מסע בן אלף וחמש מאות ועשרה מָיילים מקונטיקט לאלבמה, עשרים ושבע וחצי שעות הרפתקה משעשעת, עוקצנית, מושחזת של הזוג המפורסם […]
1.
קרני השמש שדגדגו את עיניי העצומות בשעה האחרונה היכו אותן לפתע כמכות פטיש רחבות. החדר התמלא באור והצללים על גבי הקירות התחלפו לצערי באור בוהק של שעת הצהריים.
התעוררתי לעולם הנורמלי של מדינת קונטיקט.
כפי שהיה ברור, זלדה כבר הייתה ערה, כי תוך דקה היא נכנסה לחדרי בעודה שרה בקול רם. שיהיה ברור: כאשר זלדה שרה בקול נמוך — אני נהנה להקשיב; אבל כאשר היא שרה בקול רם, גם אני שר בקול רם לצורך הגנה עצמית. כך התחלנו לשיר שיר על אודות ביסקוויטים.[1] השיר עסק בכך שבמדינת אלבמה כל האנשים הטובים אוכלים ביסקוויטים אלה לארוחת הבוקר וזה הופך אותם לאנשים יפים, נעימים ושמחים — ואילו במדינת קונטיקט כולם אוכלים בֵּייקון, ביצים וטוסט — וזה הופך אותם לזעפנים, משועממים ואומללים — בייחוד אם במקרה הם אנשים שגדלו על ברכי הביסקוויטים.
לבסוף השיר הסתיים ואני שאלתי אם היא ביקשה מהמבשלת —
“אוי, היא אפילו לא יודעת מה זה ביסקוויט,” נכנסה זלדה בבוטות לדבריי “והלוואי שבכלל היו לי קצת אפרסקים.”
או אז עלה על דעתי רעיון פרוע וברוב זוהרו נפנפתי בו לפניה.
“אני אתלבש,” אמרתי בקול חרישי, “ואנחנו נרד למטה, ניכנס למכוניתנו, אשר אני שם לב שהושארה בחצר אמש, אף שהיה זה תורך להחנות אותה במקומה אבל היית מדי עסוקה, נושיב את עצמנו על המושב הקדמי וניסע מכאן למונטגומרי, אלבמה, מקום שבו נאכל ביסקוויטים ואפרסקים.”
לשביעות רצוני חשבתי שזלדה התרשמה כיאות מדבריי, אבל היא רק הביטה בי בפליאה ואמרה: “אנחנו לא יכולים. המכונית לא תגיע רחוק כל כך. וחוץ מזה, עדיף שלא נעשה את זה.”
אני הבנתי שאלה הם רק נימוקים פורמליים.
“ביסקוויטים,” אמרתי ברמיזה, “אפרסקים! צהובים וורודים, מפתי — ”
“לא, אל תגיד!”
“קרן שמש מחממת. נוכל להפתיע את אביך ואת אימך. אנחנו פשוט יכולים לא לכתוב להם שאנחנו באים, ואז שבוע מהיום נתגלגל אל מפתן ביתם ונאמר שלא מצאנו שום דבר לאכול בקונטיקט, ולכן חשבנו לקפוץ אליהם ולאכול כמה ביסק —”
“זה יהיה מהלך טוב?” שאלה זלדה מתוך תקווה לזכות בנימוקים מעודדים.
התחלתי לצייר בפניה תמונה שמימית: איך נתגלגל דרומה לאורכן של שדרות זוהרות של ערים רבות, ואחר כך נעבור בנתיבים שקטים ובשבילים ריחניים, שבהם ענפי היערה ילטפו את שערנו באצבעותיהם הלבנות ויוליכו אותנו דרך ערים כפריות, צבועות בגוני אדום מאפי, ושם יביטו בנו במבט משתאה מתוך כלובי קש אווזים צעירים בעודנו חולפים על פניהם במסע ניצחון.
“כן,” היא הביעה התנגדותה בצער, “אלמלא המכונית.”
וכך אנחנו מגיעים אל ‘הגרוטאה המתגלגלת’.
הגרוטאה המתגלגלת הגיעה לעולם באביב 1918. זה היה דגם יהיר ומתנשא הידוע כיוקרתי. עם הופעתו בצעירותו, מחירו היה מעט יותר משלושת אלפים וחמש מאות דולר. מובן שבאופן נומינלי הוגדרה המכונית כיוקרתית, אך למעשה ובאופן לא רשמי הייתה זאת גרוטאה. ותחת כותרת לא רשמית זאת, הייתה זאת המכונית שרכשנו פעם אחר פעם. פעם בכחמש שנים חלק מהיצרנים ייצרו מודל של ‘הגרוטאה המתגלגלת’ ואנשי המכירות שלהם מייד הגיעו אלינו ביודעם שאנחנו נמנים עם סוג האנשים אשר להם צריך למכור את הגרוטאה המתגלגלת.
אין עדיין תגובות