רומן מלבב על קיץ עמוס שערוריות במלון יוקרה בננטקט לאחר פרידה קשה מבן זוג ותיק, יקירת האי ננטקט — ליזבט […]
1. טלגרף הרחובות המרוצפים
האי ננטקט ידוע ברחובותיו מרוצפי האבן ובמדרכות הלבֵנים האדומות שבו, בקוטג’ים עם רעפי עץ ארז וקשתות גדולות מעוטרות ורדים, ברצועות ארוכות של חופים זהובים ורוחות קלות ומרעננות שמנשבות מכיוון האוקיינוס האטלנטי — והוא גם ידוע בתושביו, שמאוד אוהבים פריטי רכילות עסיסיים (איזה אדריכל נוף לוהט חיזר אחרי אשתו של איזה איל נדל’ן מקומי, כאלה דברים). אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לטורנדו השמועות שהסתחרר ברחוב מיין, חלף ברחוב אורנג’ והקיף את מעגל התנועה שמוביל לכפר סקונסט, כשגילינו שהמיליארדר הלונדוני אקסבייר דרלינג משקיע שלושים מיליון דולר במפגע הוויזואלי שנקרא מלון ננטקט.
חצי מאיתנו מסוקרנים (כבר הרבה זמן תהינו אם מישהו ינסה לשפץ אותו).
השאר ספקנים (המקום נראה חסר תקווה, אם לומר את האמת).
אקסבייר דרלינג הוא שחקן ותיק בעסקי האירוח. היו לו חברות שיט תענוגות, פארקי שעשועים, מסלולי מרוצים, ואפילו, לזמן קצר, חברת תעופה פרטית. אבל למיטב ידיעתנו, הוא מעולם לא היה בעלים של מלון — וכף רגלו מעולם לא דרכה בננטקט.
בעזרתו של איל נדל’ן מקומי, אדי פּנצ’יק — הידוע גם כ’אדי המהיר’ (הוא ואשתו חזרו והם מאושרים ביחד, יש לציין) — אקסבייר מקבל החלטה מושכלת לשכור את ליזבֶּת קיטון לתפקיד המנהלת הכללית שלו. ליזבת היא יקירת האי. היא עברה לננטקט באמצע העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ממטרופולין הערים התאומות ‘מיניאפוליס־סנט פול’, כששֹערה הבלונדיני קלוע בשתי צמות ארוכות כמו האחות הצעירה בלשבור את הקרח, וכבר בתחילת הקיץ הראשון באי, היא מצאה את ה’נסיך’ שלה בדמותו של ג’יי־ג’יי אומאלי. במשך חמש־עשרה עונות ניהלו ליזבת וג’יי־ג’יי מסעדה פופולרית להפליא בשם ‘הדֶק’. ג’יי־ג’יי היה הבעלים והשף, וליזבת הייתה אשפית השיווק. היא זאת שחשבה על מזרקת יין הרוֹזה ועל כוסות היין ללא רגל, שנשאו את התאריך היומי והפכו לסימן ההיכר של המקום ולתופעה ברשתות החברתיות. אומנם לא לכולנו היה חשבון אינסטגרם, אבל בכל זאת אהבנו לשבת שעות ב’דק’ בימי ראשון אחר הצהריים ולשתות יין רוזה, לאכול את צלי הצדפות המפורסם של ג’יי־ג’יי, להשקיף על המפרצונים הרדודים של האי מוֹנוֹמוֹי, ולהתבונן באנפות הלבנות דגות את ארוחת הערב שלהן מבין עשבי־הים.
כולנו האמנו שליזבת וג’יי־ג’יי השיגו משהו שהמילניאלים מבינינו תיארו #הזוגיותהמושלמת. בקיץ הם עבדו במסעדה, ובעונה המתה היה אפשר למצוא אותם שולים צדפות בפּוֹקוֹמוֹ, או גולשים במזחלות במורד הגבעה התלולה בעמק שבפארק דֶד־הוֹרס, או יוצאים יחד לשופינג בשוק הבשר והדגים של ננטקט, כי הם תיכננו לכבוש סלמון ולהגיש גרבלקס כתוספת או להכין רוטב בולונז שדורש שתים־עשרה שעות בישול. ראינו אותם מחזיקים ידיים בַּתור במשרד הדואר וממחזרים יחד את הקרטונים שלהם במזבלה.
כולנו היינו בהלם כשג’יי־ג’יי וליזבת נפרדו. את החדשות שמענו לראשונה משרון הבלונדינית. שרון היא מנוע הטורבו שמפעיל את חרושת השמועות בננטקט, אז היססנו אם להאמין לה. אבל אז לַאב רובּינס מחנות הפרחים ברחוב צ’סטנאט אישרה שליזבת החזירה להם את זר הפרחים שג’יי־ג’יי שלח לה. לבסוף הסיפור יצא לאור: במסיבת הסגירה של ‘הדֶק’ בספטמבר, ליזבת מצאה את מאה שמונים ושבע ההודעות המיניות שג’יי־ג’יי שלח לסַפּקית היין שלהם, כריסטינה קרוס.
יש שיאמרו שליזבת הייתה נואשת להמציא את עצמה מחדש — ואקסבייר דרלינג נתן לה הזדמנות לעשות את זה. אנחנו איחלנו לה בהצלחה, אבל המוניטין המרוסק של מלון ננטקט, שימי הפאר שלו כבר היו מאחוריו, נזקק לתיקון יסודי (כמו גם הגג שלו, החלונות, הרצפה, הקירות והיסודות השוקעים).
במשך כל החורף של שנת 2021 ובתחילת אביב 2022, אנחנו צופים בקבלנים, אדריכלים ומעצבת הפנים ג’ניפר קווין נכנסים ויוצאים מהמלון — אבל כל אחד ואחד מהעובדים הושבע לסודיות באשר למתרחש בתוכו. לאוזנינו התגנבו שמועות שמדריכת הכושר החביבה עלינו, יולנדה טולנטינו, נשכרה לנהל את מרכז הבריאות, ושאקסבייר דרלינג מחפש מישהו עם ‘ייחוס מקומי’ לנהל את הבר החדש במלון. אנחנו רואים את ליזבת קיטון נכנסת ויוצאת מהמקום, אבל כששרון הבלונדינית נתקלת בה בתור לבדיקת רכבים בסוכנות דון אלן פורד — ליזבת במיני קופר ושרון בג’יפ מרצדס — ושואלת אותה איך המלון מתקדם, ליזבת משנה נושא ושואלת את שרון מה שלום הילדים שלה (שרון ממש לא מעוניינת לדבר על הילדים שלה. הם לא מזמן הגיעו לגיל ההתבגרות).
ג’ורדן רנדולף, עורך העיתון ‘ננטקט סטַנדרד’, מתעלם משתי השיחות הראשונות שהוא מקבל מליזבט קיטון, שרוצה להודיע לו שסיימו לבנות את פְּנים המלון ולשאול אותו אם הוא מעוניין לקבל ‘מבט ראשון אל מאחורי הקלעים’. ג’ורדן הוא אחד הספקנים. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו כמו אקסבייר דרלינג — איש עסקים ידוע מחו’ל — קונה נכס בעל חשיבות היסטורית כמו מלון ננטקט (ג’ורדן מודע לעובדה שהרמן מלוויל כתב את מובי דיק לפני שהוא בכלל ביקר באי. האם זה משפר את ההרגשה שלו? לא ממש). אבל, ג’ורדן טוען, אם לא אקסבייר דרלינג, מי כן? המקום הוזנח ונרקב. אפילו האגודה ההיסטורית של ננטקט קבעה, שהמלון הוא פרויקט גדול (ויקר) מדי בשבילה.
בפעם השלישית שליזבת מתקשרת, ג’ורדן עונה ומסכים בחוסר רצון לשלוח עיתונאי.
עורכת מדור ‘בתים ולייף סטייל’, ג’יל טננבאום, אובססיבית לעיצוב פנים, כפי שאפשר להבין מיד כשבודקים אחרי מי היא עוקבת באינסטגרם (@ashleytstark, @elementstyle, @georgantas.design). ג’יל מאוד הייתה רוצה להשתמש בעבודה שלה ב’ננטקט סטנדרד’ בתור קרש קפיצה למגזין לייף סטייל נחשב או אפילו למגזין אדריכלות, כמו למשל ‘הארכיטקטואל דייג’סט’. מאמר על שיקום מלון ננטקט יכול להיות הדרך המושלמת להשיג את המטרה הזאת. היא לא מתכוונת להשמיט אף פרט.
ברגע שג’יל נכנסת מבעד לדלתות הכניסה המפוארות, הלסת שלה נשמטת. מתקרת הקשתות נתלה שלד של סירת ציד־לווייתנים, שחודש והומר לנברשת בעלת אמירה עיצובית. קורות התקרה שנשארו מהמבנה המקורי משוות לחדר אווירה היסטורית. יש שם כורסאות רחבות במיוחד מרופדות בבד בגוון כחול־הורטנזיה (צבע שנבחר לסימן ההיכר של המלון — כפי שג’יל עומדת לגלות), הֲדוֹמים מזמש מעוטרים בציציות, ושולחנות נמוכים שנושאים תצוגות מסוגננות של ספרים ומשחקים (שש־בש, דמקה וארבע מערכות שחמט). על הפינה הנגדית של החדר משתלט פסנתר כנף קטן ולבן. על הקיר הגדול ליד דלפק הקבלה תלוי תצלום ענק של האוקיינוס האטלנטי ממגדלור סַנְקְטי הד, מאת הצלם ג’יימס אוגילבי, שמצליח להכניס את האוקיינוס אל בית המלון.
וואו, ג’יל חושבת. פשוט… וואו. ידה משתוקקת לשלוף את הטלפון הנייד, אבל ליזבת אמרה שאסור לה לצלם את המקום, לפחות לעת עתה.
ליזבת עורכת לג’יל סיור בחדרי האורחים ובסוויטות. האמנית המקומית, טמלה קורנחו, ציירה בעצמה את שמי הלילה של ננטקט על תקרות כל החדרים. גופי התאורה — סְפֶרות זכוכית עטופות רשתות נחושת — מזכירים לה מצופים וחבלים. והמיטות — תראו את המיטות! חושבת ג’יל. מעליהן מתנשא אפריון שעוצב מחלקים של עצי סחף וחבלי ספינות עבים. המיטות יוצרו במידה גדולה במיוחד בשביל בית המלון, והן מוקפות מכל עבר וילונות לבנים שקופים ושמימיים.
חדרי האמבטיה הם מהמדהימים ביותר שג’יל אי־פעם ראתה במו עיניה. בכל אחד מהם ישנה מקלחת עם אריחי צדפות אוֹיְסטר, אסלה עומדת עם מְכל סמוי שהותקנה בחדרון נפרד וסגור, ואמבט עומד רחב שבסיסו נצבע בכחול־הורטנזיה.
‘אבל סוד ההצלחה של כל חדר רחצה,’ ליזבת אומרת לג’יל, ‘הוא לא איך החדר נראה, אלא איך האורח נראה בתוכו.’ היא לוחצת על מתג חשמלי. מסביב למראה הארוכה והמלבנית שמעל לכיור הכפול נדלקת נורת רינג לייט עדינה. ‘את רואה כמה האור מחמיא?’
ג’יל וליזבת מתבוננות בעצמן במראה כמו זוג נערות מתבגרות. זה נכון, חושבת ג’יל. העור שלה מעולם לא נראה זוהר כמו עכשיו, כשהיא עומדת בחדר האמבטיה בחדר 217.
ואז — ואז! — ליזבת מספרת לג’יל על המיני־בר החופשי. ‘אני לא יודעת כמה פעמים הייתי בחדר מלון ורציתי רק כוס יין וחטיף מלוח, אבל שבעים דולר לבקבוק שרדונה ושישה־עשר דולר לחבילת בוטנים נראו לי מעליבים, אחרי שכבר שילמתי כל כך הרבה על החדר. המיני־בר בחדרים שלנו יהיה מלא במגוון מוצרים שנבחרו בקפידה, כולם מיוצרים במקור בננטקט —’ היא מספרת לה על הבירה של מבשלת סיסקו, הוודקה של טריפּל אייט ופָּאטֶה דג הגומבר המעושן שמייצרים בחנות הדגים 167 רוֹ, ‘והכול בחינם, והמלאי מתחדש כל שלושה ימים.’
מיני בר חופשי! ג’יל כותבת בהערות שלה. מוצרים מקומיים מננטקט! ג’ורדן ירצה לפרסם את המאמר שלה בעמוד הראשי בזכות הפרט הזה לבדו.
ליזבת מובילה את ג’יל אל האזור מאחורי המלון כדי להראות לה את הבריכות. אחת מהן היא בריכה רחבת ידיים עם מפלים שנועדה למשפחות (‘יגישו פה לימונדה ועוגיות חמות מהתנור כל יום בשלוש,’ ליזבת אומרת). הבריכה השנייה היא מפלט למבוגרים בלבד בגוון כחול־ירוק עמוק שעוצבה בצורת יהלום, מוקפת קירות רעפים אפורים שבשיא הקיץ יהיו מכוסים ורדים מטפסים בוורוד־חיוור. מסביב לבריכה ניצבים ‘כיסאות הנוח הכי נוחים בעולם, רחבים במיוחד וקלים לכוונון,’ וערימות של מגבות מכותנה טורקית בכחול־הורטנזיה.
המקום הבא בסיור הוא סטודיו היוגה. ג’יל מעולם לא ביקרה בבּאלי, אבל היא כן קראה את לאכול, להתפלל, לאהוב, אז היא מעריכה את האסתטיקה. תקרת הסטודיו היא דוגמה מורכבת מגולפת מעץ טיק, שחולצה ממקדש בעיר אוּבּוּד (ג’יל חושבת על ההון שהיה צריך לשלם כדי לשלוח ולהתקין תקרה שכזאת… אימוג’י ראש מתפוצץ!). יש בו מזרקת אבן מפכפכת שעוצבה בדמותו המבהילה למדי של האל בּרַהמָה, שמתנקזת לתוך שוקת של חלוקי נהר. האור מבחוץ מתפזר כשהוא עובר דרך וילונות מנייר אורז, והרמקולים משמיעים מוזיקת גמלאן אינדונזית. בסך הכול, ג’יל חושבת, סטודיו היוגה החדש יהיה מקום אידיאלי להיכנס לתנוחת הילד ולשחרר מתחים.
אבל מבחינת ג’יל, השיא מגיע בבר של בית המלון. החלל עוצב על פי קונספט פשוט למדי של קופסת תכשיטים, נצבע בצבע של חברת פארו אנד בול (גוון כחול־סגול עמוק שמופיע בקשת הצבעים בערך בין ספיר לאחלמה) ובר מאבן גרניט כחולה. מנורות התלייה דמויות כיפה ונראות כמו קערות נחושת הפוכות, וקיר הכוח מחופה במטבעות פֶּני מבריקים! יש שם גם כדור דיסקו מנחושת שאמור לרדת מהתקרה בכל לילה בתשע. אין משהו כזה באף מקום אחר באי. ג’יל המומה. האם היא יכולה להזמין חדר עכשיו, בבקשה?
ג’יל ממהרת לחזור לשולחן שלה בבניין ה’סטנדרד’. האם אי־פעם הייתה לה כל כך הרבה השראה לכתבה? היא מקלידה כשד משחת, מתעדת כל פרט ופרט — כולל שטיחי הקשת של המעצבת אנני סֶלקי, אוסף הרומנים שנבחרו בקפידה וממלאים את מדפי הסוויטות, שרפרפי הקטיפה בטכניקת הקפיטונז’ בבר החדש של המלון — ואז עוברת על כל משפט ומשפט מהכתבה ומוודאת שהשפה חיננית ועשירה כמו המלון עצמו.
בתום העריכה האחרונה היא מביאה את הכתבה אל משרדו של ג’ורדן רנדולף. הוא אוהב לקרוא כל כתבת־נושא מהנייר ולסמן אותן בעט אדום, כאילו הוא מקסוול פרקינס שעורך את פיצ’ג’רלד או המינגוויי. ג’יל והעמיתים שלה מתבדחים על זה. הוא אף פעם לא שמע על עורך המסמכים של גוגל?
ג’יל עומדת בפתח הדלת כשהוא קורא את המאמר ומחכה ל’יוצא מן הכלל’ שהיא רגילה לקבל ממנו. אבל כשהוא מסיים, הוא זורק את הניירות על השולחן ואומר, ‘הא.’
הא? מה זאת אומרת, הא? זאת הברה שג’יל מעולם לא שמעה מפיו של הבוס הרהוט להפליא שלה.
‘יש בעיה?’ ג’יל שואלת. ‘זאת… הכתיבה?’
‘הכתיבה בסדר גמור,’ ג’ורדן אומר. ‘אולי קצת יותר מדי מלוטשת? המאמר מזכיר לי מדור פרסומת במגזין ‘טרוול אנד לז’ר’.’
‘אה,’ ג’יל אומרת. ‘או־קיי, אז…’
‘קיוויתי שיהיה פה סיפור,’ ג’ורדן אומר.
‘אני לא בטוחה אם יש פה ממש סיפור,’ ג’יל אומרת לו. ‘המלון עמד להתפורר, ואקסבייר דרלינג קנה אותו. הוא שכר מקומיים —’
‘כן, ציינת את זה.’ ג’ורדן נאנח. ‘הלוואי שהייתה עוד זווית…’ קולו דועך. ‘אני לא אפרסם אותו השבוע. תני לי לחשוב על זה קצת.’ הוא מחייך אליה. ‘אבל תודה שהלכת להשיג ‘מבט ראשון אל מאחורי הקלעים’.’ הוא עושה סימן של מירכאות באצבעות, והתנועה גורמת לו להיראות כמו בּוּמֶר רציני. ‘אני מעריך את זה.’
עמוק בפנים ג’ורדן רנדולף חושד שמלון ננטקט יהיה כמו יצירה של אמן הרחוב בנקסי — יזהר לרגע מרהיב אחד לאחר שיוסר מעליו הלוט, ואז ישמיד את עצמו. אחד האנשים שמסכימים עם ההשערה הזאת הוא דייר בית אבות בן תשעים וארבע בשם מינט בנדיקט. מינט הוא בנם היחיד של ג’קסון ודליה בנדיקט, שהיו בעליו של מלון ננטקט משנת 1910 ועד 1922. מינט מבקש מהאחות החביבה עליו, שרלין, לדחוף אותו בכיסא הגלגלים עד לרחוב איסטון, כדי שיוכל לראות את חזית המלון החדשה והמהודרת.
‘הם יכולים לשפץ אותו, אבל הוא לא ישגשג,’ מינט אומר. ‘תזכרי את מה שאני אומר לך: מלון ננטקט רדוף רוחות, והכול באשמת אבא שלי.’
מינט מדבר שטויות, שרלין חושבת לעצמה, והוא ללא ספק צריך לישון צהריים. היא מסובבת את הכיסא שלו לכיוון בית האבות.
רדוף רוחות? אנחנו חושבים לעצמנו.
חצי מאיתנו ספקנים (אנחנו לא מאמינים ברוחות).
השאר מסוקרנים (בדיוק כשחשבנו שהסיפור הזה לא יכול להיות יותר טוב!).
אין עדיין תגובות