דבש. אני אף פעם לא מסתובבת עם תיק, לא אוהבת שתלויים עליי דברים, ליענקל’ה יש את האודם שלי, אני אפילו לא צריכה מראָה, יענקל’ה יודע לבד מתי נחלש לי השפתון וכשאני רואה שהוא מתקרב אליי ככה עם היד בכיס, אני מגישה את השפתיים. יענקל’ה יודע שבלי שפתון אדום וחזק אני כמו עירומה, הוא אף פעם לא חורג מהקווים. בנוגע לעצמו, הוא מצטיין בחוסר טעם מוחלט, אני צריכה לבדוק בבוקר איך כִּפתר את החולצה, אם יש התאמה למכנסיים, אם הקפל מונח כמו שצריך. כל בוקר הוא נעמד ליד הדלת כדי לקבל ממני ציון. סבלנות יש לו, זה כן, לכל השיגעונות שלי. תמיד יש לו סבלנות, גם את אמא שלי הוא ידע לספוג ואחר כך, כשנעמי נולדה הוא היה האבא והאמא, כל כך רצה ילדה ואני רק רציתי להופיע, לעמוד על במות.
“אבל אני הילדה שלך, יענקל’ה”, הייתי אומרת לו בקול הזה שידעתי שהוא לא עומד בפניו. לא הבנתי למה צריך פה תינוק. רציתי שיענקל’ה יהיה רק בשבילי. איך אפשר בכלל שיאהב עוד מישהו בעולם הזה? “באיזה כישוף כישפת אותו?” שושה הייתה שואלת אותי. “שום כישוף”, הייתי אומרת לה בביטול. “תביני, שושק’ה. כשאני מכירה אותו לאנשים חדשים, אני תמיד אומרת: ‘תכירו, זה יענקל’ה, בעלי הראשון’. שיהיה קצת במתח, מה יש?” כבר היה לי תכסיס. כל פעם כשהיה חוזר לרעיון המשוגע של התינוק, הייתי מתרפקת עליו בלילות אחרי הופעה, ידעתי שיימס. הייתי לוחשת לו באוזן כשהוא כולו נסער, “ככה יש לך אותי”, והרעיון היה נרגע לכמה חודשים, ככה משכתי שנים והרעיון היה חוזר לו. יענקל’ה כל כך רצה תינוק או תינוקת, זה הדבר היחיד שביקש ובסוף התרציתי אבל הודעתי מראש: “רק אתה תקום בלילות, רק אתה תחליף חיתולים ורק אתה תוציא מהגן, זה לא בשבילי כל הדברים האלה!”
העדפתי שייוולד לנו בן, חשבתי שנקרא לו נתן, לא כי אלוהים נתן או משהו, מה פתאום, בגלל אלתרמן הגדול. כבר דמיינתי איך אני מתקשרת להגיד לו בקול חגיגי: “ילדתי נתן”. דמיינתי איך אלתרמן יבוא לברית, איך יופיע בעיתון שבלה רוזנבאום קראה לבן שלה נתן ותהיה תמונה של שנינו עם התינוק. תכננתי איך שושה, יוטי ופולה יסתכלו מהשולחן הצדדי שאסדר להן ויתפוצצו מקנאה. אבל אלתרמן מת בדיוק כשהייתי בחודש שלישי, וכבר הייתה לי בטן קטנה שלא נכנסה לשמלות והיה חם כל כך, וכל הרעיון הזה שהוא יוזמן לברית התפוגג ובאתי להלוויה שלו ובלב ממש כעסתי שלא חיכה קצת, מה יש? לא יכול היה למות עוד חצי שנה? מה היה כל כך קשה?
ובסוף נולדה בת.
ויענקל’ה אף פעם לא התלונן, והוא ואמא שלי ואחר כך גם נעמי היו הקהל שלי כשהתאמנתי בבית. שעות היו יושבים ומקשיבים ויענקל’ה תמיד היה מוחא לי כפיים, ומסמן לנעמי שתצטרף, אפילו בבית, כשרק שנינו לבד: “נהדרת בלה שלי!” הוא תמיד משבח אותי. מה יש? גם אני הייתי מתלהבת ממני אם הייתי יענקל’ה. אני באמת נהדרת! אני יכולה לזהות את מחיאות הכפיים שלו גם בתוך קהל גדול, קצת אִטיות כאלה ועולה מהן קול של תיבת תהודה, הוא גדול ומגושם, יענקל’ה, אבל הצעדים שלו מרגיעים אותי, בום־בום־בום, ככה אני מתעוררת כל בוקר, קודם הצליל הזה, ואז הריח של הקפה שהוא מניח לי ליד המיטה.
אני אוהבת להסתכל עליו מכין דייסה במטבח, יש לו טוסיק נחמד.
בערבי הקלפים, כשאני שומעת את הבובע מייסעס של יוטי ושושה על הבעלים שלהן, העצלנים, שכבר מהחדשות של חמש בערב נוחרים על הספה עם גופייה לבנה וכרס מתפוצצת, אני אומרת לעצמי בקול רם, בכוונה, “את גאונה, בֶּלוּצ’קה, שלקחת לך את יענקל’ה, אין עוד בחורים כמוהו”, והן שומעות, שיקנאו, מה יש?
ופתאום האיש הזה עם הגבות, מתחשק לי לשלוח יד ולהזיז לו את המחושים הצִדה.
למה הוא מתקרב כל כך.
ואיפה יענקל’ה, למה הוא נותן לזה לקרות. בזמן האחרון הוא בא והולך. יענקל’ה יודע בדיוק מה אני אוהבת. ולפעמים הוא נעלם, המון שעות שאני לא יודעת איפה הוא.
ואז האיש הזה, הוא בכלל יודע איזו זמרת אני? הוא בכלל מבין עם מי יש לו הכבוד?
אני רוצה שאמא שלי תבוא היום. בימי חורף אמא שלי מכינה מרק עוף.
אמרתי לאיש עם הגבות שיקרא לאמא שלי.
הוא לא ענה. הוא רק ליטף לי את הראש. הוא עדין.
לאן אמא שלי הלכה?
על גב הידיים שלי יש כתמים, מאיפה הכתמים האלה?
יש לי עור דק, דק כמו של גיטה, האישה של צבי מהאטליז.
אמא שלי תיבהל כשתראה את הידיים שלי.
“מִי פֶּה?”
אין עדיין תגובות