"כל חיינו לימדו אותנו מהו ערכהּ של התנהגות טובה, וכעת גילינו כמה חשוב להתנהג רע. יותר מדי פחד טימא את ימינו. יותר מדי שעות אחר צוהריים עברו בשתיקה, בהאזנה להטפותיה של קנאית. […] מרדנו למען כל אלו שבאו לפנינו ומעולם לא העזו למרוד. זו הייתה שנת 1979, השנה שלימדה אותנו שאנו יכולות לשלוט בגורלנו. מרדנו כי רק המרד היה יכול לשכך את הזעם בוורידי נערוּתנו. יחד כנערות מצאנו את האומץ, שנאמר לנו שאינו קיים בנו."
מחברת הספר הייתה בת שתים-עשרה כשאיראן מולדתה שינתה את פניה. סיפורה, המסופר בכנות כובשת לב ולפרקים אף בהומור, הוא סיפור של נערה המתבגרת בימים של הסתגרות, קנאות דתית, אלימות ודיכוי – ואף על פי כן מצליחה למצוא את קולה הייחודי.
"מסע מארץ לא" הוא מֵמוּאָר פיוטי ורגיש, הפותח לפני הקוראים צוהר להוויית החיים המורכבת והמרתקת של איראן בתקופת המהפכה האסלאמית. הקוראים העבריים, הרגילים לשמוע על איראן ולראותה במהדורות החדשות, יגלו כאן פנים אחרות ומסקרנות של הארץ הנתפסת כיום בתודעה הישראלית בתור ארץ אויב נחשלת, חשוכה, מנוכרת ומפחידה. רויא חקאקיאן, כותבת מוכשרת ואלגנטית, מתארת את חיי התרבות והחברה התוססים של טהראן היהודית והלא יהודית ובוחנת בעין חדה גם את החברה האמריקאית, שקלטה אותה ואת משפחתה. אחרי שנאלצו לעזוב את מולדתם בעקבות המהפכה האסלאמית ב-1979. ראובן נמדר, מחבר הרומן "הבית אשר נחרב", זוכה פרס ספיר לשנת 2014
רויא חקאקיאן, ילידת טהראן, היא סופרת, עיתונאית ומשוררת. בשנת 1984 היגרה עם משפחתה לארצות הברית בעקבות המהפכה האסלאמית ומלחמת איראן-עיראק רבת השנים. חקאקיאן כותבת בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, והיתה ממפיקות תכנית התחקירים היוקרתית "60 דקות" של רשת CBS. ספרה "המסע מארץ לא" יצא לאור בשנת 2004 ומיד זכה לשבחי קוראים ומבקרים. הוא אף זכה בפרס הקוראים של המגזין "אל" (Elle).
קטגוריות: מבצעי החודש, ילדים ונוער
28.00 ₪
מקט: 4-128-119
הקדמת המחברת למהדורה העברית
יש דברים המתבהרים רק ממרחק. זה נכון גם לספרים. ממרחק השנים עשוי להתברר לנו, שלספר יש ייעוד שהסופרת כלל לא התכוונה אליו במקור, ושהוא מצא קהל חדש ובלתי צפוי. אף הסופרת עצמה עשויה לגלות כל מיני דברים על יצירתה זמן רב לאחר הפצת הספר – אמיתוֹת שהיו מעורפלות לה בשעת הכתיבה.
שבע-עשרה שנים אחרי פרסום ספרי “מסע מארץ לא”, אני מוצאת את עצמי במקום הזה בדיוק. הספר שכתבתי לכאורה לקוראים אמריקאים מצא לו מאז, שוב ושוב – חיים חדשים, ייעודים חדשים, קהלים חדשים. ב-2004 התכוונתי לכתוב רק לאמריקאים. חשבתי שיש דברים רבים כל כך שאין הם מבינים בנוגע לאיראן, ורציתי לתקן זאת. כעת, ב-2021, גם בקרב דוברי העברית יש אי-הבנות בנוגע לאיראן, למהפכתה ולקהילתה היהודית.
ברגעיי החשוכים, אני מרגישה שהכתיבה על איראן מגבילה את שדה ראייתי, שאין היא אלא התפלשות בעבר המאלצת אותי להמשיך ולהתמקד בדברים שבהם אני מתבוננת כל חיי. אך ברגעי האור, אני משוכנעת שאם נבין את מה שהתרחש באיראן ב-1979, נבין כיצד התחולל שינוי אדיר במזרח התיכון כולו – וְכֵן, בעולם כולו. יש יתרון ייחודי לנקודת מבט של ילדה על אירוע כביר שכזה. הייתי באופוריה אז, אף שהייתי אמורה להיות מבועתת. פלרטטתי בלי בושה עם הסכנה, אף שהייתי אמורה לנקוט משנה זהירות. צפיתי בלהט ובסקרנות גדולה בדברים שכל המבוגרים סביבי התאבלו עליהם. אישיותי התעצבה במפץ, שהפך רבים – ובהם צעירים כמוני – לקורבנות. אך כשיצאתי מבין ההריסות, דווקא אני הפכתי לסופרת.
לא כל סיבותיי לכתיבת הספר הזה היו גרנדיוזיות. היו לי גם סיבות צנועות יותר. במשך כמעט שמונה שנים גרו אחיי בארצות הברית, בזמן שאימי, אבי ואני נשארנו באיראן. כשהתאחדה המשפחה, לא שאלו אחיי מה ראינו או מה עברנו. איראן הייתה בשבילם עבר שאין לו מקום בהווה. אולי השתיקה הייתה דרכם כדי להתמודד עם חבלי העקירה. אך מפני שלא שאלו דבר, החלטתי לכתוב את מה שעליו הייתי רוצה לדבר איתם. רציתי שיזכרו, ובייחוד את כל הטוב, שהתאדה ממוחם כמו נוזל מספל ישן, המשאיר אחריו רק משקע מיובש.
כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהסיפור שאני כותבת על העבר אינו סתם ספר, אלא כוח בלתי מוסבר הזורם בעורקיי. בקושי הבנתי מדוע עוצמתו רבה כל כך, או מה מקורו. ידעתי רק שהוא שם, ושיש לו אחיזה בי. הרצון לספר את הסיפור לקח אותי למקומות שמעולם לא הייתי בהם. אך בכל מקום שאליו היו מועדות פניי, נתקלתי בסקרנות ובחום לצד דעות קדומות ותפיסות מוטעות. פעם ביליתי שלושה ימים בשמורה ילידית-אמריקאית במונטנה, דיברתי שם עם תלמידי י”ב שקראו את המֵמוּאָר שלי. לפני הגעתי, התייחסו אליי כמה תלמידים במילה kike – כינוי גנאי ליהודים. המנהל התוודה על זה באוזניי, כי רצה להבטיח לי שאסר על התלמידים האלה להשתתף בהרצאתי. אמרתי לו שבתור אורחת בבית ספרו, אני מבקשת ממנו שיבטל את החלטתו ויזמין את כולם להשתתף, כולל את אלה שאסר עליהם לבוא. איך אוכל לקרוא תיגר על הפגיעה בלי להתעמת איתה? ביומי הראשון בשמורה הקדשתי כמה שעות למעבר בין הכיתות, כדי להזמין את כל התלמידים להשתתף בהרצאה.
הספר אף לקח אותי למקומות שלא ביקרתי בהם זמן רב מאוד. עברו שנים מאז נכנסתי לבית כנסת. ועתה התחלתי ללכת שוב בקביעות, ולא משום שמשפחתי גררה אותי לשם, אלא מתוך בחירה – בתנאים שלי. בבית הכנסת פגשתי מתפללים שאמרו בהפתעה גדולה, אפילו בתקופת פורים, שלא ידוע להם כלל על יהודים באיראן. ואני עניתי בהפתעה גדולה לא פחות, שבאיראן היו יהודים עוד לפני רוב האזורים האחרים בעולם, ואפילו לפני שהיו מוסלמים באיראן. פעם הזמין אותי מַנְחֶה של תוכנית רדיו יהודית להתארח אצלו, רק כדי לשאול איך יעלה על הדעת שהיהודים התלהבו ממהפכת 1979 באיראן. הוא לא הסווה את הלעג שבקולו, כאילו ניסה לעשות ממני דוגמה בעבור כל אחד ואחת ממאזיניו הצעירים, פן יתלו תקוות במיזמים שאינם יהודיים. אבל אני אמרתי שבעיניי, הכמיהה לחופש עומדת בלב ההוויה היהודית כפי שאני מכירה אותה. אמרתי שמבחינת קבוצה קטנה של בני נוער ובנות נוער יהודים אידיאליסטים, לתמוך בתנועה שהייתה אמורה (כפי שחשבו כולם בשעתו) להביא חירות ודמוקרטיה לארצם – היה הכי טבעי שבעולם. העובדה שהחלום לא התממש אינה מבטלת את תוקפן של תקוותיהם ושאיפותיהם. פעם אחרת, בסוף אחת מהרצאותיי, קם בקהל קשיש שהתרגש למשמע דבריי. הוא אמר שגורשתי מאיראן כפי שגורשו היהודים מאירופה במלחמת העולם השנייה. המחשבה הזאת החרידה אותי! אבל איך אמורה המַרְצָה לומר למאזין אוהד, שהוא לא הבין אותה כהלכה? כולנו רוצים לחוש קרבה לאנשים שאנו מחבבים או מעריצים. ולכן, בגלל חיבתו אליי, הוא החיל על דבריי את סיפור העבר שלו. עם הזמן למדתי לעשות שני דברים בבת אחת: למקם את סיפורי בתוך מארג של החוויה היהודית הרחבה, ובה בעת לעזור לקוראים למצוא יופי בייחודיותו – ולא חריגוּת.
אירועים אקטואליים בעלי מטען פוליטי (כמו המהפכה האיראנית ותוצאותיה) אינם מתועדים רק בידי היסטוריונים, אלא אף בידי רטוריקנים ערמומיים הרוצים לנצל אותם לאג’נדה מסוימת. גם את סיפורה של הקהילה היהודית באיראן נוטים להשטיח ולהדביק לכמה וכמה סיפורים על אובדן יהודי ועקירת יהודים, וזאת כדי לשרת מטרות שאינן האמת. אומנם הגירתם הגדולה של היהודים מאיראן מאששת במידת מה את הטיעון הרחב הזה, אך סך כל חלקיה גדול הרבה יותר מהשלם הפשטני והנוח.
תשוקתי להפיץ את הסיפור הזה רק הלכה וגברה ככל שדיברתי עליו. ואז, באחד מערבי השבת, התחלתי לומר את המילים שאמרתי אין-ספור פעמים לפני כן, ולפתע פתאום הבנתי מה מניע אותי לנהוג כפי שאני נוהגת:
“זכר ליציאת מצרים.”
גם אני מסרבת לשכוח. גם אני עושה את מה שכולנו מצוּוים לעשות מדי יום כבר אין-ספור דורות. אני זוכרת את יציאתי הפרטית, ממצרים הפרטית שלי. לשום עזיבה אין משמעות, אלא אם כן יודעים מה נשאר מאחור. שום יעד אינו יכול להיות ארץ מובטחת, אלא אם כן נחקקות הבטחות העבר המסוכלות בזיכרוננו. להיות יהודי משמעו לזכור את העבר – את איראן, במקרה שלי, ואת סיפור הסבל שהייתי עדה לו; והחירות שעוד תבוא. אז המהדורה העברית הזאת מפגישה בין שני חלקים של הווייתי. שנים רבות ותרגומים רבים חלפו מאז יציאתו לאור של המקור באנגלית, וכעת זיכרונותיי רואים אור בשפה שלימדה אותי להוקיר את הזיכרון.
באמצע שנות השבעים ביקרנו הוריי ואני בישראל לחופשת קיץ של כמה שבועות. כשנחתנו בנמל התעופה בן-גוריון, ירד אבי מהמטוס וכרע ביראת קודש כדי לנשק את הקרקע. הוא היה אסיר תודה להגיע אל אדמת אֶחָיו. אף בתו של אבי מאושרת על הגעתה וכורעת לנשק את העמודים האלה, המונחים סוף-סוף לפניה.
רויא חקאקיאן
נובמבר 2021
ניו הייבן, קונטיקט
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע מארץ לא”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות